בננות - בלוגים / / שקט בשדה לבן – על סיפוריו של יעקב שטיינברג
רן יגיל

שקט בשדה לבן – על סיפוריו של יעקב שטיינברג

 

שֶׁקֶט בשדה לבן

 

על סיפוריו הקצרים של יעקב שטיינברג

 

יעקב שטיינברג נולד ב-1887 בשדה לבן (בֶּלָאיָה צֶרְקוֹב). כל רוסי יאמר לך כי פירוש הצירוף הוא: "הכנסייה הלבנה", אבל האם יגורו יהודים במקום עם שם נורא כזה? כנסייה? ועוד לבנה? ולכן הם עיוותו את שם המקום וכינוהו: "שדה לבן", והמלגלגים על כך קראו לו "שוורְצֶע טומאֶה", כלומר, "הטומאה השחורה".

   מה רואה נער כשהוא מוציא את ראשו מהחלון במקום המכונה "שדה לבן" שבאוקראינה? הוא רואה שלג רב, בוץ, הוא חש קור ורוח. שאול טשרניחובסקי נשא את תבנית נוף מולדתו, ערבות אוקראינה, עד יום מותו, והיא מילאה אותו בכוח פואטי אדיר. אורי צבי גרינברג אנוס היה להביא מגליציה, גם אם לא רצה בכך, את שִׁפעת המים ואת הנהרות הגדולים, ולאה גולדברג התגעגעה כל ימיה לימים לבנים.

   אצלנו אין ימים לבנים ואין שדות לבנים וכנראה אף פעם לא יהיו. אחד הסופרים שתבנית נוף מולדתו נשמרת בצורה אותנטית צרופה ואינה משועתקת לתבנית נוף ארצישראלי, הוא יעקב שטיינברג. תחושת נוף מעין זו יכולה לצקת לתוך הפואטיקה שלך רק תחושה אחת, שקט, דממה.

   בשנת 1901 עבר שטיינברג לאודֶסה והפך מהר לילד הפלא של השירה העברית. באותה שנה בהיותו בן ארבע עשרה התפרסם שירו הראשון "אלון הדמעות". בגיל שש עשרה ראה אור שירו הנודע יותר "מן הבוקר עבים כבדים". חיים נחמן ביאליק בעצמו סמך עליו את ידיו. אבל בניגוד לאִמרה המפורסמת האומרת כי כאשר יגדל הילד ילך הפלא, שטיינברג צמח להיות משורר מפורסם, מסאי ומספר נהדר.

   שיריו של שטיינברג שחלקם יפהפים, כתובים כולם בתבנית רומנטית מוכרת ונושאים אִתם על גבם את צער העולם. בסיפוריו הקצרים יש משהו שמעמיד אותם מעל כל האופנות, מעל כל קִטלוג או ניתוח, כְּשֶׁלֵּב הפואטיקה הוא השקט הטעון, הדממה.

   כיצד משיג יעקב שטיינברג את הייחודיות הזאת בדרך התיאור שלו? התשובה גלומה בין השאר ביחידת השורה. פרופ" גרשון שקד ז"ל עומד בדייקנות רבה על עניין זה. הוא כותב: "חשובה אצל שטיינברג בייחוד תכונה אחת: יכולת המיצוי של מצבים אנושיים בשורה פיוטית." (יעקב שטיינברג וסיפוריו, הוצאת "יחדיו" בשיתוף אגודת הסופרים, 1980). אך מעניינת עוד יותר מידת מודעותו של הסופר עצמו לכוח הזה הטמון בו. במסתו "השורה" כותב שטיינברג: "בה (בשורה) גלומה מכסת דברים, הגדולה לאין ערוך מכמות החיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו." אין אלא להשתאות על מידת המודעות לכתיבה של היוצר הזה.

   שטיינברג שמר בקפדנות על המלצתו החמימה של קֹהֶלֶת, הוא נזהר מאוד מֵעֲשׁוֹת ספרים הרבה. רומנים לא הוציא כלל. הוא פרסם את סיפוריו הקצרים במוספים ובכתבי עת שונים.

   ב-1914 עלה ארצה, עזב אותה אחרי מלחמת העולם הראשונה ונסע לברלין, שם שהה מ-1921 עד 1923. אחר כך שב לארץ והשתתף בתחילה בעיתון "הפועל הצעיר" ואחר כך בעיקר ב"דבר". בשנותיו האחרונות מצא את מקומו בתחום הקפדני והדייקני שכל כך התאים לו, הוא היה מבין עורכי הירחון לספרות "מאזנים", ביטאון אגודת הסופרים.

   סיפוריו כונסו לראשונה ב-1923 במסגרת הוצאת "דביר", שאף הוציאה מאוחר יותר, כעשור לאחר מותו, את כל כתביו בכרך אחד, ומאז הם ממשיכים להבליח, להופיע ולהתמחזר גם בתוכניות הלימודים בבתי הספר.

   בעבר העברי הרחוק הבחינו בסיפוריו הייחודיים י"ח ברנר המנוח, ששום איכות ספרותית חדשנית לא חמקה מעיניו החדות וכן, מאוחר יותר, המשורר והמסאי ישורון קשת ז"ל. חוקר מעניין ועכשווי שעסק בשירת שטיינברג וכתב עליו מונוגרפיה לאחרונה הוא הסופר והמסאי צבי לוז.

   יותר מכולם הגדיל לעשות המסאי ישראל כהן ז"ל – שהיה יו"ר אגודת הסופרים (ואביהן של פרופ" נורית גוברין ופרופ" חגית הלפרין – שתיהן חוקרות מוכרות מאוד בתחום הספרות העברית) שכתב ספר רחב ומקיף בשם "יעקב שטיינברג – האיש ויצירתו" (דביר, 1972). בספר זה עוסק כהן באופן פרטני ביצירתו של שטיינברג לסוגיה: שירה, מסה, סיפורת ומחזות.

   הוא מנתח את המיתוסים והארכיטיפים שביצירתו, את לשון היוצר, את יחסו של שטיינברג לאל ולעולם, את תפיסת הזמן שביצירותיו, את האלגוריות, את יחס הביקורת אליו ולכתיבתו ואפילו את תרגומיו ואת ניסיונותיו לכתוב ביידיש. חלק מהרעיונות המובעים במסה זו ידיהם ורגליהם בספר החשוב הזה.

   אז איך קרה הדבר שסופר קפדני ומצמצם עצמו כל כך, בעל קורפוס קטן כל כך, הצליח לפלח את לִבּוֹת הקוראים מדור לדור? התשובה גלומה בסיפוריו של שטיינברג; לא בנאמר בהם, אלא בלא אמור שם, כלומר בשתיקה שבהם, בדממה.

   הדממה של שטיינברג תמיד טעונה, והיא טעונה במה שמעסיק אותנו כאנשים מודרניים השכם והערב, דווקא בתוך הקונטקסט של תרבות ההמונים. הדממה של שטיינברג טעונה במין, כלומר בארוטיקה, באלימות, בעייפות, בחולי וכמובן במוות. כיצד בא הדבר לידי ביטוי בסיפוריו?

   ב"סיפורי הזוגות" הקלאסיים העוסקים ביחסים שבינו לבינה הדבר מופיע בניואנסים שונים. "בצעיף האדום", למשל, הזוג כמעט אינו מדבר זה עם זו. רק מבצע היסטים וניווטים בתוך חלל החדר, מן החלון אל המיטה: שמים את הצעיף על הפנים, מסירים את הצעיף; תולים אותו בחזרה על הווילון הלבן שבחלון ושוב מורידים. הצעיף נע ממקום אחד למקום אחר, אבל דיאלוג מילולי של הזוג כמעט אין – רק ההכרחי נאמר, רובו בסוף הסיפור. השאר מובע על ידי סמלים, רצף פעולות, או רצף תודעתי, והשתיקה הולכת ומעיקה, עד לסוף הסיפור, עד שמתבררת כביכול סיבתה. אך גם כשמתבררת הסיבה נותר הקורא בתחושה תפלה בפה של חוסר מענה וחוסר אונים.

   ""הקשב – עוד לבי הולם."

   ידי רעדה על לוח חזה והלמות לִבה צלצלה באוזניי: אחת, שתיים, אחת, שתיים – – ההלם לִבה עדיין מפחד או מהמון רגשותיה?

   "השומע אתה? עכשיו – –" הוסיפה הנערה ללחוש וחזה נלחץ בחוזקה אל ידי, ואני, מתוך ערפילי שיכרון ששטפוני פתאום, אחזתי את שתי ידיה ובקול ניחר מפחד טמיר לחשתי:

   "הגידי לי – למה שמת את הצעיף על פני הווילון?"

   רגע שררה דממה בינינו, הלמות לב שנינו כמו נקפאה, ואני, שמצוקה מוזרה תקפה אותי, כאילו התנדנדה ברגע זה נשמת חיי על כף-מאזניים, הרכנתי בחשכה את ראשי ואמליט את דברי האחרון:

   "הן ידעתי, כי את שמת את הצעיף על פני החלון!"

   היא הקיפה את צווארי בידיה ובקול רך כקול ילד התחננה על אוזני:

   "אבל – הבטיחה: אל תזכירני את זה… עוד מדמדומי הערב ניחשתי כי עליך לבוא הערב, הלילה – – פחדתי בליל איום זה, לשאון שעטות הסוסים, ואתה לא באת. ופתאום ידעתי, כי אתה תעבור, כי עוד מעט ואתה תעמוד לפני ביתי ותרים את ראשך אל מול חלוני. איזה פחד משונה, שלא ידעתי כמוהו מעולם, אחזני פתאום. ישבתי לבדי על המיטה ולבי הלם: הוא ילך, הוא ייגש וילך לו ––"

   היא כבשה פניה בחיקי וגמרה בלחש:

   "ואז שמתי לך את האות האדום על החלון –"

   היא לא דיברה יותר דבר ולא הרימה את ראשה מעל לוח לבי. ואחר כך, כשגופי הלוהט כיסה את חזה, קפאתי פתאום כולי למעוף עין אחד מקור, בשפתיים עבשות לחשתי על פיה בקול שנשמע רק כלחש טמיר, המרפרף לפעמים בין שתי גוויות צמודות בחשכה:

   "אבל האומנם למעני?"

   אחרי רגע השמיעה הנערה גניחה כבושה, גניחת לילה של אישה שאין לה פתרונים."

   זה סוף הסיפור. איזה סוף יפה. איך משתזרת לה הדממה עם פעימות לִבה של הנערה האהובה המסומנות באמצעות קווים מפרידים, ואל השקט, אל הדממה, מתעלף הלחש הטעון. האם הצעיף האדום על הווילון הלבן שבחלון בחוץ הוא אות חסד שעל האהוב לבוא, או שמא, כפי שלבי לוחש לי, הוא אות פורענות המסמן דבר-מה בשפת סתרים לאהוב אחר, צלע שלישית ובלתי צפויה למספר.

   מובן שאין להתעלם מכך שהאות האדום התלוי בחלון הוא הֶרְמֵזִי, והוא מזכיר לנו את מעשה רחב הזונה והמרגלים. "ותקשור את תקוות (חוט) השני בחלון" (יהושע ב" כ"א). רחב עושה שם את המעשה הזה בהמלצת המרגלים כדי לבדל את ביתה וכדי להציל עצמה מן הפורענות העומדת להתרגש על יריחו. הווילון האדום על החלון מזכיר גם פסוק יפהפה מן המקורות שלנו "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א", י"ח). שני בריבוי במשמעות צבע אדום ועז. כחוט השני, כתולעת שני. המבין – יבין והמקיש – יקיש.

   בסיפור "בת הרב" מצליח שטיינברג באמצעות ההיעדר להביע יותר מאשר במילים, עד שהקורא החופזן עלול להחמיץ את מרכז הכובד של הסיפור, והוא המגע המיני בין בת הרב לארוסה, בֶּרְל, המביא לקטסטרופה של הכניסה להיריון ולהתאבדות הבלתי נמנעת של בת הרב.

   לכל אורך הסיפור הקצר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של ממש, הידיים של הדמויות המרכזיות והשוליות עומדות במרכז. ידיים עסקניות. האקט המיני מתואר במעמד מיסטי לילי, בצורה נפלאה, רק על ידי מגע חזק של לחיצות ידיים בין ברל הארוס ובת הרב – שרה. ההסתר הזה, כיסוי טפח וגילוי טפחיים, מגלם בתוכו ארוטיות ומתח מרביים כמו בימי קוד הייז, (קוד שאסר, בין השאר, כל התייחסות מפורשת למין בקולנוע האמריקני) כשריטה הייוורת" המקסימה עוקפת כל קוד של צנזורה, בזה שהיא קולפת את כפפות הערב שלה מעליה ושָׁרָה.

   "בעיניים עצומות למחצה ומתוך רטט לב הוא עושה הלאה את דרכו עד שהוא ניגש למיטתה של שרה, וזו, כשהיא רואה את חתנה עומד על גבה, היא גוחנת בחצי גופה מעל המיטה, אוחזת בשתי ידיו של ברל ולוחצת אותן בחוזקה, עד שברל כורע בעל-כורחו לרגלי המיטה ועומד כך שעה ארוכה, כשידיו לחוצות וראשו כבוש בין המיטה ובין כיסא-הבגדים. בחדר אפלולית כחולה מאור הלבנה, הבוקע דרך התריס. השעון העגול משמיע מן האולם את קול תקתוקו הצרוד; הילדים, הישנים ליד הקיר מנגד, נרתעים לפרקים בשנתם, ושרה לוחצת אז בעוז משנה את ידי חתנה והוא אינו מבחין בלחיצה זו, אם מצווה היא עליו לצאת מן החדר. לאט לאט מתייגעת שרה מללחוץ את ידיו של ברל. הלבנה עומדת כבר בשיפולי רקיע ובחדר כבר יתר אפלה. שרה מכניסה את ידיה מתחת לשמיכה ועוצמת את עיניה."

   המינימום הזה, עם הרבה כִּשרון כתיבה, מספיק לשטיינברג. גם עובדת היות בת הרב בהיריון אינה מוזכרת מפורשות בטקסט. בכל פעם שנדמה לקורא שהדבר עומד להיות מוזכר, שטיינברג פוסע צעד אחד אחורה ואינו מזכיר אותו. כך בשלושת המפגשים לקראת סוף הסיפור: שיחה של בת הרב עם ארוסה, עם אִמה ועם אוליאנא הגויה המשמשת בבית הרב בעבודות הגינה, שם המעדר שביד אוליאנא והגינה הנחפרת תלמים הם סמל חזק, פרוידיאני – כל ניסיונות הדיבור האלה מביאים אל האלם, לדממה הטעונה. גם ההתאבדות שהכול מוביל אליה, אינה נאמרת מפורשות בטקסט. שטיינברג יעדיף את ההַרְאָיָה על פני ההַגָּדָה, ובסוף הסיפור יתמקד בתיאור ריאליסטי חד, מדויק וחסכני של מעשה הגיבורה ושם הסיפור נקטע.

   "שרה מרגישה שוב, כי גועל של הקאה מחלחל בקִרבה, והיא אוחזת בקצות אלונטית רטובה, התלויה על גבי קורה; מלמטה במסדרון השתתק הקול. שרה מסירה את האלונטית, תולה אותה על קורה גבוהה מן הראשונה. היא עושה עניבה וידיה רועדות…".

   הסיפור "העיוורת" בנוי כולו על ההיעדר בשל נתוני הדמות. נקודת התצפית לכל אורך הטקסט היא של העיוורת. בכך למעשה מבטל שטיינברג את חוש הראייה של הקורא, שנותר רק עם חוש המישוש וחוש השמע ונאלץ לפסוע יד ביד עם הדמות המרכזית בסיפור. דא עקא, שוב מצויה כאן הדממה ואף כי העיוורת יכולה לשמוע היא מתקשה להסיק מסקנות באשר לסובב אותה בשל הדממה. זאת הופכת למעיקה שבעתיים על רקע שתיקת בעלה וחוסר הקומוניקציה עִמו. רק חוש המישוש יושיע אותה מן השקט החשוד המנומר בקולות שקשה לפענחם. רק הוא יסביר לה בדרך הקשה, דרך הרגליים, אחרי שהתינוקת שלה מתה, שבעצם רימו אותה בשידוך והשיאו אותה לא לסוחר טבק כי אם לקברן. סיפור פואנטה צ"כובי מצמרר.

   "בלילה, כשנשמעה נחרת האיש על פני כל הבית ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג – ישבה האישה שעות רצופות על יד העריסה והקשיבה לנשימת הילדה. העיוורת ידעה זה כבר, כי הילדה תמות, ואולם כוח לבכות לא היה לה עוד, רק שפתיה היו נעות כל העת ולחשו בדממה: "יבוא נא הקברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא…" ובעוד העיוורת יושבת בראש מורד ושפתיה נעות – נעשה לה דומה, כי שנים רבות כבר עברו עליה ליד ערש הילדה וכי עד קץ ימיה תשב כך במקום הזה. מבחוץ נשמע עוד קול הדפיקה של נטפי המים, אך נחרת האיש הכבדה נפסקה פתאום. העיוורת מורידה עוד יותר את ראשה, מוחה ריק מכל דבר מחשבה, לִבה כאילו נתאבן והיא שוקעת לאט לאט בתנומה. והנה היא מתנערת ומרכינה את עצמה על גב העריסה. דממה ונשימת הילדה לא תישמע. עוד רגעים אחדים מוסיפה העיוורת להקשיב, ופתאום היא קופצת ממקומה וצועקת בקול גדול.

   "כל הלילה עובר על העיוורת בצעקות, אך ליד העריסה היא יושבת לבדה, כי בעלה יוצא ונכנס חליפות וחנה, העסוקה בבכייה, אינו יודעת בצאתו ובבואו. כאור הבוקר תפסיק העיוורת את בכייתה, כי עייפה עד מאוד, אולם מן העריסה לא תסור, שערותיה פרועות, ראשה מתנועע בלי חָשָׂךְ ואף שפתיה נעות ולוחשות פעם בפעם: "יבוא נא הקברן, יבוא נא…" ופתאום היא מכניסה את ידה לתוך העריסה, בחפצה לנגוע עוד פעם בגוף העולל המת. אך התינוקת איננה כבר בעריסה. שריקה איומה מתפרצת מגרון העיוורת: "ישראל, היכן היא התינוקת?" אך מענה לא בא. כעין חבלי מוות תוקפים את חנה כשהיא משרכת את דרכה לעבר הפתח והיא צועקת פעם אחר פעם: "ישראל, היכן היא התינוקת?" בחוץ, לפני פתח הבית, היא עוצרת מלכת ושוהה כנאלמה. השעה היא לפנות בוקר, רוח לא תנשב; מן הגג נופלת טיפת מים בפניה והיא מתנערת. העיוורת מרכינה את ראשה ומטה את אוזנה לעבר השדה. נדמה לה, כי הרחק מן השדה בא אליה קול צעדי בעלה. היא נעתקת ממקומה ומשרכת את דרכה לקול הצעדים האלה. רגע אחד היא עושה את דרכה במרוצה, אך מיד היא נכשלת בדבר-מה ונופלת לארץ. היא מתרוממת ומתחילה צועדת צעד אחרי צעד, אך רגליה נתקלות מדי רגע באבנים. ופתאום נתקל כל גופה באבן גדולה. מבלי לחשוב היא פורשת את שתי ידיה על פני האבן ואצבעותיה מגששות… שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית הקברות."

   גם בסיפורים האחרים, שאינם ממוקדים בהכרח ביחסים שבין גבר לאישה משמשים הדממה והשקט בתפקיד מרכזי. הסיפור "החולָה ביער", מתרחש כולו בתוך יער צפוף אפוף שקט מתוח. ליער באים חולים סופניים כדי לבקש מרפא. הם תלויים על ערסלים בינות לעצים, מראה סוריאליסטי כשלעצמו, כשקרובי משפחה, בעיקר אמהות דאוגות ומסורות, יושבות סמוך לערסלים וסועדות את החולים התלויים להם כך בין שמיים לארץ, ממש אנלוגי למצבם הפיזי והנפשי. כאן נבנה המתח בין החולי לדממה, בין השאר, על ידי המילה "דממה" המוזכרת פעמים רבות בתחילת הפסקאות, באמצען ובסופן.

   המילה "דממה" מוזכרת מספר פעמים רב כל כך לא בשל איזו גחמה של הסופר, אלא היא באה לתאר סוגים שונים של שקט המופרע על ידי רחש מסוים: צפצוף ציפור, זמזום דבורה, גניחה של נערה חולה, צעדי אישה זקנה, חולֶה האוכל את ארוחתו בלא שאון, ושוב, מלמול נערה חולה, קריאת קוקייה וטיסת דבורה. עולם שלם רוחש ועולה למול הדממה.

   "מתעוררת הנערה הנרדמת בערסל ומגביהה לאט לאט את ריסי עיניה. כרגע עומדת כבר יוכבד כפופה על גבי בִּתה, מסתכלת בפניה של זו, בצחוק קל של צער, וכשהנערה מרעידה עוד פעם את ריסיה, די לה כבר ליוכבד רעד זה בשביל להבין את חפץ בִּתה." סיפור זה יותר מכל האחרים מוכיח כי הדממה היא לב סיפוריו של יעקב שטיינברג.

   בסיפור "יללה" מעמיד שטיינברג עניין אוניברסלי במרכז: כיצד מתמודד האזרח הפשוט, המשפחה הפשוטה, במקרה זה יהודים במזרח אירופה, כלומר בני מיעוטים שם, עם תופעת העינויים השכיחה של ממסד נושא אופי צבאי. מעניין עד כמה עניין זה אקטואלי מבחינתנו, הישראלים. המשפחה גרה ברחוב הפוליציה, רחוב תחנת המשטרה, וקולות המעונים העולים מן התחנה ממלאים את חלל הרחוב. ומדוע אין המשפחה עוזבת ועוברת לגור במקום אחר? תשובה לזה ניתנת לנו, הקוראים, בסוף הסיפור: "אילו מותר היה למכור – בית כזה ברחוב הפוליציה."

   ככל שהרשות מנסה להציג את הדבר כדבר ענייני נטול רגש – מישהו גנב, פשע, ובא על עונשו – אין היא מצליחה לעקר את אימת האזרח הנשמעת בקולו של המעונֶה, שהרי עינוי לעולם אינו ענייני, הוא תמיד כרוך באיזה סאדיזם אישי של המענה ושל המתבונן מן הצד. השקט והסדר האזרחי עומדים למול היְלָלָה של אותו מעונה הנגרמת על ידי אותם שומרי סדר חברתי. האֵם הזְקֵנָה בסיפור ממלמלת: "רשעים –  יהודי אינו יכול אפילו לשמוע צעקות כאלה".

   הסיפור "מות הזְקֵנָה" הוא אחד הסיפורים היפים ביותר בספרות העברית. הוא ניחן במידת עומק ומורכבות נדירים ובנוי ארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא תיאור ריאליסטי חד של ארוחת שבת. כל אחד מבני המשפחה מקבל את מנתו, את הנתח המגיע לו, הנרות דולקים ומוּשָׁרים זמירות. שלושת הפרקים הבאים הם פרקים הנצמדים לתודעת שלוש מן הדמויות המופיעות בסעודת השבת, כאשר הנושא המרכזי המעסיק אותן לפני השינה הוא עובדת היות המוות קָרֵב; או כפי שנאמר בירמיה, "כי עלה מוות בחלונינו, בא בארמְנותינו…" (ירמיה ט", כ").

   שטיינברג יודע כי המוות תמיד עולה בחלונות בשקט, בלילה. הוא גם עומד על הקשר בין מוות לשינה, שהרי בגמרא שינה היא אחד חלקי שישים ממוות, ובאופן יותר ספציפי, הרגעים שלפני ההירדמות הם אקוטיים מבחינתו. את תודעת שלוש הדמויות: הַנִּין (הילד), הסבא והסבתא רבתא, הוא מתאר לא באמצעות מונולוג תודעתי שבור מבחינה תחבירית, אלא על ידי שרשרת אימאז"ים שיש בהם אלמנט של אור וחושך, קול ודממה, החודרים ומחלחלים אל תודעת כל דמות ומן האחת לרעותה בווריאנטים שונים.

   די אם אזכיר את אימאז" הדלי והבאר או את אימאז" התיבה הנסגרת; אימאז" המפתחות החבויים למחצה בתוך השרוול החם; או אימאז" הזכוכית הלבנה אשר תיגע בה קרן אור מגוונת; אימאז" הענן השחור או החורבה הריקה; אימאז" האדם עם הלפיד בידו, או אימאז" האילן הזקן שחללו הריק משמש מקום מגורים לחיות קטנות המכרסמות בשיניים חדות. שטיינברג עובד עם הדימויים בצורה רגשית ומורכבת כל כך המעמידה באור כמעט מגוחך את הטקס של הפרק הראשון. הטקס של קבלת השבת הכרוך באמונה מגודרת מתגמד למול הכָּאוֹטִיּוּת של המוות שאין לו הסבר כל כך פשוט ויש להפוך ולהפוך בו באמצעות סדרת דימויים מורכבים.

   הנין יוסלה, ילד-נער, מגיע לפני השינה למגע עם המוות העולה בחלון, כאשר התוצר של מגע זה הוא הכרה בבדידותו כאדם ומאבק. בעצם מתחיל כאן, בלילה הזה, תהליך התבגרותו של אדם. זוהי תחילת ההבשלה המניצה בשעת נים לא נים.

   "בפעם הראשונה בחייו הוא משיג את גילוי העולם הבא מתוך הדממה, יודע הוא הנער להבחין עכשיו את השקט הנישא על פני שקט, וכשהוא שוכב אחר כך כשידיו נתונות מתחת לעורפו, כאיש גדול בשנים שהפקיר את עצמו לנדודי שינה, ופניו הגלויים מוארים באור העיניים הצלולות, המזהירות מתוך מחשבה, אז יבין יוסלה ראשית בינה, כי יש עולם הקיים בפני עצמו וכי הוא, הנער, בודד הנהו בעולם הזה."

   אצל הסבא תוצר המגע הזה עם המוות העולה בחלון הוא כניעה לחולי ולייאוש הקיומי המלווה בפחד משתק מפני המוות הקרב.

   "אין המחלה, שסבא חולה בה, נקלטת לתוך ישותו. וכמו ילד שהפחידו אותו והוא מייבב בלי קול, כך מכוסים עכשיו פניו של הזקן ברשת של קמטים לאין ספורות, משום שלבו, לב אנוש שקנה לו אחרי יגיעת חיים ארוכים את האמת, שאין לך דבר בעולם שאי אפשר יהיה לקבל ממנו מרות, לב זה רוצה גם עכשיו לקבל הכנעה, אך כל עמלו לשווא.

   "הסבא יורד מעל המיטה, והוא תמה רק על זה שהטריח את עצמו לרדת בקרירות של לילה; הוא רוצה בינתיים להביט אל נכדו, ובכדי שיקיים חובת הורים זו, די לו רק להוציא את ראשו לתוך החדר השני, כשהוא אוחז באחד מחצאי הדלתות. רק את ראשו יוציא הסבא לרגע לתוך חדר האוכל, משום שהוא חושש שמא שוכבת הזקנה בעיניים פקוחות, כמו ששכיח בלילה אצל זקנים מופלגים."

   לעומת שני אלה, את הזקנה, הסבתא רבתא, שהמוות בא לקחת, מאפיינת ההשלמה, המעגל הנסגר. זיכרון ילדות מעומעם, אבא ואימא הנראים כמעולפים וילדה אחת, כשברקע צִלְלֵי אנשים הנדמים לעצים רחוקים ומעורפלים. שטיינברג נע בסיפור זה לא לעבר הדממה כי אם לעבר השקט הטרמינלי. הדממה הטעונה שלפני השינה המופרעת על ידי צעדים אחרונים מומרת בשקט הסופי שמביא אִתו המוות הלבן העולה בחלונות מן החוץ, מן השדות.

   "הזקנה מביטה ומחכה מתוך מצוקה כל כך עצומה, עד כי לִבָּהּ, לב הבשר אשר בקִרְבָּהּ, מתפרץ לצאת מגודל הכאב. ופתאום מתחיל לִבה הולם במהירות רבה, לא מתוך דפיקות חיים, כאילו היה זה לִבה של הילדה הקטנה הנשענת אל החלון, אלא כמו מטוטלת של שעון הנתקלת עם כל נענוע בארג של צמר – על פני חוץ מעבר לחלון הופיע דבר-מה.

   "מעבר החלון השני נראה דבר-מה ללא דמות, אשר לא יעורר שאון בלכתו ואשר צל לא יילווה אליו; ודרך אין לו לדבר ההוא, לא מפנים ולא מאחור הוא בא, אלא מתוך החוץ אשר מעבר לחלון הוא מתהווה; כאשר ייגלה עצם הדבר אחרי אשר יגולל מעליו המכסה, כך מתגלה דבר שאין לו דמות מתחת לפני החוץ הנגללים בלאט הלאה, הלאה, הלאה. ובמקום אשר ייעלם קרום העולם העליון, שם יימוג האור, ועלטה חסרת צבע, אשר אין להשקיף בעדה, מליטה כבר גם את החלון, אשר הזקנה תביט בו, מבלי לחכות לדבר-מה. הזקנה אינה מחכה עוד, ואולם מבטה פונה עדיין כלפי העלטה הזאת, שדבר לא יחדור בעדה, והוא מתלבט, מבט אחרון זה, כמבט ראשון של איש שזה אך הוכה בעיוורון, ואובד לסוף ביחד עם החלון בתוך העלטה. ואז נשארת הזקנה לבדה, בלי כל דבר שיפריד אותה מדבר, וחרש כמו צל רועד בקִרבה צער לא-צער, שאין בו ממשות כלפי הזקנה כמו עשן הפתילה הכבויה כלפי החשכה. ורגע אחד – כנצח נצחים – צפה אחר כך הזקנה על פני הדבר ההוא שאין לו דמות, עד אשר יתנדף צערה לא-צער והיה ללא-כלום."

   שטיינברג עצמו לא חי כמו הגיבורה שלו עד הגיל המופלג הזה של ההשלמה. הוא נפטר כבן שישים בשנת 1947. בסיפורים הנפלאים והעמוקים הללו הוא מתאר עולם יהודי מורכב מבחינת נפש האדם, או במִלותיו המדויקות של פרופ" גרשון שקד ז"ל: "סיפורי הווי שלו נעשים סיפורי הוויה." בין אם הוא מתאר יהודי עני למול יהודי עשיר, יהודי פשוט ולא מלומד למול בעל חידודין שנון, או לחלופין שתי דמויות דופליקטיביות של אותה אישה, בנות אותו השם, כמו בסיפור אחר שלו הקרוי "על חוף הדסנה", תמיד בסופו של דבר תעמודנה שתי הדמויות זו מול זו כשביניהן האלם, הדממה, השקט. כך מצליח שטיינברג לתאר את העולם היהודי במזרח אירופה דרך משקפיים של מורכבות נפשית אינדיבידואלית. תמיד הוא מוצא טיעון או נושא עיקרי כדי להיטפל אליו ולכתוב סיפור, ואם אין לו נושא כזה הוא פשוט לא כותב, כלומר – שותק.      

                    

 

                

 

 

16 תגובות

  1. לפני למעלה מעשר שנים הוצאתי מבחר צנוע מסיפוריו של יעקב שטיינברג. מסה זו היא פרי קריאה חוזרת ונשנית בסיפוריו האהובים לאורך שנים. מקווה להתכתב איתכם על היוצר הנפלא הזה. רן יגיל.

    • תודה על המאמר המעניין.

      מה שם האנתולוגיה שערכת ואיפה היא יצאה?

      • שי, תודה לך על התגובה. המבחר שהופיע ב-1997 נקרא "הצעיף האדום" על שם הסיפור הקצר של שטיינברג. הספר הופיעה בהוצאת "גוונים" קצת לפני שייסדתי עם עמוס אדלהייט את סדרת "ספרי מופת עבריים", בהוצאת "עמדה.
        שם הופיעו ספרים משל יעקב פיכמן, אשר ברש הנפלא, נח שטרן, אליהו מינדניק יעקב שלום קצלנבוגן וישראל זרחי, אביה של המשוררת, הסופרת לילדים ולמבוגרים – נורית זרחי. בשנה הבאה 2009 יופיע ספר של המשורר ב. מרדכי בסדרה, שהיה מקבוצת יצחק למדן "גליונות" והוא אביו של פרופ" אורציון ברתנא.
        על עטיפת המבחר של שטיינברג מופיע ציור אקספרסיוניסטי של נוף אדום של קרל שמידט רוטלוף.
        ומנַיִן אתה מכיר את שטיינברג? קראת את סיפוריו בעבר?

  2. הבוקר הזה, דומני רני, נשמע דווקא רחש בשדה חינטאוי.

    אם מודגשת היחידה של השורה, אז יפה שורתך: "המבין – יבין והמקיש – יקיש" (ואפשר שלא רק יכיש, אלא שאף יוכש).

    ויפה שורתו: "יודע הוא הנער להבחין עכשיו את השקט הנישא על פני שקט"

    ומשל שקד, יפה ההבחנה בשורה על התהוות בדרך הספרות של ההווי כהוויה, הבחנה שממחישה את ההבדל הקיים אך הלא מחויב תמיד בין הווי להוויה.

    נעמה לי הקריאה, ותחשקק את לבי לקרוא עוד מן האיש הזה

    תודה

    • תודה על התגובה. באשר לענייני חינוך מיני וכו", אני קורא אך טרם סיימתי. עוד יום-יומיים לכל היותר. קורא אני לסירוגין שוב את טוניו קְרֶגֶר לצורכי מועדון הקריאה ביפו ואת חינוך מיני… כך שאתה בהחלט בחברה טובה, שלא לומר הכי טובה. רני.

  3. בשמת בידרמן

    אוי רן,
    אכן מדובר במסה מונומנטלית. אחד התיאורים העדינים, הרואים דרך (כמו ברנטגן..)והמדויקים שקראתי.
    בשמת.

    • בשמת, חיממת את לבי בתגובתך. מה חבל שאת רחוקה כל כך ממני. יכולנו לדבר פנים מול פנים, רבות וטובות על יצירת שטיינברג הענפה בתחום הפרוזה ואף השירה. זוהי פרוזה תובענית משהו, אך מאוד מרגשת בקריאה ראשונה, שלא נס לֵחה בקריאות חוזרות כעבור שנים. אהבתי את דימוי הרנטגן. היכן נתקלת לראשונה בסיפוריו המרגשים של יעקב שטיינברג? בתיכון? באוניברסיטה? רני.

      • בשמת בידרמן

        רני,
        אכן חבל שאנו רחוקים כל כך, מתי תבוא לעמק? רבקל"ה ובני ישמחו לארח אותך, אתץ דנה ואתה שלושת הבנדיטים.
        תהיה בקשר, אולי נקבע לעסקית בצהריים.
        לשאלתך – לשטיינברג התוודעתי בתיכון.
        בשמת.

        • בשמת, נקבע בעיר לארוחת צהריים בשמחה, אבל מחובתי לבוא אלייך לעמק עם הילָדודס. אכן, העמק הוא חלום. רני.

  4. רשימה יפה, רני, על סופר משכמו ומעלה ופמיניסט מרחיק לכת בסיפוריו, שיחד עם בני דורו עשה מהפכה בספרות העברית.

    • מאמר ביקורת טוב ,רני, וכתוב באהבה לסופר הנפלא הזה שאת סיפוריו אני כה אוהבת, יישר כוח ,יפה מאוד המחווה שאתה עושה לספרות הזאת מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, ספרות קאנונית שלא נס ליחה

      • חנה, תודה לך. ריגשת אותי מאוד. תיארתי לעצמי שתגיבי ושאת ודאי מכירה את סיפוריו של יעקב שטיינברג. בשנה האזרחית הבאה, 16 במרץ, ימלאו 120 שנה להולדת הסופר האהוב עליי אשר ברש, ובכוונתי להכין עליו מסה ארוכה בת כמה חלקים. מקווה שנגיע לזה, בעזרת השם. שבוע טוב, רני.

        • בהצלחה ,רני היקר, ספרות שאינה מוקירה את העבר, אין לה גם עתיד הכתיבה שלך נעימה אינטלגנטית וקולחת, כיף לקרוא

    • תמר, תודה לך. אכן, העיסוק במעמד האישה, בגורל נשים, העסיק מאוד את שטיינברג, וודאי שהוא שותף מלא למהלך הגדול של דור התחייה – אחד משבעת כוכבי הלכת של ביאליק בתחום השירה ומספר נדיר שאין כמותו. לירי מאוד, מורכב. אגב, לסיפוריו לקח זמן עד שנכנסו למחזור הדם של הספרות העברית ואני מקווה שהם עדיין שם.
      עניין אחר. אני עוקב אחר הטור שלך ב"בננות" בנושא ספרי שירה חדשים ואוהב אותו. לאחרונה הוצאנו ב"עמדה/כרמל" ספר למשורר צעיר ומבטיח, בעיניי, בשם שלומי חסקי. אני ביקשתי בהוצאה לשלוח לך את הספר. מקווה שעשו זאת. שם הספר אגב: "האקדמיה ללשון מגומגמת". לשיקולך ותודה, רני.

  5. תַּלְמָה פרויד

    הנה רני, שבתי מביקור אצל יעקב שטיינברג באמצעות מאמרך. מאמר מלטף ואוהב ושולח אותי אל הסופר הגדול הזה, שנותר לי רק זיכרון עמום מיצירותיו, אך הרושם שהותירו עז כבתחילה. במיוחד אחפש את 'מות הזקנה' ('מות הזקן' מתכתב איתו באיזשהו אופן?). תיאור המוות הבא בחלון – מרגש. והפסוק מירמיהו כל כך מתאים. יופי, רני. יישר כוח.

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל