בננות - בלוגים / רן יגיל / מֶלֶךְ-נַעַר. על דמות הצעיר בפרוזה של משה שמיר
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

מֶלֶךְ-נַעַר. על דמות הצעיר בפרוזה של משה שמיר

מֶלֶך-נַעַר

על דמות הצעיר הנצחי בפרוזה של משה שמיר והערה נוספת באשר לסופי הרומנים

קשה מאוד לדבר על סופר אהוב שמלווה אותך כל כך הרבה שנים. נכון, אפשר להכין הרצאה מלומדת, ולחזור ולקרוא בספרים מאל"ף ועד תי"ו ולחפש לומר משהו מעיר ומאיר וחכם. אך אפשר גם לדבר מתוך הלב ומתוך הזיכרון, שהרי זה מה שאנחנו לוקחים אִתנו מרומן גדול: את הדמות, כמה מצבים חזקים, את השפה ואת הארומה. יש לי בבית רשימה של סופרים אהובים, מעין אובססיה שכזו, ולמרות שמשה שמיר נכנס לתוכה לפני הרבה שנים, עוד לפני שהגעתי לגיל עשרים, הרי ששמור לו מקום של כבוד בתוכה ולֵחו לא נס בעיניי ברבות הימים משהכרתי סופרים חדשים מקור ותרגום מתוחכמים ופנטסטיים ונִפתלי עלילה מעשה תשבץ.

   כל כך אני אוהב את הסופר משה שמיר, עד שלפני כמה שנים, לא מזמן, נדנדתי לידידי הסופר, המשורר והמבקר אורציון ברתנא שייקח אותי לפגוש אותו. ערכנו אז כתב-עת שזכה להופיע רק כגיליון חד-פעמי, וחבל, בשם: "חורף-קיץ" או "קיץ-חורף", אינני זוכר כרגע את סדר העונות, ובאנו לשוחח עם גדול סופרינו החיים על הרומן ההיסטורי בספרות העברית ובפרט על הרומנים שלו. והאם התת-סוגה הזאת נעלמה מן הספרות באופן זמני והנה אולי היא צפויה לקַמְבֵּק.

   נכנסנו לביתו. אודה על האמת בתחילה קצת התאכזבתי. שמיר נהג בחביבות רבה כלפינו, אבל היה עייף מאוד. שְׂבַע דיבורים פואטיים על ספרות. הוא האיר את עינינו בכמה מקומות. בעיקר ביקש להיאחז בכך שדמותו של ינאי המלך שאובה לא רק מן המקורות הכתובים של התקופה הקדומה, אלא גם מתוך ניסיונו האישי, בבחינת את עצמי אני כותב כאן. הוא תיאר את הדהירה על הסוס של ינאי בשומעו כי אחיו, המלך יהודה אריסטובלוס, מת, ואת מחשבותיו של ינאי, כמשהו שבהחלט היה יכול לקרות לבחור צעיר, ציוני, בן הארץ כמותו, היושב על גב סוסה ומכיר פיזית, מאמעש, את האזור הגיאוגרפי הזה, מדבר יהודה. 

   במאמר מוסגר אומַר כי ינאי, אליבא דשמיר, מכיר טוב יותר את הגליל מאשר את מדבר יהודה, ועם זאת התחושה המתקבלת מתחילת הספר היא שארץ ישראל היא שלו, הממלכה היא עסק פרטי שלו והוא בא לקחת בכוח את המגיע לו, לכבוש אותה ברגליו ובעשרים ושתיים שנותיו.

   עוד אני זוכר מתוך השיחה עִמו, כי שמיר היה ביקורתי מאוד כלפי הרומן ההיסטורי בספרות העברית בזמנו ולפניו. להוציא את א.א. קבק (אהרן אברהם קבק) שעליו הרעיף שבחים, אני מזכיר: הרומן "במשעול הצר" על ישו מנצרת, הוא דחה בעדינות את יוסף אריכא ככותב רומנים היסטוריים: אני מזכיר: "סנחריב ביהודה" ו"סופר המלך" והוסיף שגם הנובלות ההיסטוריות של ברש, אני מזכיר: "שיח העתים", הן לא משהו. זה חרה לי מאוד, כי אני מעריץ של הספר הזה. קוריוז נוסף: שמיר סיפר כי ממש על הכיסאות כאן, בדיוק במקום בו אנו יושבים, ישב בעבר רוברט גרייבס, הסופר והמשורר הבריטי הדגול, שכתב את הרומנים ההיסטוריים המופתיים על קלאודיוס קיסר רומא, שהפכו לסדרת טלוויזיה קלאסית בכיכובו של השחקן השייקספירי, דרק ג"קובי. דמיינתי את שני הסופרים הענקים הללו, שמיר וגרייבס, יושבים ומשוחחים במלוא עוזם על הרומן ההיסטורי. ניסינו ללחוץ על שמיר, אורציון ואני, שיספק לנו עוד נקודות אחיזה, אבל הוא אמר משפט מוחץ שנחרת בי: "רבותיי", הוא אמר, "אני חושב שלא אבריק יותר היום. מיציתי."

   אבל באותה שיחה, דווקא בה הבנתי, מדוע אני אוהב כל כך את משה שמיר. בוויכוח צדי שבין אורציון למשה שמיר באותה שיחה, ויכוח שכנראה לא הייתה זו הפעם הראשונה שעלה, אמר משה שמיר שהוא אינו אוהב את פרנץ קפקא. ספרות שכזו לא מדברת אליו. היא אסקפיסטית, בורחת מפני המציאות אל המטפורה המעמעמת, ובמרכזה עומד אנטי-גיבור נעבעך. הייתי בשוק. אני בא מהערצה לספרות סימבולית ואפילו פנטסטית שנעה בין אלבר קאמי לפרנץ קפקא. ספרות תמציתית יחסית, חסכנית. אני מעריץ של עגנון וברש ובכלל של הסיפור הגלותי והארצישראלי הקצר. אני אוהב סוגות קצרות: סיפור קצר ונובלה. ספר לי בקצרה, בדיוק, שורה תחתונה, רעיון מקורי. ומה לי אצל אפיקון מובהק כמשה שמיר? אבל כשהוא אמר את זה הבנתי מדוע נסחפתי כל כך אחר הפרוזה שלו לפני שנים. כפי שכתב המבקר חמור הסבר ברוך קורצווייל בקוראו את "מלך בשר ודם" לשמיר: "בפעם הראשונה מאז אני עוקב אחרי דרכו של הדור הישראלי הצעיר, גבר בי הרושם, שהנה ונכנע אני לקסם של אפיקה גדולה." ואת קורצווייל, כידוע, קשה היה להכניע.

   אכן כך. כאז כן עתה. יש לשמיר יכולת אפית לסחוף את הקורא הבלתי-מתמסר על פני מאות דפים. לתת לו נתח מדמם של מציאות ריאליסטית, לגרום לו לצלול עִמו לתוך הספר, לתוך הבאר העמוקה של ההיסטוריה והמיתוס כדברי תומס מאן במבוא שלו ל"יוסף ואחיו". הוא פשוט כותב על גיבורים אמיתיים ולא על אנטי-גיבורים. לא מעניין אותו דמות הנעבעך הבולטת כל כך בקשת הדמויות שבין, נאמַר, סופר כאהרן מגד ועמוס עוז. וזה קשה, קשה מאוד.

   קשה כל כך בימינו לכתוב על גיבורים אמיתיים ולא על אנטי-גיבורים, על דמויות חזקות שיכולות לשמש נושא לטרגדיה יוונית, מלכים-נערים שכאלה. קשה כל כך לכתוב עליהם מבלי לגלוש לסטריאוטיפ, למליצה השגורה, ושמיר מצליח לכתוב את הגיבורים האמיתיים והצעירים שלו בצורה מאוד מורכבת ואמינה. בין אם זה אורי ב"הוא הלך בשדות", או "אליק" ב"במו ידיו פרקי אליק" ובין אם זה "ינאי" הצעיר, או לבסוף אברהם שטרן ברומן "יאיר".

   את שמיר מעניין הצעיר הזה. זה שמגלה את החיים עצמם, את ליבתם, ומבקש להתמודד עִמם במלוא התעוזה והמורכבות. גיבור גיבור בדרכו הוא. אבל דבר אחד משותף לכולם: הרצון לשלוט בחיים, לכופף את ההוויה לרצונם, לא להיגרר אחר ההוויה כאנטי-גיבור ולפטפט בלי הרף עליה ועל ההחמצה הגדולה שבחיים. לגלות את העולם ולשלוט בו. תמיד זה מוביל למצבים קיצוניים כמו עימותים הכרוכים במוות כיאה לגיבור טרגי שהעולם סוגר עליו: הוא אורי הוא אליק הוא ינאי הוא יאיר.

   מותו של אורי האמביוולנטי, הוא קופץ מתוך החפירה, ממהר לאסוף את הרימון העומד להתפוצץ אך משתהה באופן מוזר. "אורי קפץ מעל החפירה, תפס ברימון, כרע אחורה, קלט לרגע את מראה הים העגום, (אני מזכיר: זה הים שממנו יבוא אליק, ממנו ייוולד ר"י) את טיולי הרוח בחול, זכר בבת-אחת את מיקה מכל הנערות ואת רותקה, שוב שכח הכול והטיל את מה שבידו בכל כוח. בו ברגע בזק צלם נסתר מטען עצום של מגנזיום באוויר. התבהקות גדולה נפקחה כמו רקיע חדש, אדמדם, רועם ללא קול, כמין זעקה מאופקת לאין-הביע". (עמ" 285) אני חוזר: מותו של אורי האמביוולנטי; האובססיה של אליק לצאת עם השיירות לירושלים, להיות הוא עצמו ארץ ישראל, גופא; ינאי המבקש לשלוט בעמו על אף גילו הצעיר באמצעות עורמתו והאנרגיות ותעצומות הנפש שניחן בהן למול חז"ל, דהיינו התנאים, לא פחות ולא יותר. וכן יאיר הרדוף בדרום תל אביב עם המיטה המתקפלת על הגב שבעצם מבקש מעמדה זו להילחם בכל האימפריה הבריטית ומודע בכל רגע לבוא הירייה. על כולם העולם סוגר. לא בנקל יתכופף העולם בפני הגיבור הטרגי הצעיר, המלך-נער הזה.

   אם נחשוב על הסוֹפִים אצל שמיר נראה שתמיד הדברים פתוחים לעוד כתיבה, לעוד רומן אחד, אחר. כשם שהמציאות נותרת תמיד פתוחה. איך מסתיים "מלך בשר ודם" למשל:

   "משעמדה חמה במערב כבר דממה ירושלים כבית-עלמין, ואותה שעה התהלך ינאי על גג ארמונו והיה משקיף על עיר מלכותו הכבושה לרגליו. בתוך שהוא משקיף שמע קול צעדים מאחור, ונרעד. אלא משנפנה לראות ראה שאנטיפס הוא, כל-עצמו נכון לשמשו כמאז.

   "מה הבאת?" שאלו לזה.

   "סופו של מרד, המלך."

   "בדקתם בהרוגים?"

   "בדקנו, המלך. ששת אלפים, גבר ואישה."

   "כלום שאלתי למניינם?"

   "אף בדקנו, המלך. אין בהם אחד."

   "ושמעון בן שָטָח?"

   "אינו בהרוגים."

   "ויהודה בן טבאי?"

   "אינו."

   "ואותו שרצח את אנדרוס?"

   "אינו."

   "ואותו בעל-מופת, המעגל?"

   "אינו."

   "הרי שנמלטו?"

   "ניכר שכך."

   "ומה בשורה הבאת לי?"

   "סופו של מרד, המלך, והממלכה לרגליך."

   להרף עין העיף ינאי מבטו אל עבר העולם המתעטף אור של בין-השמשות, משל כאילו מבקש הוא לראות ממלכה זו שנכנעה לרגליו, אך מיד החזיר עיניו ונתנן באנטיפס.

   "שוטה," אמר לו, וקולו בוגד, "לא סופו של מרד. תחילתו."" (עמ" 559)

   כך אומר ינאי הנבון לאדומי שחושב שהסיפור נגמר. במקום שהרומן נגמר, שם הוא בעצם רק מתחיל.

   כך גם ב"כבשת הרש" הכתוב כיומן של אוריה החיתי על פני שבוע, או יותר נכון על פני חמישה ימים. הפרק האחרון כתוב בידי אחימלך החיתי, רע אוריה המת, והוא נכתב בשנת שבע למלכות שלמה, כלומר מקץ ימים רבים לפרשת "כבשת הרש". המגילות נשלחו לאחימלך משלמה המלך שלקח אותם מידי יואב בן צרויה לאחר שהרגו ולא היה לו מה לעשות בהן, שהרי היו כתובות חיתית ולא חשובות בעיניו. המגילות הן בכתב ידו של אוריה. אחימלך חיכה שלושים שנה והוסיף את הפרק האחרון לכתב היד. כעת הוא מקווה, אחימלך החיתי, כי ביום מן הימים מישהו יתרגם מחיתית את היומן של אוריה ואת אחרית הדבר שלו בפרשת כבשת הרש מחיתית לעברית כדי שגם העברים, דהיינו אנחנו, נוכל לקרוא את הגרסה האישית, החיתית, למעשה מקראי זה:

   "נבוכותי ותעיתי בין ספקות למעשים. דייני בזאת. יקראו בני עמו של אוריה וישפטו. מגילות מגילות אשלח אליהם ואפיץ בתוכם את הספר הזה. אם יראו כי טוב הוא למאכל, ירבוהו ויטעוהו באדמת מַטָּעָם. אם מאוד ייטב בעיניהם יעתיקוהו ללשון שכניהם, ללשון האשורים, לשפת הארמים, לכתב הצידונים.

   היבוא יום ויקראו גם העברים את סיפור אוריה החיתי?" (עמ" 282)

   והרי זה בדיוק מה שעושה עבורנו משה שמיר המתרגם כביכול לעברית בעבורנו, הקוראים, את היומן של אוריה החיתי. יוצא אפוא שסופו של רומן מחזיר אותנו לתחילתו כי החיים ממשיכים ולא נסגרים עם הדף האחרון של הרומן או כשנסגר הקורפוס עם מות הסופר. או שהם נעים בקו לינארי הלאה או שהם נעים במחזורים, אבל הם אף פעם לא עומדים במקום, החיים.

   גם ב"הוא הלך בשדות" הסיום מהווה התחלה. וילי, האב, שולח את רותקה, האם, אל בית החולים לאורי הפצוע ובעצם המת, שאמו עוד לא יודעת על מותו, ורץ, הוא, וילי, לעצור את מיקה שלא תעשה הפלה, שהרי ברחמה היא נושאת את מה שנשאר מאורי שהוא העובר המתהווה. או-טו-טו כבים חיים אחדים ונולדים אחרים. הסיפור אף פעם לא נגמר.

   שמיר היה צריך עוד כמה עשרות שנים בשביל עוד כמה רומנים. עשר שנים לכל רומן. אני אומר זאת כי בפגישה המשולשת באותו יום: שמיר, אורציון ואני, הוא סיפר בפירוט איך עלתה דמותו של יאיר לנגד עיניו, לא הניחה לו עד שקרמה עור וגידים על פני הדף. מיַנְקוּת עד המוות עם הטוויסט המעניין שבדרך, הבחירה לעשות בכל מחיר, זו שכבר דיברתי בה. עשר שנים לקח לו לכתוב את הרומן הזה הוא אמר, עשר שנים. ככה זה כשעושים עבודה אֶפִּית רצינית ומדהימה. נכון, סופרים חיים לנצח בזכות ספריהם, אך הם אינם כותבים לנצח. הקורפוס של שמיר נסגר. וחבל, כי דווקא סופר כזה יכול היה לכתוב לנו עוד שניים שלושה ספרים אימתניים ומופלאים כפי שכתב בצעירותו, בבחרותו ובזקנתו.

   ועוד לא נגעתי במשחק המופלא שבין תיעוד היסטורי מקורי לבלטריסטיקה פרי הדמיון לשמו. ועוד לא נגעתי בדמות המבוגרת אצל שמיר, דווקא דמות האישה החלוצית, הגיבורה, לאה ברמן, בטרילוגיה "רחוק מפנינים" הכוללת שלושה רומנים: "יונה מחצר זרה", "הינומת הכלה" ו"עד הסוף" שעליה עבד משה שמיר כעשר שנים גם כן, ואף למעלה מזה, וגם היא, לאה ברמן, בשום עולם אפשרי לא יכולה לענות על המושג אנטי-גיבור. גבירותיי, רבותיי, אליבא דמשה שמיר, החיים קצרים מכדי שנהיה אנטי-גיבורים.

 

 

13 תגובות

  1. מסה מתוך "עמדה" 19 – שירים ומסות, העוסקת בנושאים הארץ הבית ורואה אור בימים אלה. רני.

    • רות בלומרט

      מסה מרתקת, מחזירה אותי לרומנים האהובים והעשירים של שמיר שהעמיד דמויות אפיות כמו איים בים מילולי.

      • רות, תודה לך על תגובתך החמה. שנים אני קורא משירייך בכתבי העת ונהנה ולא יצא לי להודות לך. אני מאוד שמח שאת נוכחת בבלוג שלנו. רני.

  2. רני, כתיבתך מלאה באהבת הספרות, אהבת היצירה, אהבת היוצר, עין רגישה ובוחנת. שמעתי לא מזמן את א.ב. יהושע הקובל גם הוא על היעלמותו של הגיבור החוזר בעצם על טענת שמיר בעניין זה. לנוכח דלות החומר והשפה, אני יכול להבין את "הערגה למלאות ההוויה" (ביטוי של מורי ורבי אליעזר שביד).
    יחד עם זאת זו טענה גורפת מדי השוללת למעשה רומנים ויצירות ענק כגון אלה של קפקא, י.ח. ברנר ועוד. לכן לא הייתי ממהר לנהות אחר הכמיהה לגיבור האפי ושלילתו של האנטי גיבור. כל יצירה צריכה להיקרא ולהיבחן לגופה. מה שאתה עושה באופן יפה ורגיש.

    • משה, שבוע טוב לך. מובן שדברי שמיר היו סובייקטיביים לחלוטין ונבעו מתוך הפואטיקה שלו. עם זאת, במשך שנים הגדירו את ספרות "דור בארץ", כלומר "דור תש"ח", כספרות "אנחנו" ואת הסופרים שפרחו כאן בשנות ה-60 כספרות ה"אני". זו חלוקה שבטעות יסודה, כי האני אצל שמיר וכמובן יזהר, אבל גם אצל יגאל מוסינזון ושלמה ניצן האהובים עליי, הוא מאוד דומיננטי, מורכב וממלא חללו של ספר. יש הבדל בין "דור בארץ" ל"דור המדינה" בפרוזה, והוא עובר בראש ובראשונה בעיניי בחלוקה שבין גיבור לאנטי-גיבור. מובן שאלה הן הכללות לצורכי קביעת קו פואטי וגם אצל שמיר פה ושם ניתן למצוא אנטי-גיבורים. באשר לברנר הנפלא, איש הספרות הטוטאלי, ולקפקא המרגש עד דמעות. נו מה, משה, מובן מאליו, אלה מסד אהבת הספרות כמעט אצל כל אחד מאיתנו. להשתמע, רני.

  3. מאמר מעניין. היה מעניין אותי לא פחות לקרוא רשימה על שמיר מפי אורציון ברתנא, שמוזכר כאן ברשימה, לאחר קריאת דבריו המעניינים המצויים בספרו האחרון של שמיר שם כולל ברתנא השוואה מרתקת בין שמיר לש"י עגנון. כמו כן מרתק לעסוק דווקא בדמויות השמיריות שמצויות ביצירות הפחות קאנוניות, למשל הגיבור ב"היורש" שרחוק מלהיות "גיבור" שמירי טיפוסי והוא בעיניי אנטי גיבור.

    • מיכל ברגמן

      סופר ענק – תודה על הסקירה המעניינת.
      קניתי את "יאיר" לפני כמה חודשים ומרוב התרגשות אני מתקשה לפתוח אותו ולקרוא…
      אני אומרת לעצמי שזהו הספר האחרון של שמיר שאזכה לקרוא ואולי כדאי להאריך את הזמן…

      • מיכל, שבוע טוב. אני מקנא בך שעוד לא קראת את הספר הזה ואת עומדת לקרוא אותו. ספר חזק מאוד. בעיקר תחילתו וסופו מרטיטים. קראתי אותו ברובע היהודי בפריז בעליית גג לפני כמה שנים, כשהייתי שם בטיול עם אשתי ולא יכולתי לעזוב אותו. בחוץ עיר האורות המופלאה קורצת, אבל אני לא יכול לעזוב את הספר על האיש הקיצוני והמהפנט הזה, אברהם שטרן המוכנה "יאיר".

    • איריס, שלום לך. הארת את עיניי. איני מכיר את היצירה הזו של שמיר. אני מבין שזה מחזה. אקרא אותו בקרוב בעקבות הערתך. באשר לספרו האחרון של שמיר "מראש התורן", שהוא פרגמנט שנותר מתוך יצירה אפית גדולה שלא סיים. קראתי את הספר ואת המסה של ברתנא, היא אכן מרתקת. הייתי שמח אם אורציון היה מפרסם אותה, או חלקה, כאן בבלוג. הוא הרי חבר ב"בננות" (בכלל הייתי שמח אילו היה פעיל כאן יותר). אגב, בספר הזה, "מראש התורן" שמיר, שנתפס כסופר קאנוני-לאומי עוסק באהבה לסבית, אהבה בין שתי נשים, וזה רק מראה, בדומה לעגנון שנגע ב"שירה" בסאדו-מאזו, עד כמה רחב המגרש של שני הסופרים הללו. רני.

  4. רני, איך אפשר לעמוד בקסמה של רשימה שלוכדת יחדיו לתמונה נדירה את שמיר וגרייבס (מה עשה גרייבס בביתו של שמיר? על איזה רקע נפגשו? קלאודיוס רצה לפגוש את ינאי? יש ביכולתך להרחיב? זה סיפור מרתק בפני עצמו).

    השכלתי מאד מרשימתך, ובהיסח הדעת סיפקת גם כמה מפתחות להבנת יצירתך.

    "אני בא מהערצה לספרות סימבולית ואפילו פנטסטית שנעה בין אלבר קאמי לפרנץ קפקא. ספרות תמציתית יחסית, חסכנית. אני מעריץ של עגנון וברש ובכלל של הסיפור הגלותי והארצישראלי הקצר. אני אוהב סוגות קצרות: סיפור קצר ונובלה. ספר לי בקצרה, בדיוק, שורה תחתונה, רעיון מקורי".

    כשקוראים אותך, רואים.

    • שחר-מריו, תודה לך על תגובה החמה. אין לי הרבה אינפורמציה על הפגישה בין שני ענקי הספרות הללו שהעמידו רומנים היסטוריים מופתיים, אבל בפעם הבאה שאפגוש את צביה שמיר, אלמנתו של משה שאירחתי במועדון הקריאה שלי ביפו כשקראנו את "הוא הלך בשדות" והיא הייתה נפלאה ומרשימה, אדלה פרטים על הפגישה הזו. שוב, אם היא יודעת וזוכרת. הרי חלפו שנים רבות. (אגב, שמיר הקדיש לה את "מלך בשר ודם").
      בכל אופן, מעניין אם דיברו על דרכי כתיבת רומן היסטורי, שנראים מחייבים כל כך וקונצרטנטיים מבחינת המבנה, מעבר לכשרון הכתיבה הנדרש. כמו שאומרת יעל ישראל, ממש ללדת גור של לווייתן.
      אני התרשמתי ששמיר היה אדם פתוח אשר חשף את שולחן הכתיבה שלו בפני הקורא הסקרן. בניגוד לתדמית הציבורית שלו של איש לאומן-אש שאפיינה אותו בוויכוחים פוליטיים ציבוריים ובפעילות שלו כחבר כנסת, הרי שבביתו בדברו על ספרות, היה נעים כל כך וחמים.
      אגב, בקרוב "עמדה" 19 עוד שבוע, מקסימום שבועיים. שם יש שני שירים יפים משלך. להשתמע, ידידי, רני.

      • ובאמת מעניין המידע על המפגש בין שיר ורוברט גרייבס .
        אכן מפגש בין ענקים .
        לעניות דעתי אפשר אפילולכתוב סיפור קצר עליו על המפגש בין האוהד המושבע של התרבות הקלאסית והפרה קלאסית והמעריץ הגדול של התרבות העברית. שהרי לכאורה יש כאן מפגש בין שני הפכים .
        ואולי לא?

        • לדעתי, זה רעיון מעולה – העברי למול המתיוון. אני מאוד אוהב ספרות העוסקת ביוצרים ובאמנים. יש לי אפילו סיפור קצר על פגישה דמיונית המבוססת על עובדות היסטוריות בין אשר ברש לש"י עגנון, השניים כמובן הכירו. את הסיפור פרסמתי בעבר בכתב העת "מטען" ואני מתכוון, בעזרת השם, לפרסמו כאן במהלך השנה הבאה. יש לי כמובן גם סיפור על פגישה אחרונה, פגישת פרֵדה, שהתקיימה בין שייקה אופיר לאבי לפני מותו של שייקה בבית החולים – "סןף הקומדיה" שמו. אבל על שמיר וגרייבס לא חשבתי. איך אומר הגשש החיוור…"זה רעיון…". תודה רבה על התגובה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל