בננות - בלוגים / / התור: 10:33
רן יגיל

התור: 10:33

10.33

כשהיה בתיכון, נמנע מללכת לסרטים ולהצגות פופולריות עם החבר'ה. הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בתור. ברגע שטוּר עורפי של אנשים היה מתגדל והולך לנגד עיניו, איזה כעס ותסכול היו חוֹמְרִים בו והוא היה מתחיל למלמל: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." גם כשהיה חולה, נמנע עד כמה שאפשר מללכת לקופת חולים כיוון שתמיד נאלץ לעמוד שם בתור עם הזקנים שעקפו והצעירים חולי השפעת שרימו וזה היה בלתי נסבל ובלתי מקובל מבחינתו. עד שהגיע למצב אבסורדי כזה שאם היה תור לָאוטובוס, הוא לא יכול היה לשאת זאת. אנשים היו עולים על הקו, ולמרות שהיה מקום גם בשבילו בעמידה, הוא תמיד העדיף לחכות לאוטובוס הבא או לזה שאחריו. רק לא לעמוד בתור.

בחיים האזרחיים זה עוד איכשהו עבד, הוא הצליח לחמוק מהתמודדות עם הבעיה; אבל בצבא, בראשית דרכו, הוא נפל נפילה חזקה. זה היה בצריפין. היה לו חום גבוה. הוא הגיע כדי לקבל גימלים במרפאה והחוויר כמת. היה שם תור ארוך כאילו מחלקים כסף.

החום גבר, חיילים וחיילות עקפו אותו. היה לו קשה לעמוד. הוא אמר לזה שלפניו שהוא הולך לשבת. הראש שלו הסתובב. כשהתיישב, ראה שתי חיילות עם שקית טישו ענקית ואפּוֹנים אדומים עוקפות בחיינדלך את זה שהיה לפניו, את זה שביקש שישמור לו על התור, והאידיוט הזה – כשהזַין עומד השכל לא עובד – מחייך אליהן ונותן להן לעבור.

החייל אריה סביר ניסה לשלוט ברוחו, אך הכעס החל חוֹמֵר בו. הוא הביט למרחק וניסה להעלים עיניו מן המקרה ואז מבטו שננעץ במרחב ראה את דלת המרפאה ועד כמה רחוקה היא ממנו. אח! מאות שעות, הוא חשב לעצמו, אני הולך לבלות כאן מאות שעות, והקריזה באה.

הוא התפרץ לתוך התור, הִכָּה את כולם עד זוב דם כולל הבנות, זעק כמו חיה פצועה בעיניים מטורפות: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור. גם לתור יש גבול. יש גבול גם לתור, יש סוף לתור. יהיה סוף לתור," וחבט לכל עבר בידיו הקפוצות. איש לא הצליח להשתלט עליו, אבל התור התפזר עתה כמו נותקה השרשרת בנקודות מסוימות, וחיילים וחיילות עמדו אשכולות-אשכולות והביטו בו, הפסיכי הזה.

שני שוטרים צבאיים השתלטו עליו. זה לא היה להם קל. הוא נשך ושרט. הוא נעצר כשחומו גבוה והושלך לתא המעצר.

כעת הוא עומד, ים אנשים סביבו כאילו זה שדה קֶטֶל, פניהם נראות מפוחדות כאילו הולכת ליפול עליהם פצצה. כאלה היו בעבר פני תושבי הצפון הגליליים בהיותו בצבא בזמן הפגזה נוראה של הסורים. הוא מכיר את הפנים האלה שאין בהן ביטחון בדבר.

ידיו פשוטות לצדדים, יוצרות עם ראשו מעין משולש חד זווית. הוא מביט לעבר האופק הֶעָשֵׁן, מרים שוב את מכנסיו עד מעל לבטן ופונה בשנית אל מעקה הגג.

התור: 10:25

5 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רני בוקר טוב!
    אחרי שאספתי את כל הפרקים הקודמים וקראתי אותם בלי לחץ, לפי התור, הגעתי לפרק הזה, (השמיני), ועצרתי לחשיבה;
    בעצם, לא חייבים לעמוד בתור, אפשר לעקוף אותו, ואעפ"י כן, כל אחד מאיתנו נמצא תמיד באיזה תור פנימי משלו.
    בחיי היומיום זה יכול להיות החיבור הבלתי נפסק אל השעון, הדחף "להספיק" – להיות, לגדול, להשיג, להגיע..
    והנה "האדם הסביר" הזה, אריה, לא מסוגל לעמוד בתור.
    האם בעקבות ברירת המחדל, הצומת המאיים שהזדמן אליו – ימצא את הדרך לצאת מן "התור" שלו, ולשוטט להנאתו בשבילי חייו?
    מעניין ומרתק. תודה, רוחה

    • רוחה היקרה, יפה את גורסת. אני חושב כי לגיבור הזה, שעמוק פנימה הוא בעל תושייה בלתי רגילה, אך נחבאת, סידר מי שסידר סדנת ריפוי טובה מאין כמותה. תודה על התגובה ושבוע טוב, רני.

  2. מחכה ל10:30
    מרתק

    • חנה, נמחקה לי תגובת התיקון שלך שבה כתבת כי את המחכה ל-10:40. בכל אופן, תודה-תודה שאת עוקבת אחרי מעשה אריה סביר. רני

      • לא נורא הרי הבנת מימלא , כשאני כותבת תגובה מתעצלת לגלגל למעלה להיזכר בשעה ונשארת רק השעה למטה מכאן הבלבול

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל