רן יגיל סופר ועורך
פרופ' אורציון ברתנא
הדמות, המחבר והקורא ביצירת קפקא כרב-מערכת חידתית
בין קריאה מטפיסית לבין קריאה אקזיסטנציאליסטית
ה. מסקנה: הצורך בקריאה פרדוקסלית או בקריאה חידתית
מעבר למסגרתו של המאמר הנוכחי, בו נדונים בעיקר תבנית ספרותית אחת בשתי אפיזודות, אם גם "אפיזודות מפתח", משתי היצירות המרכזיות של קפקא, אפשר להרחיב את הטיעון. אפשר להראות כי השיקולים שיוחסו ליוצר של שתי אפיזודות אלה חלים על הקורפוס המכונה "הטקסט הקפקאי" כמעט במלואו, ללא קשר לשאלת זמני כתיבת הטקסטים השונים ואופיים הסוגיי. יצירת קפקא מאוד ברורה ומאוד אחידה כיצירה מודרניסטית תבניתית, למרות שקשה לפרש את משמעות תבניתיותה. אופייה הברור והאחיד אינו דמוי מציאות כפשוטה, אלא הוא אופי פרדוקסלי חידתי.
ב"פרדוקס" או ב"חידתיות" אינני מדבר על אפשרות ראיית פרשנות מסוימת ליצירתו של קפקא בצורות נוגדות, לפעמים עד סתירה מתוך אותה זווית ראייה פרשנית עצמה. אכן, יש פערים משמעיים בין הפרשנויות המטפיסיות. כבר הזכרתי כי הישות העליונה נתפסת פעמים כרבת חסד, פעמים כעוינת ואכזרית, פעמים כמקיימת את מידת הדין שלה ותו לא. בפרשנות קפקא היא נתפסת בחלקיה כמלאת רצון טוב, שאינו מובן על ידי היצור האנושי העלוב, בחלקיה כאכזרית וצינית ביחסה אל היצור האנושי העלוב כל כך ביחס אליה. ניגודים אלה משניים יחסית, לראייה של הדמות הקפקאית כבעלת מידה כזו או אחרת של כמיהה, של השתוקקות אל המשמעות העליונה, תהא אשר תהא, ויהיה אשר יהיה יחסה אל בן אנוש. ראייה המשותפת לכל הפרשנויות המטפיסיות. בשום פרשנות מטפיסית הדמות הקפקאית אינה פסיבית כולה. ההיזקקות אל בית המשפט, כמו אל הטירה, היא כדי לזכות בהיענות מסוימת, כדי לקבל הכרה, כדי לאפשר את עצם הקיום. השבר הקיומי והשלמות שמנגד הם שני מרכיבים חוזרים בפרשנויות אלה. יוסף ק' רוצה לא רק לזכות במשפטו, אלא בעצם לקבל הכרה מבית המשפט בעצם הזיכוי. הזיכוי הוא קבלתו על ידי ה"מעבר". ק. רוצה לקבל זכות ישיבה במקום, ובעצם – להגיע אל הטירה כדי לפענח את סוד ההיות. כדי להיות שייך, קיים, מקובל, לא במובן החברתי אלא במובן המושלם. לכן, על פי פרשנות זו, המטפיסית, "תמונת הראי" היא מאפיין משני של ההוויה העליונה, הנגזר מקוצר המשיג האנושי. היא מסמלת את ה"מיהמוה" המתמיד שביחס שבין הטרנסצנדנטי ובין האנושי; את חוסר האפשרות להגיע לקשר יציב, קבוע, בעל משמעות, בין שני מרכיבים שאינם עולים יחד בקנה אחד.
כשדובר על הערכים שמייחסות כל אחת משתי אסכולות פרשניות אלה, האקזיסטנציאליסטית והמטפיסית, ליצירת קפקא, השתמשתי בכוונה במושגים: "פירוש אלגורי" ו"פירוש סמלי". בכך באה לשון המאמר לרמוז על ההבדלים הפנימיים שבתוך אסכולה פרשנית אחת. כך, למשל, יש הבדל משמעי בין פירוש אקזיסטנציאליסטי אלגורי לתבנית קפקאית ובין פירוש אקזיסטנציאליסטי סמלי לה. בוודאי ובוודאי שישנם הבדלים משמעיים בין הפירושים הסמליים השונים, גם אם הם נערכים מאותה נקודת-מבט, וללא קשר באופייה של נקודת המבט. הפירושים האלגוריים הם, מטבעם, שטוחים וסגורים. הם "מתרגמים" סמלים מרכזיים בתבנית הקפקאית לערכים חד-חד-ערכיים. הפירושים הסמליים עשויים להתקיים ברמות שונות, תלויות במספר הנמשלים הסמליים שיוצגו למסמל ובמופשטותם או במוחשיותם של נמשלים אלה.
עם זאת, כאמור, אין ענייני הניגוד הקיים בין שתי גישות במסגרת אותה פרשנות; קרי, אין ענייני בהבדלים שיכולים לנבוע מייחוס ערכים שונים למשל מרכזי או לסמל מרכזי, במסגרת אסכולה פרשנית אחת. אין ענייני בהבדלים שינבעו, למשל, מייחוס יחס "חסד" לבית המשפט או יחס "דין" בית המשפט מתוך זווית הראייה המטפיסית. ענייני הוא בהבנה כי ככל שתהא מקפת ובעלת הצדקה לטיעוניה, אין גישה פרשנית אחת, ותהיה קיצונית, מקפת ומבוססת על הסמלים שבטקסט ככל שתהא, אין גישה פרשנית אחת מספקת. אופייה של יצירת קפקא עצמה, כמו גם אופיו של הקורא המתוחכם של המאה העשרים, מחייבים קריאה קומפלמנטרית.
דברים אלה מומחשים משמגיעים להבנה, מתוך הדיון על פי מהלכו עד כאן, כי בהתייחס לשתי הגישות הפרשניות המרכזיות ליצירת קפקא, ככל שהפרשנות האקזיסטנציאליסטית משכנעת, אין הפרשנות המטפיסית משכנעת פחות. כפי שהצגתי, כל אחת משתי הפרשנויות משכנעת בחלקיה וחלקית גם יחד. בכל אחת משתיהן הסברים משכנעים לחלק מן התבנית הקפקאית שהוצגה כאן, והתעלמות מחלקים אחרים שלה, או הסבר לקוי וחלקי להם.
המסקנה העיקרית של בדיקתי היא כי אין ולא יכול להיות פירוש סמלי אחד (בוודאי לא – פירוש אלגורי אחד) מספק לכל מרכיבי תבנית קפקאית. "סיפור הראי" נבחר כאן כתבנית מרכזית כזו. הפרשנויות האקזיסטנציאליסטיות מציגות אותה יפה. הפרשנויות המטפיסיות מציגות אותה יפה. אולם אף אחד משני כיווני יסוד קיצוניים אלה בפרשנות קפקא אינו עונה על כל מרכיבי התבנית, מיסודה. "סיפור הראי", מיסודו, מתאר את הפרדוקס שבהכרה. ותהא זו ההכרה האנושית של הדמות בסיפור, ההכרה האנושית של המחבר בסיפור, ההכרה האנושית של הסופר שמאחוריו, או ההכרה העליונה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"עולם", ב"אני", או ביחסים בין השנים, שאינם ניתנים לחלוקה.