רן יגיל סופר ועורך
פרופ' אורציון ברתנא
הדמות, המחבר והקורא ביצירת קפקא כרב-מערכת חידתית
בין קריאה מטפיסית לבין קריאה אקזיסטנציאליסטית
ד. הפרשנות המטפיסית ל"סיפור הראי"
עד כאן באשר לקריאה האקזיסטנציאליסטית. כזכור, טענתי היא כי הצגת יצירת קפקא מנקודת מבט פרשנית תמטית אחת, מקפת ככל שתהא, איננה מספקת אפריורית, מטבע הטקסט הקפקאי. כדי להראות זאת, אעבור על דרך ההשוואה לאסכולה פרשנית אחרת ליצירתו. אניח עכשיו את הפרשנות האקזיסטנציאליסטית ואעבור אל הפרשנות המטפיסית ליצירתו.
אל פרשנות מטפיסית במשך הדורות של פרשנות קפקא, נטו יותר פרשנים שלו מאשר אל כל פרשנות אחרת, גם יותר מאל זו האקזיסטנציאליסטית. פרשנות מטפיסית קושרת את הפרדוקס ודמוי הפרדוקס ביצירתו עם הפניה אל הנשגב. על פיה, האדם הקפקאי חי בעולם לא-ריאליסטי, המונחה ומנוהל על ידי הוויה עליונה. במערכת היחסים בין הישות העליונה ובין הדמות האנושית, אפשר לראות את הראשונה יוזמת או נענית, רבת חסד, דנה על פי דין או מפלצתית. כך או אחרת, הניואנסים בפרשנויות המטפיסיות של קפקא יכולים להיות שונים, אבל לכולן מרכיב קבוע – הסיבה החיצונית וההצדקה החיצונית המוקנות לקיום האנושי. קרי, ההנחה שאין להעלות על הדעת קיום אנושי ללא גורם חיצוני, משמע ללא ישות עליונה אפריורית. זו תפישה של "תמטיקה מפזרת". קרי, זו תפישה המניחה שהעולם האנושי, הניתן להבנה, לצפייה ולתיאור, הוא רק קצה מערכת פתוחה, שהכוח המניע אותה וההסבר לה גם יחד הם לעולם מעבר לה, מחוץ לה. בשל כך היא מפזרת, פתוחה, מצביעה לעולם מתוכה החוצה.
הפרשנות המטפיסית ליצירת קפקא מתבססת על כך שבמרבית יצירותיו הסיפוריות קיימת בתודעת הדמויות הפועלות איזו ישות חיצונית. הדמויות הפועלות אינן יכולות להתייחס אליה מישרין, אלא דרך מייצגיה, שליחיה ותדמיותיה. הדבר בולט במיוחד בשתי היצירות הגדולות של קפקא. בית המשפט כמו גם הטירה הם מייצגיה של מערכת עליונה בשתי היצירות. כמובן, אין בית המשפט ואין הטירה בהירים ומוגדרים לכאן או לכאן, או מתוארים בצורה מספקת על-פי תדמיות של טירה במציאות המוכרת או על פי תדמיותיהם של בתי המשפט לסוגיהם, ואין הם צריכים להיות כאלה. נהפוך הוא, תיאורים פגומים של המבנים המייצגים מערכות עליונות מאפיינים את הפער בין האנושי ובין הטרנסצנדנטי, את קוצר המשיג של הדמות הקפקאית המתבוננת בהם או נזקקת אליהם; בין אם אלה מבנים פיזיים, אדריכליים, בין אם אלה מבנים חברתיים, בין אם אלה מבנים ביולוגיים חיים של הדמויות המייצגות מערכות אלה. על פי הפרשנות המטפיסית, הפגם של המייצג או של השליח אינו פוגם בהכרח במערכת המיוצגת או השולחת. לעתים, הפגם נובע מן הפער שבין המערכת העליונה ובין הדמות האנושית שרוצה להשיג אותה. כך גם תפרש הפרשנות המטפיסית את תבנית תמונת הראי הנדונה כאן, בה נוצר יחס של פרדוקס בין המתבונן ובין ה"עולם". מכיוון שהפרדוקס נובע רק מקוצר המשיג, אין בו, לדעת העין המטפיסית המתבוננת ביצירת קפקא, לפגום בעצם הנחת השלמות המסתתרת מעבר לתמונה הפגומה.
עוצמתם העיקרית של בית המשפט ושל הטירה באים לידי ביטוי בכך שאין דבר נסתר מהם. ביצירה האחת, בית המשפט נמצא בכל מקום, ואין דמות ביצירה שאין לה קשר אליו. ביצירה השניה, הוא הדין במערכת היחסים שבין הטירה ובין הכפר, שהוא העולם כולו. כל עולמו של הכפר, כמו כל עולם העיר ב'המשפט', נסב מסביב לטירה. הכל, דומם, צומח , חי ואדם, הוא בכלל קניינה. עוצמתו הרבה של בית המשפט מתבררת דווקא בעולם המושגים היומיומיים, גם אלה החילוניים, המכוערים, הפגומים. המשפחות הגודשות את דירות הפועלים הקטנות בבית שבו שוכן בית הדין, אליו מוזמן יוסף ק' בפרק "חקירה ראשונה", הנשים, הילדים – כולם מתבררים כרכושו של בית המשפט. עצם החיים האנושיים הם חלק ממנו, או הוא חלק מהם. הוא הדין בתושבי הכפר ובמבניו הקטנים, המוגבלים, המכוערים לעיתים. בית המשפט מקיים את מושביו בדירות שבבתי פועלים. פקידי הטירה מקבלים את הנזקקים להם בחדרים שבמסדרון האחורי של בית המרזח, המוסד הציבורי המזוהם שהוא מרכז הכפר.
על פי הפרשנות המטפיסית, אין ב"אפיזודת הראי" כדי לסתור את עוצמתו של בית המשפט (או של הטירה) כטענה של סתירת עצם קיומם העצמאי. פירוש תמונת הראי כהזיה, אשליה או בדומה אצל הדמות הקפקאית, כאילו המערכת המטפיסית היא רק השלכה של הדמות ביצירה על עולמה, סותר כמה וכמה מרכיבים המצויים גם ב"אפיזודת הראי" עצמה:
ראשית, יוסף ק' אמנם הולך אל בית המשפט, וקובע, לכאורה, את כללי המשחק. ק' אמנם בא מרצונו להתדפק על "שערי הטירה הנעולים". אבל מעצם ההתאמה לכללי משחק זה, של בית המשפט ביצירה האחת ושל הטירה בשניה, עולה השאלה שמא בית המשפט והטירה הם שקבעו את הכללים, ויוסף ק' וק. רק נענים להם.
יתרה מזו, במקביל ל"תיאורי הראי", יש מאפיינים אחרים של המערכת הגבוהה ב"אפיזודת הראי" עצמה; מהם המעמידים את קיומה ה"אובייקטיבי" במצב של אי-ודאות (או חוסר ידע אפשרי על עצם קיומה או העדר סמכות מתאימה לדון בקיומה); מהם המדגישים את מהותה העצמאית. כך, יש משפטים באפיזודה שצוטטה כאן מ'המשפט', בהם בולט רצונו העצמאי של בית המשפט. כפי שכבר צוטט כאן, כשיוסף ק' נכנס סוף סוף אומרת לו האישה המכניסה אותו: "אחרי מר עלי לסגור ולא תהיה רשות לשום אדם ליכנס עוד". (42) משמע, הטכסיס שתיקן יוסף ק' לכל הפחות אינו זר לבית המשפט. מצפים ליוסף ק' וקובעים את אופן כניסתו.
ב'הטירה' , עוד לפני "יחסי הראי" שקובע ק. עם הטירה, כבר בפתיחה, לא ברור מהי מהות ה"ידיעה" (או ה"ידע") של ק. על הטירה. הנה הפסקה הראשונה:
"כשהגיע ק.' היתה שעת ערב מאוחרת. שלג עמוק כיסה את הכפר. הר הטירה לא נראה כלל לעין, ערפל וחשיכה סבוהו, אף הבהוב רפה של אור לא רימז על מקום הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק. על גשר-העץ, המוליך מדרך המלך אל הכפר, והיה נועץ עיניו בריקנות המדומה למעלה.” (5)
שתי פסקאות אחר כך, מתוך הדיאלוג הראשון ברומן, עם הגיעו לכפר, מתברר כי לכאורה ק. המגיע לכפר אינו יודע כלל על עצם קיום הטירה:
"הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק. משנתו [—] ואמר: 'כפר זה רכוש הטירה הוא’ [—] ק. כבר נזדקף למחצה, החליק על שערו לישרו, ועכשיו זקף מבט אל האנשים ואמר: 'לאיזה כפר נקלעתי? יש כאן טירה?'" (שם)
על פניו, משפט זה סותר את "אפיזודת הראי", המתחילה בפסקה הבאה, לאחר שק. קובע כי הוא מודד הקרקעות הוותיק שהזמין הרוזן וסט-וסט, בעלי הטירה. שכן, לכאורה, אם להוציא אפשרות של רמייה או של הלצה מצִדו של ק., כיצד הוא יכול שלא לדעת כלל על עצם קיום הטירה והכפר, ולאחר מכן להודיע כי הגיע אל המקום מתוך סיבה ומתוך מטרה, ועל פי הזמנת הטירה? סתירה לכאורה זו מחזקת את התפישה כי אין להציע לטקסט הקפקאי פרשנות אחת קוהרנטית וקונסקוונטית כפשוטה, כמו הפרשנות האקזיסטנציאליסטית החילונית בפני עצמה. ובוודאי שלא בראייה אלגורית או בראייה סמלית פשוטה.
הפרשנות המטפיסית לטירה תתבסס גם על כך כי בהמשך האפיזודה, כבר קובע ק. כי יריבות לו עם הטירה כישות נפרדת ונעלה. אכן, יכול להיות שק. אינו משתף את הקורא בכל שיקוליו. יכול להיות ש"קלפים נסתרים לו בשרוול". גם המספר אינו "ידידותי" לקורא. או שמא מצוקה היא של ק. ושל המספר, ממש כמצוקתו של הקורא? השאלה נשארת שאלה, בגלל המיעוט העקרוני של הנתונים המסופקים. יחד עם זאת, אמירות, כזו המצוטטת להלן, מחייבות את הקורא לשקול ברצינות גם את הקריאה המטפיסית, שמא ק. נאבק עם העולם שמנגד:
"ק. הִטה אוזן. משמע שהטירה מינתה אותו למודד. מצד אחד לא היה דבר זה יפה לו, שהרי נתברר, שהם יודעים שם בטירה כל מה שדרוש להם לדעת על-אודותיו, כבר שקלו את יחסי הכוחות והם יוצאים בחיוך למלחמה. [—] ואם נדמה להם, שיוכלו להפיל עליו פחד מתמיד באמצעות ההכרה הזאת – הנעלה עליו ודאי מבחינה רוחנית – במעמדו כמודד, הרי שטעות בידם." (8)
אם כך, אפשר לסכם את הראייה המטפיסית ב'הטירה', ולומר, כי לאחר ההתחבטות במעמדו של ק. (מעמד ספרותי, קיומי, הכרתי, מטפיסי), המספר מסכם סיכום זמני את מעמד הדמות שלו, ומייחס לק. את המעשה של קביעת עימות מטפיסי טרנסצנדנטי עם הטירה או עם ההוויה שהיא מייצגת. את זאת עושה המספר בנוסף לבניית תמונת הראי. לא כפירוש לתמונת הראי ולא כסתירתה. אם כן, הקורא הקשוב רואה כי המספר ביצירתו של קפקא כולל בבניינו הספרותי חלקים מטפיסיים, אינו מוכן לוותר עליהם, אבל אינו מסתפק רק בהם. ההסבר המטפיסי קיים, אך לא לבדו. ממש כמו ההסבר האקזיסטנציאליסטי.