בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 3 – פרק שלישי מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 3 – פרק שלישי מרומן

 

3.

"Riders on the storm Riders on the storm Into this house were born Into this world were thrown Like a dog without a bone An actor out alone Riders on the storm…"

   ("אני ואפסי" ולהקת "Black Rotten Plums" שרים בעיבוד פאנק שיר של ג"ים מוריסון האגדי, בהופעה חיה במועדון "The End" בלונדון).

 

   אני יושב עכשיו במטוס דרוך וטרוד. בעוד כרבע שעה אנחת בשדה התעופה הית"רו בלונדון. המטוס כבר נוטה על צדו ואנחנו חגורים. שלשום קיבלתי טלפון מהשגרירות הישראלית ושאלו אותי אם אני מכיר אחת בשם איילת. לרגע לא הבנתי על מי מדברים. כל כך הרבה שנים אני קורא לה "אני ואפסי" שפשוט לא נפל לי האסימון, אך בשנייה התעשתִּי וחזרתי לעצמי, "כן ודאי שאני מכיר, זאת הבת שלי."

   "אדוני, שמי טל לוין, אין סיבה להיתפס לפאניקה, אבל הבת שלך עצורה במשטרת לונדון, כיוון שפרצה למעבדה של בעלי חיים בתוך תחומי אוניברסיטת לונדון. היא מסרבת לדבר עם החוקרים ורק חוזרת ואומרת שעשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים. אפשר לשחרר אותה בערבות, אבל אין לה בכלל כסף."

   "אני עולה על מטוס ובא."

   השארתי לטל מהשגרירות את הנייד שלי ולקחתי ממנה את מספר הטלפון פלוס השלוחה בשגרירות ואת הנייד שלה. היא ביקשה שאצלצל אליה לפני שאני עולה למטוס והיא תשתדל לחכות לי בשדה התעופה.

   כשניתקתי את הטלפון הבטתי סביבי. הבית הגדול היה ריק כל כך. בפעם הראשונה מאז שרותי עזבה ועברה לגור בסטודיו שלה ביפו, חשתי בדידות תהומית. עד עכשיו חגגתי את חיי הרווקות המחודשים שלי. באתי ויצאתי מתי שבא לי. ישבתי עם חברים במסעדות עד שעות מאוחרות והזמנתי למלונות נערות ליווי. שכחתי שחייתי פעם בזוגיות, ורק המחשבה על "אני ואפסי" לבד בלונדון הציקה לי כמו חור קטן בשן.

   נרעדתי. גלגלי המטוס נגעו בקרקע. האנגלית שהתגלגלה מן הרמקולים נשמעה לי רחוקה כל כך. זרה. גררתי את המזוודה הקטנה מאחוריי כמו שגוררים כלבלב, וביד השנייה אחזתי בתיק הג"יימס בונד. אני לא אוהב להתברבר עם הרבה ציוד כשאני נוסע, תחתון, עליון, מברשת שיניים, חליפה אחת. הרי תמיד יש אפשרות לקנות, תמיד אפשר להשלים. תייר מזדמן, ככה אשתי נהגה לקרוא לי. אני מכיר טוב את שדה התעופה הזה, וגם שדות תעופה אחרים באירופה מוכרים לי. יבואמן, גם כן מקצוע. חשבתי בלבי כי אם העניין הזה עם "אני ואפסי" לא יארך הרבה זמן, יש סיכוי טוב שעוד אצליח לתאם פגישה של אנשי הקופרודוקציה של מדונה. אם אני מביא אותה לארץ להופעה, אני מלך אמיתי, ושוב חזרתי להרהר ב"אני ואפסי".

   טל לוין עמדה באולם ההמתנה ובידה אחזה שלט שעליו התנוסס שמי. היא הייתה בחורה קטנה, בין המון אדם, יפה בתסרוקת הקָרֶה שלה. באפה הסולד היא רחרחה ותרה אחריי. הנחתי את הג"יימס בונד על הרצפה החלקה ונופפתי לה בידי.

   "טל לוין?"

   "ישראל ידעון?"

   "נעים לי מאוד."

   "גם לי." לחצתי את היד הקטנה, הציפורית.

   "תן לי לעזור לך עם התיק."

   "לא תודה. אני מסתדר." חייכתי.

   "איך הייתה הטיסה?" היא השתדלה לדבר בקול רם בשל הרעש.

   "בסדר, אבל אני מודאג. מאוד מודאג."

   "אל תהיה. היא בסדר. היא נמצאת עכשיו בתחנת המשטרה והיא מוגנת. אולי אתה תצליח לדובב אותה. בוא ואקח אותך לשם באוטו."

   "ספרי לי הכול," ביקשתי, "ספרי לי בדיוק מה קרה, למה היא נעצרה ואיך."

   עמדתי מול המיני מיינור שלה שנראתה נשית כל כך כמו סוכרייה או אוטו צעצוע, וחשבתי לעצמי למה לעזאזל לי אין בת כזאת נורמאלית שעובדת במשרד החוץ כמו שצריך. לפי הספר. במי לעזאזל האשמה? ברותי? בי? בזה שהיא בת יחידה? בזה שהיא הייתה פגית? ואולי פשוט נולדים ככה. פעם קראתי בצעירותי, אצל סארטר אני חושב – אז כולם קראו אותו, הוא היה כל כך אופנתי – שאדם בוחר להיות מנוול, אגואיסט, רשע, מבחינתו הכול עניין של בחירה. אבל אני לא חושב כך, אני חושב שזה גם עניין של אופי.

   במיני מיינור הקטנה לא מצאתי לעצמי מנוח. לא ידעתי היכן למקם את הידיים והרגליים הארוכות שלי. לרגע חשבתי להניח את היד על המסעד של טל, אבל חששתי שזה ייראה כמו איזה אקט אינטימי לא רצוי, ולכן תחבתי את ידיי הארוכות בין רגליי ובעצם התיישבתי על כפות הידיים. טל נהגה בזהירות מרבית, אפה הסולד, החמוד והעכברי מרחרח את הכביש האפור. התחיל לרדת גשם.

   "לאן אנחנו בדיוק נוסעים?"

   "לתחנת המשטרה ברחוב Agar, היא עצורה שם. לפני שלושה ימים היא פרצה למעבדה ברחוב Malet השייכת לאוניברסיטת לונדון בבגדים שחורים יחד עם שני אנגלים חברי הלהקה שלה "שזיפים שחורים רקובים". המעבדה עושה ניסויים בבעלי חיים למטרות קידום הרפואה. הם שחררו את הקופים, לקחו איתם את העכברים ואת גורי הכלבים והחתולים, ריססו בגרפיטי את המקום וכתבו על הקירות באנגלית: "People in black saving animals from people in white.", ולמטה ציירו דוקטור או עובד מעבדה בחלוק לבן, פותח מוח של קוף."

   "אלוהים ישמור, למה לעזאזל היא לא יכולה לעשות מוזיקה וזהו." התפרצתי והשתתקתי מיד.

   "אל תתעצב." היא אמרה, "בטח היא תשמח לראות אותך."

   אל תהיי בטוחה, חשבתי לעצמי ואמרתי לה בקול מיואש "איך בעצם תפסו אותם?"

   "תשחרר אתה עשרים-שלושים קופים סמוך לאוניברסיטה בלב העיר ושלא יתפסו אותך."

   "מה, הקופים סיפרו לשוטרים?"

   "לא." היא צחקקה. "בעצם, כן, משהו כזה. הקופים שחצו את המדשאות שברו דלתות וחלונות ונכנסו למסדרונות הפקולטה והחדרים, זה הפעיל את האזעקה והשלישייה שהייתה כבר בדרך החוצה, במיניבוס צבוע גרפיטי, איתה גורי הכלבים והחתולים והעכברים הלבנים, נעצרה על ידי ניידת שבאה ממול. האוטו נראה להם חשוד. זה הכול."

   "טמטום מוחלט." פלטתי. תמיד אמרתי ל"אני ואפסי" שאם היא כבר עושה משהו אסור, שלפחות תעשה אותו מבלי להיתפס. זאת החוכמה. עכשיו נראה איך יוצאים מזה.

   נס קטן קרה לנו. מצאנו מייד חניה ועוד נוחה, אבל טל התקשתה לחנות את המיני מיינור ברווח שבין שתי מכוניות חונות. לעזאזל, משאית הייתה יכולה להיכנס לשם. היא הייתה נהגת גרועה, כאילו יצאה מאיזו קומדיה עם ג"ים קארי. חנתה רחוק מהמדרכה וכשהוצאתי את הרגליים מהמכונית טבלתי במי אפסיים דלוחים של שלולית. "יש לךְ בגד ים? גונדולה?" שאלתי.

   "אופס סליחה, אני נורא מצטערת." היא צחקקה.

   עכשיו הגרביים שלי היו ספוגים במים וגם שולי המכנסיים. רצנו בגשם השוטף, היא אוחזת במטרייה קטנה ואני במזוודה קשיחה ביד אחת ובתיק הג"יימס בונד שמונח על הראש ביד האחרת, ישר אל תוך תחנת המשטרה ברחוב Agar. כשנכנסנו פנימה מתנשפים, היא הנחיתה עליי את הפצצה. "יהיה יקר לשחרר אותה בערבות, אתה יודע, כי הקופים היו נגועים."

   "כמה יקר?"

   "שנים עשר אלף פאונד."

   "מה?! זה המון כסף. זה כמעט מאה אלף שקל."

   "כן, אבל משכורת ממוצעת כאן זה חמשת אלפים פאונד. זה לא יוקר המחיה של מדינת ישראל."

   "כן, גם את זה אני יודע." אמרתי וחיטטתי בכיסיי אחר הממחטה הרכה שתרגיע אותי. וִיש אחד על המצח ושניים על הזוויות של הפה. הרוק התפל הזה, הרגשתי שהוא מתחיל להתאסף. לא היה לי אוויר וכאב לי הלב.

   "טל, במה לעזאזל הקופים האלה היו נגועים?"

   "באיידס כנראה ועוד כל מיני חולרות, נגיפים קשים, אני יודעת?!" היא סגרה את המטרייה הקטנה, ניערה את ראשה והתיישבה על כיסא פלסטיק כחול ומסיבי מול שוטר גברתן וחמור סבר, ונראתה רטובה ועצובה כל כך. את מבטה היא שיקעה בחרטומי נעליה הלחים עד שחשבתי אני עצמי לנחם אותה. ושוב תכפה המחשבה למה אין לי בת כזו אחראית ומסודרת עם ראש על הכתפיים.

   השוטר הגבוה קם ממקום מושבו, ניגש אליי ולחץ את ידי. הזדהיתי בפניו והוא נענע בראשו לאות צער על מצבי העגום. כנראה כבר נתקל ב"אני ואפסי" וספג את קיתונות הביקורת שלה על הממסד באשר הוא. הוא ביקש שאלך אחריו. ביקשתי אני שטל לוין תצטרף אלינו. משום מה הבחורה הקטנה הזו עם האף הסולד נסכה בי מעין חמימות ביתית מגינה. הוא סירב, אמר שרק אני רשאי לראות אותה. השארתי את הג"יימס בונד והמזוודה עם טל מאחור. השוטר הוביל אותי במסדרון צר עד לדלת ברזל אפורה.

"Step inside, sir."    הוא פתח את הדלת ובמין ג"סטה מנומסת הורה לי בזרועו הארוכה את הכיוון. נכנסתי והדלת נסגרה מאחוריי. הדבר הראשון שראיתי לנגד עיניי היה הצבע הלבן ששלט בחדר כמו בבתי חולים, כמו בבתי משוגעים, מאוד סטרילי, לא כמו שדמיינתי לעצמי חדרי מעצר. לא הייתה כאן הזנחה ואפרוריות. הקירות – לבנים, התקרה – לבנה, השירותים בפינה – לבנים, ועל מלבן רחב ולבן במרכז החדר ששימש כנראה כמיטה כי מצעים צחים עטפו אותו, ישבה "אני ואפסי" ועיניה עצומות.

   "שלום," אמרתי והיא פקחה את עיניה, שתקה, אך ניכר בפניה המוארכות והיפות שהיא בעצם מופתעת על כך שהגעתי כל כך מהר עד אליה.

   "שלום." אמרתי ושלפתי את הממחטה מן הכיס.

   "מתי תעזוב כבר את הממחטה המעצבנת הזאת." אמרה והרימה שפה במעין זלזול.

   החלטתי שאני לא נעלב. מה שלא יהיה, מה שהיא לא תגיד לי, הדברים האיומים ביותר, זה לא מעניין אותי, אני ממנה לא נעלב. אני מקשיב לשטויות שלה ולהערות הסרקסטיות שלה, עונה לה בנחת ואז מנסה להוציא אותה מפה. זה הכול.

   "מה אכפת לך, זה מרגיע אותי."

   "בעצם לא אכפת לי. שיהיה לך לבריאות. סבבה. תראה איפה שמו אותי. כמו חיה במעבדה."

   רציתי להגיד תראי איפה את שמת את עצמך עם הפרובוקציות הזולות הללו, אבל במקום זה אזרתי אומץ, התיישבתי לידה והבטתי בה טוב, מקרוב. היא נראתה רע. הילדה הכי יפה בעולם נראתה על הפנים. הלחיים היו שקועות ועצמות הלחיים היו בולטות. גומות החן טבעו ברזון הזה. העיניים הסגולות שתמיד נראו לי כמו העיניים של אליזבת טיילור, היו כבויות לגמרי; השפתיים החושניות היו בקועות מיובש ובקצותיהן נסתמן רוק תפל.

   "אין לי מצב רוח לכלום." אמרה, "אני יודעת שאני מסריחה, אתה לא חייב לשבת כל כך קרוב אליי. חוץ מזה יש לי ריח רע מהפה. אני לא אוכלת כלום. לא בא לי. כבר יומיים לא הכנסתי שום דבר לפה."

   "אני מבין." אמרתי. לא ידעתי מהיכן להמשיך מכאן את השיחה. מוללתי את מטפחת האף. איך לא להפר את האיזון התקשורתי שבכל זאת נוצר בינינו. רק שלא תיאטם. רק שהפרח הנדיר הזה לא ייסגר ויחליט לשתוק לי מעכשיו והלאה ואז אני לא אצליח להוציא ממנה כלום וספק אם אוכל לשחרר אותה.

   "מה את עושה כאן ביומיום?" שאלתי. חשתי קור עז בשוקיים ובכפות הרגליים. הרטיבות החלה להציק לי.

   "שום דבר חדש. מצילה חיות ועושה מוזיקה."

   "בואי נתחיל מהמוזיקה."

   "מה זה מעניין אותך. אף פעם לא התעניינת במוזיקה שאני והחברים שלי עושים. אתה מתחיל להתעניין באמן רק אחרי שהוא מביא קבלות בינלאומיות וממלא את פארק הירקון, לא?"

   ""אני ואפסי", בשבילי זה רק עסקים. כסף. פשוט כמו למכור מלפפונים בשוק הסיטונאי. מה שאנשים רוצים לקנות, אני מוכר."

   "זובי. אתה מת עליהם. לידם אתה פורח."

   "אז איפה את מופיעה?"

   "במועדון פאנק שנקרא The End "הסוף" אבא. כמו השיר של ג"ים מוריסון האגדי."

   "אף פעם לא הבנתי את הערצה הזאת לג"ים מוריסון. הוא מת הרבה לפני שנולדת והמוזיקה שלו שונה כל כך מזו שלך."

   "כן, אבל זו הרוח שקובעת, אבא. מוריסון חי נכון. מה שווה יותר לחיות מאה שנה כמו איזה מכונת תפירה באיזו פינה במרפסת, או להישרף באש כמו איקרוס, לחיות כמו דיוניסוס."

   ""אני ואפסי", מאיפה כל השמות היווניים האלה?"     

   "אני קוראת ספרים."

   נזכרתי איך בטיול הבת מצווה לקחתי אותה לפריז כי היא כל כך רצתה לראות את עיר האורות. בדרך ל-Pere-lachaise קנינו עשרים ושמונה שושנים. וכאשר "אני ואפסי" הניחה אותן אחת אחת על קברו של ג"ים מוריסון, שושנה עבור כל שנת חיים שלו, עיני החציל שלה התמלאו דמעות. את השושנה האחרונה היא קטמה והשליכה רק את הפרח עצמו על הקבר, ללא הגבעול. בדיעבד התברר לי שהסיבה לכך היא שמוריסון לא השלים את שנתו העשרים ושמונה. הפולחנים הקטנים של "אני ואפסי", מדהים מה שמחבר אנשים ממרחק של שנים מבלי שבכלל הכירו זה את זה – מעשה האמנות, לך תבין את זה.

   "תגידי," אמרתי מהסס, ושוב ניגבתי את זוויות הפה בממחטה הלחה. לא יכולתי לשלוט בזה. "תגידי, איך יצאת מזה?"

   "ממה?" לרגע לא הבינה על מה אני מדבר וארשת של תמיהה חיונית הופיעה על פניה והסיגה את הייאוש המוחלט. "למה אתה מתכוון?"

   "את יודעת שהיית…"

   "אה, זונה. למה שלא תגיד את זה בקול רם. הֵי אבא, אף אחד כאן לא יודע מילה בעברית. אתה יכול להגיד שאני זונה," היא הרימה את קולה, "שאימא גם זונה," עכשיו היא כבר צעקה. "שאתה נתקעת עם שתי מופרעות שהן מקרה סוציאלי, אף אחד לא יידע כאן כי אף אחד לא מבין עברית. כאן תוכל לשמור על השם הטוב שלך בלי שאף אחד יפגע בו, למרות שצריך להודות שמה שיש לך בחיים זה בעיקר כסף ושם טוב, אבל מתי אתה, אבא, כן, מתי אתה תהיה בנאדם טוב?"

   לא אענה לה. גם אם תכה אותי לא אחזיר לה. שפשפתי את הידיים על מכנסי החליפה בעצבנות. היד ממש צרבה לי. רציתי לתת לה סטירה כמו אז. את הראש להוציא לה מהמקום, שתתאפס, אבל נשכתי שפתיים ושתקתי.

   "אתה מת להרוג אותי, אבל לא תעשה את זה אבא, כי אתה מחושב, אתה מתוכנן, יש לך תוכנית מגירה, תוכנית חומש, תוכנית עשור. אתה מפוקס, אתה בפריים. אז אם אתה באמת רוצה לדעת איך יצאתי מזה כמו גדולה, אני יגיד לך בכיף. פשוט השתמשתי בשם שלך. בשם הטוב שלך. זה הכול. מילת הקסם – ישראל ידעון."

   "מה זאת אומרת?" מרוב רטיבות וקור כבר לא חשתי את כפות רגליי.

   "באתי לסרז" שאצלו עבדתי וסיפרתי לו שפגשתי בעבודה את אבא שלי, לא פחות ולא יותר. הוא היה בשוק. זה לא קרה לו מעולם. עד עכשיו הוא קרא על דברים כאלה רק בעיתונים. סיפרתי לו מי אתה ואת מי אתה מכיר והוא נהיה לבן כמו החדר הזה. אמרתי לו שאני רוצה להפסיק לעבוד ומיד. הוא שמח על העניין כמוצא שלל רב ונתן לי את כל מה שהגיע לי. הוא היה מעוניין לשחרר אותי מהעבודה בו במקום. מה הוא צריך צרות, יש לו עסק שלם לנהל. לא מספיק שהמשטרה יושבת לו על הראש, הוא צריך גם אותי? את "אני ואפסי"? איזו ילדה מפונקת ומתוסכלת מבית טוב שהחליטה בתור מחאה להיות זונה לכמה זמן, לעבוד כנערת ליווי כי היא לא רוצה לגעת בכסף המלוכלך של אבא שלה."

   רציתי להגיד לה שהכסף המלוכלך הזה, הוא, ורק הוא, הולך להוציא אותה מפה בערבות, אך שתקתי. וככל ששתקתי הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. את המצח המיוזע ניגבתי בממחטה ואמרתי:

   "אני רוצה לשחרר אותך מפה בערבות."

   "אני לא צריכה את הכסף שלך. אני מסתדרת לבד." אמרה, אספה את רגליה הארוכות אל בין ידיה והתכנסה כמו קיפוד. רק עכשיו הבחנתי בחצאית הסקוטית המשובצת שלבשה. חמודה כל כך עם הניטים הכסופים עליה. ניסיתי אסטרטגיה אחרת.

   "בואי ספרי לי איך את מסתדרת כאן, עם מי את מנגנת?"

   "מה זה חשוב אבא. אין לי עצבים לדבר על המוזיקה שלי. ניצחת. אם אתה רוצה לשחרר אותי בערבות, תפאדל, יאללה שחרר. אבל רק כי זה יעשה לך טוב, לא לי. אני מוכנה לשבת בכלא אפילו שנים בשביל הרעיונות שאני מאמינה בהם. אני לא סוגדת רק למפורסמים ולכסף. המודל שלי להערצה זה אנטוניו גרמשי או המהר"ם מרוטנברג."

   "מי הם לכל הרוחות?"

   "למה שתכיר אותם, זה לא אורי זוהר או הגשש החיוור, וזה גם לא רוד סטיוארט או הדייר סטרייטס. אלה שני מפורסמים שאי אפשר לתרגם את המפורסמות שלהם לכסף, אז מה הם שווים. אנטוניו גרמשי הוא מהפכן, האידיאולוג של התנועה המרקסיסטית האיטלקית לפני ובימי שלטונו של מוסוליני באיטליה. בשנים האחרונות שלו ישב בכלא בגלל דעותיו וחלה שם מאוד. הכתבים שלו יצאו לאחר מותו תחת הכותרת "איגרות בית הכלא". הוא יצא מן הכלא בנאדם גמור ומת ברומא. קראתי דברים שלו באנגלית. איש חכם."

   "מאוד חכם." אמרתי בטון אירוני. פשוט לא יכולתי להתאפק.

   "והמהר"ם מרוטנברג," היא המשיכה, מתעלמת ממני, הוא דמות מעניינת בגרמניה במאה השלוש עשרה. הקיסר רודולף הראשון כלא אותו וביקש בעדו כופר, סכום עצום. כנראה זה היה נהוג אז, מעין מקור הכנסה. הקהילה היהודית רצתה לפדות אותו בכסף מלא כי הוא היה מנהיג שלה, אך הוא סירב בצדק כי לא רצה להיכנע לסחטנות המגעילה. הוא חשב נכון. מחר יחטפו עוד יהודי נכבד וידרשו עוד כסף. הוא לא רצה שיהיה לזה תקדים והוא מת בכלא."

   "נהדר." אמרתי.

   "אחרי שהוא נפטר השלטונות סירבו בהתחלה לאפשר לפדות את הגופה שלו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו הסכימו הנוצרים למסור את עצמותיו, אחרי שעשיר בשם אלכסנדר ווימפן תרם כמעט את כל רכושו בשביל העסקה, ובתמורה זכה להיקבר ליד המהר"ם. במכתבים שלו בענייני הלכה המהר"ם מכנה את עצמו "העני הנשכח מכל טוב, אסקופה נדרסת", או "יושב חושך וצלמוות"."

   "ממש מעודד." הוספתי.

   "אבל אני חלשה מהם. לי אין כוח להילחם איתך את כל המלחמות הפסיכולוגיות הקטנות שלך. אתה שותק כדי לפתות אותי לומר דבר-מה, כדי ליצור איתי איזשהו קשר. אולי תצליח לאגף ולבוא אליי מהצד ולנגוע לי ברגש, בלב. עזוב, זה לא הולך, אבא. רד מזה. שום דבר לא זורם טבעי בינינו."

   תפסה אותי ה"אני ואפסי" הממזרתא הזאת. יש לה המון שכל ורגישות, ממש שֵדָה קטנה, חשבתי וטמנתי את הממחטה הלחה עמוק בתוך כיס מכנסי החליפה. ושוב תכפה המחשבה מאיפה כל הידע הכללי הזה שיש לה? תמיד היא קולטת כל מיני דברים לא פונקציונאליים ומטמיעה אותם בתוכה כחלק ממנה, כחלק ממסלול חייה. היא שתקה.

   "טוב," אמרתי וקמתי. "אני הולך לשחרר אותך בערבות. משלמים את זה בבית המשפט. את תצטרכי לחכות כאן."

   "בסדר." אמרה ודמעות בעיניה. "אתה נוסע עם הגמדה הנחמדה מהשגרירות לשלם את הערבות?"

   "כן." אמרתי.

   "בטח אתה חושב לעצמך למה לי אין בת נורמאלית כמו הגמדה החייכנית."

   גיחכתי.

   "עוץ לי גוץ לי! אני מכירה אותך אבא."

   לחצתי על הכפתור החשמלי סמוך למיטה ושוב הייתה לי מעין אסוציאציה של בית חולים, כאילו מישהו קורא לעזרה. הדלת נפתחה והשוטר הגברתן הופיע בפתח. הלכתי אחריו במסדרון הצר אל החדר שבו ישבה טל לוין.

 

   "מה שלומה?" היא שאלה.

   "לא טוב." אמרתי. "היא לא נראית טוב. צריך איכשהו להוציא אותה מפה וכמה שיותר מהר."

   "אתה רוצה לנסוע לשלם את הערבות?"

   "מה, תיקחי אותי באוטו?"

   "אלא מה, לשם מה חיכיתי?"

   "אני יכול לקחת מונית."

   "עזוב, נו."

   אספתי את המזוודה והג"יימס בונד, וניגשנו לאסוף מהשוטר הגברתן והשתקן את טופסי הערבות. הוא כמעט לא אמר לי מילה, אבל ממראה פניו הבנתי שאת הבת שלי לא ידעתי לגדל.

   הגשם פסק.

   במכונית ניסתה טל לוין הקטנה עם האפון הסולד ותסרוקת הקרה לעודד מעט את רוחי. היא הציעה שנעצור לשתות משהו, אבל אני מיהרתי לבית המשפט לשלם את הערבות ולשחרר את "אני ואפסי". משהו דחק בי. הייתי חייב להוציא אותה משם כמה שיותר מהר.

   באחד הרמזורים נעמדנו. אור אדום. לפנינו צומת סואן.

   "אין לי אבא." היא פתאום אמרה. לא ידעתי מה לומר. הרמתי קצת את הטוסיק מהמושב ושלפתי מכיס המכנסיים את הממחטה המעוכה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. אחר כך מוללתי אותה ושאלתי:

   "ממה אבא נפטר?"

   היא צחקה, הכניסה לראשון וחצתה את הצומת: "אני לא יודעת אם הוא נפטר אם הוא התחתן אם יש לו עוד ילדים אם הוא התגרש אם הוא חולה אם הוא בריא ואני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה."

   "מה קרה?"

   "שום דבר. הוא פשוט עזב אותנו כשעוד הייתי בשלב העוברי. נסע לארצות הברית ומשם לקנדה, סירב לשלם מזונות והתחמק מאחריות, ואני לא מוכנה לראות אותו מאז."

   "ואיפה אימא?"

   "אה, אימא גרה בתל אביב. היא התחתנה שוב ויש לה שני ילדים מבעלה, שני בנים מופרעים; אבל האבא שלהם, שהוא בעצם גם האבא שלי הוא איש מקסים ואני מאוד מאוד אוהבת אותו. בגלל זה…"

   היא לקחה את הסיבוב ופנתה ימינה בכוח. אני, למרות כל הפעמים שהייתי בלונדון, ואפילו נהגתי בעיר הזאת, לא התרגלתי לכך שהנהג יושב בצד ימין. איבדתי שיווי משקל וממש נפלתי עליה. קטנה כזאת, כמעט מחצתי אותה. ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי את מטפחת האף לכיס.

   "אופס סליחה," אמרתי.

   "זה בסדר. אני יודעת. אני לא נוהגת משהו."

   "לא לא. זה פשוט שאני לא רגיל ל…"

   "בגלל זה אני כל כך מתרשמת מההתנהגות שלך כהורה כלפי הבת שלך. אתה תעשה בשבילה הכול, בלי תנאים. זאת אהבה בלתי אמצעית."

   הרגשתי שזה שקר. רציתי להוציא שוב את הממחטה מהכיס, אבל זה נראה לי פתאום מוגזם. שנים הזנחתי את "אני ואפסי" והתעסקתי רק בקריירה שלי. רותי באמת מעולם לא הייתה שם, היא ציירת, אמנית, ו"אני ואפסי" גדלה עם מטפלות. שלוש מטפלות היו לה. לך תסביר לטל את העניין הזה. בנאדם מקבל איזשהו רושם, מטפח לו איזה אימאג" ראשוני, חיובי או שלילי, ואחר כך לך תיפטר מזה.

   "אני לא אבא כזה טוב." אמרתי והיד הלכה אוטומטית אל הכיס. "את יודעת, כל אחד עושה פה ושם את השגיאות שלו עם הילדים שלו. אנחנו רק בני אדם. את ג"ים מוריסון מ"הדלתות" את מכירה?"

   "שמעתי."

   "אז נכתבה עליו ביוגרפיה שפעם "אני ואפסי" הראתה לי וקראה לי ממנה קטעים באנגלית. קוראים לה: No One Here Gets Out Alive. את מבינה, אנחנו לא חיים לנצח, וכל אחד צריך בסוף היום להסתכל על עצמו במראה ולעשות את החשבון נפש שלו, את התיקון שלו."

   ראיתי את התמיהה בעיניה. נראה שלא הבינה בכלל על מה אני מדבר. איזו יציאה. לא יודע מאיפה צצו לי המשפטים האלה. הפתעתי את עצמי. זה היה כאילו לא אני מדבר אלא איזה קול מדבר מתוכי. משהו עמוק. היא הייתה נבוכה, שתקה לרגע ואז הוסיפה. "אבל אני בכל זאת חושבת שאתה אבא טוב, בעצם טוב מאוד."

   אָרוּם אֶן אָרוּם הגענו לבית המשפט ברחוב Old bailey. נס גדול היה פה. שוב מצאנו חניה קרובה, אבל היא שוב התקשתה לחנות. פעמיים ניסתה להיכנס ופעמיים נחתה קילומטר מהמדרכה. "בואי אני אחנה במקומך." אמרתי קצת חסר סבלנות. יצאתי, טרקתי את הדלת שלי, הקפתי מחצית מן הרכב ופתחתי בכוח את הדלת שלה. היא הייתה קצת מופתעת. לא ציפתה ממני לפעולה חדה שכזו. יצאה מהרכב לבושה בסריג הגולף האפור שלה ובחליפה. נראתה קטנה ומעוכה כזאת. אי-יי-יי, גמדה אבודה בלב הכרך הענק הזה. אגרפה את אצבעותיה הלבנות על קצות השרוולים.

   קדימה ישראל, אמרתי לעצמי, לחנות. הרי הייתי נהג מונית לפני אלף שנים ויותר, זאת לא בעיה בשבילי. בישראל הייתי עושה את זה במכה אחת, פה תמרנתי קצת וחניתי כמו גדול. שלשלנו כסף אל תוך המכונה, וזו פלטה כרטיס שטל לוין הצמידה אל השמשה, ומיהרנו בצעדים חטופים אל תוך אולם הכניסה של בית המשפט.

   חלל ירקרק, שֵישִי ורחב שהד מתגלגל בו קיבל את פנינו. טל לוין שכבר בבוקר לקחה אחריות מלאה על המקרה שלי, שאלה במודיעין איפה משלמים את הערבות. הייתה לה אנגלית מצודדת. כשהוצאתי את כרטיס האשראי שלי, ה"סנטוריון" השחור של "אמריקן אקספרס", זה שמורה שאני יכול לגהץ עד חצי מיליון שקל, ראיתי את הפליאה בעיני פקיד בית המשפט, וגם על פניה הרחבות של טל לוין הקטנה ניכר ריגוש. אין מה לעשות, לכולנו כסף עושה את זה. במחי וִיש אחד הפסדתי כמעט מאה אלף שקל. לא אהבתי להפסיד כסף. משהו בי התמרמר כמו תמיד כשביקשו ממני תרומה שמנה לקהילה. שלפתי את הממחטה מן הכיס והעברתי אותה על קצות שפתיי. קראתי בחטף את המסמכים וחתמתי פה ושם. הפקיד הודה לי, ותוך מספר דקות שוב היינו טל לוין ואני לבד ברחוב הקר. שוב החל לרדת גשם.

   "בוא ניסע בחזרה אליה." אמרה ופתחה את המטרייה. לקחתי אותה מידה וסוככתי עלינו. שנינו יחד תחת מטרייה אחת, טל לוין ואני, נראים מכאן כמו אב ובת בדרך אל המיני מיינור שלה. היא שילבה את זרועה בזרועי וחייכה אליי. "היא בטח מחכה לך." אמרה. קדחת! חשבתי.

 

   אחרי ששחררנו את "אני ואפסי" מן המעצר ברחוב Agar עמדנו שלושתנו מחוץ למבנה והיה רגע לא נעים, דקתיים מביכות שכאלה. הסתכלתי בחרטומי הנעליים ונזכרתי באורי זוהר שנהג לומר: "כשהסצנה על הבמה גרועה, הקהל מסתכל בשרוכי הנעליים", וכבר היד נשלחה לכיס לחפש את הממחטה. "אבא לא!" אמרה "אני ואפסי" והיד קפאה במקומה.

   "תני לו." אמרה טל לוין. "מה אכפת לך שיחזיק את הממחטה."

   "מה את מתערבת, גמדה." אמרה "אני ואפסי" וחיפשתי לעצמי איפה יש פה בור ביוב קרוב שאוכל להסיר את המכסה ולקפוץ לתוכו.

   "אני לא אבא שלך, אז אל תעשי עליי פלברות." הפתיעה טל לוין ביציאה משלה. "בכל מקרה התכוונתי לעזוב ולהשאיר אתכם לבד, אז אל תשלפי ציפורניים."

   "אני ואפסי" נחרה בבוז. השפה העליונה שלה התרוממה.

   הודיתי עשר פעמים בערך לטל לוין והשבעתי אותה שתיצור איתי קשר טלפוני.

   "אתה חוזר ארצה?" היא שאלה, מבטה נעוץ ב"אני ואפסי" שכבר החלה לשרוק לעצמה משהו. השמש החורפית צצה בינות לעננים. עוד נס קטן.

   "עוד לא. יש לי כאן פגישה עסקית במלון  St. Martin"s Laneואני טס מחר. אם תרצי אצור איתך קשר בערב. אולי תרצי למסור משהו למשפחה שלך דרכי?"

   "אין צורך. תודה. אבל תשמור על קשר." ובאומץ לב מופגן היא התרוממה על קצות האצבעות כשהמטרייה בידה ונשקה ללחיי הזיפית.

   "תיאטרון." מלמלה "אני ואפסי".

   נשארנו לעמוד זה מול זה כמו לפני שנים, כשהורדתי לה את הסטירה המצלצלת ופרפראזה על הפסוק מהתורה התנגנה במוחי: חושך שבטו שונא בתו.

   "נו אבא, מה תעשה עכשיו אחרי שהצלת אותי, תוריד לי סטירה?" היא שאלה.

   זה מדהים, חשבתי, היא קוראת את המחשבות שלי. איך תמיד הייתי אומר לה כשאמות ישימו על המצבה שלי כספומט כדי שהיא תבוא מדי פעם לבקר. ורותי, אשתי הייתה צוחקת ואומרת, "בובה"לה, תגידי, זה טוב, מי כותב לאבא את החומר?" מחלבה של כסף, זה מה שהיא, אוכלת חינם שינקינאית כזאת. רק עכשיו עלתה לי כמעט מאה אלף שקל וכאילו כלום, לא מזיז לה.

   "אני ילדה יקרה אבא, אה? עליתי לך הרבה. אתה חושב על הכסף, רואים עליך."

   אלוהים ישמור, אני צריך להפסיק לחשוב.

   "תגידי, יש לי פגישה עסקית במלון St. Martin"s Lane, את רוצה לבוא איתי לפגישה? אנחנו שלושה מפיקים מהארץ שרוצים להביא את מדונה להופעה אחת."

   "מי זאת, הנפקנית של הקבלה?" היא אמרה בארסיות ואת המילה "קבלה" היא אמרה במין מבטא אמריקני מתגלגל ולעגני כמו עולה חדשה. "זאת שראתה את האור? חשבתי שמאז שנהיית מנהל "פסטיבל ישראל", ישות מכובדת, נגמלת מהחלטורות הגרנדיוזיות."

   "זה לא עומד בסתירה. זה הרבה כבוד וזה הרבה כסף."

   "ושני הדברים האלה זה בול אתה. האמת, אבא, שפעם זה היה מעניין אותי, אולי. בעצם יכול להיות שגם אז כשהייתי הולכת איתך לפגישות זה לא עניין אותי ורק עשיתי כל הזמן כאילו. אבל היום זה בטח לא מעניין לי את קצה הדגדגן."

   "אז מה את רוצה לעשות?"

   "אני רוצה עכשיו ללכת הביתה, להיכנס לחדרון הקטן שלי בGreek Street-, לשים מוזיקה ולשמוע באוזניות משהו שתמיד אהבתי, את "הסקס פיסטולז" או את "ג"וי דיויז"ן" או את ג"ים מוריסון ו"הדלתות", ועד הערב לא לזכור בכלל שאני קיימת. אבל אין לך מה לדאוג אבא, אני בעוד חודשיים בארץ. שכנעתי את הנגנים האנגלים שלי לבוא איתי ואנחנו חוזרים לעשות מוזיקה בארץ, בעברית. עוד לא ברור לי אם זה רק לכמה הופעות או יותר, אבל אני, לא להאמין עליי, עושה את המסלול חזרה. ציונית נהייתי פתאום. יש לי כבר הופעות מוזמנות בכמה מועדונים בתל אביב, אבל מה זה בעצם מעניין אותך.

   "חוץ מזה, אני חוזרת בתנאי שאתה ואימא לא תיצרו איתי שום קשר. אבא, אני דורשת פסק זמן ממך עד להודעה חדשה. לא רוצה לראות אותך ולא את אימא. יש לי חיים משלי ואתם לא חלק מהם, כמו שאני אף פעם לא הייתי באמת חלק מהחיים שלך, ובטח לא של אימא. אנחנו חיים על פני ארכיפלגים שונים, כבר אמרתי לך, ואתם רק מזכירים לי מה שהייתי פעם ואני לא רוצה יותר להיות. אז תעזבו אותי כבר במנוחה. כשאני חוזרת לארץ אל תתקשרו ואל תבואו לבקר. אני לא רוצה שום קשר איתכם".

   הצצתי בשעון. השעה הייתה ארבע. או-טו-טו אני מאחר לפגישה.

   "טוב, אז אנחנו שוב נפרדים, אה?" אמרתי ושלפתי את הממחטה מן הכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה.

   "אבא," היא חטפה את הממחטה מידי. "אל תעציב אותי," היא אמרה בציניות, "עוד רגע אני אזיל כאן דמעות." ובמחווה דרמטית ורומנטית מעושה היא נגעה עם קצה הממחטה בקצות עיניה הסגולות, אלה שתמיד הזכירו לי את אליזבת טיילור, כאילו היא מוחה דמעה, עין אחת ואחר כך האחרת, בפוזה של גברת מגונדרת. אחר כך התקדמה צעד לעברי ונעמדה קרוב-קרוב, ולפתע פרצה בריצה מהירה אל קצה הרחוב. החצאית הסקוטית שלה התנופפה ברוח הקלה וקרני השמש השתברו על השיער החלק שלה. היא שוב לקחה לי את הממחטה חשבתי, אבל כשטמנתי את ידי בכיס היא הייתה שם. כמו קוסמת קטנה, לפני שפרצה בריצה, היא הספיקה בזריזות יד עילאית לטמון אותה בכיסי. הכיצד? "אני ואפסי" הזאתי, עוץ לי גוץ לי. רותי, אשתי, תמיד נוהגת לומר עליה שהיא חייבת לייצר דרמות. למרות שהחיים מלאי דרמות ממילא, אם יש קצת שקט היא מייד חייבת לייצר איזה תסכית, איזה מחזה כאן בתוך החיים, איזה מצב חזק, כמו אצל סארטר במחזות שהפקתי בתיאטרון "זווית" לפני שנעשיתי יבואמן. בשנים ההם הוא היה פופולארי כל כך אצלנו בגלל ברית צרפת-ישראל ומפני שהוא הפך להיות מלך התרבות בעולם. והיום? בכלל מישהו עוד זוכר אותו? אולי. בכל אופן "אני ואפסי", לדברי רותי, ויש צדק רב בדבריה, תמיד-תמיד ייצרה בחיים דרמות, מחזות קטנים, מצבים, כאילו שהיא ביימה אותם בכוונה. אין רגע דל. תמיד הנפש כמו בית בשיפוצים. ואז נזכרתי במשפט שהעוזרת הסוציאלית של בית הספר אמרה עליה פעם, אולי יותר מפעם, "אם לא הייתה "אני ואפסי"", מדהים שגם היא קראה לה ככה, "אם לא הייתה, מישהו היה צריך להמציא אותה." אחר כך מישהו אמר לי שזה נאמר על אלוהים. אני רק לא זוכר בדיוק מי אמר את זה. אולי וולטר?

   תפסתי מונית.

 "To St. Martin"s Lane hotel, please,"    אמרתי לנהג ושקעתי במחשבות על "אני ואפסי". "פעם הייתי נגררת איתך לכל הפגישות והמקומות הללו, אבל כבר אז זה לא עניין אותי. סתם נגררתי." נזכרתי איך הייתי לוקח אותה בשבתות לשחק כדורגל עם דודו טופז ופשנל וגדי יגיל, צביקה פיק ואבי אליאס שעמד בשער אחד וברוך מהתבלינים של לוינסקי שעמד בשער השני, ונח קליגר, עיתונאי הספורט של "ידיעות אחרונות". זה היה ב"אליאנס" ברמת אביב. היינו מטפסים על הגדר הברזלית הארוכה, ו"אני ואפסי" הייתה משתחלת דרך הפתח הצר בגדר ונשרכת אחרינו. היא הייתה אולי בת ארבע. בהתחלה הכול היה בסדר. היינו משחקים מהר מאוד. הייתי ממש קיצוני סופה, מכניס את הכדור פנימה בראש, ברגל, מתמסר, גם בשער הייתי לא רע. ואז זה היה קורה. "אני ואפסי" הייתה נכנסת למגרש, וזהו חביבי, המשחק נפסק. היא פשוט רצתה לשחק.

   צחקתי לעצמי. נהג המונית הציץ בי דרך המראה הפנוראמית כמו על משוגע. היא הייתה נעמדת באמצע מגרש החול בשמש הקופחת על רגליה הקטנות היפות. היא הייתה הילדה היפה ביותר שמישהו אי פעם ראה, והיא לא נתנה לנו לשחק בשום אופן. עצרנו את המשחק מיד כי פחדנו שאיזה כדור יפגע בה, ונח קליגר אמר: תוציא את הילדה. אבל עם "אני ואפסי" לא מתעסקים. הוא לא ידע את זה. הלכתי וביקשתי ממנה שתצא החוצה. ביקשתי יפה והבטחתי שאחרי המשחק אקנה לה משהו. שום דבר. זה לא היה פתוח למשא ומתן. יצאתי מן המגרש וקראתי לה לבוא אליי לשבת לידי על ספסל האבן בצל. "תמשיכו לשחק!" צעקתי, אבל "אני ואפסי" נשארה לעמוד שם. נקודה עיקשת, קטנה ומקסימה במרכז המגרש. אז נח ניגש אליה בעצבים והרים אותה באוויר. כמו שהוא הרים אותה ככה הוא הוריד אותה. מיד. היא נשכה אותו עד הבשר והוא צרח מכאב.

   פרצתי בצחוק והנהג שוב הציץ בי מן המראה הפנוראמית. נראה שהתחיל לחשוש לשכרו.

   אבל בימים שהיא הייתה בסדר וישבה בצד כמו טאטא"לה, היינו מסיימים את המשחק כמו גדולים והולכים לשתות בירה אצל אפרים קישון, שהיה לו מנעול על המקרר להגנה מפני אורחים לא רצויים. היינו נוחתים אצלו כולם, כל הסלבריטאים ונספחיהם, והוא היה מחוויר. "אתם גם רוצים לאכול משהו גוד פורביד?" הוא היה שואל במבטא ההונגרי הכבד שלו, ואנחנו היינו מתפוצצים מצחוק, מיוזעים, לוגמים בירה קרה, "גולדסטאר", "מכבי", ו"אני ואפסי" כמה שהיא הייתה קטנה הייתה לוקחת כוס בירה מפלסטיק ביד ומרביצה שלוק כזה שקישון היה מסתכל עליה בחצי מבט ואומר במבטא הונגרי: "ישראל, אולי הילדה רוצה איזה סיגר טוב, יש לי הוואנה, ריאס, או רומיאו וג"ולייט."

   שוב צחקקתי.

"A penny for your thoughts."    אמר הנהג.

"Ah, I was thinking about my daughter."    אמרתי.

   "Is she a funny girl?"

   ""You can say so.

   "You have a strange accent. Where are you from?"

   "Israel."

"Unbelievable! I had an Israeli business man, driving with me for two hours today."

   "Do you remember his name?"

   הנהג השתתק לרגע. כנראה היה לו קצת לא נעים שהוא שכח שם של לקוח טוב שבילה עימו שעתיים.

"Rami something. I don"t recall."    אמר לבסוף, "But he forgot in the cab his newspaper." וכדי להוכיח את אמיתות דבריו שלח יד ארוכה אל מעבר למסעד הכיסא לכיווני והושיט לי גיליון של עיתון "מעריב". שמחה מילאה את לבי כשראיתי את האותיות העבריות המרובעות. הנהג שכנראה ראה את ההבעה על פניי אמר: "You can take it. I don"t read it. Can"t read Hebrew anyway." זה היה עיתון מהיום. טרי-טרי.

   "Many thanks." אמרתי.

   "Here it is, sir. St. Martin"s Lane hotel."

   שילמתי ויצאתי.

   פסעתי לכיוון ה-.St. Martin"s Lane הג"יימס בונד ביד אחת, המזוודה הקטנה נגררת ביד השנייה ותחת בית השחי עיתון "מעריב". לפתע נשר משהו מן העיתון. זה היה גיליון של מוסף הנשים "סגנון". הנחתי את הג"יימס בונד על הרצפה ואת המזוודה עזבתי. הרמתי אותו ופתחתי אותו באקראי:

ד"ר מג מיקר מגישה: 10 הדיברות לאב המושלם:

1.     האמן בבתך, כדי לגרום לה להאמין בעצמה.

2.     למד אותה להילחם.

3.     הסבר לה מיהו אלוהים.

4.     הֱיֵה הגבר שאתה רוצה לראות כבן זוגה בעתיד.

5.     מעשיות וכוח סבל: שני הנכסים הכי גדולים שלך.

6.     הגן עליה.

7.     למד אותה ענווה.

8.     זכור שאתה הוא האהבה הראשונה שלה.

9.     הֱיֵה גיבור, היא זקוקה לכך.

10.  הֱיֵה  הגבר החשוב בחייה. בני זוג יכולים ללכת, אבל אבא תמיד נשאר.

 

עשרת הדיברות נכתבו בתוך מסגרת קטנה לצד כתבה גדולה שעסקה ביחסי אבות ובנות. אין מקריות, חשבתי לעצמי. סיקרן אותי לקרוא את הכתבה, אבל הצצתי בשעון וראיתי שאני באיחור רציני. זה לא טוב. זו התחלה רעה ומזל רע. הרמתי את הג"יימס בונד מהרצפה וגררתי את המזוודה, המשכתי ללכת ונכנסתי אל תוך המבואה. כשהגעתי אל הבר קלטתי בזווית עיני, בסוף החלל, את מיקי פלד ואת טלית מנופפים לי בידיים, וחשבתי לעצמי שהולכים עכשיו להיות קטעים כמו פעם; אבל קודם צריך לסגור את העסקה, כי איתם היו שני המפיקים האנגליים שהיו כרגיל לבושים מהוגן מאיתנו ונראו יותר טוב. שלושה על שניים, זה לא רע, חשבתי והתקרבתי, תיכף נעשה להם את הטריק עם החוזה ואז קנינו אותם. פלד מת על זה וגם טלית.

Hi Yisrael. This is Yisrael Yideon, I told you about him. Yisrael, meet   "

  Fred and George, they represent Madonna."אמר פלד ויכולת לחוש את ההתרגשות בקולו.

"We only represent Madonna in the Middle East. She has an agent in  

  every region of the world."  תיקן הגבוה תכול העיניים בחליפה הירוקה. התברר שזה ג"ורג".

   "Well, you are in the right place." אמרתי בטון קריר,"We represent the Middle East; Us and Chairman Arafat."

   כולם פרצו בצחוק, קודם האנגלים ואחריהם הישראלים. בהתחלה הייתי בפוקוס כמו תמיד, אבל ככל שהשיחה קלחה וזרמה איבדתי אותם. מחשבותיי נדדו אל "אני ואפסי", וחשבתי לעצמי מה היא עושה שם עכשיו בחדרה לבד, ואם היא באמת מתכוונת לחזור לארץ כמו שאמרה או שהיא סתם בילפה כדי להוריד אותי ממנה. משום מה חשתי געגוע לראות אותה שוב על הבמה. משהו בהופעתה על הבמה היה מכמיר לב. כאילו שם היא פחות מוגנת מאשר בחיים עצמם שבהם היא יכולה להתחצף לכל פלוני-אלמוני-פלמוני שנקרה בדרכה. רציתי מאוד לחזור אליה, לחפש את הדירה שלה ולשבת איתה עוד קצת. אולי להאזין למוזיקה שהיא עושה, לדבר איתה. היא תעשן סיגריה, אני אמולל את הממחטה ואשתה קפה ונשוחח עד הערב. זה יכול להיות יום כל כך מושלם שלא היה לנו מעולם. בקצות עיניי צצו דמעות, רגש נורא שאסור להפגין בפגישה שכזו. במהירות שלפתי את הממחטה וִיש אחד על עין ימין ושתיים על עין שמאל. מבעד ללחות שבעיניי ראיתי את המלצרית קרבה.

   "Something happened?" שאל אותי פרד. מאבחון ראשוני הוא כנראה היה הרגיש ביותר סביב השולחן הזה. עיניו בלשו על סביבתו.

   "No nothing." אמרתי, "Something got into my eye." חשתי את הרוק התפל עולה ומטפס, תיכף ינוח בזוויות הפה. הזמנו מה שהזמנו. קפה ועוגה. כל השועלים הוותיקים היו בְּבְּרֶן לסגור את העסקה ולאף אחד לא היה תיאבון.

   "A glass of water for this gentlemen." הוסיף ואמר פרד למלצרית. "And a clean wet towel, please."

   "A clean wet towel?" תמהה המלצרית.

   "Yes. Something got into his eye." המלצרית מיהרה להתרחק והשיחה המשיכה לזרום, אבל אני איבדתי בה עניין. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לי. בדרך כלל בפגישות האלה אני הייתי הלידר, המוביל. אני החלוץ ופלד וטלית אחריי. והנה, לא יכולתי שלא לחשוב על "אני ואפסי", ובכל פעם שהרהרתי בה ורכבת המחשבות האינסופית נדדה אליה, עלו דמעות בשורשי העיניים ונאלצתי לשלוף בעל כורחי את הממחטה המהוהה ולנגב אותן. מזל שכל האנשים סביבי, להוציא את פרד, היו שקועים בעצמם ובעסקה. ואז, מבעד לעיניים המצועפות שלי שמעתי את המילה "קונטרקט" וג"ורג" כפף והוציא מהתיק שלו חוברת, לא פחות ולא יותר, של שלושים-ארבעים עמודים מפורטים על חובות וזכויות, מה מותר לנו ומה אסור לנו לעשות והחליק אותה קלות על השולחן לעבר פלד. פה היה אמור לבוא הקיו שלי והייתי צריך לומר "I don"t read thirty-forty pages of a contract. You sent me all that" כאן הייתי צריך להרים את החוברת באצבעות ולאחוז בה במעין שאט נפש כאילו היא חרק ענק, "You"ll get it back without me reading it." כמו קסם הטריק העסקי הזה תמיד עבד. הישירות הבוטה והישראלית הזאת עם המראה הצבאי-משהו שלי. זה הילך קסם על כל המפיקים מח"ול. אבל אני הייתי שקוע במחשבות על "אני ואפסי" וכאן כבר פלד וטלית, השותפים הנאמנים שלי, הרימו גבות. הם חיכו שאכנס לשיחה וזה לא קרה. טלית ופלד שרק עכשיו הבינו שמשהו לא כשורה החליפו מבטי תמיהה ביניהם. החוזה החלופי היה אצלי בתוך הג"יימס בונד, נח שם בשקט, וטלית שהספיק לעלעל בחוזה והעביר אותו כמובן אל פלד, אמר: "Yisrael. Look at it. I want you to say your opinion about the contract. We didn"t come with a lawyer and you have a lot of experience in this." הוא קרץ לי ופלד תפס לי את השוק מתחת לשולחן.

   ניעורתי. כפפתי אל הג"יימס בונד ופתחתי אותו בקליק-קלאק. תחת לשולחן הספקתי לראות את רגלי כל הגברים השמורים האלה חנוטות בחליפות הצינור הארוכות והיקרות, והיה בזה משהו קר ומנוכר שבא היה להקיא. כמו הגיבור הזה של סארטר "בבחילה" –  בזמנים שלנו הוא היה כל כך פופולרי. קראנו אותו כי הוא היה אופנתי, אבל רובנו לא הבנו עד הסוף. הגיבור הזה, נו, שכחתי את שמו, שבכל פעם שהוא נתקל בהוויה ברגע לא צפוי, נפתח בפניו אשנב להבין את שרירותיות הקיום העיקשת, והוא חוטף בחילה.

   משכתי את החוזה מהתיק, שלושה-ארבעה עמודים תמציתיים בתוך ניילון. הרבה שם היה לטובתנו. וכשהתרוממתי והנחתי אותו על השולחן נפל לי האסימון סוף-סוף והראש שלי הסתובב. לא, לא הראש הסתובב לי, האנשים הסתובבו ואני עמדתי. כל הארבעה היושבים עפו לי באוויר עם הכיסאות והשולחנות והמלצרית שקרבה עם המגש העמוס בעוגות ובכוסות קפה והרגשתי שאני ממש עומד להקיא כאילו תוקף אותי איזה סטרוק או משהו כזה ואני עומד ליפול. ואחזתי בקצות השולחן בשתי ידיי כי נפל לי האסימון וידעתי סוף-סוף שאני לא בקונצרט הנכון וכי הסיפור הזה עם "אני ואפסי" ייגמר רע. אם אני לא נכנס עכשיו לתמונה בכל עוזי וזמרת יה עד הסוף, כמו שאני יודע לעשות מזה הפקה טוטאלית בתזמון מושלם בלי פאשלות, אם אני לא נכנס ללב ולחיים של הילדה שלי עכשיו, ממש עכשיו, בזמן הקרוב, עלול לקרות אסון. ועצם המחשבה הזאת על העניין הזה כל כך הפחידה אותי שנעשיתי כנראה לבן לגמרי כי כל הארבעה בבת אחת קמו אליי, אבל אני ניערתי עצמי מהם ואמרתי, "Excuse me, gentlemen. I need some fresh air. I"m going outside, sorry." וקמתי, סבבתי ונתקלתי במלצרית. העוגות עפו באוויר וכוסות הקפה נשפכו לכל עבר, בעיקר על פרד ועל ג"ורג", איזה חוסר מזל, וגם קצת על פלד וטלית ההמומים, ופיזרתי ".Oh sorry! I"m terribly sorry" לכל עבר. ולפני שהמלצרית ההמומה התעשתה, רצתי לאורך הבר המהודר החוצה.

 

בחוץ הקאתי את נשמתי. הרמתי את הראש וראיתי שהשמיים שוב התעננו. ישראל, תוך כמה דקות יורד כאן גשם זלעפות ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, אמרתי לעצמי. אבל אני חייב להגן עליה, חשבתי. חייב להגן עליה. התחלתי פוסע לעבר הגדה של התמזה. אנשים חלפו על פניי במהירות. ז"קטים ומעילים, מטריות ותיקים עצבניים, מיהרו לתפוס מחסה מפני גל הגשם הקרב. השמש הסתתרה בינות לעננים. המשכתי להתקדם לעבר התמזה וכשהגעתי לטיילת שעל הגדה, ניתך גשם עז ארצה. מים הכו במים, הגשם הכה בנהר והגשרים היפים של התמזה נראו כאילו הם עומדים לטבוע. איזה מָטָר! המשכתי ללכת. ביד היה לי סמרטוט רטוב. הבטתי בו. זאת הייתה הממחטה שלי. סחטתי אותה, תחבתי לכיס והמשכתי ללכת. נזכרתי איך כש"אני ואפסי" הייתה קטנה נסענו רותי היא ואני לקרוז קצר על האונייה ניל"י. אז עוד היו לנו בארץ אוניות טיולים ולי היו קשרים טובים עם מלחים ותיקים ורבי חובלים בגלל השנים שלי בצי הסוחר. כולם עשו לנו כבוד, הרבה כבוד. היינו בשיט מחוף אל חוף, חופי יוון ויוגוסלביה. רוב הזמן רותי סבלה ממחלת ים ורצתה למות, אבל "אני ואפסי" ואני פרחנו. היינו המון בבריכה ושיחקנו, וגם אז, על האונייה, התחיל לרדת באחד הימים גשם זלעפות ו"אני ואפסי" נעלמה לי. לא רק היא. שלושה ילדים נעלמו איתה וההורים התרוצצו כמו משוגעים על הסיפון העליון ועל הסיפון התחתון ובקומות השונות ובחדר האוכל ובבטן האונייה. ודווקא רותי ואני שלא היינו הורים היסטריים כמו האחרים, הרגענו ואמרנו שילדים בני שש יש בהם איזושהי בגרות, תחושת אחריות סמויה, שזו כמובן, היום בדיעבד, שטות ממדרגה ראשונה. ושוב עשינו סיבוב בכל מקום ועוד אחד. ולא מצאנו אותם.

   כעת ראיתי מרחוק את כיכר טרפלגר ואת ה-National Theater המפורסם, שאליו רותי ואני היינו נוסעים לפני שנים במיוחד כדי לראות הצגות. משאירים את "אני ואפסי" אצל הסבא והסבתא ונוסעים ללונדון. רותי כמובן הייתה מתמוגגת למרות שהאנגלית שלה לא שייקספירית, ואני הייתי בדרך כלל משתעמם עד מוות, יוצא באמצע המערכה ומשחרר את העניבה החונקת. עכשיו הכול היה אפור כל כך ומפויח כמו בסרטים, והאנשים פשוט נעלמו. לא היה איש לאורך הגדה. רוח חזקה נשבה והגשם הכה במים. כמה סירות גדולות רחוקות נראו מיטשטשות באופק כאילו הן עומדות לטבוע, והגשרים זלגו כאילו עמדו להינמס. דלקת ריאות. אני אחטוף דלקות ריאות וזהו. נדמה היה לי שאני בוער.

   פתאום גם רותי נכנסה לפאניקה והתחילה לצרוח: "הם נפלו לים, הם נפלו לים, הם בטח נפלו לים." שוב סרקנו את כל האונייה. רב החובל ואני ירדנו במדרגות הלולייניות עד לחדר המכונות ושם מצאנו אותם באחת הפינות, מלאי גריז, יושבים ואוכלים לחמניות עם ריבה מארוחת הבוקר, ארבעה ילדים: שלושה בנים עירומים במעגל, ו"אני ואפסי" עומדת במרכז, כל כולה מרוחה בריבה המתוקה ובשמן המכונות והיא עירומה לגמרי וצוחקת והבטן הקטנה והחלקה שלה, בולטת החוצה במין התרסה של כזאת אני, ככה בא לי. נשמנו לרווחה.

   כעת הבגדים שלי היו ספוגים במים רבים. חשתי כבד מאוד. התיישבתי על המזוודה באמצע הרחוב. העיתון שבידי הפך עיסה דביקה של נייר. חשתי גועל מן המגע הזה, אבל לא יכולתי לזוז. הג"יימס בונד נח לצדי כמו כלב נאמן, מזכיר את הימים של פעם, של ישראל ידעון המפיק. הוצאתי מהכיס את הממחטה. סחטתי אותה מן המים וכיסיתי בה את פניי. ואז הן הופיעו. בתוך המים הגדולים האלה מעיינות תהום רבה, המים הקטנים שלי. ופרצתי בבכי נורא והדמעות זלגו על הלחיים וכל הזמן חשבתי איזה מזל שאף אחד לא עובר ברחוב ורואה אותי. איזה מזל שאני כאן לבד עם עצמי באמצע סופה בלונדון והמים הקטנים, המים הפרטיים שלי, המים האישיים האלה, המשיכו לזלוג משקיות הדמע והתמזגו במבול השוטף-כול, ואמרתי לעצמי שהיא בסכנה. רק עכשיו נפל לי האסימון שההפקות שעשיתי עד עכשיו בחיים שלי היו רק האפריטיף. אבל ההפקה הגדולה של החיים שלי זה להציל את "אני ואפסי" כי זה לא ייגמר טוב, זה לא הולך לכיוון טוב וזה יסתיים באסון. אני לא מתכוון לעזוב אותה מעכשיו והלאה. בעוד חודשיים-שלושה היא חוזרת לארץ. אני נשאר כאן בלונדון בלי להגיד לה. אני אעקוב אחריה לכל מקום שהיא תלך גם אם היא לא תרצה לדבר איתי. אני אהיה הצל של הצל שלה, הצל של היד שלה, הצל של הכלב שלה. רק שלא תעזוב אותי, כמו ששר ז"אק ברל לפני שנים, בשנות השישים, כשהייתי מפיק צעיר ונמרץ והבאתי את הגאון הזה להופיע ב"אלהמברה" ביפו.              

              

 

         

  

  

    

     

  

 

 

 

 

   

 

 

 

13 תגובות

  1. בעקבות הביקורת היפה והמרגשת של הסופר ראובן מירן ב"גלריה" ביום חמישי האחרון על "אני ואפסי", אני מפרסם כאן את הפרק השלישי ברומן. הפעם הרחקנו עד לאנגליה. מקווה שתיהנו. רני.

    • רני, תעלה גם את הביקורת בבקשה.

      • יעל, אעלה את הביקורת של ראובן בקרוב. בינתיים למי שמעוניין לקרוא אותה. היא קיימת ברשת. היא פורסמה ב"גלריה" של עיתון "הארץ", אך מופיעה גם בהמלצות שִׁישַבָּת של "עכבר העיר". כל מה שצריך לעשות הוא להקליד: ראובן מירן אני ואפסי, לגלול מעט, וזה עולה עם תמונת העטיפה. אגב, חשבתי על זה יעל, זה לא רעיון מעולה להציע לראובן, שהוא סופר טוב מאוד לטעמי ויש לו גם הוצאה קטנה ואיכותית בשם "נהר", להצטרף אלינו לבננות? מה את אומרת על זה? רני.

        • קראתי בעניין. ביקורת מצוינת.

          • אני קוראת בשקיקה את הפרקים שאתה מפרסם כאן, הפרק הזה כל כך מרתק ואנושי בתיאור המורכבות ביחסי האב ובתו ,סוף סוף הוא נסדק , סוף סוף הוא יוצא מתחפושת היבואמן שלו ומתגלה כאב וכאדם, אהבתי את תיאור מחשבותיו ועולמו הפנימי הנסדק פתאום על רקע החתימה על החוזה ,ואת הבכי על גדות התמזה ,כשהמים הקטנים (ביטוי יפה) נוגעים במים הגדולים תיאור מכמיר לב. ועוד כמה ביטויים מקוריים שאהבתי כמו תאור הנפש של הבת כבית בשיפוצים ,אין בה רגע דל ,בקיצור הפרק מרתק ומכמיר לב הזדהיתי…

          • חנה, תודה רבה לך. ידעתי שסיום הפרק ידבר אל לבך. זה באמת הרגע שבו נסדק משהו, דבר-מה, בתוך האיש המחוספס הזה. הוא לא כל כך יודע מה לעשות עם זה, אבל הוא ינסה. הוא מבין שהבת שלו בסכנה ופתאום הדבר מתחוור לו. הוא אינו יכול לנוע בהוויה כפי שהיה. איזו קריאה רגישה יש לך שרואָה גם את הניואנסים – המַיִם הקטנים והגדולים. מחמם את הלב. רני.

          • אמיר, תודה רבה לך. רני

          • אסתי ג' חיים

            קוראת את הספר בענין רב ונכנסתי גם לביקורת, אכן מרגשת.

          • אסתי, תודה לך. דעתך מאוד חשובה לי. אני ואפסי ואביה, ישראל ידעון, בשיעורי פנטומימה שימושית. לא מדברים, אבל מאוד קשורים. רני.

        • רעיון מאוד מעולה, אלא שהוא פתח בלוג לפני כמה חודשים ברשימות. חבל. הפסדנו אותו.

    • מאיה בז'רנו

      שלום רן

      לא צריך שום דבר רק עוד פרקים מהרומן היפהפה והסוחף הזה, זה הסגנון הקל לכאורה פשוט ובהיר
      מחכה להמשך
      אגב קראתי סיפור אחר שלך על מותו של רבי עקיבא ב:עונתון משהו כה שונה גם כן טוב אבל קשה יותר תודה

      מאיה

      • מאיה, תודה על תגובתך. כך אעשה לפי עצתך. אפרסם בעתיד פרקים נוספים מתוך הרומן הקצר הזה כאן בבלוג. בינתיים הספר עוד נמצא בחנויות, אז אני נמנע מכך. תודה לך גם על הקריאה ברבי עקיבא. זה כמובן טקסט ניסיוני יותר. מחכה לספר השירים החדש שלך שאמור כמדומני לצאת ב-2009.

        • מאיה בז'רנו

          שלום רן

          מה שם הספר החדש ? אקנה אותו.

          בנוגע לספר שירי החדש אכן כן הוא מוכן לדפוס ומחכה לא כל כך בנימוס לצאתו ב-2009 אחרי שהזקנים ממני יצאו לפני כוונתי לנתן זך אבידן כמדומה לי וויזלטיר
          רן רציתי לדבר איתך על משהו אחר צריך להיפגש, להתראות מאיה

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל