בננות - בלוגים / / ברית עולם
רן יגיל

ברית עולם

 

 

 

ברית עולם

 

1.

זה התחיל ביום שישי בערב ב"קפה קליפורניה" בזכרון יעקב, שלוש דקות הליכה בדיוק מהבית של שרה אהרנסון, שרה גיבורת ניל"י. מלי, בעלת הקפה, הזמינה את כל החבר"ה לערב שירה בציבור. כולם שתו יין ואכלו גבינות. למרות החום, הייתה בריזה טובה על הטרסה ובשולחן המרובע, העמוס מכל טוב, ישבו מיכאל דדיאשווילי ואהובתו רעיה, עופר בירן וחברתו לודמילה ושתו ואכלו ואכלו ושתו ושרו ושוב שתו ושוב אכלו והלכו לשירותים וחזרו ושרו ושוב שתו וסיפרו בדיחות גסות על בנות ועל עדות ושוב אכלו.

   מיכאל היה דומה להרפו מהאחים מרקס: חיוך דבילי של חצי פיתה ותלתלים קצרים זהובים; עופר היה דומה לגרושו מהאחים מרקס: תסרוקת משוחה לאחור בג"ל, אף תפודי, סיגר ושפם שחור. בחבר"ה קראו להם גרושו והרפו. הרפו היה נשוי עד לא מזמן, אבל לאחרונה עזב את הבית לטובת רעיה שיש לה שתי בנות די גדולות והיא לא מכניסה אותו הביתה. לכן הם נאלצים לבלות ולהזדיין בכל מיני מלונות זולים. גרושו נתקע בגיל ההתבגרות. הוא עדיין עסוק במסע כיבושים של המין השני, לא בהצלחה מרובה. בכל זאת השנים חלפו וגם אצלו חלה שחיקה.

   אחרי ששתו לשוכרה, זללו ושבעו, באמצע השיר "הי הג"יפ" הרפו נתקף געגועים למולדת, לגרוזיה. עיניו הפכו מצועפות ובתוך הרעש וההמולה הוא סיפר לשלושה איך היה הולך עם אבא לבית הכנסת בימי שבת ואיך אבא היה מספר לו שבמלחמת העולם השנייה הוא היה מוכר מים עם שני דליים על הכתף וכמה טוב שיש עכשיו מה לאכול, והפיוטים בבית הכנסת והטליתות והמזמור שלפני הארון. העברית נשמעה לו אז שפה רחוקה ומוזרה, ובסעודה שנייה היה טקמאלי – רוטב שזיפים שהוא בסיס להמון מנות; חינקלי – כיסנים ממולאים בשר; גוז"גוז"ה – מאפה ממולא בשר; חצ"אפורי – סוג של כיסנים מבצק שמרים אפוי. אימא הייתה יפהפייה. ובערב שישי הייתה מברכת על הנרות ואבא היה עושה קידוש ובאור הנרות פניה היו יפות עוד יותר עם המטפחת על הראש. ככה. והרפו שם את המטפחת המטונפת שניגב אִתה את הרוטב של השרימפס והקלמארי על הראש של גרושו, זה האחרון עשה פרצוף והבנות פרצו בצחוק.

   "חכה חכה, מה שאני יעשה לך," מלמל גרושו לעברו.

   "מה תעשה לי?" חייך אליו הרפו חיוך שתוי ודבילי.

   "קודם כול אני אלך להשתין כמו פרופסור, בקו ישר. אחר כך כשאחזור אספר לך משהו עליי כיהודי." והוא נעלם בקצה המסעדה מאחורי הדלתות הלבנות: "נשים", "גברים". כשחזר כולם כבר שרו בפיות מסריחים מאלכוהול את "באב אל וואד".

   "מה רצית להגיד לי עליך?" אמר הרפו ונראה מוטרד בתוך כל ההמולה.

   "רציתי להגיד לך שאני לא נימול," אמר גרושו.

   "מה?" שאל הרפו מופתע ושתי הבנות צחקקו, "לא יכול להיות."

   "כן, מה שאתה שומע. לא חתכו לי את המה-שמו. גם בר מצווה לא עשו לי, תשאל את לודמילה, היא תיתן לך עדות אופי. אני מהיהודים האלה כמו טומי לפיד. בהונגריה ההורים היו אוכלים חזיר עם גבינה ביום כיפור מול בית הכנסת. לא שמרנו על כלום. אבא ואימא שלי התגלגלו לארץ החמה והקטנה הזאת בעל כורחם בגלל היטלר המניאק. אני נולדתי שנה אחרי שהגיעו לארץ. לא היה זמן לכלום, אתם יודעים, מהגרים, לא חשבו לעשות לי ברית ולא עשו לי ברית."

   "זה לא נורמלי," אמר הרפו, "מילא שבת, יום כיפור, חזיר, בשר וחלב. אבל אני אומר לך, אני פשוט בשוק שלא עשו לך ברית. צריך לשאול רב מה אִתך, אם אתה בכלל יהודי או לא."

   "מה יש פה להתפלא?" הרים גרושו את קולו והשיט את מבטו לכל עבר כשהוא מנפנף בידיים. הוא היה מאוד שתוי. "מה הבנאדם בשוק, אפשר לחשוב שאתה הרב עובדיה יוסף עם הסיר של הקוסקוס על הראש. הלו, מישהו בבית? אני מזכיר לך שהיום שבת ואנחנו כאן ושהמסעדה הזאת כשרה כמו דיר חזירים."

   הרפו שתק לרגע ונראה שנעצב אל לבו, כאילו דברי התוכחה של גרושו חדרו עמוק לתוכו וכבשו שם איזו חלקה שכוחה. הוא נראה כמו מוקיון קרקס נזוף. "זה נכון," הוא אמר מהורהר. "כשבאנו לארץ עזבנו את התורה. שם בגרוזיה היה לנו כבוד למסורת ופה התחלנו לשתות, לשחק קלפים, ללכת למועדונים. חבל, באמת חבל."

   "מה זה חבל," אמר גרושו, "עוד רגע אני מתחיל למלא פה שלולית של דמעות."

   "בואנה, אל תצחק על אלוהים פה," התרעם לפתע הרפו באמצע ההמולה, קם ותפס בחולצה של גרושו בכוח וקרע אותה.

   "אל תרים עליי את היד, יא כלב," צרח עליו גרושו. "בוא בוא, יא רָגִינְדָה אחד, נשבור בקבוק ונצא החוצה." וגרושו שלח את היד לאמרלד ריזלינג שהיה כמעט ריק ושבר אותו על קצה השולחן.

   התחילו מכות וקללות. ירד דם והמוזיקה הופסקה.

   גרושו הצליח להשתחרר מהלפיתה החזקה של הרפו. הוא התכופף, התיישר, הוריד את המכנסיים הרחבים שלו, הוריד במכה את התחתונים ואברו המדולדל והארוך השתלשל מטה. הוא היה הולך וצר ובלי עטרה. הוא באמת לא היה נימול.

   "בבקשה, הזין הזה לא נימול, אז מה, אני קצין בצבא ההגנה לישראל, משלם מסים למדינה המחורבנת הזאת כמו טאטאלע, מצביע בבחירות ולא בפתק לבן, מדבר עברית יותר טובה ממך פי מאה ואני לא שם עליך זין, כן נימול או לא נימול."

   כל המקום רחש וגעש בהיסטריה, צעקות נשמעו מכל עבר ומלי רצה ביניהם כמו משוגעת.

   "פסיכים, תעופו, תעופו מפה שניכם, אתם הורסים לי את המקום. טפו, עם חברים כמוכם מי צריך אויבים. עופו החוצה. שני ילדים קטנים ומפגרים."

   רעיה ולודמילה רצו החוצה מהבושה, ואחרי דין ודברים עם השומר הגברתן בכניסה שנכנס עם הגלאי מתכות לראות מה בדיוק קרה, יצאו גם גרושו והרפו חבוקים אל הלילה הלח. גרושו מדמם בשתי ידיו והרפו מדמם בראשו. הבנות חיכו באוטו. בתוך המכונית, באור הצהוב והנוגה, נראו הפנים המבוהלות והכעוסות של השתיים.

   "לא בא לי ללכת לראות את שתי הלימוניות האלה," אמר הרפו.

   "בסדר," ענה לו גרושו, "בוא נלך בקו ישר כמו פרופסורים, כמו מלכים, לכיוון הבית של שרה אהרונסון, עליה השלום, שהייתה יותר אמיצה משתי השרמוטות הקטנות שלנו באוטו."

   "אתה בהמה גסה," אמר לו הרפו.

   "גם אני אוהב אותך," ענה לו גרושו. והם פסעו קוממיות לכיוון השני ברחוב הישר והיפה של המושבה תחת הירח המלא, אל עבר ביתה של גיבורת ניל"י. הם התיישבו על המדרכה בפישוט איברים ונראו כשהדם עליהם, חבוקים בבגדים הקרועים, כמו מפלצת דו-ראשית לאור הלבנה. גרושו שיחק בזרד יבש שמצא.

   "אני מצטער," אמר לחבר שלו, אבל הרפו לא הִרפה.

   "בכל בנאדם בפנים יש את הנקודה היהודית. אני רוצה לעשות איתך הסכם…"

   "עזוב אותי, בחייאת…"

   "בשבילי. לא בשבילך. אני עשיתי הרבה חטאים מאז שבאתי לארץ ועזבתי את הדת: זיינתי בחורות, התגרשתי, אכלתי שרצים, הרבצתי מכות, מה לא. עכשיו תקשיב לי טוב ואל תתעצבן. אני רוצה שתעשה ברית מילה."

   "עזוב אותי, תגיד, אתה השתגעת? אם נעשית לי צדיק כזה גדול, לך תיתן כסף שיקראו בכותל בשבילך ובשביל המשפחה תהלים, או תתרום לילדים חולים, או תיתן כסף למשפחות עניות, אנא עארף…"

   "אסור להגיד את זה בקול רם כי זה מתן בסתר, אבל אני כבר עושה את זה," אמר הרפו ושוב נדמה לליצן עצוב. "תעשה לי טובה, לך לניתוח ואני ישלם, בסדר?"

   "אתה השתגעת? אני יחתוך אם אתה תחתוך."

   "אני כבר עשו לי ברית מילה לפני הרבה שנים. וחוץ מזה, אם יחתכו לי עכשיו לא יישאר הרבה. אתה לא רוצה שאני יתחיל לדבר אִתך כמו איזה נקבה. אה?" (שתיקה) "תעשה לי טובה אישית, לך לניתוח ואני יממן את זה. עליי," אמר הרפו בהדגשה.

   "אני לא הולך לשום ניתוח. וחוץ מזה, אם רציתי, יכולתי לממן את זה מזמן לבד," אמר גרושו.

   "רק תחשוב על זה. אני רוצה לשלם על זה. בכבוד שלי זה לממן לך את זה. לא סתם הראית לי היום את הזין שלך. התפקיד שלי בעולם זה להחזיר אותך אלינו. אין מקריות. אתה התיקון שלי."

 

2.

מה הם עושים בחיים שלהם – גרושו והרפו? גרושו הוא חשב בחברת פרסום וְרוֹדֶה במנהלות החשבון שתחת פיקוחו השכם והערב. הוא הדמות הכי שנואה במשרד. להרפו יש קו סלטים של "צבר". כל בוקר הוא יוצא בחמש ובארבע הוא כבר בבית. הוא זריז אש.

   איפה הם בכלל נפגשו, האחים מרקס האלה? על מגרש הכדורסל של עירוני א" לפני עשר שנים באחד מימי השישי. מיכאל בא עם טרנינג אדום קצר וביקש להצטרף לחבר"ה של עופר שהיו כבר מגובשים ומחולקים לשתי קבוצות פיקס. ואז באה התפנית. משום מה עופר, שהיה הכי קשה מכל החבר"ה בלצרף מישהו חדש לאחת משתי הקבוצות, דווקא הוא עמד בתוקף על כך שצריך לשתף את מיכאל. לא היה כאן שום הסבר הגיוני. זה חירב את המבנה של חמש מול חמש ואילץ לשחק בסבבים של רבע שעה.

   "אני יישב בחוץ קצת ותנו לו לשחק גם כן, מה יש, תהיו קצת לארג"ים."

   "אבל עוד לא התחלנו לשחק, שיישב על הספסל ויחכה משחק ואז ניתן לו לבחור," אמר מישהו.

   "כוסאומו, נמאס לי מהרודנות שלכם, תנו לבנאדם לשחק."

   הוא התיישב על ספסל האבן בהפגנתיות, הם צירפו את מיכאל במקומו והתברר שהוא זריז אש, שתי דרגות מעל כולם. כשהקבוצה ששיחקה נגד מיכאל הפסידה, עופר בחר מתוכה, וזה שהעיר קודם לגבי מיכאל נשאר על הספסל. נראה שקינא ואכל את הלב שעופר לא בחר בו ופתאום הוא קם וצעק:

   "סתכלו על עופר! הוא נראה בדיוק כמו גרושו מרקס עם הגיבנת והשפם, קופץ כזה כאילו הוא גונב את הצעדים. וסתכלו, בחייאת סתכלו על מיכאל הזה, הוא נראה בדיוק כמו הרפו, זה הטמבל המתולתל שמנגן בנבל עם העיניים הפעורות והחיוך הדבילי."

   המשחק נעצר. הייתה שתיקה. ולפתע כולם פרצו בצחוק היסטרי. גם עופר. רק מיכאל עמד מבויש וכדרר את הכדור. ניכר על פניו שהוא נפגע אישית. אבל מה לעשות, הכינוי דבק בהם, וככל שנעשו חברים טובים יותר, הזוג המוזר הזה, דבק בהם הכינוי עוד יותר.

  

***

 

ביום חמישי אחרי הצהריים נכנס הרפו לבית הכנסת של נורדיה ברחוב בוגרשוב כדי לשוחח עם הרב יעקובסון בעניין גרושו. הרב יעקובסון היה איש גבוה ונשוא פנים, ליטאי במוצאו, והחבר"ה של הרפו הגרוזינים אמרו לו שילך אל האשכנזים הליטאים כי הם מחזיקים את התורה בכוח אצלם בידיים. ככה. כמו אגרוף. אי אפשר לפתוח. בתחילה הרפו חש אי נעימות. הרב ישב סמוך לסטנדר, פאותיו הארוכות ממש נושקות לספר התורה הפתוח. הרפו לא ידע איפה לשים את עצמו.

   "תשמע כבוד הרב, אני רוצה לדבר איתך באיזה עניין אישי."

   "דַּבֵּר," ענה הרב קצרות והיטיב את משקפיו על חוטמו. הרפו לא היה משוכנע שהוא הגיע אל המקום הנכון. קולו של הרב היה קצת קר, מרוחק ומאיים. כמה אברכים, שמונה, פזורים היו על פני החדר, ישובים כל זוג סמוך לשולחן ולמדו.

   "זה מאוד אישי כבוד הרב," אמר הרפו בקול נמוך והתכופף אל הסטנדר.

   "בוא החוצה," אמר הרב.

   בחוץ נשען הרב על אדן החלון, שלף חפיסת "טיים" והצית לעצמו סיגריה. הוא היה רזה וארוך מאוד. אגלי זיעה החלו להנץ על מצחו. הרפו שתק.

   "במה העניין?" שאל הרב יעקובסון.

   "אז ככה," נשף הרפו, "יש לי חבר שהוא לא נימול." הרב לא נראה מופתע כלל. "אתה מבין, כבוד הרב, הוא יהודי, אימא שלו יהודייה, אבל הוא לא נימול, כלומר, אני לא בטוח אם הוא בכלל יהודי אם הוא לא נימול. מה הדין שלו? מה בדיוק אומרת על זה ההלכה שלנו?"

   הרב עצם לרגע את עיניו, ינק מן הסיגריה ואחר כך אמר: "תראה, אין ספק שהוא יהודי." אנחת רווחה נפלטה מפיו של הרפו. הרב נשען עוד יותר על החלון והרפו חשב לרגע שהזכוכית תישבר וכל הרגע הדרמטי הזה יתפוצץ באחת, "אבל כל זמן שהוא לא מל את עצמו הוא עובר על מצוות דאורייתא מן הראשונות בתורה. וזו בעיה. הוא חייב למול את עצמו."

   "ויש עונש בידי שמיים על דבר כזה? נגיד משהו כמו כָּרֵת, אני יודע."

   הרב שתק ולהרפו היה נדמה שהוא שומע את זכוכית החלון נאנקת תחת משקל גופו של הרב.

   "יש עונש, אבל עזוב את העונש," אמר הרב ומיעך את הסיגריה על אדן החלון האבנית. כתם שחור נגלה שם. הוא התקרב עוד יותר להרפו עד שנראה כאילו הוא מנסה לגונן עליו. "תתרכז בזה שהחבר שלך יעבור ברית מילה ויקיים את המצווה החשובה הזאת לבוא בבריתו של אברהם אבינו. זוהי שמחה, זוהי מצווה שהיא זכות גדולה לכל יהודי."

   "תודה תודה, כבוד הרב," מלמל הרפו.

   הרב שלח את ידו קדימה כדי ללחוץ את ידו של הרפו, אות לכך שהפגישה הסתיימה, אבל הרפו התבלבל וביקש לנשק את ידו של הרב כמו שזכר שעשו בגרוזיה בבית הכנסת לפני שנים בשבתות או בחג, או כשהייתה לו בר מצווה; אך הרב הליטאי, שלא סבל גינונים מעין אלו, משך את ידו בזריזות. עם זאת הוסיף בחיוך, "תזמין אותי לברית, כן?"

 

 

3.

"אני מוכן לעשות את זה," אמר הקול בצד השני של הקו. זה היה גרושו. הרפו לא האמין. כמעט נפל לו הסלולארי מהיד מרוב הפתעה.

   "אני שומע טוב מה שאני שומע?" בעקבות הרעיון של הרפו שגרושו יעבור ברית מילה, נתגלע ריב קשה ונותק הקשר בין השניים. הרפו לא היה מוכן לוותר וגרושו לא רצה לשמוע מזה. העניין הפך לאובססיה אצל הרפו וגרושו לא יכול היה לדבר איתו על שום נושא פרט לזה.

   "מה גרם לך לשנות את דעתך?" שאל הרפו מהוסס וכבר הצטער על כך ששאל כי חשב שהוא פותח פתח להתחרטות.

   "קרו לי כמה דברים, אבל זה לא לטלפון."

   "אתה רוצה להיפגש?"

   "כן, בוא נקבע ב"מפגש הסטייק"." שתיקה.

   "לא, גרושו, אני מצטער. אבל אני אוכל עכשיו רק אוכל כשר."

   "אבל אין שם חזיר עכשיו. הוציאו אותו."

   "כן, אבל גם אין שם כשרות. בוא נקבע ב"גינזבורג" באחד העם 55."

   "יאללה הולך. מעכשיו אני הולך איתך בראש שלך."    

                                                  ***

והקשר התחדש ביתר שאת. הם היו יושבים ב"גינזבורג" שעות ומתכננים את הברית בצוותא. גרושו פחד ולכן נהג לדחות קצת את הפרוצדורה, והרפו היה מרגיע אותו:

   "בוא תבין, אני יצרתי קשר טוב עם "הנכנס בבריתו", ארגון שעושה בריתות בחינם, היית מאמין, בחינם! יש שם תור ארוך, אבל הם מוכנים לקדם אותך. כל מה שאנחנו צריכים זה תעודת זהות שלך ותעודת פטירה של האם או הסבתא שנקברו בבית קברות יהודי."

   "מאיפה אני יביא להם את זה?"

   "אפשר להשיג במשרד הפנים, זאת לא בעיה. עליי, בסדר? אני הולך איתך לשם. אחר כך אנחנו הולכים לפגישה בעמותה, שתכיר את הפעילים והרופאים המנתחים. הם מאוד מאוד נחמדים. אתה לא תצטער. אחרי הברית הם אומרים שעדיף ללבוש בגדים צמודים על מקום הברית, לדוגמה, בגד ים, כדי שזה יהיה כלפי מעלה."

   המלצרית הניחה שתי צלחות מהבילות של מרק ירקות לפניהם. גרושו הביט על הכף הגדולה וראה את בבואתו. אכן אותו האף התפודי עם השפם השחור הקטן. הוא נשאר אותו גרושו ובכל זאת משהו השתנה. המלצרית התרחקה.

   "תגיד, אתה זוכר שהיינו נוסעים לחוף בקיסריה עם הבנות? אחר כך היינו יושבים באיזה מסעדת דגים ואוכלים כמו חזירים, אתה זוכר איזה בדיחות רצו סביב השולחן. התחרינו מי יספר יותר בדיחות ברצף בלי להפסיק, ובגסות הבנות היו מצחקקות ומסמיקות. היינו אוכלים המון בגלל הקללה של הדג…"

   "כן, "תאכל אותי ולא תשבע." אני זוכר את זה, אבל עכשיו צריך להתרכז במשימה. תהיה איתי, בסדר?" הוא שיקע את הכף הכסופה של המרק עמוק בתוך הצלחת המהבילה. "אמרו לי שם ב"הנכנס בבריתו" שכדאי, אחרי הפרוצדורה אני מתכוון, לשים תחבושת יבשה, כי היא מונעת את השפשוף של הפצע בזמן תנועה, וכדאי להשתדל להשאיר את התחבושת יבשה עד כמה שאפשר, כלומר אתה צריך להחליף תחבושת כמה פעמים ביום."

   "ממש מרגיע," אמר גרושו והחל גומע את המרק ברעש.

   "תראה, אני חייב להגיד לך את זה, שלא יהיו הפתעות בדרך. התפרים נמסים מעצמם ויישארו עליך שלוש שבועות בערך. אם יהיו לך כאבים זה רק כשהזין יעמוד לך…"

   "בואנה הרפו, דבר בשקט, לא נעים." גרושו כפף את ראשו לעבר צלחת המרק והיה נדמה כי בעוד רגע יקפוץ ראש  לתוכה.

   "אם יש לך זקפה, וממה שאני זוכר ממך יש לך וַאחד כלי, אפשר להניח בקבוקון עם קרח בין הרגליים. מותר לקחת גם אקמול או אופטלגין."

  "אתה תשים בקבוק של קרח בין הרגליים שלך, חביבי," אמר גרושו והצביע על הצלחת של הרפו, "תאכל בנאדם, מה אתה מתלהב כל כך, תאכל, אחרת המרק יתקרר." והרפו לקח בחוסר עניין את הכף לידו.

                                                    ***

למה הוא בכלל חזר אליו – גרושו להרפו? זה היה מפני שלודמילה עזבה אותו. כמו כל הבחורות במהלכו של קשר היא רצתה ילדים. גרושו נבעת. מה פתאום ילדים, הוא עוד צעיר, הוא בעצמו עוד ילד. התחילה תקופה לא טובה ביניהם, מריבות אינסופיות, עד שהיא עזבה בתואנה שהוא מקרה אבוד, טוטאל לוס, "נמאס לי ללכת עם ולהרגיש בלי," היא אמרה. משפט ששמע מעשרות בנות שיצאו איתו בעבר. יאללה שתלך, חשב גרושו בהתחלה, שיקע עצמו בעבודה שבמשרד והציק לכל מנהלות החשבון שתחתיו. "יש עוד אלף כמוה," חזר ושינן לעצמו, "אני עובר על מקרה כזה לסדר היום כמו כלום." אבל משהו קרה לו. הוא איבד את החשק המיני ואת יצר הרדיפה. לא היה לו אפילו חשק לאונן. גם דון ז"ואנים דה לה שמאטע נשחקים כנראה. עייפות החומר. מעבר לזה, הוא חש בודד והתגעגע מאוד לחבר שלו, הרפו. "זה נורא ישראלי, השוביניזם הגברי הזה של החבר"ה ביחד," אמרה לו רעיה כשפגשה אותו יום אחד ברחוב דיזנגוף, "האמת, גם הרפו התגעגע אליך, אבל הוא לא יודה בזה. עשיתם קטעים שניכם. היה לכם את זה."

   התברר באותה שיחה בדיזנגוף שגם רעיה עזבה את הרפו ומצאה מישהו אחר, מבוסס יותר. גרושו לחץ קצת על רעיה והתברר לו שהיא לא מוכנה לגור עם חוזר בתשובה שרוצה ממנה שתלך למקווה וכל זה. "הוא לא מוכן לשכב איתי. הוא טוען שהוא מרגיש מזוהם כשהוא עושה את זה. אבל אני, מאז שהלכתי פעם אחת למקווה והבלנית בדקה אם יש לי שערות על הגב, זה הספיק לי. איזה סירחון יש שם. מים מזוהמים." הילדות של רעיה לא סבלו לכתחילה את החבר הגרוזיני שלה ושמחו להיפטר ממנו, והחבר החדש, האמיד, פקד יותר ויותר את דירתם הצנועה. כשרעיה, שניסתה להישאר ידידה עם הרפו ללא הצלחה, צלצלה אליו ואמרה לו להרים טלפון לגרושו כי הם בעצם נשמות תאומות, הוא אמר: "תשמעי, זה לא בכבוד שלי. הוא בכלל לא רוצה להיות יהודי."

   אז גרושו הרים ראשון את הטלפון והקשר חודש ביתר שאת.

 

4.

שבוע אחרי השיחה האחרונה בקפה "גינזבורג" הם הגיעו לבית החולים "לניאדו" בנתניה. שם פגשו אותם אנשי "הנכנס בבריתו" ולקחו אותם לחדר הניתוח. הרופאים היו לבושים בירוק, אבל היו להם זקנים עבותים כמו לאליהו הנביא. על הרגליים נעלי גומי מוקיוניות וגם על הראש כובע גומי כמו לבריכה. גם גרושו והרפו התלבשו כך ונראו ממש כאילו נלקחו מתוך סצינה של "לילה באופרה" או "מרק ברווז". שוב נזכר גרושו איך היו נוסעים לחוף הכרמל או לקיסריה או לחוף הבונים ואיך פעם אחת הרפו היטגן בשמש כמו דג פורל על הגריל, כי הוא התעקש לשכב שעות על סירת המפרש בלי למרוח שום דבר, ואיך הוא רץ איתו לבית החולים רמב"ם אחרי שהוא איבד נוזלים בגלל הכוויות. בערב הרפו אושפז וגרושו ישב לידו יומיים עד שהציפו אותו עם האינפוזיה של הנוזלים. כעת הוא, גרושו, הובל על ידי הרפו אל הניתוח וכל זה מתוך בחירה, כאילו מישהו מבפנים מאלץ אותו לעשות את זה, קול פנימי. כאילו כפאו איזה שד שהוא אינו יכול לעצור אותו. חש ממש כמו אחד ההולך לתלייה. הנידון למוות יברח. זה הצ"אנס שלו. הנה בסיבוב כאן יישא רגליו ולחדר הניתוחים לא יגיע. לפתע לחש לו הרפו שאחז בידו כל אותו הזמן:

   "תשמע, אני לא שלם עם זה."

   "מה?" התפרצה קריאה מגרונו של גרושו.

   "יש לי הרגשה כאילו אתה חולה או משהו כזה ואני מוביל אותך לניתוח. אין כאן שום ממד של חגיגיות. זו לא שמחה."

   "תגיד אתה נורמלי?"

   "עצור!" קרא הרפו אל עבר התהלוכה שכללה שני רופאים עבדקנים לובשי ירוקים ושתי אחיות חסודות.

                                                 

 

                                                     ***

הניתוח לא בוצע. הברית נדחתה בחודש. שונה הלוקיישן. המקום – דירת הרווקים הנאה של גרושו. כולם הוזמנו לאירוע: לודמילה והחבר החדש שלה, רעיה והחבר האמיד שלה, וכל החבר"ה השמחים של "קפה קליפורניה" בזכרון, ששם התפוצץ העניין בבום גדול והתגלגל הלאה. כולם הביאו מתנות ומלי, בעלת "קפה קליפורניה", דאגה לקייטרינג.

   כל החבר"ה של הכדורסל ביום שישי, מהמגרש בעירוני א", התייצבו, אפילו זה שהמציא את הכינויים גרושו והרפו. הוא הרגיש נורא חשוב כי כל הזמן חזרו על הסיפור הזה, איך נולדו הכינויים, והצביעו עליו.

   כמובן אנשי "הנכנס בבריתו" נכחו, העבדקנים עם האחיות, והרב יעקובסון בכבודו ובעצמו אף הוא הוזמן והגיע כשעימו כמה מאברכי הכוילל שלו שבאו לבדוק שהמצווה נעשית כדבעי. בקיצור, שישו ושמחו שלם.

   גרושו, שקצת התבייש, ביקש שיעשו את זה בחדר השני ואחר כך הוא ייצא, אבל הרפו התעקש: "אתה מקלקל לכולם את הטקס אם אתה לא נותן להם לראות. זה כל העניין. מה אכפת לך, ממילא כבר הראית את הזין שלך לכל העולם ב"קפה קליפורניה"."

   "כן, יא טמבל, אבל אז הייתי שיכור מהתחת," אמר גרושו.

   בסוף הם הגיעו לפשרה, שבסלון הגדול כל האורחים הכבודים יתרכזו בצד אחד, ואילו בצד האחר יוצב כיסא ולו משענת מתכווננת, שעליו בד לבן מקושט, שם תבוצע הברית ורק המוהל, אנשי "הנכנס בבריתו", הרפו, הרב יעקובסון וכמה מאברכי הכוילל יורשו להתקרב למקום ההתרחשות.

   המוהל הגיע בשעה טובה. הוא היה ממושקף ואפו רחרח את האוויר סביב כאילו היה חפרפרת. מה קורה פה? חשב גרושו. "הרפו," הוא פנה לחבר שלו, "הוא לא מוצא חן בעיניי המוהל הזה. תראה איך הוא מסתכל מסביב, הוא לא רואה שום דבר. הדוסים שלחו לנו מוהל עיוור. זה הסוף שלי. הוא יעשה בי מעשה בוביט."

   "מה?" שאל הרפו שהיה עסוק בלנפנף לכולם לשלום.

   "מה מה? מעשה בוביט. כמו ההיא שהורידה לבעלה את הכול עם הסכין מטבח. זה לא מתאים לי הדבר הזה."

   "עזוב אותי, בחייך, אתה סתם היסטרי," אמר הרפו. "הוא עושה אלף כאלה ביום. אין סיכוי שהוא יפספס."

   גרושו, הרפו, המוהל ואנשי "הנכנס בבריתו" נכנסו לחדר השני, חדר השינה, שם נתן אחד העבדקנים לגרושו זריקת הרדמה מקומית במפשעה ואמר: "עכשיו כבר לא תרגיש שום דבר." וגרושו חייך. נראה היה שהוא משלים עם גורלו ואף נהנה מההמולה שסביבו.

   ובכל זאת, המילה "יפספס", שנאמרה קודם על ידי הרפו, רק הצליל שלה עשה לגרושו רע, והוא חש בחילה וכמעט הקיא על הסדין הלבן שעל הכיסא. הוא התבקש להוריד מכנסיים ולהתכונן להתיישב על הכיסא המתכוונן. ממרחק צעקו לו כולם בהצלחה. המוהל, שהציג את עצמו בפני כולם כרב צבי רזניק, נראה מעודד לאחר שטעם מן המטעמים של מלי. והרפו אמר לגרושו: "אתה יכול להיות רגוע לגמרי. הרב יעקובסון אמר לי שביידיש רזניק זה שוחט, ככה שתהיה בטוח שהרב צבי יודע את העבודה." גרושו קיבל את הצבע של הסדין. לפתע כולם הכריזו:

                                               "ברוך הבא!" 

   אבל הטקס הופסק בשל ריצה טפופה של רעיה על עקבים עם סמרטוט רקום ביד ועיניים דומעות לעבר הכיסא. "זה לא מה שסוכם," העיר הרב יעקובסון, "אמרנו שנשים לא תתקרבנה."

   "כן, אבל אני חייבת, כבוד הרב, הסריג הזה שימש את הבן שלי בברית שלו. אולי גרושו החמוד יכול לשים אותו עליו בשביל המזל."

   "זה קצת קטן," אמר הרב צבי רזניק כשהוא אוחז את פיסת הבד המזערית בשתי ידיו. "את יודעת, הנימול שלנו הוא קצת גדול."

   "אני יודעת, ובכל זאת… הייתי רוצָה…"

   "בסדר, בסדר, שיחזיק את זה ביד," פסק הרב צבי רזניק שרצה כבר להתחיל בטקס, ורעיה התרחקה וחזרה למקומה.  "נתחיל שוב."

והקהל אמר:

                                         "ברוך הבא!"

   והמוהל: "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך."

   והקהל: "נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך."

   כיוון שהקהל הקדוש היה רחוק מטעמי צניעות, נאלץ המוהל להרים את קולו ויצא לו מין קרקור שבור וגבוה, מעין פלצט כזה, שגרם לקהל הקדוש לגחך וגרושו החל לחשוש שאחרי הברית הזאת גם לו ייצא מן קוקוריקו כזה של תרנגול שחוט.

   "בדרך כלל מוסרים את התינוק ביד אביו," אמר המוהל, "אבל כאן, נמסור את התינוק (והוא עשה מחווה בידו כדי להראות את גודלו של התינוק) לידי חברו היקר הרפו. מה זה הרפו?" הוסיף הרב בקול כעוס, "איזה מין שם זה של בוהמה." והרפו תיקן: "זה רק כינוי, כבוד הרב, שמי מיכאל דדיאשווילי."

   "אה, הבינותי," אמר הרב צבי רזניק. "ובכן, יעלה מר מיכאל דדיאשווילי את חברו אל הכיסא ויגיד: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי עם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." הרפו חזר אחר הרב, גרושו עלה אל הכיסא ברגליים רועדות והטקס החל.

   נֶאֱמַר "שמע ישראל" והקהל ענה: "השם מלך" וכו", והמוהל אמר את פסוקיו מ"בראשית" ומ"תהלים" ולבסוף הגיע אל הברכה: ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה.

   גרושו, שהיה מטושטש מחומר ההרדמה שנתן לו קודם העבדקן מ"הנכנס בבריתו", חש סחרור ראש, אך לפתע בזווית עינו הוא קלט את התיק המסודר והפתוח לרווחה שבו שכבו להם בנחת כל מיני מכשירי חיתוך ושאיבה קטנים ומפחידים, ועינו השנייה קלטה את הסכין בידו של הרב רזניק, ואז הוא נזכר שבעצם רזניק זה באמת שוחט ביידיש ונעשה לו כל כך רע שהוא התרומם בבת אחת ועטף את עצמו בסדין כמו קיסר רומאי, קפץ מן הכיסא, ומשם, כאילו ניסכו בו כוח מחודש ואומץ, קפץ מחלון הקומה הראשונה ונחת על שתי רגליו כמו בטמן או סופרמן והחל לרוץ באמצע הרחוב עירום כשהסדין הלבן מתנופף לו מאחור. הרב רזניק והרב יעקובסון, הרפו, אנשי "הנכנס בבריתו", אברכי המשי, לודמילה, רעיה, החברים מהכדורסל והחברים מ"קפה קליפורניה" וכמובן מלי ובידה מגש מלא מגדנות רצו אל החלון לראות אם הוא נפגע, ומשראו אותו רץ עירום ועריה ברחוב כשסדין לבן מתנוסס מאחוריו, מיהרו לחדר המדרגות וירדו למטה כשהרב רזניק והרב יעקובסון פוצחים בקריאות שבר "פְּרִיעֶה וּמְצִיצֶה," "פְּרִיעֶה וּמְצִיצֶה" וכל הקהל הקדוש, שלא הבין כלל מה נֶאֱמַר כאן ומה קרה, החרה והחזיק בקריאות פוגרום אחר הקורבן שנעלם בקרן הרחוב: "פְּרִיעֶה וּמְצִיצֶה, פְּרִיעֶה וּמְצִיצֶה."

   רק הרפו נשאר לשבת בחדר המדרגות אילם ומיואש כשידיו שעונות על ברכיו וגוו כפוף. "בגרוזיה לעולם זה לא היה קורה. בגרוזיה דבר כזה לא היה קורה בחיים." תלתליו כיסו את עיניו הדומעות. ממש התחשק לגשת אליו ולתת לו את הנֵבֶל שינגן משהו לירי. 

  

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

48 תגובות

  1. נאמר לי פה ושם שאני מפרסם בבלוג סיפורים מן העבר, כלומר דברים שפורסמו במסגרות אחרות. אז הנה סיפור חדש שטרם פורסם בכתב עת וטרם כונס בספר. אשמח לשמוע תגובות. שנה טובה, רני.

    • סיפור יפה מרתק עצוב ומצחיק וכתוב היטב, בתוך סיפורם של גרושו והרפו מסופרת גם הטרגדיה של המהגרים היהודים בארץ החדשה מפגש שמכרסם במסורת ובמנהגים (בגרוזיה זה לא היה קורה)בצחוק ובדמע סיפרת באופן מרתק על המעברים האלה מתרבות אחת לאחרת, כל כך אקטואלי. קראתי בנשימה אחת ,רני

      • חנה, איזו קריאה מהירה ומדויקת ואיזו תגובה מחממת את הלב. כן, בפירוש רציתי ליצור אווירה של עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת, כפי שנוהג היה לומר שייקה אופיר המנוח. רני.

    • לא מכירה אבל יודעת

      רן,
      פשוט מקסים!!!

      כתוב נפלא, מרתק ומצחיק.

      שושנה

      • שושנה, שלושת סימני הקריאה אומרים לי הכול, אפילו מעבר למילים החמות. תודה רבה לך מקרב לב.

  2. רני, מרתק, ישראלי עד העצם, ואנושי כל כך.

    ואם כבר משחקים, כשהרפו לא הרפה זה היה הרגע שגרושו יגרש אותו. אבל ככה לא היה סיפור.

    רק דבר אחד – זה שכולם מדברים ב"מדוברת" תורם כמובן לאמינות של הדיבור, אבל כשגם קולו של המספר אומר "חמש מול חמש" זה מפריע לי.

    • אמיר, תודה על התגובה החמה ואהבתי מאוד את האליטרציה המוצלחת. המשוררת נגה יתומי רביב הייתה עושה לי את המשחקים המצלוליים האלה כל הזמן כשעבדנו איתה על ספרה. פעם שלחה לי פתק: רני מרמה אותי כל הזמן ועמוס מבאס אותי. תודה גם על ההערה. אשקול לתקן זאת. בידידות, רני.

  3. רני, אתה טווה נפלא את המציאות הישראלית בסיפוריך. ואתה לא חדל לחטט בפצע הזרות והאחרות של המהגר. כך עשית עם נח שטרן ("נקישות ורמזי אור") וכך ב"אני ואפסי" (תחושה של מדינה שלא מסתגלת למרחב, תחושה של עם שמחפש מפלט מעבר לים), וכך גם ברבים מסיפוריך. מוטיב "המעוות לא יתקון" חוזר גם כאן. המילה היא רק סמפטום. "התיקון" הגופני אינו אלא ניסיון לייצר תיקון נפשי ורוחני. המהגר שמתגעגע ליהדותו במולדת, ורוצה להנחיל אותה לעצמו ולסביבתו כאן. ומנגד, זה שמתקומם. דווקא זה עם השם הישראלי "למהדרין" (עופר בירן, ממש כמו ישראל ב"אני ואפסי") הוא זה שמשהו בו מתקומם. הוא לא מצליח להתאקלם (גם לא מצליח לכונן קשר יציב), בעוד שמיכאל דדיאשווילי יותר קשור למקום. יש לו כבר ברית עם המקום (בשני המובנים).

    מאד מעניינת ההשוואה בין מהגרים שהגיעו לארץ בבגרותם (וזוכרים היטב את ארץ המוצא) לבין מהגרים שהגיעו בינקותם (ולא זוכרים) או שנולדו כאן למהגרים. ההבדל בתפיסה הוא תהומי לפעמים.

    הסיפור מקסים וקולח, רני. תמשיך לצייר את החברה הישראלית. אתה בונה תמונה רחבה, עמוקה וממצה.

    (אבל בטביליסי זה לא יאושר. לא שמעת שמעתה ייקרא שמם "גאורגיה"? חסל סדר גרוזיה!)

    • שחר-מריו כהרגלך, תגובותיך הן נפלאות. אתה מבין את הסיפור ואת העומד מאחוריו לעילא ולעילא. יפה מאוד ניתחת את שתי הדמויות המאכלסות אותו ואת מצבן בהווה הסיפורי. גם החלוקה לילדים מהגרים ולנערים-מבוגרים מהגרים היא מרתקת ורלוונטית מאוד לסיפור זה. באשר ל"גאורגיה". יכול אני לצטט רק את סולומון בעל המכולת שעבדתי אצלו, שהיה תמיד אומר. "שיקראו לזה איך שהם רוצים, אני גרוזיני ושיקפצו לי."

  4. יהונדב פרלמן

    רני צחקתי מאוד. לא בטוח שהפיסקה הראשונה בפרק השני עם הכדורסל הכרחית או שייתכן שאיננה מספיק ברורה עם כל ההסברים. אבל בכל מקרה השליטה שלך ברזי המאכלים הגרוזיניים מרשימה כמו הרעיון לגבי עצם השאלה האם יהודי שלא נימול – יהודי הוא.
    מברוק בכל מקרה.

    • יהונדב, תודה על המחמאות ואני שמח שעברתי את רף הידע בנושא היהדות מבחינתך כי אתה נחשב בעיניי לסוג של אינסיידר. יכול להיות שהפסקאות בתחילת הפרק השני צריכות סידור. תודה על ההערה. רני.

  5. נפלא, רני, קראתי בדריכות
    מופתעת ומתענגת.

  6. בין בין הצצתי בסיפור. חייב לרוץ לעניין אחר, אבל חשוב לומר – היה קשה להפסיק. בינתיים, נתקפתי געגועים למולדת, לגרוזיה. יופי של ניואנס רני. אחזור אחזור, בהחלט. שבוע טוב ותודה

  7. סיפור מהנה ביותר, אנושי, עכשווי וגם
    לא תלוי בזמן. אני גם מכיר את המקומות שציינת בתל-אביב (אמא שלי גרה בבוגרשוב לא רחוק מבית כנסת) אז בכלל.

    • איציק, תודה רבה לך. כן, זהו בית הכנסת שבו עליתי לתורה. יש שם באמת כוילל ליטאי בקומה השנייה וכשנתיים-שלוש, בשנים האחרונות, למדתי שם פעם בשבוע תורה. אגב, הוריי גרים בסמוך, טשרניחובסקי 45, זאת הסביבה שבה גדלתי, גן מאיר וכו". אני מניח שאמך גרה קרוב מאוד להוריי. רני.

      • היא גרה בבוגרשוב פינת המליץ.
        אני למדתי בבית הספר טשרניחובסקי שהיום הוא מרכז פדגוגי או משהו כזה.
        היו ימים.

        • גם אני למדתי בבית הספר טשרניחובסקי.כתה א" ב".

          • אני לצערי לא למדתי בבית הספר טשרניחובסקי, אבל הייתי משחק שם לעיתים כדורגל. למדתי בסביבה אחרת בגבריאלי הכרמל, גם כן בית ספר נחמד מאוד. רני.

        • נו אז כנראה היינו שכנים. אינני יודע מה אתה חושב, אבל אני מאוד אוהב את הסביבה הזו בתל אביב וקשור אליה בכל נימי נפשי. רני.

  8. איזה יופי של סיפור, נגע לליבי מאד, כי גם בעלי עבר ברית בגיל 32 תאר לעצמך! כאן אצל ד"ר רוטשילד מנהל בית החולים מעיני הישועה, אבל נחשב יהודי גם לפני הברית, אולי אכתוב עליו פעם, נהנתי לקרוא!

    • אביטל, תודה רבה לך ושנה טובה. סיפור מעניין מאוד על בעלך שעבר ברית בגיל מבוגר ואם אין חלילה פגיעה בצנעת הפרט והנושא אינו רגיש מבחינתו, זה בהחלט מרתק לשמוע עדות מפיו דרכך אם במסגרת של סיפור או שיר, או אם במסגרת רשימה וידויית. אשמח אם תכתבי או תכתבו על זה. חלילה לא מתוך רכילות או מציצנות, אלא מתוך עניין אמיתי בנושא. ושוב תודה, רני.

  9. סיפור מאוד יפה, רני.

    • תמר, תודה רבה לך. אגב, אני מניח שגם את גרת בילדותך במתחם גן מאיר אם למדת בטשרניחובסקי.

      • לא רני. גרתי ברחוב אוסישקין. הורי עבדו מבוקר עד ערב. סבתי גרה בפינסקר. אז א,ב, למדתי בטשרניחובסקי וכך כל יום אחרי הלימודים הלכתי לאכול אצלה צהריים. רק כשהייתי בכתה ג" עבררנו לגור ברחוב הירקון ועברתי ללמוד ב "דוגמא".

        • אוסישקין, זה רחוק מבית הספר טשרניחובסקי. לא קל לילדה בת שש-שבע-שמונה לעשות את המרחק הזה כל יום. "דוגמא" שהיה כמדומני ברחוב הירקון נשמע הרבה יותר הגיוני. רני

  10. מלי, מילה ומילים, ולי אין מילים מלבד שנהניתי לקרוא.

    • סיגל, תודה רבה לך על ה"לשון נופל על לשון" הזה. אכן מילה ומילים. אני שמח שנהנית מן הקריאה. רני.

  11. כמה מקסים ככה ממזר. נהניתי מאוד.

  12. רני היקר,
    מפאת נושאו של הסיפור לא אעסוק בניתוחים. רק אחתוך את פיסת הטקסט החביבה עליי ואציגה כאן, שלא בחזקת עורלה חו"ח; יש כאן רצף אלמנטים שמצטרפים לרגע דחוס שבו הטקסט מתעלה מעל סך המילים והמידע עד שנדמה שהוא ממש עף. יישר כוח!

    "לפתע בזווית עינו הוא קלט את התיק המסודר והפתוח לרווחה שבו שכבו להם בנחת כל מיני מכשירי חיתוך ושאיבה קטנים ומפחידים, ועינו השנייה קלטה את הסכין בידו של הרב רזניק, ואז הוא נזכר שבעצם רזניק זה באמת שוחט ביידיש ונעשה לו כל כך רע שהוא התרומם בבת אחת ועטף את עצמו בסדין כמו קיסר רומאי, קפץ מן הכיסא, ומשם, כאילו ניסכו בו כוח מחודש ואומץ, קפץ מחלון הקומה הראשונה ונחת על שתי רגליו כמו בטמן או סופרמן והחל לרוץ באמצע הרחוב עירום כשהסדין הלבן מתנופף לו מאחור."

    הערונת: ב"הסדין הלבן" בשורה האחרונה הייתי מקצץ את ה"א הידיעה ומשאיר פשוט "סדין לבן".

    • יחזקאל, תודה שאהבת את הסיפור ותודה על ההערה. היא נראית לי נכונה ובהחלט אשקול להוריד את ה"א הידיעה בצירוף "הסדין הלבן". אגב, המבצע שלנו הוכתר בהצלחה והחבילה הגיעה במועדה ליעדה. רני.

        • מבחינתי, הוא כבר הצליח. אני לא צריך שום שטמפאלע כדי לדעת מי מוכשר. רני

          • תודה רבה רני יקר! רק שזה שטמפאלע שבאה עם כמה ג"וּבּוֹת שלא הייתי מתנגד להן במצבי…

          • מי ייתן ומסיפוריך וספריך יתמלא כיסך במצלצלים, יקירי, ואז אבוא לבקש הלוואה קטנה בלי ריבית. רני.

          • רני היקר, תראה איך מההתכתבות שבשולי הסיפורים בפורמט הזה יוצאת כתיבה נוספת זה מעניין. דבריך הזכירו לי רכז פנימייה אחד שלא חשוב מה היה שמו, אבל כינויו בקרב הילדים היה השועל. לעיתים היה מסתכל על ילד בכמעט-ייאוש ואומר: "אח, שאלוהים ייתן לך שכל ולי כסף!"
            אני חושב שהילה מכירה את הסיפור טוב יותר ממני ומפורט יותר. ב"ה כשנשב יחד נעלה את זה, אולי זה באמת יכניס כמה מצלצלים, כמו שספרות טובה צריכה לעשות…

          • רני, ואם כבר פתחנו כאן שולחן, אז בקשה קטנה: אל תקרא את מה שביקשתי ממך. מתברר שזה ממשיך להתפתח ולהשתנות, אז מוטב לחכות. שלך, יחזקאל

          • אני מחכה להתפתחויות. רני

  13. פירסמתי את הסיפור , זה כרגע מוצר ראשוני ומרוגש, מקווה שתקרא.

  14. היי רני
    שם הסיפור קולע, מסקרו ומדבר בשתי משמעויות.
    אני אוהבת את המפה של הסיפור, התרחשות בתוך התרחשות, חיים … שלמים… מקופלים נפתחים לפי הקצב שלך…
    הרבה פעמים אני מרגישה שאני כותבת כתיבה נשית… לא ברור לי כמה אני מסוגלת להחזיק כתיבה שאינה קרובה לעולמי, יש בי דאגה שאני עושה את הגברים שלי קצת- רזים.
    חשבתי שהכתיבה שלך מאוד גברית, אתה חי את נשמתם, את נפשם.מביא את הדמויות למקומות מלאי רגש… אני לא מדברת שגם בחרת בבעיה גברית… אבל הגברים מלאי נשיות, מלאי פחדים, זה מקסים

    להתראות טובה

    • טובה, תודה לך. ניתחת זאת נפלא. אכן הבעיה היא מאוד גברית, פיזית מאמֶעש, והדמויות גבריות המה; אבל ההתלבטויות, הפחדים, החלומות, המריבות, הכאב, הם מנת חלקו של כל אדם. קליפת המאצ"ו נסדקת כל כך בקלות. רני.

      • אסתי ג' חיים

        רני, נכנסתי לרגע ולא יכולתי לחדול לקרוא. סיפור אנושי וחם, עצוב-מצחיק, ישראלי ומוכר ומכיל מארג אנושי רחב ועמוק. המהגרים השונים- אלה שאימצו את המקום החדש ואלה שנותרו זרים, (דווקא זה שלא נימול ואינו שייך לכאורה- שייך פי כמה מחברו שנימול וממשיך להתרפק על ארץ מוצאו)אהבתי את הסיום ה"לא תקין" כביכול.
        הערונת עריכה: "שתי צלחות מהבילות של מרק ירקות" ולא כפי שנכתב.

        • רני, הגעתי מאוחר לסיפור, אבל נהנתי, יש מתח בסיפור, הזה, שנישבר בצחוק,. וברצינות, דרך הכדורסל הבאת את הרצון להתקבלות בחברה הישראלית, ובבריחה מטקס המילה את הרצון לשמר את האניהאחר, של העולה עם התרבות שלו. מצב פרדוקסלי של העולים. הכינויים גרושו והרפו מוצלחים, הם מאפשרים לדמיון לדייק. מאד אהבתי.

          • אורה, תודה לך. אכן מצב שכזה. מהגר עד כמה שינסה להתערות בסופו של יום נשאר מהגר. הכדורסל כמובן הוא חלק ממדורת השבט. רני.

        • אסתי, תודה רבה לך הן על הדברים החמים שכתבת על הסיפור. אני חושב שדייקת מאוד ודווקא גרושו שאינו נימול מחובר להוויה הישראלית הרבה יותר. לגבי הערת העריכה, אני רץ לתקן אותה כמובן, תודה רבה. רני.

השאר תגובה ל אביטל מהבלוג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל