רן יגיל

הלחשן

 

הלחשן

 

1.

                      בסוף שנות החמישים עבד בתיאטרון "מסך" – סמוך לסגירתו – יהודי מזרוחניק אחד, שומר מצוות, שנתפס לציונות ועלה לארץ עוד לפני המלחמה, ומקצועו – לחשן. כששימש כש"ץ בבית הכנסת באודסה היה אומר את התפילות במין רהיטות לחשנית, עד שאפילו הנשים בעזרה יכלו לשמוע את הלחישה. למרות חלישות קולו, הייתה לדוד טננבוים דיקציה מעולה שחיפתה על הכול. לא פלא אפוא שכאן בארץ מצא עבודה דווקא בתיאטרון והציב רק תנאי אחד, שהוא אינו עובד בשבת ובחג. השחקנים, שרחקו מן הדת, ועם זאת נותר בהם משהו מן היידישקייט, ואולי סתם התגעגעו לבית סבא שחרב, היו נועצים בו בשאלות הקשורות ליהדות, לחגים ולמנהגים. את התנ"ך ידע על-פה ובמשנה ובגמרא היה בקיא. וכשהיה מסביר דבר-מה בענייני יהדות, קולו היה רך ומלטף והדברים היו נחקקים בך כאילו שיננת אותם עוד בימי ילדותך.

   אין לך דבר יפה יותר בעולם מאדם שבאמת ובתמים אוהב את המלאכה שלו, את העבודה שלו, והוא מתייחס אליה בכבוד: נגר – עד הסוף, סנדלר – עם כל הלב, שרברב – בנפש חפצה. אבל האמת היא שעם השנים הפך מקצועו של טננבוים למיותר. השחקנים זכרו את הטקסט בעל-פה, ואם לא זכרו אילתרו, איש לא השתמש יותר בשירותיו. טננבוים היה יושב בפיר הקטן והמקורה שלו לרגלי הבמה, ומנורה הייתה מאירה את שולחנו הקטן, עליו היה מונח המחזה. זה נראה כאילו מישהו שכח אותו שם. הקמיע שלנו – כך קראו לו אנשי התיאטרון. ויום אחד נקרא אל משרדו של המנהל האדמיניסטרטיבי, אהרן קלמנוביץ, לשיחה. משנכנס לחדר ידע כבר שהוא מפוטר ולא ראה שום טעם בשיחת הנימוסין שתתנהל בינו לבין קלמנוביץ ומר שחר, ששימש כמנהלו האמנותי של התיאטרון, איש צעיר ונמרץ, שפסע עתה במלוא צבריותו העירונית אל החדר והתיישב בפינת השולחן סמוך לקלמנוביץ.

   "תראה, דוד," אמר קלמנוביץ, "אנחנו החלטנו," והוא הרים עיניו לעבר מר שחר היהיר, "אנחנו חושבים ש…"

   "אתם יכולים לפטר אותי." היסהס דוד טננבוים בלחש חד, "אין לי כל בעיה עם זה. בעצם, זו הבעיה שלכם."

   קלמנוביץ בעל הפאתוס הרוסי היה בעצם שחקן מתוסכל שחלם להיות מסקין או פינקל, לכן קישת כעת גבות שחורות בדרמטיות ושאל: "למה כוונתך, דוד?" מבטו המזלזל של מר שחר ננעץ בווילון מאחורי ראשו של דוד. הוא כבר ראה לנגד עיניו את הווילון נפתח ומתוכו צץ רפרטואר עשיר שכולל תפאורות מפוארות, מחזות היסטוריים, טרגדיות וקומדיות קלאסיות ומחזות זמר. מי צריך את הלחשן הטרחן הזה, סרח העודף מן העבר?

   "אתם יכולים לפטר אותי כאוות נפשכם, ואני יודע שזו יוזמה של מר שחר, אני לא טיפש. דבר אינו נסתר מעיניי. תפטרו. ממילא התיאטרון הקואופרטיבי הזה ייסגר בעוד חמש, אולי שבע שנים. אבל אם תפטרו אותי היום, התיאטרון, לדעתי, לא יחזיק מעמד יותר משנתיים."

   "חה!!" גיחך מר שחר. הוא לא התכוון, אבל יצא לו, והוא ליפף את רגלו הרזה והנחשית על זו האחרת ואת גוו כפף כשבלול. "אהרן, אנחנו ממש עומדים וקיימים בזכות דוד טננבוים. כל תקציב התיאטרון, הבמאים, השחקנים, התפאורנים, המוסיקאים, כו-לם – לא כלום. הכול קם ונופל עם הלחשן. איך לא הבחנו בזה קודם?"

   "אין כאן מקום לשום לעג," פסק קלמנוביץ בדרכו הדרמטית, "מר יודע משהו שאנו לא יודעים?"

   "לא," לחשש טננבוים.

   "מה, גונבה לאוזניו שמועה באשר לתקציב? יודע הוא משהו מן היושבים בחלונות הגבוהים?"

   "תלוי לאילו חלונות גבוהים כבודו מתכוון."

   "כבודו יודע בדיוק שאני מתכוון לשמואל כהן, כמובן, קומיסר התרבות שלנו, אלא מי, שליחו הנאמן של ב.ג ירום הודו." קלמנוביץ לא הגה את שמו של בן גוריון אלא בראשי תיבות. למרות שהיה חבר מפלגה נאמן, את הדיקטטור הנערץ, כדבריו, לא יכול היה לסבול בשום אופן. לא פעם היו נכנסים אליו לחדר ומוצאים אותו ישוב נוגות על אדן החלון ביום סגריר, מביט לחצר הפונה אל הרחוב ומהרהר. מה אתה עושה? היו שואלים אותו. "אל תפריעו לי עתה," היה אומר, "אני שונא עכשיו את ב.ג, ואין רגע נוחם גדול מזה."

   "מתכוונים לקצץ לנו את התקציב הממשלתי של התיאטרון הרפרטוארי, רֶבּ טננבוים, אם אתה יודע משהו תדבר. אתם עם הכיפל'ה יודעים תמיד מה הולך שם במסדרונות הכנסת של העסקונה." נראה שהפרנויה אחזה בקלמנוביץ ולשחר נמאס מזה.

   "טוב, הנה מכתב הפיטורין שלך. אנחנו מצטערים, אבל הרומן בינינו נגמר. קדימה, אין לנו את כל היום."

   דוד טננבוים לא הוסיף דבר. הוא קם מכיסאו, תחב את המכתב לכיסו כשעיניו מנסות לחמוק מן השניים, כאילו הוא זה שאמור לרחם עליהם. כשיצא שמע אותם מתלחששים מאחורי גבו.

 

2.

התיאטרון העלה באותו ערב את "הדה גאבלר" להנריק איבסן. המחזה התחיל לא רע. הכול הלך כדבעי, ואז לפתע, באחת הסצינות של המחזה, הדה המשועממת השתתקה. לא בדיוק השתתקה. אסתר רנובסקי, שחקנית דגולה א-לה רובינא, פשוט שכחה את הטקסט – כמה שנאמר, פרח מזיכרונה. לא עזר שקרצה לכל הגברים המסבכים את חייה: נפתלי ליבאי ששיחק את איילרט לוובורג, האמן חלוש האופי, לא זכר מילה מהטקסט המתורגם של איבסן, ואברהם רוקח ששיחק את בראק, השופט הנבזה, הביט עליה בעיני עגל. אפילו הבעל  היבש והמשעמם שלה ד"ר יורגן טסמן בגילומו של זלמן וולפסון  – שעמד ברגעים אלה סמוך לפדוגה ועישן סיגריה, לא הצליח לזכור מילה.

   במקרה סתמי שכזה הייתה אסתר רנובסקי, שזיכרונה כבר החל לבגוד בה, מתקרבת אל הפיט החשוך ודוד טננבוים היה לוחש לה את השורות החסרות באופן ברור שרק היא שמעה ולא הקהל; אבל דוד טננבוים לא היה כבר באותו ערב ואסתר רנובסקי הביטה לעבר החור השחור של הפיט כאילו בעוד רגע תישאב לתוכו. הקהל החל לצעוק "לא שומעים" ו"מה זה כאן, פנטומימה?", שוב טייפה אסתר, מחפשת ישועה. אין מה לעשות, נכלולים ונפתולים דרמטיים בלי מילים לא עובדים. אסתר פרצה בבכי, הקהל בצחוק, והמסך נסגר על תיאטרון "מסך".

   לקהל הוחזר הכסף והשחקנים הלכו הביתה. שחקנים, ואמנים בכלל, הם יצורים שמרוכזים כל כך בעצמם. איש לא העלה על דעתו בכלל לחזור ולהעסיק את דוד טננבוים, הלחשן. כולם היו שמחים לאידה של אסתר רנובסקי שלקתה בסניליות ונחלה מפלה על הבמה. העיתונים, שבעבר העלו אותה על נס, חגגו. אבל יותר מכול שמחו חבריה לאנסמבל מתוך קנאה וגם מפני שהכוכבת הגדולה הייתה ממררת את חייהם כאילו היו עבדים שלה ולא קולגות. השלושה רק שכחו שגם הם עצמם לא זכרו את הטקסט.

   הם נפגשו ב"כסית" כעבור יומיים והתפוצצו מצחוק. מקום העבודה שלהם עמד לקרוס, אך הם עלצו. על קוניאק ודג מלוח הזכיר נפתלי ליבאי איך כשהעלו את "הדיבוק" לפני כשנה, היה הקאסט כולו עומד סמוך לפדוגות כדי לראות את אסתר רנובסקי בת חמישים חוצה את הבמה, ידה הענוגה על מצחה וכשהיא הייתה אומרת בדרמטיות "בתו-לה א-נו-כי", היה כל הקאסט פורץ בצחוק היסטרי. בתולה היא לא הייתה, אולי באוזן. שכבנית ופרפרית מאין כמותה – כן. עם חצי מהתיאטרון היו לה יחסים, כולל קלמנוביץ, ובעלים החליפה כמו גרביים. בכל מקרה, נקבע שימוע לכל הקאסט במשרדו של מר שחר.

   נפתלי, אברהם וזלמן הגיעו לשימוע מהפגישה ב"כסית" והיו קצת מבוסמים. אסתר רנובסקי האשימה את הקולגות שלה בכל הפרשה העגומה הזאת. היא דיברה במין טון דרמטי כזה כאילו הייתה על הבמה, וטענה כי הגברים בקואופרטיב היו לה לרועץ. אז היא שכחה פעם אחת את הטקסט, נו אז מה! הם יכלו לעזור לה ולא עשו זאת. בסטודיה של מנחם גנסין לפני שנים זה לעולם לא היה קורה. היא דמעה ומר שחר פיתל את רגלו האחת סביב רגלו האחרת כנחש על גזע עץ וחש מבוכה במעמד המוזר הזה. בכל זאת, הכוכבת מאבדת שליטה. לא נעים. מר קלמנוביץ ניסה להרגיע את האווירה, אבל שלושת הגברים המבוסמים רק שפכו עוד שמן למדורה. "לא זכרנו. פשוט לא זכרנו את הטקסט," אמר אברהם רוקח, שהשתדל להרצין ולהתאפק, אך לפתע האדים והתפוצץ מצחוק. צחוקו הדביק את שני האחרים ואסתר אמרה: "אני הולכת להתעלף, תביאו לי כוס מים."

   "מה מצחיק כאן לכל הרוחות!" התכעס קלמנוביץ, "מעשה ידיי טובעים בים השכחה ואתם יושבים ומגעגעים כעדת אווזים?"

   מר שחר הצעיר והנמרץ, שרק חשב על התקציב ועל השנה הבאה ועל הקידום ומי יודע אולי יום אחד ינהל את הבימה, בכל זאת, הוא נולד במזל כוכב, הסתכל בבוז מהול בשאט נפש בכוכבים של פעם ונזכר במה שאמר איזה סופר ידוע ואולי זה היה במאי. זה היה משהו בנוסח: מהסופר, מהפילוסוף, מהמחזאי, מהמלחין, מהצייר, נשאר דבר מה, משהו. אבל מה מותיר אחריו השחקן? לא כלום. שום דבר. איש לא זוכר אותו. האמנות שלו היא רגעית, בת חלוף, הנצח שלה אורכו כמחיאות הכפיים מן השורה הראשונה ועד האחרונה ופוף זה נעלם עם ירידת המסך. לעומת זאת הקולנוע נשאר. מונצח. זאת האמנות של המחר. אולי בקולנוע יש עתיד? הוא מיהר לסלק מעליו את פרץ המחשבות האמנותי הזה ואמר בקול חד מאוד וברור שלא השתמע לשתי פנים: "גברתי, רבותיי, זאת הפעם האחרונה שדבר כזה קורה. נקודה." ומשום מה לחבר'ה ליצים האלה וגם לגברת המגונדרת בשמלת התחרה היה ברור שאין להתווכח עם מר שחר, ששייך בעצם לעולם של מחר ולעולם לא יידע גדולים כמו בולוף, ברטונוב, מסקין ופינקל. "אני חוזר: זאת הפעם האחרונה שדבר כזה קורה, אם אינכם רוצים ללכת בדרכו של דוד טננבוים הבטלן הזה מיודענו. יש לנו תוכניות גדולות לתיאטרון הזה וכבר התחלנו בהבראתו ובייעולו." אפילו מר קלמנוביץ הרחיב אישוניו והקפיץ גבותיו העבות למשמע אמירה מחציפת פנים מעין זו. בכל זאת, היו אלה השחקנים הראשיים של התיאטרון שלו "מסך", שעליהם השליך את יהבו כמעט שלושה עשורים, ולא הלחשן הבטלן.

     

3.

אבל הדבר קרה שוב. שלושה ימים אחר כך. לקראת סוף ההצגה. ויותר גרוע. הדה גאבלר (אסתר רנובסקי) נשענה על הכורסה ורצתה לבשר בקול צונן ויציב לבעלה ד"ר יורגן טסמן (זלמן וולפסון) כי היא שרפה את כתב היד המופלא של איילרט לוובורג (נפתלי ליבאי). זה רגע שיא במחזה, אבל הטקסט לא בא. הדה נשענה שוב על הכורסה בכבדות, אבל בפעם השלישית כבר היה ברור לכל הקאסט שהיא גונבת זמן, את הטקסט היא לא זוכרת והיא מקווה שיורגן (זלמן), בעלה שעולה על העצבים, יושיע אותה. "מדוע אינך אומר דבר?" שאגה לעברו, "אמור משהו, מילה, משפט. מה אתה עומד שם כמו גולם ושותק כמו דג." מובן שאת הטקסט הזה הנריק איבסן מעולם לא כתב. גם אי אפשר לדעת איך זה בדיוק נשמע בנורבגית. זלמן רצה לפתוח את הפה ולענות לה. לרגע היה נדמה לו שהוא נזכר בטקסט ויוצא מהברוך, אבל אז שוב שכח את השורה שלו וגם את שלה ונאלם דום. עמד אָבֵל וחפוי ראש כיאה לבעל נזוף. מאחורי הקלעים נפתלי ליבאי ואברהם רוקח יצאו מגדרם. בחושך פרצו בצחוק על חשבון השניים שעל הבמה, שהתפתלו לאור הזרקורים. הדה גאבלר שוב הציצה לעבר הפיט הריק, אותו חור-שחור-קטן, אולי אולי תבוא ממנו הישועה, אבל דוד טננבוים לא היה שם.

   ואז קרה דבר מוזר. לפתע זלמן וולפסון נזכר בטקסט המתורגם של איבסן והחל אומר אותו ברצף כשעל פניו נסוכה שמחת המציאה: "זה כבר איננו אצלי (שתיקה). שרפתי את זה – את הכול. (שתיקה). אל תצעק, העוזרת עוד תשמע אותך." אויה, זה אכן היה הטקסט המתורגם של איבסן, אבל לא של ד"ר יורגן טסמן אלא של הדה גאבלר. זלמן וולפסון אמר את הטקסט של אסתר רנובסקי. "זה הטקסט שלי," סיננה לעברו בעצבים אסתר רנובסקי, "לאלף עזאזל איתך, זהו הטקסט שלי!" היא חייכה לקהל ופתחה את פיה. אך שוד ושבר, אללי, כשהרימה את קולה וכבר היה נדמה לה שהנה היא זוכרת את הטקסט והבלקאאוט היה כלא היה, החלה לדבר: "איננו אצלך! למען השם, למה את מתכוונת? (נבעתת ומזדעקת) שרפת?! את שרפת את כתב היד של איילרט?! שרפת! אלוהים אדירים! לא,לא,לא – זה לא יכול להיות! יש לך בכלל מושג מה עשית? הרי זה מעשה לא חוקי, השמדה בזדון של רכוש זר. את מתארת לך?! שאלי את השופט, הוא יגיד לך. " זה טוב ויפה, אבל זה לא היה הטקסט שלה אלא של טסמן בעלה. בדיוק נכנס השופט הנבזה בראק (אברהם רוקח) כשהוא מתפוצץ מצחוק. ניסה להשתלט על יצרו ופרץ ברפליקה: "אז תוכלי גם להבין שבשביל שנינו, בשבילי ובשבילה, לא ייתכן עוד עתיד משותף. לא אבחר בשום דרך. רק אשתדל לגמור עם הכול בהקדם האפשרי." אבל אוי ואבוי, זה לא היה הטקסט הנכון, אלה המילים מן המערכה השלישית הקודמת של איילרט לוובורג האמן חלוש האופי (נפתלי ליבאי), שעמד כעת מאחורי הקלעים. לכל אחד מהשחקנים הייתה שליטה נפלאה בטקסט ובניואנסים, אבל לא בתפקיד שלו. הקהל התחיל לצעוק "לא מבינים!" ו"מה זה? לא באנו לראות אקספרימנטים." ואז כולם בקצב: "את הכסף, את הכסף, את הכסף." מישהו היה צריך לעצור את המגדל בבל הזה. והופס, שוב ירד המסך על תיאטרון "מסך". הפעם איש כבר לא צחק.

   בחדרו של קלמנוביץ ישבו הארבעה וגם מר שחר וכמובן קלמנוביץ עצמו שהיה כעוס והפעם לא נתן להוציא הגה. "עכשיו כולכם תשתקו. אתם כולכם, כולל מר שחר, קטנים ומושתנים לעומתי. אני הקמתי את התיאטרון הזה בשתי ידיי, ואני לא אתן לאף ליצן להרוס לי את החלום. הקואופרטיב הזה שלי הוא מפעל חיים, ואני אפרק אותו לנגד עיניכם אם רק יתחשק לי. עכשיו תסבירו לי בדיוק איך מוקיונות של פִיאַסקו מן הסוג הלזה תיתכן בכלל? ומה אתם מתכוונים לעשות, להרוס אותי? להשתלט על הקואופרטיב ולנסות לנהל אותו לבד? אתם חושדים בי בגניבה, בניצול, קדימה! אני רוצה לשמוע." הארבעה נאלמו דום. נפתלי ליבאי שהיה החצוף מכולם והיו לו פרטנזיות של מנהיג, ניסה: "זה לא דבר שתלוי בנו," אמר, "ניסינו לשלוט על זה ולא יכולנו. אנחנו לא מנסים להתנכל לך או למר שחר. אנחנו אוהבים מאוד את מקום העבודה שלנו, ואם ניפלט מן התיאטרון מי יודע לאן נלך, כל התיאטראות הקיימים ממילא מפוצצים וכולם, שחקנים צעירים ומבוגרים, מידפקים על השערים כדי להיכנס. יש רוויה. אנחנו אחרי הפרוספריטי."

   אבל קלמנוביץ לא נראה כמתרצה. "מה אתה מנסה לרמוז לי, שזה איזה טריק של קומיסר התרבות מטעם ב.ג. או מן הממשלה, או שאולי איזה כוח מיסטיקוני, איזה הוקוס פוקוס אברקדברא שכזה, גרם לזלמן לומר את הטקסט של אסתר ולאברהם לפטפט בטיפשות את הטקסט שלך מן המערכה הקודמת? מה אני נראה לך, איזה פרימיטיב?"

   "אני מציע לפטר אותם כאן ועכשיו," חתך מר שחר בחדות כאבחה של סכין.

   "אתה תשמור את העצות שלך לעצמך, פִּישֶר!" אמר קלמנוביץ בעצבים. "אני רוצה לשמוע עכשיו מה יש לאסתר רנובסקי לומר."

 

4.

אסתר רנובסקי חלמה בהקיץ. משום מה דווקא עכשיו צף ועלה בזיכרונה מקרה אחד שהיה עם דוד טננבוים. זה היה באחד החורפים התל אביביים בשנות הארבעים. התיאטרון היה אז בשיאו. הבריטים שלטו בארץ והתוכניות הסאטיריות של תיאטרון "מסך" מילאו אולמות. באותו ערב השחקנים כבר התפזרו כולם הביתה תחת מטריות שחורות, ורק אסתר רנובסקי, כדרכה, ישבה בניחותא מקצועית למול המראה המוקפת נורות צהובות בחדרה והסירה איפור. דוד טננבוים, שהיה בשנים ההן אחראי גם על הסדרנים הצעירים ועל סגירת התיאטרון בתום הערב, עשה סיבוב אחרון ובדק שלא נשכח שום דבר באולם. אחר קפץ על הבמה בזריזות ובדק אם כל הרקוויזיטים במקום להצגה של מחר, ואז ניגש לסגור את חדרי ההלבשה.

   אסתר רנובסקי הופתעה לראות את בבואתו במראה והוא הופתע לראות אותה. ידע שהיא מאחרת בנשף, נוהגת להתעכב, אבל לא תיאר לעצמו ש… עמד שם, שומר המצוות הזה, עם הכיפל'ה הסרוגה שלו, הראש שעון סמוך למזוזה ומושפל עיניים. 

"דוד," אמרה אסתר רנובסקי, "לא שיערתי שאתה עדיין כאן." הוא שתק. רצה לומר משהו, אבל המילים נעתקו מפיו מרוב התרגשות. הוא הסמיק ואסתר, שבדרך כלל הייתה מרוכזת רק בעצמה, הבחינה בזאת.   

   "תגיד," היא עשתה פאוזה, "יש לך מישהי?" זו הייתה שאלה ישירה ובוטה כל כך ודוד לא ציפה לה, כי מעולם לא שאלו אותו דבר אינטימי שכזה. הוא היה רגיל מחברי התיאטרון לשאלות בנושאים הלכתיים של מסורת ישראל סבא, או לכל היותר משהו על חגי ישראל ואולי מתי נכנסת ויוצאת השבת; אבל שאלה כזאת, אלוהים אדירים, רצה להתמזג עם הדלת החומה, להיעלם לתוכה וזהו. הוא האדים מאוד וחשב מה לומר. בעצם רצה לומר שהוא מרגיש אהבה דווקא כלפיה, כלפי אסתר רנובסקי. היא נראתה לו אישה כל כך גדולה, משוחררת ומושכת, מישהי שהיא סוג של אגדה עוד בחייה. רצה לומר לה את מקסימה, אותך בעצם אני אוהב כל השנים האלה, בשבילך אני יושב שם בחושך ולוחש באופן ברור את מילות הטקסט כשאת שוכחת אותו. אלייך כל השנים האלה אני נושא עיניים, אבל תחת לזאת הוא אמר: "אסתר, תרשי לי לומר לך שהיית נפלאה הערב. הקהל צחק ובכה איתך כאחת." הוא לחש את הדברים כהרגלו בדרכו המאגית והקסומה וחשב שבזה ירחיק את השיחה ממנו אליה, אבל הפעם הלחש-בחש הזה לא צלח. אסתר, שגמרה להוריד את האיפור הכבד, חייכה מבעד למראה והסתובבה אליו. מחמאות היו לה מכאן עד הונולולו והמילים הטובות נעמו לה, אך כבר חלפו ליד האוזן. מבנים קבועים.

   "רגע, דוד, מדוע אינך עונה לי," היא לחצה, "היית נשוי פעם? עמדת להינשא? הייתה מישהי ונעלמה? אתה אדם דתי, מדוע נשארת רווק כל השנים האלה? למי או לְמָה אתה מחכה?" שוב המכה החדה הזאת בבטן כמו סכין שחותכת אותך. רצה לומר לה לך אני מחכה, אבל רק לחשוב את המשפט הזה עורר בו כזאת חלחלה, שנשימתו נעתקה ולא היה אכפת לו למות עכשיו כך סתם מהתקף לב במקום. להתמוטט לרגליה של אסתר רנובסקי שמשוחחת איתו – איתו! – על עניינים שבינו לבינה. עד אתמול הם החליפו פחות או יותר כמה מילות נימוסין והנה, רצה בכל זאת להשיב לה ולו בכדי שהרגע הזה לא ייגמר כל כך מהר. חיפש מילים ולא מצא. לבסוף פתח את פיו כדי ללחוש לה דבר מה, "תראה," אמרה אסתר רנובסקי שהקדימה אותו ושמה את שתי ידיה הענוגות על ברכיה. זה מה שאהב אצל אישה תמיד – כפות ידיים, אצבעות ארוכות ויפות, מטופחות; וכפות רגליים ענוגות מבוהן עד זרת, סימטריה שכזאת אפשר לצאת מהדעת, הקיץ משגע, כולן חשופות רגליים, שמירת עיניים דוד, שמירת עיניים, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם, דוד…

   "דוד תראה," אמרה אסתר רנובסקי ונשכה שפה. "אני אישה ואני יכולה להגיד לך את זה." היא לקחה אוויר כאילו מדובר בתרגיל של סטניסלבסקי, וידוי מעומק הלב, "למה שלא תלך לאלנבי לתחילת הרחוב, שמה יש נערות צעירות נקיות מאוד שישמחו לקבל אותך ולעשות איתך אהבה. איש לא יידע, רק אתה. הן יספקו אותך בינתיים עד שתמצא את המיועדת. גם גברים שיש להם נשים הולכים אליהן וגם דתיים." מקלחת קרה. זה מה שהוא קיבל בשנייה אחת, כאילו יצא מאיזה מקווה בצפוס, מאיזה מי בור קפואים, מי קרח. כל דמו עזב אותו. "באמת, דוד, מה החוורת כמת, אתה גבר לא? מה הבושה, מי יודע? מי רואה?"

   "הוא רואה," לחש דוד והרים את אצבעו כלפי מעלה.

   אסתר רנובסקי פרצה בצחוק אדירים.

 

5.

"צריך להחזיר את הלחשן," אמרה אסתר רנובסקי בקול שקט אך חד וברור.

   "מה?" שאל קלמנוביץ.

   "צריך להחזיר את דוד טננבוים לעבודה. הוא הקמיע שלנו." עיניה היו זגוגות, כאילו לא היא אומרת את הטקסט הזה אלא מישהו מדבר אותו מתוכה.                 

   "מה זה הקשקוש המיסטי-שמיסטי הזה," התרעם מר שחר, שמבחינתו העולם נגמר בקצה האף שלו.

   קלמנוביץ, שבימים כתיקונם היה מתייחס לאמירה האמוטיבית של אסתר רנובסקי בביטול מוחלט, התרעם הפעם על מר שחר ועל הגישה הקורקטית והעניינית שלו. "שתוק רגע," אמר בזעף, "אולי יש מאמעש במה שאומרת אסתר. כל הצרות התחילו מאז שפיטרנו את הלחשן. צריך להחזיר אותו."

   "אני לא מאמין לְמָה שאני שומע," פסק מר שחר וליפף את רגלו הרזה על רגלו האחרת כמו חבל על העמוד התלייה. "אני פשוט לא מאמין לְמָה שאני שומע," חזר ואמר.

   האמת היא שגם קלמנוביץ לא האמין לְמָה שהוא שומע. זה היה כאילו הוא מדבר מעצמו, משהו בתוכו השמיע את המילים הללו. וגם שלושת השחקנים האחרים החרו-החזיקו אחר קלמנוביץ, "כן, צריך להחזיר את דוד טננבוים, הלחשן…" במין מלמול מיסטי לא ברור.

   "חשבתי שבאתי לעשות תיאטרון ותרבות ולא שהצטרפתי לאיזה כת של תמהונים," אמר מר שחר הרציונלי שהתעקש לעמוד במריו.

   "אסתר צודקת," אמר נפתלי ליבאי לסובבים, "אסור היה לפטר את הלחשן. הוא הקמיע שלנו."

   "צודקת? בוודאי שאני צודקת. הוא היה כל כך נחמד ותמיד הגיע לעבודה בזמן ועזב אחרי כולם. הוא היה כל כך מסור ואהב את התיאטרון מכף רגל ועד ראש, כל כולו היה נתון רק לנו. איך יכולנו לעשות לו את זה? עכשיו ברגע זה אנחנו נענשים על כך, זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה. את כל המחזות הוא ידע על פה והייתה לו הרגישות העילאית ללחוש מתוך החושך רק כאשר הבלקאאוט באמת נמשך. לחשן משכמו ומעלה. היינו צריכים לאהוב אותו במקום לפטר אותו. ודאי שאני צודקת." סיימה את המונולוג הדרמטי שלה וחזרה להרהר ולבהות.

   "ולא סתם צודקת," אמר קלמנוביץ לכולם, "אתה בעצמך," הוא פנה כעת למר שחר, "אתה עצמך וגופך תחפש אותו, תמצא אותו, תדבר איתו ותחזיר אותו לכאן אפילו על ארבע, אפילו אם תיאלץ להתחנן בפניו."

   "אבל.." ניסה מר שחר.

   "שום אבל, אתה תשיג לי את דוד טננבוים ויהי מה, אתה שומע?"

 

6.

היה קצת קשה לאתר את דוד טננבוים, למרות ששהה רק כמה רחובות מתיאטרון "מסך". אדם בגילו התקשה למצוא עבודה, ובשנות החמישים, משטר הצנע, בכלל לא היה לו סיכוי. טננבוים נחת בבית הכנסת של המזרחי ברחוב בר כוכבא, בו נהג להתפלל. למטה, מתחת לבית הכנסת, היה מקווה, ולמעלה בקומה השנייה חדרים קטנים ומיטות חינם או עבור פרוטות לנזקקים. את אחד החדרים, זה עם החלון הפונה אל החצר הרחבה, קיבל הלחשן תמורת היותו ש"ץ מסור בימי חול וחזן שני לימות חג ומועד. הוא חי מביטוח לאומי ומתרומות. מכל הקיבוצים שקיבץ לא הצליח להגיע לסכום שקיבל חודשית מהתיאטרון.

   בלילות היה חולם על אסתר רנובסקי לובשת כותונת לילה לבנה ונוגעת קלות במצחו, שדיה המעוגלים והכבדים נראים מבעד לכותונת. שטוף זיעה היה ניעור, מדליק את האור וממלמל: בקיצור שולחן ערוך של הרב גאנצפריד כתוב שכדי לא לחלום חלומות שכאלה הגורמים לקֶרִי לילה, יישן על צדו, הדלת פתוחה לרווחה, לבוש היטב. אני מוסיף שצריך להאיר את החדר ולשתות מים קרים. ואם קורה המקרה לקרוא בתהִלים ארבעה פרקים ראשונים וללמוד קצת גמרא על הסטנדר. מלחמת היצר, דוד, קדימה, מלחמת היצר! לאור הירח היה יושב וכותב לאסתר רנובסקי מכתבים בזו הלשון:

 

א.

ברשות היחיד הקטנה שלי בחושך הייתי יושב, וגם אם דמיינתי מחיצות שעולות ובוקעות עד לרקיע, עדיין ראיתי אותך. עומדת בקדמת הבמה על הרמפה, נושאת מונולוג דרמטי, או שרה, או מנהלת דיאלוג מצחיק עם אחד מאנשי האנסמבל. בחושך, ליד מנורת הקריאה הצמודה אל הטקסט, הייתי לוחש לך את המילים המתוקות האלה שרק אני יכולתי לשמוע: אני אוהב אותך… לפעמים היה נדמה לי שמישהו שומע אותי, שמישהו תכף יניח יד על כתפי ויאמר: הפסק ללחוש לעצמך, שומעים אותך, ואז הייתי מחכה לשיר או לרעש גדול על הבמה כדי להמשיך וללחוש רק לך.

 

ב.

הייתי תמיד דרוך. אולי מישהו מבין השחקנים ישכח לפתע את הטקסט ואצטרך לעזור לו. כמו כלבלב קטן הייתי קשור למלונתי, ואף פעם לא פספסתי מישהו מבין השחקנים ששכח את הטקסט. כשהיה לו בלקאאוט, תמיד הייתי שם, למרות שבכל הצגה ולאורך כל ההצגה תמיד הייתי מרוכז בך. רק בך. כשבא משוררנו הלאומי ביאליק לפרמיירה – הצגנו את תל אביב בחגיגות המאה שלה. משהו עתידי. במרכז הבמה עמד פסל של מאיר דיזנגוף, על אף שהיה עדיין בין החיים. ביאליק לא אהב את זה בלשון המעטה, קם, הכה במקל ההליכה שלו, רקק על הרצפה ויצא עם כל פמלייתו, רבניצקי ושות', מן האולם באמצע ההצגה, בדיוק כשאת על הבמה במרכז הסצינה, באמצע הטקסט המתוק שלך. היית צריכה לראות את המבט הפגוע שלך, כשהוא עבר בין השורות וכולם מתלחששים. העיניים היפות שלך היו מצועפות. לרגע היה נדמה שתפרצי בבכי, חשבתי הנה אני אצטרך לעודד אותך, ללחוש לך את הטקסט, להכניס אותך חזרה לפורמה. אבל את התעשתת תוך כמה שניות והמשכת בתפקיד שלך כאילו כלום לא קרה. לרגע, רק לרגע, לבי החסיר פעימה.

 

ג.

אני אוהב אותך בכל הבגדים כולם, בכל התלבושות כולן: כחלוצה בחאקי, עולה חדשה, קצינה בריטית במדים, חברת הסתדרות ונציגת המפלגה, חברת קיבוץ, גברת מגונדרת ובורגנית, אחות בקופת חולים, דודה מבשלת, תמיד את כל כך יפה ונהדרת. בכל תפקיד. החלטתם להכניס לביאליק ופמלייתו כהוגן על העלבון. הכנתם שיר חסידי ידוע. שרת: כשהרבי לומד, כשהרבי לומד, לומדים אז כל החסידים, לומדים אז כל החסידים. והאנסמבל ענה לך: אי-יאי-יאי-יאי-יאי, אי-יאי-יאי-יאי-יאי, לומדים אז כל החסידים, אי-יאי-יאי-יאי-יאי, אי-יאי-יאי-יאי-יאי, לומדים אז כל החסידים. וכך היה כשהרבי אוכל, כשהרבי ישן, כשהרבי מתעטש, ואז שרת: כשהרבי יורק. וענו לך: טפו-טפו-טפו-טפו-טפו, טפו-טפו-טפו-טפו-טפו, יורקים אז כל החסידים, טפו-טפו-טפו-טפו-טפו, טפו-טפו-טפו-טפו-טפו, יורקים אז כל החסידים. הקהל פרץ בצחוק, גם משוררנו הלאומי ביאליק, שקם וניגש עד לרמפה באמצע ההצגה. כזה ביטחון עצמי גדול היה לו כאילו התיאטרון שלו, כאילו תל אביב הקטנה כולה שלו. ביקש את ידך, כשהוא עומד למטה ואת על הבמה, ונשק לה בג'נטלמניות. "זי הוט מיר אריין געהקט" (היא הכניסה לי מכה), אמר ביידיש, דבר נדיר, לקהל. ואני דמיינתי שאני הוא זה שמנשק את ידך. זה אני, לא ביאליק העומד סמוך לי, אני נמוך ממנו, רק את רגליו וכרסו אני רואה ואת ידך הענוגה שצצה מן הבמה. הייתי כל כך מאושר לראות את היד הזאת.

 

ד.

אני זוכר אותך עומדת מאחורי המסך ומציצה. העין היפה והגדולה שלך ממלאת את כל החור שבמסך, ואני חושב אילו מחשבות את חושבת על המפלצת הזאת שנקראת קהל שהולכת אט-אט וממלאת את האולם במין רחש-בחש של קסם שכזה. מפלצת שאת עובדת אותה עבודה זרה, מחכה לה מדי ערב, שתתיישב, שתמחא לך כפיים. אח, העין היפה שלך בחור שבמסך…

 

 

את המכתבים מעולם לא שלח. הוא לא ידע מה לעשות בהם. רצה לשולחם לאלף עזאזל, לשרוף אותם, לבלוע אותם כל יום אחד לארוחת ערב. אבל אחד היהודים בבית הכנסת סיפר לו אגבית אחרי תפילת ערבית שיש סופר אחד, אשר ברש שמו, שכבר נפטר לפני כמה שנים, אבל הספיק להקים מכון ברחוב קפלן העונה לשם "גנזים" ואוסף כל מיני מכתבי סופרים ויצירות של אנשי בוהמה למיניהם. דוד טננבוים לא זכר באיזה הקשר הדברים נאמרו, אבל עובדת היות המכון קיים נתקעה בזיכרונו כיתד-אוהל באדמה, והוא החליט לעשות מעשה. הוא בירר את שם המנהל של המכון, היה לו שם קצת מצחיק, גצל קרסל, ובעילום שם שלח במעטפה את צרור המכתבים לאותו אדון. ברוך שפטרנו מעונשם של אלה, חשב.

 

7.

פעמים רבות עבר מר שחר על פני הרחוב ומעולם לא השגיח שעמד כאן בית כנסת. קצת חשש להיכנס, פחות או יותר מאז הבר-מצווה לא דרכה כף רגלו במקום מעין זה. מה לו ולבית הכנסת. לא הייתה אצלו חיבת יידישקייט כמו אצל השחקנים שבאו ממזרח אירופה. הוא מעולם לא פנה לדוד טננבוים בשאלות בענייני יהדות, חגים או שבת. כל זה לא עניין אותו. רק רצה לגמור עם הסיפור הזה ודי. הוא ראה כבר את הקידום שלו באופק ואולי את ניהול הבימה, תפקיד בכיר בעירייה בענייני תרבות, פונקציונר רציני, אחראי על תקציבים שהאמנים הנלוזים משחרים לפתחו, מתחנפים אליו, או אולי יקים לעצמו אנסמבל משלו, משהו אקטואלי ולא הֶעָלִים היבשים האלה שהוא עובד איתם היום.

   נכנס לבית הכנסת באמצע תפילת מנחה, אסף כיפת קרטון שבכניסה ועמד בצד כאילו מישהו יעשה לו משהו. דוד טננבוים עמד לפני העמוד וחזר כעת על השמונה עשרה, לחש את התפילה במין דיקציה ורגישות שכזו שדמעות נקוו אפילו בעיניו של מר שחר. היה כאן מניין וקצת יותר. באמצע היום מתפללים במקום לעבוד, חשב שחר שניעור וחזר לעצמו. משנסתיימה התפילה הוא ניגש אל דוד טננבוים.

   "מר שחר," הקדים אותו הלחשן, "מה מעשיך כאן?"

   "אני…" שקל מר שחר את דבריו, "אפשר לדבר במקום שקט?"

   "בבקשה."

   הם עלו למעלה לחדר. מר שחר היה המום מן העליבות. "כאן אתה גר?" שאל.

   "כן," לחש טננבוים לעברו. מר שחר חש קֶבֶס מכל דבר בחדר: מיטת סוכנות, חלונות צבועים צבעי שמן, שולחן כתיבה פשוט וכיסא.

   "זה קצת נזירי," אמר מר  שחר מהורהר.

   "שב בבקשה," אמר הלחשן.

   מר שחר בחליפה השחורה התיישב על קצה המיטה וליפף רגל על רגל. "מותר לעשן כאן?" הוא שאל.

   "כן," לחש טננבוים וניגש לפתוח לרווחה את החלון.

   "אומַר לך במה העניין ישירות, דוד," אמר מר שחר כשהוא מפטם את מקטרתו ותר אחר מצית בכיסיו. "העניין הוא כזה. באתי כדי לבקש ממך שתחזור לעבוד איתנו בתיאטרון."

   "מה יום מיומיים?" לחש דוד טננבוים.

   "אני מבחינתי," אמר כשהוא מקפיד למוץ מן המקטרת, "הייתי משאיר אותך בחוץ. אינני מאמין בכל מיני אמונות טפלות של אמנים ואנשי בוהמה. אבל הם החליטו להחזיר אותך כי הם טוענים שאתה הקמיע שלהם. בינינו, דוד," הוא ניגש לחלון לאט, "לולא אסתר רנובסקי, שהעלתה כדרכן של נשים מעורערות את הרעיון הזה בפני קלמנוביץ בישיבת הקואופרטיב," פניו של דוד טננבוים אורו, "והוא להפתעתי אימץ את רעיון העוועים הזה בשתי ידיים, לולא זה, ספק אם היו מחזירים אותך. עכשיו, ההצעה היא כזאת," הוא פמפם שוב את המקטרת, "השכר שלך יעלה בעשרים אחוז, לא תעבוד כהרגלך בקודש בחגים ובשבתות…"

   "זה לא חשוב," קטע אותו דוד טננבוים שעמד מבויש ונכלם בפינת החדר כאילו אין זו בכלל חלקת אלוהים הקטנה שלו, "אני חוזר." הוא דיבר בקול שקט, חד וברור לעבר מר שחר: "אבוא איתך, אני אוהב," וכאן נעצר לרגע ואז המשיך, "את התיאטרון."

   "יפה!" אמר שחר מרוצה. הוא לא חשב לרגע שילך לו כל כך קל עם מר דוד טננבוים, הלחשן, שהצטייר לו תמיד כאגוז קשה ואיש גא.

   "אבל זה לא יעזור כי התיאטרון ייסגר ממילא בעוד כשנתיים. הגוף הזה סיים כבר את תפקידו."

   "טוב, דוד, את נבואות הזעם תשאיר פה בבית הכנסת. מתי אתה רוצה להתחיל לעבוד, היום? מחר?" אמר מר שחר והיכה במקטרת על אדן החלון.

   "אאסוף את הדברים שלי כאן ואבוא לתיאטרון בעוד כשעתיים. אני צריך להיפרד פה מכמה אנשים, אתה יודע, דרך ארץ קדמה לתורה."

   "כרצונך."

 

 

8.

חן יעקב רץ את ארבע הקומות מעלה אל מכון "גנזים" (מדור מכתבים וכתבי יד) במהירות שיא, משל נעשתה לו קפיצת הדרך. הוא ממש ריחף באוויר מרוב שמחה. כמה שקבוצת ניירות יכולה לשמח אדם אחד, לא להאמין!

   הוא היה סטודנט תואר שני לסוציולוגיה ולתיאטרון ובדיוק סיים לצלם את מכתביו של דוד טננבוים שנתגלו על ידיו. עבודת המאסטר שלו עסקה בתיאטרון "מסך". התזה אמרה שהתיאטרון התפרק משתי סיבות: האחת, ההנהלה גנבה את כספי הקואופרטיב, קנתה עימם נכסים כושלים והשקיעה בכל מיני עסקאות חוץ-תיאטרוניות כושלות, ובסופו של דבר, משפורק האנסמבל, יצאו השחקנים ממנו עירום ועריה והיו צריכים להתחיל הכול מאל"ף. והשנייה, התיאטרון הלך ודעך מפני שחצי הביקורות הארסיים והמוצלחים שלו הופנו בעבר אל עבר ממשלת המנדט, דהיינו הבריטים, וכאשר באה ממשלת בן גוריון העברית, התקשה התיאטרון לספק לקהל הישראלי שבמדינה הצעירה משהו מקורי משלו, משהו ייחודי. על בן גוריון וממשלת מפא"י הקהל לא רצה לצחוק וגם לשחקנים הייתה יראת כבוד למדינה הצעירה ולממשלתה, ורפרטואר קלאסי-מודרני, כלומר מחזות, היו כבר בתיאטראות האחרים. הקהל הלך והתמעט, עד שהתיאטרון נסגר. כך שילב חן יעקב בין שתי אהבותיו: הסוציולוגיה והתיאטרון.

   תיאטרון "מסך" נסגר בשלב מוקדם, הרבה לפני הקמת ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הרבה לפני הקמת אוניברסיטת תל אביב. קלמנוביץ נפטר מהתקף לב והארכיון הגדול שלו הועבר רובו אל מכון "גנזים" בראשותו של גצל קרסל. מכתביו של דוד טננבוים הגיעו כמובן הרבה לפני סגירת התיאטרון אל מכון "גנזים". דוד טננבוים עצמו שלח אותם, והם סודרו בתיק קטן ונפרד על שמו – תחת הכרטסת "טננבוים, ד." מאז איש לא פתח אותם וקרא בהם, עד שחן יעקב עשה אחד ועוד אחד על שולחן הכתיבה שלו ורץ כארנבת לצלם את המסמכים. כעת חזר נושף ומתנשף, נרגש כולו אל שולחן הכתיבה שלו סמוך לחלון. הביט סביב וניסה להירגע.

   "מה קרה לך, אתה חיוור כולך," אמרה דבורה סתוי, מנהלת הארכיון, "אולי אני אביא לך כוס מים". הוא הנהן לעברה וסימן בידו שתמתין קמעה עד שיסדיר את נשימתו. היא קמה ויצאה להביא לו מים.

   חן יעקב היה ישיבע בוחער מצפת. הוא למד בישיבה התיכונית של בני עקיבא ברעננה, חצי יום לימודי חול – חצי יום לימודי קודש. יותר מדי לימודי קודש מבחינתו. לחדרו שבישיבה היה נכנס בשבת ודווקא כדי להכעיס את כולם היה מדליק את האור במכת עצבים על המתג. יום אחד יצאה הישיבה ליום תיאטרון, הצגה בהבימה, "יהודי בחושך" עם שמואל וילוז'ני. הוא היה מוקסם מן המחזה. משהו בתוכו, איזה מנגנון, נטען וניצת באחת, והוא הבין בדיוק מה הוא רוצה לעשות בחיים. להיות קרוב לתיאטרון כמה שיותר: שחקן, במאי, מחזאי, תיאורטיקן, דרמטורג – עד הסוף. מהר מאוד גילה כי לא ניחן בכישרון יצירתי, לא למשחק, לא לבימוי ולא למחזאות; אבל הוא ביקש להיות כמה שיותר קרוב לאהבתו, ולכן שקע אל תוך החיים האקדמיים הללו. זה היה כל עולמו. לפני שנרשם לאוניברסיטה, מאז חלפו כשבע שנים, שכר דירת חדר ברחוב מלצ'ט בתל אביב והיה יושב שעות בבתי קפה וקורא מחזות בהוצאת "אור-עם" או בהוצאת "בית צבי". במשך שנתיים, כל יום מחזה. למעלה מחמש מאות מחזות קלאסיים, מודרניים וישראליים הוא קרא. בערב היה הולך להצגות. אף פעם לא לסרטים, רק להצגות. את כל משכורתו הדלה כעוזר הוראה וכמלצר ואף את מלגתו שיקע בהצגות תיאטרון. כל הפקת תיאטרון מסחרית, רפרטוארית, פרינג', הוא היה שם, נוכח. כמעט כל יום הצגה. לאט לאט חדרו אליו התיאוריות החדשות והתודעה החברתית השוויונית והוא נשבה בקסמי הסוציולוגיה. כעת חשב לצלצל לפרופ' יהודה שנהב, המנחה שלו בתזה, לספר לו על התגלית המרעישה, וכבר שלח ידו לעבר השפופרת. בעצם, חשב לעצמו, תיאטרון "מסך" לא התפרק משום סיבות סוציולוגיות של שינוי קהלים או רפרטואר או מצב פוליטי-תרבותי חדש שנוצר, וגם לא בגלל בעיות כלכליות של גניבה בתוך קואופרטיב. תיאטרון "מסך" התפרק בגלל אהבה בלתי ממומשת, בגלל אהבה נכזבת של לחשן דתי צנוע לכוכבת ענקית של הבוהמה בימים ההם. זה היה עונש, עונש משמים. זה מיסטי, אבל זה אמיתי. אבל אם אצלצל עכשיו ואומַר זאת ליהודה שנהב הוא יחשוב שירדתי מהפסים לגמרי.

   הוא שמע את צעדיה של דבורה סתוי במסדרון הולכת בזהירות ובידה כוס מים. בעצם, חשב מרה, אף פעם לא הייתי עם אישה. בהתחלה חשבתי שאני הומו, אחרי זה א-מיני, לבסוף היו כמה מזמוזים אבל לכלל מעשה לא הגעתי. אני בתול, חשב לעצמו. חבל מאוד שדוד טננבוים כבר אינו בין החיים, הייתי הולך להיפגש עימו. אבל לא אכניס את זה לתזה. אולי אכתוב על כך סיפור. וכדי לתת לדבר משנה תוקף הוא חזר על זה בינו לבין עצמו בקול לחשני: "כן, אכתוב על כך סיפור קצר."

   דבורה סתוי בדיוק נכנסה ובידה כוס מים קרים. היא הביטה בו בדאגה. "אתה חיוור נורא," היא אמרה, "קח, תשתה קצת ותירגע. מה אמרת? שתכתוב סיפור? סיפור על מה?"

 

פורסם ב"מטען"

8 תגובות

  1. סיפור מצוין, אווירה שכזו, שפה מדויקת.

    • נעמה, תודה רבה לך על תגובתך החמה. אכן, מה שניסיתי לעשות זה ליצור אווירה אותנטית

  2. יפה ומצחיק, ממחיש את רוח התקופה . הסיוט של כל שחקן זה לשכוח טקסט, למה לא מעסיקים יותר לחשן?

    • אכן, הסיוט של כל שחקן הוא הבלקאאוט.
      הם חולמים על זה בלילה. מי כמוני יודע, אני בא ממשפחת שחקנים. זה באמת הזמן, אביטל, יוחזר הלחשן לאלתר! אגב, אצל דבורה ברטונוב בתוכנית היחיד שלה וגם במונולוגים שעשה בשעתו שמעון פ%

  3. אחלה סיפור.

  4. היי רן,

    אהבתי את הסיפור. היה נחמד להכיר ולשוחח. ניפגש ביום חמישי.

השאר תגובה ל נעמה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל