בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 4 – פרק רביעי מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 4 – פרק רביעי מרומן

4.

"ליפעת יש הרבה מה להגיד לו/ לו לעומת זאת אין/ יום יום הוא נוסע לעיר הגדולה/ בשביל להריח ריח של אוסלו/ הוא חולם/ אבל לא תמיד.// (פזמון): יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום.// הוא נכנס לקרוסל ומתיישב על ג"יימס דין וקונה לו מזוודה של קולה אדומה/ הוא מתאמן בלילות להיכנס אליה, יש לו דרכון נורווגי בנשמה.// (פזמון): יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום.// יש לו מברשת שיניים ובבוקר הוא מצחצח אותן/ הוא עומד אל מול הראי, פותח ת"פה/ הוא כבר ראה שם הרבה פיורדים.// (פזמון(: יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום." (השיר המוקלט הראשון של "אני ואפסי" וההרכב החדש שלה: "רעיות אנשי הקֶבַע").

 

   "אני ואפסי" עמדה בדיבורה. היא נחתה כעבור שלושה חודשים בארץ ושכרה דירה בשכונת פלורנטין בתל אביב. היא ושניים מחברי הלהקה שלה. הם גרים יחד. כעת נשמטה ממונית השירות של קו ארבע באוברול ג"ינס כחול וראש חלק. היא עשתה לעצמה קרחת. הלך השיער היפה. מתעלמת מהתנועה הזורמת בקושי, כמו מסוממת, ומן האוויר המפויח של הרחוב ההומה, בינות לפגושים הצמודים ולשליחים המזגזגים; האוטובוסים הצפופים שצופרים בעצבים, הרוכלים שצועקים זה לזה, פנתה באלנבי לכיוון דרך יפו. חירשת-מתעלמת מכל הרחש בחש הזה, נעמדה על המדרכה והדליקה לעצמה סיגריה. אחר דחפה את המצית לכיס הרחב של אוברול הג"ינס הכחול שעל החזה הקטן והמוצק שלה. באף היה לה נזם קטן ובאוזן אולי חמישה-שישה עגילים. מי יודע איפה עוד יש לה עגיל, חשבתי. עכשיו היא נצצה בשמש התל אביבית של לפני הצהריים כמו פנינה יקרה.

   היא הביטה בעוברים והשבים בבוז מתנשא. תמיד הייתה מביטה דרכם, מסרבת לראות אותם. חשבתי, השפה שלה ודאי מתרוממת עכשיו בשאט-נפש, הלשון בפה מלקקת את הסתימות. כשהייתה קטנה בת שלוש, הייתה זוללת ממתקים ונרדמת עם בקבוק מיץ פטל תחוב בפה. השיניים נרקבו לגמרי ועשו לה ניתוח. כשהתעוררה, סחבתי אותה מסוממת על כפותיי. הפה היה מלא דם. אחר כך היא שאלה לאן נעלמו כל השיניים? ואני אמרתי לה ששמו לה משחה מיוחדת מרככת ושכל השיניים נפלו ויגדלו חדשות. זה היה מין חצי-שקר-כזה, בשום פנים ואופן לא יכולתי לומר לה שעקרו ממנה משהו בכוח. המראה הזה, הפה הקטן-הפטפטן-הפלספן והיפה מלא בדם, לא נתן לי לומר את כל האמת ורק את האמת.

   מעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, שאצטרך לעקוב אחרי הבת שלי. כמעט שנה מאז המקרה במלון ההוא. לא חזרתי לים ולא התחלתי לעבוד על שום יאכטה. מצאתי אותה באנגליה ומאז אני לא מוריד ממנה את העיניים. כשחזרה לארץ, חשבתי בהתחלה לשכור בלשים פרטיים שיעשו את העבודה, אבל הגעתי למסקנה שבעצם אני כבר לא סומך על אף אחד. שום חוקר פרטי או סְגָן מושתן וחנפן לא יכול לעשות את העבודה במקומי. עזבתי הכול.

   זה היתרון של מי שעשה הרבה כסף. הוא יכול להתפנות ולעסוק בדברים שבהם כסף לא יועיל. את ניהול "פסטיבל ישראל" דחיתי. חברי הדירקטוריון היו בשוק כשבאתי ואמרתי להם שאני לא לוקח את הג"וב הקסום הזה. מישהו אמר, זה כמו שסארטר בשעתו דחה את פרס נובל. איזו הגזמה. אחר כך ציטטו את זה בעיתון. אבל אני הבנתי שהפרס האמיתי שלי מסתובב במקומות מסוכנים, הולך על חבל דק.

   רותי לא מדברת איתי מאז ש"אני ואפסי" ניתקה קשר. לא אכפת לי. ממילא הכול בינה לביני נגמר מזמן. בשנים הראשונות לחיי הילדה היא והפַּגּוּת שלה היו הדבק שעוד חיבר אותנו. שנים שאנחנו זרים זה לזה. לא יוצאים, לא מבלים יחד, אפילו לא ישנים באותה המיטה. מה אני מדבר, אנחנו אפילו לא ישנים באותה הקומה. אני למטה, היא למעלה. כל בוקר היא הולכת לסטודיו שלה ביפו מול הים ועובדת שמונה, עשר שעות. שקעה באמנות ושכחה את החיים.

   שיט! בחיים שלי לא חשבתי לעצמי שזה יקרה לי. בחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי לי את זה כך, שאצטרך לעקוב כמו בלש פרטי סוג ד" אחרי הבת שלי. קניתי משקפת של צַפָּרִים ואני עוקב מרחוק אחרי העוף המוזר הזה – הבת שלי. כעת אני יושב בקאדילק החדשה מאחורי החלונות הכהים הפתוחים למחצה והמזגן נוהם עליי. "אני ואפסי" לא מכירה את המכונית הזאת, לפעמים אני אפילו ישן בתוכה, מול הבית שלה.

   עכשיו עמדה שם באוברול הג"ינס המקסים שלה, מהוה, בעל תפרים גסים. היכן לעזאזל היא קנתה את הדבר הזה? בטח כיבסה אותו כבר עשרות פעמים במכבסות אוטומטיות. הוא היה חיוור ומוכתם. הקרחת והעגילים נצצו בשמש הצהריים וגם הכפתורים הצִדיים הגדולים והמוזהבים של האוברול הישן. מתחת לאוברול לא הייתה לה חולצה. ובכל פעם שהסבה את פלג גופה העליון ימינה ושמאלה, מביטה לצדדים, צצו גבעות השדיים הקטנות והמוצקות. כל הסוחרים שעל שפת המדרכה ודאי לוטשים עכשיו עיניים.

   האוברול היה קצת קצר, והרגליים היפות שלה שהשחימו, צצו מתוכו. היא דחפה את שתי ידיה לכיסים הרחבים והחלה ללכת בנעלי הסטן סמית" הישנות שמצאה לפני שנים אחדות בארון של רותי. שריד לתקופה שרותי עוד ניסתה לעשות ספורט, לשחק טניס. "אני ואפסי" נדלקה על הנעליים, עקרה מהן את השרוכים, הלכה איתן בלי סוף ובילתה אותן. זיהיתי את הזוג מייד. אין כבר נעליים כאלה בשום מקום. לא מייצרים. כעת נראו בשמש כמו סירות מפרש קטנות. לשונות הנעליים המחורצות קופצות קדימה ושרוכים אין.

   מישהו עבר ממש סמוך לאוטו. הגוף שלו ממש שפשף אותו. לרגע היה נדמה לי שזה צחי נוי, אבל בדיעבד התברר לי שזה היה סתם אדם עגלגל ונמוך שליקק גלידה. כוס אוחתו, במדינה הזאת ממילא כולם דומים לכולם. חשתי רעב. הבטתי בג"יימס בונד שלי שהיה מונח לידי. חשבתי לפתוח אותו, אבל סברתי שזה יעסיק אותי ולא רציתי להתיק ממנה את המבט. אימצתי את עיניי הצמודות למשקפת. ודאי תיכנס לפיצוצייה שבפינה. היא עובדת שם, וגם מבלה שם שעות על גבי שעות אחרי העבודה עם כל הטיפוסים המפוקפקים של הלילה התל אביבי. אבל טוב שהיא עובדת שם. הכול עדיף מלשכב תחת גברים שמנים ומזדקנים. המחשבה על כך העבירה צמרמורת בכל גופי.

   מה שחשבתי קרה. "אני ואפסי" באמת נכנסה לפיצוצייה ששימשה גם כמזנון. הספקתי לראות את הזרוע שלה המוכרת, הארוכה והצינורית, משליכה את בדל הסיגריה לעבר הכביש, והיא נעלמה לי מהעיניים. ודאי תהיה שם כמה שעות. יש לי זמן לאכול. לחצתי בבת אחת על כפתורי הג"יימס בונד: בננה ותפוח פלוס סנדוויץ" מדוגם, נחו בתוכו. הייתי גאה באוכל הפשוט שסידרתי לעצמי. בכלל, כיבסתי עכשיו בעצמי את בגדיי ותליתי לייבוש. את המקרר הייתי ממלא במינימום ההכרחי לי, אהבתי אותו כמעט ריק, כמו בשנים שהייתי רווק. ביקשתי לצמצם עצמי כמה שיותר כדי להתרכז במשימה. רק לא להתפזר. רק לא להתפצל.

   מתחת לארוחה הפשוטה היו מונחים בתוך ניילון שקוף החוזים. אלה שהייתי מפשט לשניים-שלושה עמודים והייתי מדהים בזה את השותפים שלי לקופרודוקציות ואת בעלי העסקים שמעבר לים. יבואמן – גם כן מקצוע, חשבתי, וקילפתי את הניילון הנצמד מהסנדוויץ". ברגע שנגסתי בו וניסיתי לבלוע, איבדתי את התיאבון. האוכל לא ירד במורד הוושט. משהו נעצר. חוסר חשק מוחלט אחז בי. השלכתי את הסנדוויץ" בחזרה לתוך הג"יימס בונד. זה פגע בבננה ובתפוח וכיסה את דיוקנו של דיוויד בואי ששימש אורנמנט של רקע לאחד החוזים. הרגשתי שאני חייב לשתות משהו. כיביתי את המזגן, דוממתי את המנוע ויצאתי מן האוטו, מסתכן שהיא תצא ותבחין בי.

   קניתי לעצמי פחית דייאט-קולה במכולת הסמוכה, פיצחתי אותה והתחלתי לגמוע תוך שאני חוצה לאט ובזהירות – מבלי להתיק את מבטי מהפיצוצייה – את הרחוב לעבר המדרכה שממול. שם בהיחבא, קצת שפוף, ישוב על גדר האבן, יכולתי לראות אותה. תחבתי את ידי לכיס מכנסיי ווידאתי שהממחטה החדשה שלי במקומה.

   בתוך הפיצוצייה עמדה דבוקה של אנשים סמוך לקופה, אחרים נתלו על כיסאות-סטול, נשענו על דלפק-הזרזירים בצד, סמוך לשִמשה, מדברים, מעשנים, מבלבלים ת"מוח. חלונות הזכוכית של הפיצוצייה היו מלאים בפוסטרים צעקניים של כל מיני די-גֵ"י מפורסמים ולהקות מקומיות, מסיבות טראנס והשד-יודע-מה. אלה הקשו עליי לראות טוב את "אני ואפסי". כמה בטלנים עמדו בחוץ וקראו את המודעות. גם הם הסתירו לי. כעבור חמש דקות זזו.

   בפנים, בתוך הפיצוצייה, חצתה את המרחב זרוע ברזל צירית עבה שעליה היה תלוי כנראה מכשיר טלוויזיה. בטלן ובטלנית נוספים עמדו שם, צוואריהם מופנים כלפי מעלה, בוהים במסך, צפו ודאי באיזה שיר ראפ מטומטם ב-MTV. ממה לעזאזל מתפרנסים כל אוכלי החינם השינקינאים-הפלורנטינים האמנים האזוטריים האלה, תהיתי. משזזו קצת, ראיתי, עמוק בתוך החנות, עמד בגבו אליי גבר שחור. הגאנאִי, כך קראתי לו ביני לבין עצמי. "אני ואפסי" התנשקה איתו ממש ברגע זה. חשתי בחילה. היא מתנשקת עם כושי. מישהו טפח על כתפי ונבהלתי. גילו, גילו אותי?

   "ישראל? ישראל ידעון?" זה היה גדי יגיל. זיהיתי אותו מייד. מרוב התרגשות הכנסתי את היד לכיס והוצאתי את הממחטה החדשה שקניתי. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. קלעתי את הפחית לפח אשפה שעל שפת המדרכה, ומייד עטיתי פרצוף חנפני ומתפרס כזה, כמו שקורה לי תמיד כשאני רואה אמנים שאני מעריך. אלה הפנים שאשתי, רותי, שנאה כל כך.                   

   "גדי, מה העניינים?"

   "בסדר, אני יודע, חיים."

   "איך ביידישפיל?"

   "מעשלעפט זיך, סוחבים. את מי אתה מביא עכשיו לארץ?"

   "עכשיו אני בחופש." אמרתי ונזכרתי לפתע ב"אני ואפסי", ורציתי לחזור ולצפות בה.

   "תראה שרוליק, אני תקוע פה עם הדוג" דארט הירוקה בצד הצומת."

   "זאת הירוקה עם הסמל של מכבי חיפה?" שאלתי. התעוררה בי התלהבות.

   "בדיוק. יש לך פה כָּבֶּלִים? אני חושב שהלכה לי הבטרייה."

   "חכה שנייה." אמרתי. כל כך שמחתי שאני יכול לעזור לגדי יגיל ששכחתי להיזהר שמא תבחין בי. במהירות חציתי את הכביש, כפוף ומתרפס, לעבר הבגאז" של הקאדילק. שליתי ממנו את הכָּבֶּלִים, טרקתי את המכסה ורצתי אל גדיק מחזיק בתניני-הברזל בידי. גדי עמד שם, לבוש גופייה ומכנסי ג"ינס קצרים מהודקים בחגורה. לרגליו נעל סנדלי אצבע. על אפו – משקפי שמש. הוא היה שזוף כולו. כמו בשנות השבעים הטובות, חשבתי לעצמי, ופתאום חשתי באמת מאושר. "איפה האוטו?" שאלתי אותו נרגש.

   "שם." הצביע גדי לתחילת הרחוב ושנינו הלכנו לכיוון.

   "שאני אביא את האוטו?" אמרתי, וכבר חשבתי איך אני יוצא, עושה סיבוב עם הרכב בתנועה הזוחלת ואחר כך לא מוצא חניה אופטימאלית כמו זאת.

   "לא צריך." אמר גדי, "יש לי כבר מישהו שעומד צמוד אליי, אבל אין לו כָּבֶּלִים. זה ברוך מהגרעינים והתבלינים שהיה משחק איתנו כדורגל באליאנס. אתה זוכר אותו?"

   זיכרונות חמים הציפו אותי. תחבתי את הממחטה עמוק לכיסי ומוללתי אותה. שבת בבוקר. השעה תשע. אני מכניס לקאדילק הישנה והכחולה, שמונה צילנדרים, מעין אונייה קטנה, את "אני ואפסי". היא בת ארבע אולי חמש. נוסעים לאליאנס לשחק כדורגל עם נבחרת האמנים. השער של בית הספר סגור וכל הגדולים מטפסים ועוברים לצד השני. רק "אני ואפסי" חומקת ברווח הצר שנוצר מעיקום אחד הברזלים של השער. כמו עכבר. עם השיניים החסרות בגלל הניתוח ההוא והחיוך הזה שלה.

   מתחילים לשחק. נח קליגר נוגח בכדור ובכל פעם השיער הלבן שלו קופץ למעלה. הוא מזיע נורא. כולם מזיעים. גדי מכניס הרבה גולים. הוא חותך מצד לצד. קיצוני סופה. "זה לא קומפלימנט", הוא אומר, "זה אחד שנותנים לו לשחק כשיש גשם שהאחרים לא יתקררו." כולם צוחקים. אני עומד בשער, מחליף את ברוך מהתבלינים. אני מציל הרבה גולים בטוחים. שוער מתאבד. כולם צועקים על כולם. מקללים. בסוף הולכים לשתות בירה אצל אפרים קישון. "אני ואפסי" כל הזמן משתעממת. לקישון יש מנעול על המקרר וכל הנבחרת נהנית לרוקן לו את המקרר. "אני ואפסי" מתחילה לנדנד, היא רוצה הביתה…

   "הלו, יש לי הופעה בשבוע הבא בבית ציוני אמריקה. שאני יבטל ת"הופעה? בעל חלויימעס, תן כבר את התנינים האלה לפה." אמר גדי.

   "ישראל, מה קורה, שנים לא ראינו אותך." הטֶלֶף הענק של ברוך מהתבלינים נחת עליי.

   "בסדר, בסדר." אמרתי פזור דעת, "הכול בסדר."

   וכאילו ברוך מהתבלינים קרא את מחשבותיי: "היו זמנים, אה ישראל?" ולעבר גדי שניצב בין שתי המכוניות הפוערות זו אל זו לוע, "גדי, תעשה בוקסינג ג"ו. תעשה בוקסינג ג"ו. תצא-תצא צ"יטה. תן שריקה כמו המציל." אבל גדי כבר רכן קדימה לתוך המנוע. לא היה לו זמן. הוא חיבר את הכָּבֶּלִים. ברוך התעקש "יָאגיל, תן שריקה." גדי שרק והתחיל לעשות את המערכון של המציל מתוך מכסה המנוע:

   "תצא-תצא, שימפנזה. תראה מה זה המשקפת הזאת מקטינה במקום מגדילה, עשתה לי מהים התיכון אגם כנרת. תצא-תצא, יא בַּבּוּן. ילדים ראיתי אותכם. מספיק עם המטקה. פּיךְ-פּוֹךְ וְפּיךְ-פּוֹךְ. אתם יכולים להוציא למישהו עין. כן גברתי, מה קרה?" עמדנו שם ברוך ואני, באמצע הרחוב, והתפקענו מצחוק.

   ברוך אמר: "היו זמנים, ישראל, אה? היו זמנים."

   גדי נכנס לדוג" הישנה שלו. המנוע הניע. הוא יצא אל ברוך ואליי. שנינו עמדנו ליד הפז"ו המסחרית של ברוך. "תודה בעד העזרה." הוא אמר. ואיך שהוא אמר את זה המנוע שלו שוב כבה. "כוס אוחתו," הוא פלט וחזר אל תוך מכסה המנוע.

   "תגיד, גדי," אמרתי והתיישבתי כמו נער על הקצה של הפז"ו המסחרית. "הייתה לך תאונה לפני כמה זמן, לא?"

   גדי הוציא את הראש החוצה מהקרביים של האוטו שלו והתרומם. מההפתעה הראש שלו נתקע במכסה המנוע "כוס אוחתו!" הוא פלט, "שום דבר לא הולך." ברוך ואני התפקענו מצחוק, אבל כשראינו שגדי רציני, השתתקנו.

   "אל תשאל איזו תאונה." הוא אמר. "כולו הלכתי עם הטוסטוס ביד, לא תגיד נסעתי חמישים קמ"ש, הלכתי. ברחוב טשרניחובסקי, איזה נהג בן שבעים פלוס איבד שליטה, פגע בכמה רכבים ונסע קדימה ואחורה. קדימה הוא עלה לי על הרגל; אחורה, הוא עלה לי על היד. אנשים שעברו זוכרים שצעקתי לו: "הלו, בסוף זה עוד יצליח לך"." ברוך ואני צחקקנו. "בקיצור, שעות של ניתוח, פלטינות ביד וברגל, אל תשאלו. נא, הנה תראו." הוא הצביע על הזרוע ועל הרגל, קיפל קצת את החולצה והרים את המכנס. צלקות קשות נראו שם. ברוך ואני היינו המומים. שגדי יגיל יספר לנו דבר שכזה.

   "מה השתתקתם כמו דגים, אה?" אמר גדי, "המצב של סטיבן הוקינג גרוע יותר משלי, לא?" חזרנו לחייך. "אתם יודעים איזה בעל חיים הכי מסכן?"

   הוא שאל את זה ברצינות וברוך ניסה את מזלו: "הבנאדם?"

   "לא, מה פתאום," הוא אמר וביטל אותו בהינף יד, "הפרפר."

   "למה?" שאלתי.

   "מה זה למה, שרול, מה זה למה? כי אשתו פרפרית והבן שלו גולם."

   שנינו, ברוך ואני, פרצנו בצחוק. נזכרתי ב"אני ואפסי", במשפחה הקטנה שלי. אצלי זה בדיוק הפוך: האישה היא קצת גולם והבת פרפרית לא קטנה. אולי פרפרית זו הגדרה לא טובה בשבילה. יותר מתאים לה להיות צִרעה. עכשיו כשנזכרתי ב"אני ואפסי" לא רציתי לפספס אותה. היא בטח עוד מעט תצא מהפיצוצייה כי המשמרת שלה נגמרת. "חכו שנייה. אתם עוד פה, אני כבר חוזר."

   "אבל לא להרבה זמן." שמעתי את הקול הנמוך, הגס והמחוספס של ברוך קורא אחריי.

   חזרתי לכיוון הפיצוצייה. הפגישה עם גדיק וברוך מהתבלינים מילאה את הלב שלי בכזאת שמחה. "אני ואפסי" עדיין הייתה בפיצוצייה. כעת עמדה רחוק, בקצה החנות, גבה אליי, שיחקה בפליפר. הכול במקום, חשבתי. הכול תחת שליטה. לא חרגתי. עליי להיות ערני כל הזמן. אתה צופה. ישראל, אתה עכשיו צופה. לא פעיל בחיים האלה, לא בתוכם. רק צופה מן הצד. התפקיד שלך כעת הוא להסתכל על החיים של מישהו אחר, יקר לך. אתה שומר, כן? אסור לך לאבד את הראש. התיישבתי בשנית על גדר האבן.

   נראה היה שקריר שם בפנים. המזגן כנראה עבד ואנשים התרכזו להם על דלפק-הזרזירים וסמוך למקררים. מרחוק המקום נראה קצת מוזנח ומלוכלך. חשבתי לעצמי, מה הם לא מנקים שם? היו שם כמה נהגי מוניות די צעירים, פרצופים שחזרו על עצמם ושכבר הספקתי לזהות. אלה אכלו משהו בפיתה או בבגט, קינחו בחטיף והמשיכו הלאה לסגור את היומית. נזכרתי עכשיו איך מכרתי אז את המונית והתחלתי את מסע העסקים שלי אל תעשיית החלומות והאשליות. ודאי רועש שם בפנים, חשבתי.

   הכושי הענק ניגש לפליפר. "אני ואפסי" פינתה לו את המקום והוא התחיל לשחק. הגאנאי הזה או הניגרי הזה, הוא ממש חבר שלה או סתם איזה יזיז? פעם שמעתי אותה אומרת את המילה הזאת ונחרדתי. כל כך מגעיל שבא להקיא. אבל מעולם לא חשבתי שתשכב עם גברים בשביל כסף. לעשות דווקא, תמיד לעשות לי דווקא. מאדאם דווקא.  

   הכושי ענד גורמט עבה על הצוואר ולבש גופייה לבנה. בכל פעם שלחץ על כפתורי הפליפר שבצדי המכשיר באצבעותיו שהיו כנראה עבות מאוד – כי אפילו מכאן ראו שהוא הר אדם עם זרועות ענק המנסה כנראה להחזיק את הכדור הכסוף על פני המשטח המשופע – היה הגורמט הזהוב מתנדנד ימינה ושמאלה ומתעופף באוויר. מדי פעם נפנה לעבר "אני ואפסי" ואמר משהו, צעק ודפק על לוח הזכוכית של המשחק. אַ וילדע חייע.

   "אני ואפסי" ניגשה אל בחור צעיר שישב סמוך לקופה ושתה. היה לו שיער ג"ינג"י קוצני, ומכאן זה נראה כמו פסולת של מיץ גזר. הבטתי סביב וראיתי שאין איש. אני לבד ברחוב. רחוק, בערך עשרים-עשרים וחמישה מטר ממני הבחנתי בכמה דמויות, אבל כאן קרוב, אף אחד. שלפתי את הממחטה מהכיס ושליתי מתוכה את המשקפת. קירבתי אותה לעיניי והבטתי. הג"ינג"י הדליק סיגריה, העביר אותה ל"אני ואפסי" ואחר כך הדליק לעצמו. נראה שהשניים שקעו בשיחת נפש. הייתי נותן ימבּה כסף כדי לשמוע על מה הם מדברים כך ביניהם באופן אינטימי כל כך, ראש מול ראש. אבל פתאום קרה משהו שהקפיא אותי.

   "אני ואפסי" הפסיקה לפתע את השיחה עם הג"ינג"י, התכופפה למטה אל מאחורי הדלפק כנראה – בכל אופן זה היה מקום שמעבר לטווח ראייתי – ושלפה משם גיטרה אקוסטית ומפרט. היא קפצה והתיישבה על דלפק-הפיצוחים כמו חתלתולת פחים, גם עם הקרחת היא נראתה כל כך יפה, בתוך הסביבה המכוערת והמטונפת הזאת של דרום תל אביב, והחלה לשיר. הצלחתי לזהות את המילים ששרה לפי חיתוך השפתיים:

   "עשרה מטר על עשרה מטר

   אל תוך רחבת הריקודים,

   מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה

   ללא מילים.

   עשרה מטר על עשרה מטר

   לתוך לונדון פרטית שלי,

   נטע זר, נאצית שוקולד,

   זאת אני."

   הכרתי את השיר. כבר שמעתי אותה שרה אותו בהופעה חיה ולא התלהבתי. פאנק של בני טובים לבני הנעורים. ידעתי שהיא יודעת לנגן לא רע על גיטרה בס, מפתח פָה קראה יפה; אבל לא ידעתי שהיא פורטת אקורדים על גיטרה אקוסטית. זה היה חדש בשבילי. האצבעות העדינות שלה נראו מרחוק מאוד מיומנות. ועוד יותר מופלא היה בעיניי, שכל הפיצוצייה המטונפת הפנתה ראש בבת אחת והצטרפה אליה ושרה איתה יחד. כל הקבועים הכירו את המילים. היה לה קהל ואני לא ידעתי עליו. אפילו נהגי המוניות:

   "עשרה מטר על עשרה מטר

   אל תוך רחבת הריקודים,

   מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה

   ללא מילים.

   עשרה מטר על עשרה מטר

   לתוך לונדון פרטית שלי,

   נטע זר, נאצית שוקולד,

   זאת אני."

   התקשיתי לנתק את עצמי מן המראה המלבב הזה. לפתע נזכרתי ששכחתי את הכבלים-תנינים אצל גדי וברוך מהתבלינים. קפצתי מן הגדר, תחבתי את המשקפת והממחטה לכיס המכנסיים ורצתי לקצה הרחוב. הם כבר לא היו שם. הניעו והסתלקו: גדי בדוג" הירוקה של מכבי חיפה וברוך בפז"ו המסחרית. את הכבלים-תנינים מצאתי מונחים על גדר ליד המקום שבו עמדנו. מקופלים. כשהצצתי בשעון ראיתי שנעדרתי למעלה מחצי שעה ולא ראיתי שום סיבה שבעולם שהם יחכו לי. מה יש לי לכעוס עליהם או להיעלב. להפך. ובכל זאת, משהו צבט לי בלב על שהחמצתי את הרגע הנוסטלגי הזה עם גדי וברוך ולא נשארתי עד הסוף. "תצא-תצא, צ"יטה." אמרתי לעצמי. "תצא-תצא, סוגרים את הים מחליפים את המים."

   פסעתי לאט בחזרה. כשניסיתי לשלוף את הממחטה שנחה עמוק בתוך הכיס, היא הסתבכה בדרך החוצה במשקפת. לבסוף שליתי אותה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. רציתי להמשיך לצפות במופע הספונטאני של "אני ואפסי". אבל משהגעתי למדרכה למול הפיצוצייה ונשענתי על גדר האבן – לא ראיתי אותה שם בפנים. שליתי מן הכיס את המשקפת ותרתי בעיניי אחריה – לא כלום. החמצתי גם אותה. כנראה כבר הלכה. סרקתי את המקום בעיניי, אולי יצוץ הכושי גדל הממדים לפתע בעינית העדשה והיא לידו – לא כלום. נאדה. הסתלקו להם. גם את הג"ינג"י הפאנקיסט הרזה שאיתו דיברה באופן אינטימי לפני שהתחילה לנגן ולשיר, גם אותו לא ראיתי. הרגשתי כאילו הם הבחינו בי והסתלקו בבת אחת.

   המקום נותר הומה אדם, אבל הם כבר לא היו שם. כמובן, איבדתי בו עניין. חציתי את הכביש בצעדים מדודים אל הקאדילק החדשה שלי, מהרהר בדרך אם יכול להיות שהיא הבחינה בי. הדבר נראה לי לא הגיוני בכלל. ובכל זאת, איך היא והשניים האלה הסתלקו ככה פתאום. והשירה נפסקה. ניסיתי לחשוב על גדי יגיל. חשבתי שזה ישמח אותי. אבל במקום זה נזכרתי משום מה באחת מאמרות הכנף של רותי, אשתי, שתמיד הייתה משתמשת בה כדי לסכם את אישיותי: "ישראל, ישראל תמיד רצה להיות בדרן, אבל אין לו טיימינג בגרוש. הוא דופק בדיחות מקצועי." וכשפתחתי את הבגאז" הגדול וזרקתי את הכבלים-תנינים פנימה לתוכו, לא יכולתי להתאפק עוד והפטרתי: "בת זונה."

      

 

        

  

   

 

16 תגובות

  1. בעקבות התגובה החמה בבלוג של מאיה בז"רנו, משוררת שאני מאוד אוהב ומעריך, על הפרקים שפרסמתי כאן מתוך הרומן, וכן בשל ההמלצה החמה של נילי לנדסמן ב"סופשבוע" בשבוע האחרון שמאוד שימחה אותי – אני מפרסם פה עוד פרק מתוך הרומן שלי. מקווה שתיהנו. רני.

  2. נפלא, רני. הספר יצא כבר?

    • עודד, תודה לך על התגובה. הספר כבר הופיע. ביום שישי הקרוב אני אמור להיות בהוצאת "כרמל" בירושלים כדי לקבל עותקים נוספים. מבטיח לשלוח לך אחד. להשתמע, ד"ש וחג שמח. רני.

  3. רני באיזו הוצאה הספר עומד לצאת, ומתי?

    • ללי יקירתי, הספר כבר הופיע. לכשניפגש, בלי נדר, אתן לך עותק.

      • כיוון שראיתי כי חלק מידידיי אינו יודע שהספר הופיע. אני מביא כאן בהערה את ביקורתו היפה של הסופר ראובן מירן שהתפרסמה ב"גלריה" של עיתון "הארץ" לפני כחודש.

        "חצי שנה לא דיברתי עם "אני ואפסי", עניין די רגיל, המריבות בינינו, היא בלתי אפשרית; מחלבה של כסף הייתי קורא לה, אוכלת-חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, בקיצור – אני ואפסי עוד". כך נפתח הרומן הזעיר והסוחף, הרקום מחומרי חיים תל-אביביים של רחובות ליליים, פיצוציות וסמים, ופוגע כחץ בכל מי שחווה יחסים מורכבים – לעתים עד כדי פלונטר טרגי – בין אבות לבנים (ואולי יותר מכך לבנות) בגיל ההתבגרות.
        "אני ואפסי" היא בתו המתבגרת של האמרגן ישראל ידעון, המספר לנו את סיפורו המטלטל מוח ומסעיר לב, גבר-ללא-הפסקה, טיפוס שחושב שאפשר לפתור כל בעיה ב"ויש אחד על המצח ושניים על זווית הפה", טיפוס ישראלי להפליא שאשתו מתארת אותו כמי שנולד להיות רווק, "מאלה שטסים מבית מלון לבית מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור – תייר מזדמן". "אני ואפסי", בשמה האמיתי איילת, היא לדעת אביה, המרוחק ממנה שנות אור, נערה שכמלות הפזמון שהיא מזמרת כסולנית להקת פאנק "מעולם לא עבדה בחייה, אבל היא יודעת את האינטרנציונל לזמזם בלי מלים". היא בת הדור המבולבל והאובד במרחב האורבני האלים והמנוכר של המאה ה-21, כבר לא ילדה אך עדיין לא אשה, שעל קירות חדרה תלויים "פוסטר אדום של מרקס עם עגיל", "גיטרה שבורה", "פוסטר של יונת שלום פצועה, שבורת כנף" ו"שני בקבוקי קולה שבורים" מונחים לה על המדף ו"תקליט של הסקס פיסטולז, נוטה להחוויר".
        התיאור הפרטני והוויזואלי הזה משרה תחושה של אמינות על הסיפור הזה, שמתחיל בתזזית בורגנית נבובה של גבר אגוצנטרי שכל מעייניו נתונים לעבודתו, מתפתח לכדי קונפליקט דרמטי ביו האב לבתו, ועובר לפסים רגשיים ולסימנים ראשונים של דאגה אבהית ותובנה רגשית כלפי מצבה של בתו בעת שהיא נעלמת או מבלה לילה בתא מעצר משטרתי. הינומה של הומור אותנטי נוטלת מן הסיפור הדרמטי הזה כל שמץ של פאתטיות ומעצימה את חדירתו ללב הקורא.
        ראובן מירן

  4. אוי אוי אוי, באיזה יופי, שובבות ונוסטלגיה אתה מטמיע בסיפור אלמנטים ביוגרפיים ו"ריאליים" לשליש ולרביע.
    כן, אתה אוהב את תל אביב, כן אתה קובל עליה ואיתה, ובעיקר מספר ברגש ובחושניות כמו ברורים מאליהם.
    אני גם מתפלא מהרעיון של השם "אני ואפסי" – הוא מוסיף המון אירוניה, מסתורין ואיזשהו רובד חמקמק לסיפור כולו. אין ברירה – אני אצטרך לקרוא את כל הספר.

    • חן יקירי, תודה לך על התגובה החמה הזו. דייקת מאוד. זה ספר עם תל אביב ונגדה. ידיד, לא תימלט מקריאה בספר – בפּרינט, בדפוס, בשיטתנו הישנה והמוכרת, הופכים דפים. בפעם הבאה שניפגש אתן לך, בלי נדר, עותק. תוכל להתרשם מן השלם ולא רק מחלקיו. רני.

      • אמן, כן יהי רצון. אני ואפסי נקרא גם נקרא, במהרה בימינו. אחר כך אני דורש סיור בתל אביב בעקבותיה של הריבה הזו…

        • חן, אין שום בעיה. אתחפש לחיים באר ואעשה לך סיור ספרותי בתל אביב כפי שהוא עושה בירושלים. כדאי להכיר את אני ואפסי היא חתיכת טי"פוס.

          • אז יש לנו דייט! אני אביא משקפת, סנדביץ", בננה ותפוח. אתה תוביל, אני מאחוריך. הציפורים שרות לי בוקר טוב…

          • יפה מאוד הפרק ,רני, ,וכל כך מכמירת לב הדאגה האבהית שלו אליה כל היחס המסתייג ממנו בפרקים הקודמים מתחלף לאמפטיה ,ואיזה מחווה נאה עשית לגדי יגיל (שחקן אורח) אהבתי מאוד

          • אל דאגה אלמנט יקר, אשלח לחנה את הספר בדואר והיא תקרא אותו מכריכה קדמית לכריכה אחורית. היא קראנית טובה מאוד. האמן לי. איך אמרו הגשש במערכון של המוסכניקים של יוסי בנאי לפי ההומורסקה של משה נאדיר ביידיש: "את האלמנט הכנסתם לי עמוק". אני שומע את פולי המנוח אומר את זה, ואני צוחק. שבוע טוב ושיבוא שלום עלינו. רני.

          • חנה, תודה לך כהרגלך על המילים החמות ועל ההתרשמות העמוקה. אני באמת רואה את הספר הזה, הרומן הקצר הזה, כמשהו קרוב מאוד לבשר מתוך עולמי האישי מאמעש – הוויה שמונחת מתחת לאף. ברומנים אחרים שלי הרחקתי עדות מעט אל מקומות כלליים יותר – הספרות, הפוליטיקה הישראלית. אני מאחל לך חג שמח ושבוע טוב וכמובן, בימי מלחמה שכאלה, שתבוא רגיעה על כולנו ושלום.
            באשר למגיב אחרייך. תנוח דעתו, אשמח לשלוח לך את הספר. רק שִלחי לי באי-מייל אישי את כתובתך, ושוב תודה.

          • אשמח לקרוא את הספר רני, זה דבר אלמנטרי, אני בטוחה שאהנה מאוד

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל