בננות - בלוגים / / ענן הבַּלְשָׁן
רן יגיל

ענן הבַּלְשָׁן

 

ענן הבַּלְשָׁן

 

ענן לימד בבית הספר העל-יסודי כעשרים וחמש שנה לשון עברית וספרות יפה. בשנה העשרים ושלוש להוראתו הוא חטף התמוטטות עצבים קלה בזמן טיול לגליל ואושפז בבית החולים, משם נלקח לביתו וחזר רק כעבור חודשיים ללמד פיעל פועל והתפעל דגש בעי"ן הפועל חוק ברזל ו"המתמיד" לחיים נחמן ביאליק.

   שנה אחר כך, בלהט עצביו בחצר המשחקים, הוא רדף בין סלי הכדורסל אחר אֵלִי מושונוב וסטר לו על לחיו, סטר והתמוטט תחתיו. הנהלת בית הספר התכנסה אחר הצוהריים והחליטה שפרישתו של ענן בן-דוד הכרחית. בינתיים אושפז ענן בשנית ושכב במיטת חוליו בבית החולים, כשהוא קורא את "החטא ועונשו" לפיודור דוסטויֶבסקי בתרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי וממלמל לעצמו דברי שבח בזכות יצירה זו.

   היועצת הפדגוגית עמליה באה לבקר אותו. בשיחה ארוכה וזהירה ניסתה להבהיר לו את מצבו הבריאותי, ואחר כך, אט-אט, באה לידי דיבור בעניין פרישה אפשרית. ענן בכה כילד. דמעותיו זלגו כגשם. הוא טען בתוקף שעליו עוד ללמד את היו"דים את כל משקלי השמות ותחביר אין הם יודעים כלל ובכלל, אם תבוא עליו כעת הפרישה, הוא ודאי ימות מחר. לאור דברים אלה ולאור מצבו הנפשי של ענן ואף לאור מעמדו שגיא-הכוח בבית הספר – בסופו של דבר היה המורה הוותיק ביותר – נדחתה הפרישה.

   עד אתמול. לפני השעה הרביעית הוא שתה את כוס התה הארבעת אלפים חמש מאות שלו בבית הספר ונכנס ללמד. בתחילת השיעור קם נועם, שהיה תלמיד טוב, ואמר: "המורֶה, אין שום טעם בלמידת החוקים היבשים האלה. הם לא תואמים את העברית שאנחנו רגילים לדבר. לשון זה משהו שאדם מַפְנִים לבד כמערכת חוקים. אין סיבה שנלמד תשלומי-דגש מיותרים לקראת הבגרות, מי שרוצה שילמד את זה באוניברסיטה בחוג ללשון העברית. יותר מזה המורֶה, הניקוד צפוף ומפריע אסתטית לעין גם כשקוראים שירה. אחותי למשל הייתה טובה מאוד בלשון, אין לה אף פעם שגיאות כתיב, אבל היא מטומטמת גמורה. אתה יכול לחוש בזה כשאתה מדבר אִתה. היא לא מתעניינת בכלום. מכאן שכל הבלשנות הנורמטיבית, אם כך קוראים לה, היא מעין משחק מתחכם של כמה פרופסורים מהאוניברסיטה, שהחליטו לכפות את כללי הפשרה שלהם מן העברית המקראית על ילדי ישראל היושבים בציון."

   הוא סיים לקרוא מתוך הפתק שהכין לעצמו, הניח אותו על השולחן הירוק והתיישב. הכיתה הייתה שקטה מאוד. ענן חיכה עוד רגע, אחר כך סגר את הקלסר הידוע שלו באחת ויצא בשלווה את החדר, כשהוא סוגר אחריו את דלת העץ של הכיתה במתינות. הוא נכנס לחדר המנהל, מר ניסקה, שהיה שקוע בחישובים תקציביים, והניח את קלסרו על השולחן.

   "אני פורש סופית, אדוני." אמר בשקט, אך קולו רעד. משם יצא אל המסדרון הצר והלך הביתה.

   הוא נעל עצמו בחדרו ומאז ועד עתה, כשלושים שעות, לא יצא משם. בשעה שמונה בערב התייצבה משלחת מטעם בית הספר מאחורי דלת חדר השינה של ענן וסימה, אשתו של ענן, וניסתה לשדל את המורה הוותיק בדברים. המשלחת כללה את ברוך ניסקה המנהל, עמליה היועצת הפדגוגית ונירה סגנית המנהל. שלושתם הצמידו אוזניים אל דלת העץ הנעולה.

   "ענן, אתה שם?" שאלה נירה סגנית המנהל. רחש לא נשמע מעבר לדלת.

   "אולי קרה לו משהו?" שאל מר ניסקה המנהל.

   "מאז שהגיע מבית הספר הוא הסתגר בחדרו כמו הכריז חרם על העולם." אמרה סימה, כשהיא מביאה על מגש עוגיות ותה לאורחים.

   "אני לא רוצה לעזוב את ענן כך. הניחי את כוסות התה על השולחן בפינה, תכף נעשה הפסקה ונשתה אותו." אמר מר ניסקה המנהל.

   שלושתם הצמידו אוזניים אל הדלת בשנית.

   "ענן?" שאלה עמליה היועצת הפדגוגית, "מה יהא על משקלי השמות והתחביר? תחביר אין הם יודעים כלל."

   השלושה הביטו זה בזה, אחר כך הביטו בסימה.

   מר ניסקה המנהל אמר: "התה יתקרר." ושלושתם פנו אל השולחן כדי לשתות את התה המהביל ולתחקר את סימה. כשהגיעו לשולחן והרימו את הכוסות והתחילו לשתות, נפתחה הדלת. צעקה נפלטה מפיה של סימה, והשלושה עמדו סביב השולחן כאילו כְּפָאָם שֵׁד. וזה היה באמת שֵׁד בדמותו של ענן בן-דוד.

   ענן, שתמיד הקפיד בלבושו הצנוע, היה לבוש עתה בפיג"מה מפוספסת. ה"הלוואה" שנהגה לכסות את קרחתו, נידלדלה מראשו מטה, שמנונית. הוא היה מכוסה כולו בזיעה מנצנצת. איברו המדולדל הציץ מן הפיג"מה, ועל רגלו השמאלית גרב גרב ירוק, ואילו על הימנית – כחול.

   בראותו את אורחיו שהתקבצו סביב השולחן לשתות את התה, עמד לרגע משתאה, ואחר כך כִּרְכֵּם פנים והחל לבכות. מר ניסקה המנהל ניסה להתקרב אליו, אך הוא טרק במהירות את הדלת, נעל אותה בשנית ונעלם. עמליה היועצת הפדגוגית כמעט נחנקה בשל פירורי עוגיות, ומר ניסקה המנהל נאלץ לרוץ בחזרה אליה כדי לדפוק לה על הגב.

   "מה נעשה?" שאלה נירה סגנית המנהל. עכשיו סימה החלה לבכות. מר ניסקה המנהל ניגש אל סימה והניח את ידו הקמוטה על כתפה. "יהיה בסדר. אתן חכו פה. סימה ואני נתקרב לדלת וננסה לשכנע את ענן לפתוח אותה." ושניהם אזרו אומץ ונעמדו ליד הדלת.

   מר ניסקה המנהל פָּתַח ואמר: "ענן, פְּתַח את הדלת לי ולסימה. רְאֵה כמה צער אתה גורם לאשתך הטובה. זה מגיע לה? פְּתַח את הדלת, אני רוצה לדבר אתך. יש לי כמה הצעות נפלאות בשבילך. איש אינו מבקש ממך לחזור ללמד. בית הספר ימצא פתרון לבעיה שלך. אולי אתה זקוק למנוחה. תצא לשנת חופשה, אולי השתלמות זו או אחרת. מה אתה אומר, נו, פְּתַח את הדלת. בשם ידידותנו ארוכת השנים, ענן, פְּתַח את הדלת."

   "לֵית מָאן דְּפָלִיג (אין מי שחולק על כך) כי משורר הוא חיים נחמן ביאליק." נשמעה צעקה מעבר לדלת.

   "אבל ענן, איש לא אמר כי ביאליק אינו משורר," אמר ברוך ניסקה המנהל בקול רם.

   "אָזְלַת נַפְקָנִית הֵימֶנּוּ?" (הלכה זונה מעמו?)

   "מה שאלתָ?" אמר מר ניסקה המנהל.

   "אָזְלַת נַפְקָנִית הֵימֶנּוּ, ברוך? אִיהוּ בְּקָרֵי וְאִתְּתֵיהּ בְּבוּצִינֵי. לדידי, אִתְּתִי נַפְקָנִית." (הלכה נפקנית מעמו, ברוך? הוא בדלועים ואשתו בקישואים. כלומר, האישה נוהגת כמנהג בעלה. מבחינתי, אשתי זונה).

   "מה הוא מבלבל שם את המוח, באיזו שפה הוא מדבר?" שאלה סימה.

   "הוא מדבר ארמית." אמר מר ניסקה המנהל והרים גבה.

   "מה הוא אמר?"

   "לא חשוב."

   "ברוך, מה הוא אמר?"

   "הוא אמר שאת פרוצה." את המילה האחרונה אמר בשקט, ניסה להבליע אותה.

   "ממתי אתה יודע ארמית?" שאלה סימה, "כל השנים הייתָ מורה למתמטיקה."

   מר ניסקה המנהל השתתק.

   "יֵיתֵי לְהָכָא, יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ?" (יבוא לכאן, יבוא ולא אראהו?) נשמע קול מעבר לדלת.

   "טוב ענן, מספיק. אני נכנס." נשמע סיבוב המנעול וענן פתח את הדלת. מר ניסקה המנהל נבלע מאחוריה.

   סימה חזרה פגועה לעמליה היועצת הפדגוגית ולנירה סגנית המנהל.

 

*

 

"מֵהֵיכָא תֵּיתֵי בְּרִיךְ אַתְּ." (מהיכן שתבוא ברוך אתה) אמר ענן ופרש זרועותיו לעבר מר ניסקה המנהל. ענן שכוב היה על המיטה. כלי המיטה נראו קמוטים, וריח עלה מהם. סביב החדר היו פזורים ספרים רבים וחוברות שונות בעברית, בגרמנית ובאנגלית. נראה שפירק את כל הספרייה האישית שלו: "כל כתבי אברהם מאפו" בהוצאת מעריב, "רחובות הנהר – ספר האיליות והכוח" לאצ"ג, על הרצפה, קרוע למחצה; "כוכבים בחוץ" עם הקדשת המשורר, הפוך ומונח על השידה; כתבי תומאס מאן בתרגום מרדכי אבי-שאול; "מסדה" ללמדן, מהוה, העטיפה מקושקשת, ועוד עשרות רבות של ספרים בתחום הספרות והבלשנות: מילון יסטרוב לעברית ולארמית מן התלמודים והמדרשים, ספר הדקדוק העברי של גזניוס בגרמנית, "ודייק" מאת בהט ורון, בכריכה ירוקה מיושנת, ספרי טור סיני, חוברות "לשוננו" ו"לשוננו לעם" ועוד ועוד.

   מר ניסקה המנהל צעד בינות לספרים והתקרב בזהירות למיטה.

   "מה זה ענן, פיזרת את כל הספרייה, השתגעת?"

   "בוא, בוא וּקְרַב אֵלַי." אמר ענן. "בוא, שב פה ידידי הוותיק ברוך. זה אינו חשוב. לכל מה שאתה רואה כאן אין בכלל ערך. גם אתה תבין את זה. לאט-לאט, זה לוקח זמן, אבל זה בא. נועם זה מכיתה יו"ד הוא בחור חכם. בַּר-בֵּי-רַב (בן בית הרב, תלמיד) חכם, בַּר אוּרְיָן אִיהוּ (בן תורה הוא. למדן הוא). הוא רואה טוב את האִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא (התעוררות של מטה, על ידי בני אדם), ומנצל אותה לטובתו. בקרוב יוציא גם אותך מן המחזור. מורה למתמטיקה שמתעניין בלשונות שמיות, ספרות עברית, היסטוריה ותנ"ך. מיותר. בפירוש מיותר. חַכֵּה חַכֵּה. תָּא שְׁמַע (בוא שמע, צא ולְמַד). נועם זה, מַה לֵּיהּ הָכָא וּמַה לֵּיהּ הָתָם (מה אכפת לו אם כך או אם כך, אין הבדל בין זה לזה) אז לא יידע את "הבּרֵכה" לביאליק. ימות בלי לדעת זאת." אמר ענן וחייך, כשהוא משפשף ידיו. "לא הֵימָךְ לומר (אינך יכול לומר) שלא ניסיתי ללמדם, אבל הֵמָּה יותר חכמים הֵימֶנִּי, יותר מבריקים ברוך, הֵמָּה כביכול עוקרי הרים." הוא אחז בלבו. "אֲבַנְתָּא דְלִבָּא (הבנת הלב), הכול אינטואיציה. אנחנו בזמננו, לִבָּא לְפוּמָא לָא גָלֵי (הלב לפה אינו מגלה, דבר סוד חמוּר או דבר בלתי נעים ביותר שקשה להעלותו על דל השפתיים) יחס כזה לשפה, למורֶה, כולם רוצים קל. אַזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא (אנחנו הולכים אחרי הרוב). דמוקרטיה. להם המאה ולהם הַמָּעָה. זה נועם זה, לֵית דֵּין בַּרְנָשׁ (אין זה בן אדם), אין בו כלום, לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא (אין בו ממשות)."

   "מה אתה מדבר ענן, נועם הוא אחד התלמידים הטובים שלנו. הוא אינו גאון, אבל הוא בהחלט בסדר. אולי קצת חצוף. מה אתה בדיוק רוצה ממנו?"

   "לֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם (אין לו מעצמו כלום), הכול עוֹרְבָא פָּרַח (עורב פורח, הבל ורִיק)."

   "בכלל ענן, מדוע אתה מדבר ארמית?"

   "שששששש… שהם לא יבינו." אמר ענן בלחש ארסי.

   "מי?"

   "אִיהוּ דַּרְדַּק," (הוא תינוק) אמר ענן והשתתק. דמעות החלו מופיעות בזוויות עיניו.

   מר ניסקה המנהל הושיט את ידו אל תוך חליפתו והוציא מכיס הבִּטנה קופסה קטנה מזהב. הוא הוציא מתוכה כדור קטן והניח אותו מתחת ללשון. "אני לא אומר זאת היטב. נא, תן לי את הקלסר ההוא משם, ברוך. אל תתרגש כל כך. בוא ותשמע נְכוֹנָה למה אני מתכוון. אינך חייב לקחת נִיטְרוֹ מתחת ללשון בגללי. תן, תן את הקלסר." מר ניסקה המנהל העביר לו את הקלסר. "זהו הדוקטורט של אהרן דותן מהחוג ללשון העברית. מבחינה אישית, מבחינתי, זהו דוקטורט מהפכני, אבל כל זה כבר אינו חשוב. עבודת הדוקטורט שלו היא בת כמה חוברות, הכרוכות יחדיו בשלוש תיקיות קרטון, חלקן פזורות כאן על הרצפה. המוטו לעבודה לקוח מתוך דברים של ר" יהודה חיוג" בתרגום ר" משה אבן ג"קטילה מן ההקדמה לאותיות הַנֻּחַ וְהַמֶּשֶךְ. כך כתוב שם:

   "ואולי הקורא בספר הזה ידונני לכף זכות ויחשוב עלַי לטובה בזה ובזולתו מכל טעות ושגגה שימצא בו וְיִגָּלֶה לו ברצון אֱלֹהִים. ויש עלינו אנחנו, המשתוקקים לספר בלשון הַקֹּדֶשׁ והמתאווים לדעת דרכיה ללמד בה מדברי העברים הראשונים הנולדים עליה והגדלים על שביליה והמציבים את גבוליה… שננהג בה מנהגָם ונעמידנָה על מעמדָם. כי בעשותנו זאת יִבָּנֶה דְּבָרֵנוּ על יסודו ויצמח משָׁרָשָׁיו ונדע מן הלשון מה שהסכּלנו ונועיל באשר ידענו."

   "נו, מה תגיד על זה מר ניסקה?" נאנח ענן מֵעִמְקֵי לבו ואחר כך עצם את עיניו. "יכולתי לספר לך עוד דבר-מה, או לקרוא לך מעט משיטות הַקָּרָאים בלימוד הלשון העברית – כיצד הם באמצעים של זכירה, שאינם קשורים לדקדוק המדעי הַסָּדוּר שלנו, למדו באהבה את לשון הקודש. אך כעת ידידי ברוך, כבר מאוחר." ענן שוב עצם את עיניו. המנהל ברוך ניסקה קרב אליו ובדק את נשימתו. הוא לא נשם. מר ניסקה המנהל כוסה בזיעה קרה. הוא בדק לו את הדופק. לענן לא היה דופק. "הוא מת." אמר לעצמו מר ניסקה המנהל, כשהוא יושב רפוי איברים על המיטה, רק ידיו הקמוטות רעדו. הוא הניח כדור ניטרו מתחת ללשון ויצא מן החדר.

   הוא בישר בקול חנוק את בשורת מותו של ענן לשלוש הנשים ואלה פרצו בזעקות שבר אל החדר המחניק. מר ניסקה המנהל לא חיכה להן. הוא יצא מן הדירה והלך הביתה. בדרך לא יכול היה להשתחרר מכל הצירופים הארמיים שדבקו בו בשיחה האחרונה שלו עם ענן. הוא חש צורך לחזור עליהם שוב ושוב: "יֵיתֵי לְהָכָא, יֵיתֵי וְלָא אַחְמִינֵיהּ אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי בְּרִיךְ אַתְּ, תָּא שְׁמַע, לִבָּא לְפוּמָא לָא גָלֵי…"

 

*

 

שבוע אחר כך זרק אֵלִי מושונוב את התרמוֹס של סגנית המנהל, נירה, לאש. זה קרה במדורת ל"ג בעומר שעשה בית הספר בגן דובּנוב. הוריו של מושונוב הוזמנו לשיחה ארוכה. אומנם השיחה הייתה טובה, וההורים הבטיחו לעשות משהו בנידון, אך נראה היה שהמצב קשה וכי יותר ויותר מתקשים הגורמים השונים לשלוט על המושונובים למיניהם. מר ניסקה המנהל הניח במהלך השיחה ניטרו אחד תחת הלשון והסביר להורים הטובים בניחותא את המצב. שעה אחר כך יצא ממשרדו ופסע ברחוב גורדון. בפינת גורדון-דיזנגוף לקה באירוע לבבי והתמוטט.

   לבית הספר יש מנהל חדש. הוא טייס מצטיין. הוא הביא מורה חדשה לכיתה, שמה סמדר. יש לה עט כחול ועט אדום. התלמידים אומרים שהיא בסדר, סוף-סוף לומדים לשון וספרות לבגרות. נועם קצת ממורמר בתקופה האחרונה.

    

            

 

 

44 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור שלי שפורסם באמצע שנות התשעים ב"דבר" ז"ל בגיליון יום העצמאות, ואחר כך הופיע בספרי הראשון "ארז כמעט-יפה". יש כאן גם היענות לקריאה של יעל ישראל לפרסם סיפורים הנוגעים בזִקנה, בפרישה או באנשים שכביכול עבר זמנם, אם כי אין זה בהכרח מרכז הכובד של הסיפור. אשמח לקבל תגובות.

  2. רן היקר,
    קראתי את הסיפור, שנכתב לפני כעשור כמדומני, זו לא הפעם הראשונה. פתאום ראיתי בו כמה דברים שלא הבחנתי אז. בבדיחות הדעת אפשר להגיד שאתה עצמך, בעזרת נועם התלמיד, חזית את הופעת כתב העת מעין: "הניקוד צפוף ומפריע אסתטית לעין גם כשקוראים שירה. אחותי למשל הייתה טובה מאוד בלשון, אין לה אף פעם שגיאות כתיב, אבל היא מטומטמת גמורה וגו"." (אי אפשר להגיד שנועם מטומטם).
    וברצינות, יש כאן התכתבות מאוד מעניינת עם ההקשרים שבהם נכתבו הדברים, גם החברתיים הכלליים וגם הפנים ספרותיים. הקשרים שקצת השתנו בינתיים. אובדן/השתנות והרזיית השפה.
    לאחרונה ראיתי סרט צרפתי חדש וטוב, "בין הקירות" – entre les murs. על בית ספר בפרברים ועל מורה לשפה צרפתית – שזה כולל גם ספרות – שמלמד כיתה שהיא ברובה מורכבת מתלמידים של בני מהגרים ו"סתם עניים". יש שם דיונים וויכוחים ורגעי בוז ומבוכה סביב עניין השפה, שמזכירים את הסיפור הזה שלך, אם כי ההקשר מעט שונה. בסיפור שלך מדובר על השתנות התרבות הכללית ובסרט על השוליים מול התרבות הכללית.
    יפה שענן מתחיל לדבר ארמית פתאום. לאלמוג בהר יש סיפור שבו הגיבור מתחיל, כמדומני, לדבר ערבית. לא יפה שענן מת, אבל אפשר להבין. מעניין אם היום היית הורג אותו ואת המנהל או משאיר משהו מהם (בהנחה הלא נכונה שהסיפור הזה היה יכול להיכתב היום).
    השעה מאוחרת ויש מחשבות, אבל אשאיר קצת אוויר לאחרים, שלא יתחילו לקלל אותי בארמית.
    מועדים לשמחה,
    יחזקאל

    • יחזקאל יקירי אכן השעה מאוחרת. אני מניח שהייתי הורג את השניים גם היום. אגב, זילות השפה אינה נחלת העברית בלבד. זה קיים גם באנגלית, ואני מניח שגם בצרפתית. נועם ודאי אינו מטומטם ואם שם משפחתו הוא חומסקי אז על אחת כמה וכמה. אולי בגלל זה הוא גם ממורמר בסוף הסיפור. אין ספק שהוא שם לא רק בשביל ללמוד לבגרות ולקפוץ עוד שלב. אבל, בסיפור הזה ניסיתי למחות בעיקר על השטחיות בכל התחומים כשהשפה היא מקרה מבחן.

      • אתה יודע, הייתה לי לא מזמן שיחה עם יוצרת צעירה שהתלוננה על מה שהיא מוצאת מסביב. בחורה מלאה באינטואיציה שלא באה מהצד הטוב של תל אביב, שאמרה לי שהיא מרגישה איזה געגוע לערכים, לאמת, מסביב. שאנשים ממשיכים לראות ריאליטי אבל מרגישים שמרמים אותם בעיניים. שיש הרגל אבל שבאיזה מקום נמאס. שאלתי אותה מאיפה התחושה והיא ניסתה. זאת אמירה מעניינת ומפתיעה מפי מי שנאמרה

        • יחזקאל, אני מניח שזה אתה. יש אנשים צעירים מאוד מוכשרים בכל מיני תחומים. אבל מעט מאוד מהם הם אנשים עמוקים בעיניי. אגב, אין אלה דברי חָנֵף, אתה אחד מהם. אבל מי שבאמת מטרידים הם האנשים הבוחרים להיות שטחיים כאילו החיים זה סיפור קל שכזה, ועוד יותר מרתיעים אותי אלה שהופכים את "הסתם כאילו" לפילוסופיה או לאידיאולוגיה פואטית. גם אצל היוצרים הקיצוניים ביותר הבורחים ממשמעות ומשחקים משחקים מבריקים, מעשה אמנות של רב מג, בסופו של יום תיכנס המשמעות ואפילו המסר. אם לא ביצירה הראשונה – אז בעשירית. האמנות חייבת להתמשמע, אחרת היא נשארת בתחום היפה והמבריק, וגם החיים.

        • הסיפור מנומר בכל מיני אמירות ישירות ורמיזות לבלשנים מתקופות שונות. לא חייבים לקבל את האינטרפרטציה מרחיקת הלכת הזו. אגב, ענן בן-דוד, שם קצת מוזר. היה על פי המסורת מנהיג הקראים הבלתי מעורער ועל פי המחקר האקדמי היה כנראה מנהיג כת הענניים. עובדות אזוטריות אלה נוגעות לסיפור, כי לקראים הייתה שיטה מעניינת ומוזרה ללימוד הלשון העברית וגם כי היהדות הרבנית בתקופה ההיא – הממסד השלט באשר הוא בעולם הסיפור, אולי הבן טון אם תרצה – הוקיע את ענן בן-דוד, הלשין עליו ורצה במותו. רני

  3. הכרתי חלק מהגיבורים. אם כי במוסדנו אלו בעיקר גיבורות אבל הסימפטומים דומים.
    אם כי עלי לציין שהתיאור הבא של הגיבור דווקא מזכיר אותי:

    "הלוואה" שנהגה לכסות את קרחתו, נידלדלה מראשו מטה, שמנונית. הוא היה מכוסה כולו בזיעה מנצנצת. איברו המדולדל הציץ מן הפיג"מה, ועל רגלו השמאלית גרב גרב ירוק, ואילו על הימנית – כחול.

    • גיורא, שלום. אולי אתה ענן בן-דוד, אבל כמובן עם סוף אופטימי. אני חושב שהסיפור נולד בתוכי בשנים ההן כשהייתי מורה זמני באחד התיכונים. רני

  4. רן, סיפור מצוין, חכם, עשיר, הארמית המשולבת פנינה, נוגע באחד השברים התרבותיים ההולכים ומתרחבים שאינו רק הדלדלות השפה ואי ידיעת חוקי הדקדוק על בורים, (שלפעמים גם אני תוהה אם כל התשלומים למיניהם אינם עיסוק בתפל, אלא התרוקנות מזהות וערכים קולקטיביים היוצרים איזה חוסן חברתי.

    • משה, תודה על המחמאות. אני מאוד מסכים איתך. אינני חושב שתשלום הדגש הוא העניין בלבד. הוא רק סמל. התרוקנות מערכים זהו לב הסיפור. לשם הוא מכוון. אני פוגש הרבה אנשים כותבים, חלקם מרגשים אותי, אבל אין בהם אהבת השפה העברית או אהבת השפה בכלל, ואין ברבים מהם הרבה מעבר לאהבה עצמית. עודד פלד, עורך ספרי הראשון "ארז כמעט-יפה", כתב מעין המלצה על הספר בסופו כדרכם של עורכים. זאת הייתה הפתעה גמורה בשבילי בשעתו. כך כתב: "ענן הבלשן, המורה ללשון שיורד מן הפסים ועובר לדבר ארמית, הוא דוגמה מובהקת, משל כמעט, לאנכרוניזם קיצוני של מי שעלבון השפה חורה לו עד מוות, תרתי משמע." ופלד יודע דבר או שניים על השפה העברית בהיותו משורר נהדר ומתרגם נפלא לשפה זו. מקווה להתראות בקרוב – רני.

      • רני, אמת אמרת, כותבים רבים לא רק שאינם מכירים את שכבות השפה הנחוצות כל כך ליצירת רשת משמעויות ההנחוצה לדינמיקה של התרבות שהשפה היא המרכב והמטען שלה, אלא שאינם קוראים הרבה מעבר למה שהם כותבים.
        השנה נכנסתי לכמה חנויות ספרים וחיפשתי ספרי שירה של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, הם לא הכירו אותו וגם כמה כותבים שלא שמעו עליו.
        אבל בל נניח לייאוש ולזרמים העכורים לגרור אותנו למחוזות האבדון, נתמיד לכתוב על פי צו ליבנו, ולא על פי הרייטינג, סיפור כמו שלך הוא דוגמא מצוינת ליצירה שלא נכנעת לשיקולים מסחריים.
        אכן, מקווה שנתראה בקרוב.

        (אגב, הכרתי אדם לא קראי ששמו ענן ערב)

        • אני חושב שזה נורא שחנויות ספרים אינן מחזיקות ספרי שירה של טוביה ריבנר שהוא באמת משורר חשוב ומעניין שפועל עשרות שנים ותורגם. אגב, ריבנר בשיריו נגע לא מעט בשואה. מה זה אומר עלינו? והיכן הספרים היפים של דן פגיס? ושל ט. כרמי? ישנן ארצות שבהן חנויות מחויביות להחזיק שירה, קלסיקות ולא רק רבני-מכר. עם זאת, קשה גם להאשים את בעלי החנות כי הם משלמים שכר דירה אסטרונומי ומדף ספרים בחנות הוא עסק יקר מאוד. אכן כך. ימשיכו הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אגב, זה שהכרת אדם בשם ענן ערב זה מפתיע אותי מאוד. לא ידעתי שיש אדם עם שם פרטי שכזה. מיהו? להשתמע בקרוב, רני.

  5. רן, בדרך כלל קשה לי לקרוא פרוזה במחשב, אבל קצב הכתיבה שלך נתן לי שלווה להמשיך לקרוא, לאט אבל בטוח- עד הסוף. נראה לי שהדמויות כבר לא נמצאות במציאות אלא בזיכרונות.
    מעציב שהשפה מתה יחד עם מר ענן אבל יש גם יופי בריענון השפה בכל אותם מושגים חדשים שנשזרים בה. לא?
    חוצמיזה למה בחרת את השם "ענן"?

    • תמי שלום. ודאי שיש יופי ברענון השפה, אבל אני נגד העבדוּת לשפה המדוברת והסגידה לה באופן טוטאלי בחזקת: כך צריך לכתוב ספרות, כי זה אנושי ואנשים מדברים כך. אני מאוד אוהב רב-רובדיות בספרות, לפעמים חגיגיות, מליציות, לא פחות מאיפוק, מריסון, ממינימאליזם, מחיקוי הדיבור. באשר לשמו של הגיבור, כתבתי בתגובה קודמת למעלה כי הוא לקוח ממנהיג הקראים על פי המסורת. לקראים הייתה שיטה אחרת ללימוד השפה העברית וכמובן הם הוצאו אל מחוץ למחנה; אבל אפשר ליהנות מן הסיפור, אני מקווה, גם מבלי לדעת זאת. רני

      • כן אפשר בהחלט!, אני אהבתי את השם כי הוא באמת דמות צפה בשמים ומסוגלת להוריד גשם של מילים שיוצרות עולם…

        עם התשובה שלך אין לי כלל וויכוח, השאלה באמת על מהות התוכן המשתמש בשפה…

        • תמי, זה משפט כל כך יפה, שאני ממש מתרגש כאן סמוך לשולחן העבודה שלי ב"מעריב", והוא הרבה יותר יפה מן ההסבר הלמדני שלי ואני מאמץ אותו בשתי ידיים. זה ממש שיר: "הוא באמת דמות שצפה בשמיים ומוסגלת להוריד גשם של מילים שיוצרות עולם." זה כל כך ענן בן-דוד. רני

    • מה יפה הסיפור וכמה מיוחדת דמותו של המורה ענן שכשמו כן הוא ,חי לו בענן מיוחד משלו ענן הלשון העברית וירטואוז של פתח קמץ במובן הרחב של המילה , שייך לזן נדיר של מורים שהולך ונכחד, מורים הקנאים כל כך למקצוע אותו הם מלמדים , מן קיצוניות מכלה שאינה מתפשרת ,והרי כבר נאמר לא הבישן למד ולא הקפדן מלמד ,אבל חבל שהתחליף בא בדמותה של מורה עם שני צבעי עיטים ,צבעונית וקלילה ופונקציונלית .היטב סיפרת על מר ענן הנע לו בין הטראגי לגרוטסקי

      • חנה, תודה רבה על התגובה החמה והכל כך מדויקת. בכלל, חנה, אני תמיד מוקסם וזה עושה אותי ממש מאושר לראות בעל מקצוע שאוהב את המקצוע שלו עד הסוף, באופן טוטאלי. נגר, עורך דין, אינסטלטור עם כול הלב. ואם המקצוע גם קרוב ללבי כמו הלשון העברית, הספרות או ההוראה, אז על אחת כמה וכמה שהאישה או האיש מרתקים אותי. אני חושב גם שזו הסיבה לכך שנועם ממורמר קצת בסוף הסיפור, כי מורה פונקציונלית שמלמדת להצליח בבגרות, לא מאתגרת אותו. הוא אינו יכול להתפלמס איתה כמו עם ענן בן-דוד. רני.

  6. סיפור יפה, וכמה נהדרת הארמית המשולבת בו, דמויות של פעם, חינוך של פעם, וענן – כנראה כבר עמדו על הקשר עם ענן בן דוד הקראי. נהניתי מאוד.

    • איציק, תודה רבה על המחמאות. תתפלא, אבל אתה הראשון מבין הקוראים שמציין את זה. בתגובות שלי הקודמות אני ציינתי את זה. תודה רבה לך, רני.

  7. איזה סיפור יפה ועצוב.מורים כאלה, עדיין יש? היה לי מורה כזה לספרות, שבערה בו, עד שדמיינתי שעננה מלווה אותו תמיד.
    זה שהוא מתחיל לדבר בארמית מכניס מתח ואי שקט, כאילו אז הוא כבר מתחיל להיפרד.

    • לוסי, תודה רבה לך. אינני יודע אם יש עוד כאלה מורים של פעם כי אני אינני מצוי כבר שנים במערכת החינוך אלא בתחום העיתונות ושם מה שקובע בדרך כלל זאת השורה התחתונה. אני מקווה שכן, אך אני ספקן. יכול אני לומר לך שמלבד סבי ואמי כמובן, נטעה בי את אהבת הספרות המורה חנה רוזנצווייג בגימנסיה הרצליה ואת אהבת הלשון אני חב לשיעוריו הקפדניים של פרופ" אהרן דותן באוניברסיטה, חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית, איש יפה תואר, המזכיר קצת במראהו את השחקן פול ניומן שנפטר עתה. דותן כמובן מוזכר בסיפור. שוב תודה לך, רני.

      • אוי רני, אתה מצחיק אתה. איזו סאטירה מענגת ונפלאה!

        (ולא ידעתי שלמדת בגימנסיה. גם אני. שנה מתחת לדן להט. וחשבתי שהוא חתיך, חחחח. אולי אני אצביע לו עכשיו?)

        • יעל, תודה. אני שמח שאהבת את הסיפור. כן, אני בוגר הגימנסיה. גם לגימנסיה היה פעם מנהל שהוא טייס והיום הוא ראש של איזו עיר גדולה שמתחילה כמדומני באות תי"ו. בכל אופן, את דן להב איני מכיר, אם את אומרת שהוא חתיך אסתכל על המודעת. את אבא שלו, לעומת זאת, אני דווקא מכיר ומוקיר. שוחחתי איתו לא פעם בענייני תרבות וספרות ובהחלט יש עם מי לדבר. אז אם דן הוא הבן של אבא שלו, אולי כדאי להצביע לו. אבל יושב לי בראש שדווקא לך מתאים יותר להצביע לדב חנין. מה את אומרת, אה? רני.

        • התכוונתי כמובן לדן להט. טעיתי בשם המשפחה. אגב פרופ" אורציון ברתנא שלנו מן הבלוג שהוא איש ימין כידוע רץ למועצה במקום שני ברשימה נורא מעניינת ולא פוליטית, המגינה בחירוף נפש על זכויות בעלי חיים, והבנתי שאורנה בנאי הצטרפה אליהם. הטענה המרכזית שלהם היא שפאר ויסנר ו"הירוקים" לא עשו את העבודה. אני חושב להצביע להם. את רואה, אני משתדל להיות בעניינים. רני.

          • היה חתיך. היה. הדגש על ה"היה". התקשש כמוני.

            ואני מצביעה לירוקים, כי הם בעד בעלי חיים. כמובן. למי אצביע?

  8. סיפור מרתק, ואני שואלת עצמי על מה כיסתה השפה, וליבי על סימה שאלו מילותיה האחרונות של ענן לה.

    • סמדר, תודה לך. השפה מכסה ומגלה כאחד. הרי היא בנו ובתוכנו. אין היא כלי נגינה כמו שאוהבים לתאר אותה לפעמים, איזה סקסופון או חצוצרה שמישהו לוקח בשעות הפנאי ומתאמן עליו. היא – אנחנו. הרבה פעמים. אך אני מסכים איתך שאפשר להשליך על ענן בן-דוד הרבה יותר רק מעלבון השפה והתרבות, והוא בעצם מייצג תקופה. לגבי היחסים עם סימה. נו טוב, אינני יודע למה ענן אמר את מה שאמר על סימה. אולי באמת היו לו סיבות טובות. אולי בלהט הטירוף והירידה מהפסים נחשפת האמת. ייתכן. בכל אופן, תודה רבה לך שמצאת את הסיפור מרתק.

      • מרתק וכתוב מקסים
        מוצאת ששם, בהופעתו המדולדלת והצבעונית של ענן, מתחיל הסיפור שמאוד הייתי רוצה שיעמיק וייחשף. חשה שיש שם הרבה מאוד. הסצנה ליד הדלת העלתה בי מיד את "הגלגול", המשלחת שבאה לבקר את גריגור סמסא, דיבורו העמום הלא מובן, ומראהו שהשתנה.

        • אני חייב לכתוב לך סמדר, שממש הסצינה המפורסמת והחזקה הזו של קפקא – להבדיל ממני אלף אלפי הבדלות, חלילה, אינני מתיימר – עלתה לי בראש כשכתבתי את הסיפור ובכל פעם שקראתי אותו מאז. יכול להיות שבעתיד יש מקום להעמיק את הסיפור הזה ולא להשאירו אך ורק כשרטוט, קונטור עם דומיננטה סאטירית. רני.

          • הלוואי ותעשה זאת, רני
            כך או כך, כתיבתך נהדרת.
            אשוב לקרוא אותך.

          • תודה לך. רני

          • קראתי שוב בהנאה רבה והסיפור החזיר אותי בנוסטלגיה לעבודתנו המשותפת על עריכת "ארז כמעט-יפה". סיפור נפלא. חכם ומצחיק עד דמעות. במחשבה שנייה, חבל שלא קראנו לכל הקובץ ההוא על שם הסיפור הזה

          • אף פעם לא מאוחר. עוד אפשר לקרוא לקובץ בשם הזה.

          • בהחלט אפשר. אולי בעתיד כשיהיה מבחר. רני.

          • עודד, יכול מאוד להיות שאתה צודק. זה שם טוב לקובץ ועל אף שחלפו שנים, הסיפור הזה, מִסרו ותכניו, מאוד קרובים ללבי. אולי אם ביום מן הימים אעשה מבחר אקרא לו בשם הזה. להשתמע ושבוע טוב, רני.

  9. sic transit gloriae mundi

    יפה מאוד רני.

    זה מזכיר לי ערב בראשל"צ עם בני תשחורת שנקרא "לגעת בדיבור" שבו שוחחנו כמה סופרים ומשוררים על חשיבות הדיבור: שפה היא מחשבה, מחשבה היא חוויה, ואידך זיל גמור… או שחבל"ז.
    לא הצעירים היו הבעיה, אלא המורים –

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3920&blogID=182

    • אמיר, תודה לך. "כך חולפת לה תהילת עולם". זאת הכותרת בלטינית כמדומני ותקן אותי בבקשה אם אני טועה. קראתי את דבריך החשובים על המורים. לגבי הפרויקט של "הליקון", צר לי שהוא הופסק כי חשוב מאוד שתלמידים יכירו שירה עכשווית, חיה ויותר מזה שירה קלאסית. אני הייתי ממליץ אפילו על לימוד בסיסי של שפות עתיקות כמו הלטינית למשל, או היוונית. מובן שהאשמה היא במורים. הצרה היא שגם המורים היו פעם תלמידים וכל העסק הזה, הממסד הזה, נמאס עליי. אולי בגלל זה הפסקתי ללמד ספרות ולשון בתיכון. אני אגב מעריץ מורים טובים שרואים בעבודתם ייעוד מעבר לבגרות וכמה מחבריי הטובים הם כאלה. לי לא היה כוח. כנראה העדפתי לעבוד עם דפים יותר מאשר עם אנשים. זה פשוט יותר קל. אני מודה.

  10. יי רן
    הסיפור שלך מזכיר לי את הפחד שהישן נעלם… שהיום זה לא ככה… האם יהיה עוד?
    אתה צודק הלב ניצבט. ויחד עם זה הנפשות הפועלות הביאו את זה על עצמן… אני אוהבת את התנועה של העלילה… ככה זה היה צריך להיות.
    זה ההגיוןשלך בתור הסופר-עם כל הכאב על מה שאיננו עוד
    להתראות טובה

    • טובה, תודה לך על התגובה. ודאי שהן הביאו את זה על עצמן. עם זאת, אני מוצא כי דמויות המחויבות לדָבָר שהן מאמינות בו מרתקות מאוד. גם בספרות אני מאוד אוהב יוצרים שפותחים וריד כדי לכתוב. טוטאלים שכאלה. אני חושב שאדם יכול להיות נחמד ופשרן, איש רֵעים להתרועע, אבל בסוף היום כדאי שיהיו לו פנים, שיהיה מובחן. אנשים שמאמינים עד הסוף במשהו מרתקים אותי תמיד, על אחת כמה וכמה אם הנושא שאליו הם מחויבים מושך אותי. רני.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל