בננות - בלוגים / / מונולוג של בַּת
רן יגיל

מונולוג של בַּת

מונולוג של בַּת

 

כשיוֹמין יושב באמבט הלבן שקצותיו משחירים וצינורותיו מעלים חֶלֶד, באה ומתגנבת אליו בבואתה של שרה. הוא חופן את שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו כחפץ יקר. היא מקפידה בהופעתה, נחשפת חלק אַחַר חלק, ולבסוף מתגלה לפניו במלואה, כשהיא שעונה על הקיר, עוטה כתונת לילה ורודה. כפות רגליה הגרמיות, השזורות ורידים בּלטניים, משולחות קדימה ברישול בשל החום המהביל מן האמבט. כתפיה שמוטות, מה שמבליט את עמוד השִׁדרה העקום משהו. בטנה ושדיה מדולדלים.

   יומין מחכך את שיניו בשפתו התחתונה ומחכה בנחת כפושע המכיר בצידוק-הדין לטון העולבני של שרה. יש משהו מדכא מאוד בישיבה השפופה על השרפרף המתקלף באמצע האמבט, כשיד אחת אוחזת בשפופרת האמבטיה והאחרת בידית למניעת החלקה שהתקין בידיו הרועדות לפני כשנה. שאריות של שומן ולכלוך נתקשו על שפתות האמבט.

   וממרחקים גדולים, ממדבריות אין-קץ, חודר מבעד לחלון הקטן ריח הריקבון. יומין יכול לחוש אותו בנחיריו השעירים. שרה הביאה אותו. חמיצות שמקורה אלפי מילין מכאן. היא, החמיצות, חצתה גבולות והסיגה תחומים, והכול כדי להידחק בצפיפות מבעד לחלון הקטן ולשקוע לאט על המדפים הקטנים ועל המראָה הסגלגלה, להינעץ בסדקים שבין אריחי הקיר, לפשׂות בהם כמחלה ממארת.

   "יש לך סיגריה, אדוני?"

   "את יודעת, שרה, אינני מעשן."

   "אני צריכה סיגריה. וואס קען מען מאכן (מה אפשר לעשות), נכון? אתה לימדת אותי את זה. שרה, וואס קען מען מאכן, מיין מַזְל (מה אפשר לעשות, המזל שלי)." היא מחקה את קולו. אחר כך מסיטה את תלתליה הזהובים מעיניה ואצבעותיה מקבעות אותם מאחורי התנוכים. כשהיא מרימה את ידה, יומין מבחין בבית השחי השעיר דלילות, ובינות לשערות חבויה לה נקודת חן, גידול ממאיר.

   "מה אתה נועץ את העיניים שלך בבית השחי שלי."

   תחושת אוֹנוּת קלה מציפה את יומין. עיניה של שרה בולטות כשל פוחלץ, ועם זאת, עמוק בתוכן יש משהו פלגמטי.

   "אין לך מושג איזה פחד, אבא. אין לך מושג. אנשים תמיד אומרים: יישר כוח, חזק וברוך, בקרוב אצלך, רק בשמחות. אין לך מושג אבא. אתה שוכב דָּחוּף וְסָחוּף, מזיע כולך, ואיש לא מושיט לך עזרה. כל חיי אני זוכרת אותך הולך עם הצילינדר ההוא, זה ששמרת עוד מיום החתונה שלך. באחת השנים נקרע ראש הצילינדר ונראה כמו ארובה קטנה, ואתה רצת לתקן את הכובע המיושן בטירוף. יש לך סיגריה, אבא? רק סיגריה אחת, זה הכול."

   "אינני מעשן, שרה," יומין חופן את שפופרת האמבטיה בשתי כפות ידיו, מנסה נואשות להתחבא מאחוריה.

   "מדוע אתה שומר באדיקות על החפצים הישנים. תיקח משהו אִתך? לֶדֶת, שֶׁבֶת, דַּעַת, צֵאת. אבא, אדם נולד פעם אחת. בעל כורחו הוא נולד, לידה בכוח. אחר כך הוא יושב. מתוך חיקוי הוא יושב. אחרים עושים זאת, זה קל, הוא עושה כמותם. אחר כך עומד. מאוחר יותר רוכש דעת, מקצוע, מתמקצע בחיים. הוריו עוזרים לו במידת האפשר. הוא אינו לבד בעולם הזה כמו איזה כלב חוצות. הוא חי בתוך מסגרת: כפר או עיר, נגיד עיר. בעיר יש מכרים ובשעות הפנאי הוא מטייל ופוגש אותם. הם רוחשים לו כבוד. יש אצלו יֵצֶר תחרותי שהוא פיתח ואף הישגיו נאים. לאט לאט לומד האדם הזה את סוד הצביעות, מה זה טקט, כואב לי אבא,

   "יום אחד בעיבורה או בטבורה של עיר הוא פוגש אישה, ונדמה לו, רק נדמה לו, שלפניו נפש-אחות. והוא נושא אותה, והיא יולדת והוא מוליד, וביחד, שניים-שלושה ילדים ורכוש משותף שנערם בארץ, או בחו"ל, כואב לי אבא,

   "ואין אותו אדם מַפְנֶה ראשו אל הֶעָבָר, ואין הוא חושב על העתיד, כלומר מותו. הוא מעדיף ללכת כסומא, טוב לו בעיוורונו. והוא מְפַתֵּחַ גינוני חיבה, וממתיק בסָכָרִין לשמחת הכלל ולשמחתו את ההווה, וּבְסַפְּרוֹ סיפורים מן העבר הרחוק והקרוב, הוא מחליק ומיישר, מְעַבֶּה וּמְקַעֵר את ימי ילדותו ובַחֲרוּתוֹ וחייו עם אשתו וילדות ילדיו, ואין המוות בא אליו בחטף, ואף אין הוא זוחל אליו מתונות בדמות מְבֻרְדֶּסֶת אוחזת מגל. כואב לי אבא,

   "יום אחד אותו אדם, אותו יצור, נכנס למיטה, עוצם את העיניים ומת. וכך הוא שוכב עד שקרוביו סופגים את המכה הקשה, אך המובנת מאליה, שאותו אדם לא יחזור אליהם, ידפוק בדלת, ישתה קפה, יפטפט על מִלֲלַי, יזכיר את גִלֲלַי, וכך החסר הולך ונאטם. אתה בן-אדם כזה, אבא. אתה זורם. תסתכל בי ותגיד: אין מה לעשות, זו יד המקרה. אני מבטיחה לך, אבא. יציאתך שלך תהיה קלה, קלה מאוד. אל דאגה, אתה תצא קל מן העולם הזה."    

 

16 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור שלי שהופיע בספרי הראשון "ארז כמעט-יפה". אשמח לקבל תגובות. רן יגיל.

  2. חושני ומבעית, דוחה, שעיר אך זהוב בו זמנית
    הזכיר לי דמויות מציוריו של לוסיאן פרוייד שהכול בולט קופץ: העיניים, הגוף על כל פגמיו, והאדישות-המתפחלצת מחפש אותך ולוכד אותך

    • דפנה, לוסיאן פרויד מאוד מתאים כאן. זה באמת סיפור שכמו קפץ מציוריו. חשבתי על זה. גם התיאור שלך המילולי מאוד מדויק, היטבת במילותייך לתאר את האווירה: "אדישות-מתפחלצת" – זה בּוּל. רני.

  3. "אתה תצא קל מן העולם הזה" אבל מהסיפור קשה לצאת קל…האדישות, הסתמיות בחולין מצמררת לעומת היחסים המוזרים של שרה ויומין…
    הרגשתי מעט זרות לבקשה שלה לסיגריה. נראה שבאותה מידה יכלה לבקש את הסבון. (אבל אולי אני טועה)

    • תמי, תודה רבה לך על התגובה. לדעתי, מי שהייתה חולָה במחלה ממארת ומבקשת כעת סיגריה, אינה דומה למי שמבקשת כך סתם, סבון. שבוע טוב ונפלא, רני.

  4. כתוב היטב.
    התפאורה ברקע משמשת מסגרת נכונה
    לדאלוג. ריח ריקבון. ישיבת אדם כפופה על שרפרף במקלחת. פרידה מדוייקת וריאלסטית מהעולם הזה. לי היו אסוציאציות דוקא לא של פרוייד הריאליסט אלא של חברו פרנסיס בייקון,
    שצייר דמויות בעיוות גרוטסקי אך עם זאת ראלסטי מאוד בתוך תיבות שקופות של בדידות.

    • נטע, תודה רבה לך על תגובתך. אני חושב שהסיפור הזה יש בו משהו פלסטי, ציורי, חזותי, ואני בהחלט סבור שגם הצייר פרנסיס בייקון מתאים לאווירה שנוצרה כאן בין הבת והאב. אגב הצירוף "תיבות שקופות של בדידות" הוא מקסים וקולע. על אחד הספרים האהובים עליי בספרות הישראלית מתנוסס ציור של בייקון – זה "בעד ההזיה", ספרו הראשון של יותם ראובני שהופיע בתחילת שנות ה-70 בהוצאת "עכשיו". הקובץ ההוא מכיל מלבד סיפורים על נער הומוסקסואל בחברה הגברית הקשה של ישראל המתהווה, גם סיפורים ארכיטיפיים משפחתיים: על האם, על האב ועל הדודה.

      • מונולוג קשה ומיוסר של הבת ,וכל הסיטואציה קלאסטרופובית ,בתוך האמבטיה המיוזעת והפיזיות הדוחה. הטקסט לא מותיר אותך אדיש הוא מצליח ליצור אווירה מאוד דחוסה וקשה
        ומרמז על מערכת יחסים מורכבת בין הבת לאביה, התפאורה היא מעין "בית השחי" של הבית תרתי משמע מתרכזת במה שהכי דוחה (במקום שאמבטיה תהיה מקום מטהר)

        • חנה, שלום לך ושבוע טוב. זה בדיוק זה. סיפור קשה על אב ובת. היטבת להגדיר זאת. האמבטיה היא אינה מקום מטהר במקרה זה, אלא מקום שבו הלכלוך רק צף ועולה כמו שיש סתימה. אהבתי שכתבת "בית השחי" של הבית. זה כל כך נכון. בית השחי ובית הסְחִי.

  5. אני מוצאת במה שהיא אומרת לו משהו פיוטי, אולי כי אני מכירה מקרוב מערכות יחסים כאלו, יש לי תובנות אחרות לדמויות שלך, הן מדברות אלי בשפה שאני מבינה.

    • אביטל, ייתכן שזה כך. בכל אופן זה מאוד יפה בעיניי לחשוב כך, שהדמויות בעצם אומרות לקורא יותר ממה שיכול המחבר לומר על הסיפור. לעתים זה מאוד נכון. תודה על הקריאה, רני.

  6. היי רני
    הסיפור דוקא מזכיר לי חנוך לוין, יאוש… ועוד יאוש… אתה תצא קל מהחיים, מי רוצה בכלל לצאת…
    הסיפור גם לא מזכיר כלום, יש בו את המרירות של החיים… הם באמת מרים כל אחד יש לו תיק, תרמיל, מזודה, שם הוא שם את הרגשות שלו, לפי יכולת ההכחשה שלו.
    הסיפור הזה נועז, כי יש בו נגיעה באופל…
    להתראות טובה

    • טובה, תודה לך. זה נכון מאוד. לכל אחד יש תיק, מזוודה, והסיפור הוא קודם כול מַלְקוֹח מתוך החיים עצמם. ראש וראשון לכול. אין ספר יותר גדול מהחיים. זאת הלבּה שמזינה את כל היוצרים. באשר לחנוך לוין, אוהו, תלית אותי על אילן גבוה, אפילו אם התכוונת מבחינה נושאית בלבד ולא אסתטית. בכל אופן, שוב תודה. רני.

  7. אוי (לעליבות לא לסיפור).
    כתוב היטב ומשכנע, אבל מבחינת הדיבור, נדמה לי שכיום לא היית כותב "אינני מעשן" או "מללי" ו"גללי", לא?

  8. סיגל בן יאיר

    מאוד יפה ומכמיר לב רני, דווקא נזכרתי בסנקה המבקש את נפשו למות בין אדי בית המרחץ. וגם, הסיטואציה כל כך קלסטרופובית כאילו מצולמת מזווית מאוד מסויינת ומלמעלה,מלחיץ ומחניק זו הייתה תחושתי.
    וחוצמזה, האם "כשיומין" הפותח – יצא
    מעין "קשה-יומין"? ממש מוצלח.

    • סיגל, תודה לך. 1. האסוציאציה על סנקה, זה מאוד מעניין. לא חשבתי על כך. הוא הרי התקשה לנשום וכולם חשבו שהוא ימות ממילא, לכן לא כדאי להוציאו להורג. 2. גם המילה קלאוסטרופוביה, שרק הצליל שלה מלחיץ מאוד, תואמת כאן, וזווית של צילום מלמעלה הייתה תואמת סרט קצר על פי הסיפור, הייתי בוחר בבמאי טוב, משהו צנוע ולא מחייב כזה, נגיד קובּריק? סתאאם. 3. יומין באמת לקוח מתוך שגרת היום הקשה, אבל על הצירוף "כשיומין" כ"קשה-יומין", לא חשבתי. שלוש אסוציאציות נפלאות שכאלה. רני.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל