בננות - בלוגים / / רואה וזוכרת ה-כול. על רומן אחד של יעל ישראל
רן יגיל

רואה וזוכרת ה-כול. על רומן אחד של יעל ישראל

רואה וזוכרת ה-כול

 

על רומן אחד של יעל ישראל והערה על שתי סופרות אחרות

 

יופיו של הספר "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, סדרת הכבשה השחורה, 1997) נעוץ ביכולת הזיכרון של המספרת, שזוכרת פרטים וניואנסים מן הילדות בתל אביב של שנות השבעים. זמן ומקום ספציפיים מאוד. הפרטים, המדויקים להפליא, עומדים על מקום התפר שבין הזיכרון האישי החד פעמי לזיכרון הקולקטיבי, ועל ידי כך מצליחים לצייר תמונה מוחשית לקורא באמצעות משפטים מנוסחים היטב, קצרים ורזים, שנמנעים מנוסטלגיה ונוטים לדיווח.

   הזיכרון של המספרת לזיכרונות הילדות עובר דרך רצף הבנאליה והיומיום ולא דרך הטראומה החד פעמית. לא משהו מפחיד מן העבר, אירוע נורא, אלא השגרה בבית הספר, יחסי הכוחות בכיתה, חגי ישראל, משחקי אחר הצוהריים, הרחצה הקיצית בים, החנויות ברחוב והטיפוסים המאכלסים אותן, הריטואלים המקומיים של הגניבה מהמכולת, התפיסה שכל מה שהוא תוצרת חוץ זה טוב, המגע עם ההורים, השנאה לשפות הזרות, בעיקר ליידיש וללדינו – כל סממני הפרובינציה טרום עידן האינטרנט והמחשב.

   יאמר פלוני: יש לנו כבר בספרות העברית סופר כיעקב שבתאי, שעבד במבנים גדולים של רומן, והפך והפך בתל אביב ואנשיה. אך יעקב שבתאי כותב בעיקר על חתך חברתי ישראלי מסוים: "מעמד ההסתדרות". לעומתו, יעל ישראל עוסקת במעמד הילד(ה) באותה תקופה. הכוח של יעל ישראל אינו במשפטים משתזרים של פסוקיות זיקה ממשיכות, הבאות לתאר שיממון של הוויה בורגנית ומעברי זמן אל טראומות העבר כמו אצל שבתאי; כוחה טמון בתיאורים ריאליסטיים ובעבודה אינטנסיבית נפלאה עם יחידת הדימוי הפשוטה. שם היא פשוט מבריקה. יש לה מאגר דימויים פשוט על הילדות בתל אביב שממש שובה את לב הקורא, כמו הברקות של תינוק רב שכל המפליא את המבוגרים בבינתו ובכוחו היצירתי.

   למשל: "כשהתעוררה (רחל הגדולה – ר"י) היו המים הירקרקים קרירים וריח ה"בת-אורן" צרב את נשימתה. אצבעותיה נראו לה כמו צימוקים." (עמ" 13). "בדמי הכיס קנתה (רחל הקטנה – ר"י) עשרה גיליונות של ניירות צבעוניים: צבע שונה לכל גיליון. גם גיליון מוזהב קנתה, אפילו שהוא היה יקר יותר. היא גזרה מהם חוליות בכל מיני צבעים והדביקה לשרשרת ארוכה כעמוד שדרתו של דינוזאור." (עמ" 90).

   בכל סביבה חברתית, אנחנו מכירים זאת כל כך טוב מהוויית החיים בישראל, כשיש לשתי ילדות או שני ילדים אותם שמות, תמיד מדביקים לכל אחת או אחד אפיטט, איזה כינוי או תואר שיאפיין אותם, וכך מבדילים בין השתיים או השניים. למשל, "רחל הגדולה" ו"רחל הקטנה". זה כל כך חיצוני ומלאכותי ולא כולל את הניואנסים של האישיות שנמצאים עמוק בתוך הלב.

   זהו סיפור מסע הילדוּת של השתיים, מסע ההתקרבות ביניהן. שתיהן בנות אחת עשרה ובונות לעצמן מקום חשאי ומוגן למשחקיהן. זה גם מסע אל הנשיות המתהווה אצל כל אחת מהן באופן אחר.

   החוג למגדר באוניברסיטת תל אביב מצא לנכון, ובצדק, ללמד את הרומן היפה והאינטימי הזה. ד"ר רוני הלפרן מנתחת אותו בשיעוריה והדברים שייכתבו בפסקאות הבאות מבוססים על הניתוח המרתק שלה את הספר.

   הספר מזמין אותנו לתוך תקופת זמן קצרה יחסית ומכריעה של לפני הכניסה אל הסדר החברתי המוכר, או-טו-טו זה יגיע. במהלך התקופה המכריעה הזו רחל הגדולה ורחל הקטנה מבררות לעצמן את כל האפשרויות של הגוף הנשי. ישנן שלוש קטגוריות שבהן פועלות הבנות: גוף, בית ותשוקה. ההתבוננות במסע מחוץ לגבולות הסדר ואחר כך הכניסה לתוכו מתאפשרות על רקע חריגותן של הבנות – הן מנודות. המקום השולי, החריג, מייצר את הפריבילגיה לחפש אחר האלטרנטיבי.

   הקטגוריה של הגוף צצה מיד עם פתיחת הספר. אנו עדים לכך שרחל הגדולה אוהבת להיפצע, להביט ולחטט בפצעיה. היא בדיוק יצאה מחדר האחות בבית הספר. מבחינת רחל הגדולה, כל פצע הוא עדות לכוחו של הגוף, לקרב ולניצחון ואף לארוטיות המענגת של החפירה והעיסוק בו. היא גם הולכת מכות עם הבנים. הדבר המייצר את העונג הארוטי הוא שהגוף נמצא במלואו בסיטואציה של מפגש בין גוף לגוף. התחככות. גוף כסוג של עוצמה גדולה.

   "ורחל הגדולה אמרה לה (לרחל הקטנה – ר"י): "כי אני רואה. הכול אני רואה. אימא ואבא שלי חושבים שאני לא יודעת כלום, אבל הרבה פעמים אני רואה איך אחרי שהם גומרים לריב אבא מתחיל להתחנף לאימא ומלטף אותה, ואימא מנסה בהתחלה להתנגד ואומרת לו שהלילה הוא יקבל גוּרְנישט, אבל כעבור כמה זמן הם משתתקים ומתחילים להתנשם ממש חזק, כמו כשנורא מצוננים".

   "היא תיארה בפני רחל הקטנה מה היא עושה כשזה קורה. כיצד היא מתגנבת על קצות אצבעותיה לחדר השינה, מסתתרת מאחורי המרווח שבין הדלת לקיר, ומציצה. כיצד היא רואה את אבא שוכב על אימא ומתנועע, וכיצד בדיוק אימא נאנחת ומחבקת אותו וכורכת את רגליה על רגליו.

   "הרבה פעמים רצתה להרגיש את מה שמרגישים אבא ואימא כשהם שוכבים האחד על השנייה. אפילו שזה לא נראה לה כמו משהו מיוחד. זה בטח בדיוק כמו כשמשַׂחקים בערֵמת-ילדים. היא תיארה לעצמה שאולי מרגישים כמו בזמן שהולכים מכות עם הבנים: כשהגוף כולו מתוח וזרועות חובקות זרועות, כשעור מתחכך בעור וזיעה נוטפת על זיעה וריח מתערבל בריח, כשהשרירים המתהדקים נעים בפנים הגוף, ופלומות השיער הדקיק לוטפות את העור כמו דגדוגי האצות הקטנות השטות במערבולות במים הנמוכים של חוף הילטון.

   "היא הרגישה שהיא חייבת לדעת את הסוד של הגוף כשהוא נפגש בגוף אחר, כמו כשנופלים לתוך הבריכה והמים חובטים בגוף מכל עֵבר וקשה לנשום כי המים מכסים הכול. היא רצתה לחקור את התחושות ולפרק אותן לסיבות ולתוצאות כמו שעושים המדענים שחוקרים את גוף האדם. היא רצתה להבין בוודאות מהם הקולות שמפיק אבא מאימא כשהם משחקים בערֵמת-ילדים.

   "היא ליטפה את רחל הקטנה, טיפסה עליה בגופה והחלה להתנועע כמו אבא. החיכוך בעור אחר הסעיר אותה. עורה המגורה מהבד המחוספס של החליפה להט מרוב ערגה. היא הרגישה את זרם הדם המציף את העורקים שפעמו בחוזקה שועט בגופה כמו בשעה שהיא מתחכּכת על קצה המיטה או שולחת אצבע רטובה ומנענעת אותה מתחת לתחתונים עד שהיא מתחילה לרטוט בכל הגוף." (עמ" 61-62).

   הפצעים של רחל הגדולה מסמנים את כלא הנשיות. נשים הרי לא אמורות להתנהל בעולם מכוסות מדליות של פצעים כמו גברים. הפצע הפתוח חושף אותה לשפע של סנקציות וגינויים שמגיעים משני מקומות: האם והילדות הנורמטיביות שלועגות לה. אלה מותחות קו תחת הפרברסיה ואומרות כי היא מתנהגת "כמו בן", אך זה אינו מונע מבעדה להתנהל כילדה חריגה, בן-בת.

   הצורה של הפצע הפתוח היא מטונימיה לאיבר המין הנשי, ורחל הגדולה מבקשת לראות בו מקור של תשוקה ושל עונג. היא רוצה לחוות תחושה שבאמת אפשר לבלוע את כל העולם. זהו כוח אסור, מגונה. רחל הגדולה חוגגת את הכוח הזה.

   הברית בינה לבין רחל הקטנה מושתתת על בירור הטקסט הפנימי שאין לו נוכחות מוגדרת בעולם. רחל הקטנה היא תולעת ספרים, והיא מפנימה את מה שהיא קוראת בהם על יחסים בין אנשים, בעיקר רגשות נערה ויחסים שבינו לבינה, ומצפה שכך הדבר ייראה במציאות הסובבת אותה. רחל הקטנה כמו מוזמנת לקרוא את רחל הגדולה באמצעות עולם הטקסטים המוכר לה: "נשים קטנות", "האסופית" ומעל לכול, גילה, הילדה הנכה מ"אני אתגבר" של דבורה עומר.

   לבסוף מגיעה רחל הקטנה לידי מסקנה שרחל הגדולה היא "ילדה שלא כתובה בשום ספר". אין לרחל הקטנה כלים לקרוא את התופעה שלפניה, אך במהרה היא מכניסה אותה לעולם הקונבנציות שלה ומחליטה שהיא החיה, מ"היפה והחיה".

   הקטגוריה השנייה היא של הבית. אצל השתיים קיים חיפוש אחר מרחבים ביתיים אלטרנטיביים שאינם כפופים לסדר החברתי המוכר. הגישוש אחר מרחב אינטימי מתחיל כשהשתיים נכנסות למקלט – אזור מתחת לפני השטח, חבוי, סודי. בתוך המקלט, מקום המחסה, נמצאת "המערה הסודית" – מרחב סודי בתוך מרחב סודי. נוצרת אינטימיות, מאוחר יותר תשוקה.

   האחיות הרומניות הגרות לבד הן אופציה חריגה אחת של בית. נינה המוזרה – אישה מבוגרת, "נסיכה", החיה עם אימא שלה, גברת טוכטרמן הזקנה שמשרתת אותה – היא אלטרנטיבה אחרת, למי שרגילה לבית שבו יש אבא ואימא שרבים ריבים כוחניים ושטותיים על כל דבר ומותשים כל הזמן משגרת החיים. הבתים החריגים האלה מסקרנים את שתי הבנות, ורחל הגדולה מקווה שרחל הקטנה תהפוך לאחותה.

   בסוף הספר הן עומדות על הגג ומציצות כדרכן בדירות. בצד אחד של הגג הן רואות זוג, היא והוא שמכינים מסיבה. הזוג מפתח ריב כי הבחורה גרמה לניתוק החשמל בטעות, והוא צועק עליה שהיא אינה יודעת לעשות כלום ויש לה שתי ידיים שמאליות. שוב צצה מלחמת המינים. בצד השני של הגג, נראה מדירה אחרת הדייר החדש שהקסים את השתיים, אותו הן רצו לשדך לגברת נינה, המכין ארוחת חגיגית. רחל הקטנה כבר מדמיינת לעצמה את הנסיכה שזכתה בארוחה זו, הנה היא תדפוק על הדלת, אבל במקום בחורה נכנס לדירה בחור, שמלטף את הבחור החדש בשכונה.

   הקטגוריה השלישית היא התשוקה. ההתוודעות לאופציה אחרת שלה, שאינה מותרת במסגרת הסדר החברתי הקיים, מתאפשרת בפתיחת תיבת הפנדורה הסודית, התרבותית, של התלבושות. רחל הקטנה מציעה לרחל הגדולה להתחפש. בתחילה, רחל הגדולה מסרבת. כדי לשכנע אותה רחל הקטנה מספרת לה סיפור של או הנרי – "אבודים במצעד תלבושות" – על בחור עני הלובש בגדי עשירים באופן חד פעמי ונערה עשירה שעוטה בגדי ענייה לפעם אחת. השניים נפגשים ומחמיצים זו את זה בגלל הפסאדה, החיצוניות, מראית העין.

   רחל הקטנה יודעת שרחל הגדולה אוהבת סיפורים. באמצעות הכוח הנראטיבי היא משכנעת אותה להתחפש. דרך הסיפור פורשת רחל הקטנה אופציות חדשות בפני רחל הגדולה. היא נעצרת במקום שהבחור והבחורה לא מצליחים לממש את הניצוץ שלהם כיוון שהם כלואים בתלבושות. דווקא רחל הקטנה מבקשת להוציא את רחל הגדולה מן הקיבעון המחשבתי.

   כיצד ימיינו השתיים את התלבושות? לפי צבעים? לפי מקצועות? שום שיטת חלוקה אינה משכנעת אותן עד שהן מציעות לחלק לפי מין. חלוקת זו היא בעלת משמעות בעולם. אבל מתקבלת ערֵמה גבוהה וצבעונית לַבּנות וערֵמה קטנה לַבּנים. בצעד מהפכני הן טורפות את שתי הערֵמות ויוצרות שתיים אקראיות. בשלב זה יש לכל אחת נגישות לכל אחת מהזהויות.

   על רקע הדברים המיוסדים על שיעוריה של ד"ר רוני הלפרן הנוגעים בשאלות המגדר המופיעות ברומן זה, מעניין יהיה להצליב את יעל ישראל עם שתי סופרות אחרות; אחת בת תקופתה, והאחרת מבוגרת ממנה: רוחמה אלבג ודורית אבוש. נקודות ההשוואה מצויות במישורים שונים; ביחס לאלבג, בתוכן, וביחס לאבוש, בצורה.

   רוחמה אלבג הייתה כישרון מנץ ומבטיח בשנות התשעים בספר הביכורים הנפלא שלה, "מחכים לאליהו" (סיפורים, הוצאת "גוונים", 1997). צר לי מאוד שהיא זנחה את הכתיבה הבלטריסטית לטובת מחקר הספרות בלבד. עם השנים הפכה ד"ר רוחמה אלבג לחוקרת ש"י עגנון מקורית ולמרצה לספרות. אבל עדיין, חושב אני שהחמצנו סופרת מעולה.

   בחטיבת הסיפורים הראשונה של אלבג, בספרה היחיד, עוסקת אף היא בילדות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. חיים של ילדה. הן אצל אלבג והן אצל ישראל קיים הלחץ של החברה הציונית הפטריוטית המחנכת את בניה ובנותיה למצוינות ולגבורה, אחרת הם צפויים לאפס ביומן ולכתם לכל החיים, כדברי אלבג בסיפורה היפה "רחל בוכה עוד לא חתונה". ואצל יעל ישראל, "טקס חלוקת התעודות התארך לשעה ארוכה. בסיומו אמרה המורה: "עוד לא הייתה לי כיתה גרועה כמו שלכם. אבל כבר מראשית השנה ידעתי שלא ייצא מכם כלום. רק תלמידה אחת בכיתה ראויה לתעודה שלה," והיא הפנתה את מבטה המתחנף כלפי דנה הבלונדינית: "בשנה הבאה אני מצפה מכולכם לקחת ממנה דוגמה."" (עמ" 114).

   יונינה, הגיבורה של אלבג, בורחת, בסיפור הארוך בקובץ "ממלכת יונינה האבודה", אל עולם שכולו פנטזיה. היא מדמה שהיא המורה, והבובות מארגז הבובות תלמידיה ותלמידותיה. וכך גם רחל הקטנה ורחל הגדולה של יעל ישראל. רחל הקטנה בורחת אל הספרים ואל עולם הפנטזיות שבהם ומנסה לחפש את הסיפורים האלה במציאות שהיא מכירה. רחל הגדולה מממשת את הפנטזיות של רחל הקטנה. היא עוזרת לה להגשים, לנהל פראקסיס יומי של אותם חלומות: בניית מערה כמו חסמבּה והתחבאות בתוכה, או הניסיון להידמות לדני דין הרואה ואינו נראה.

   יעל ישראל בונה את השלם הפרוטגוניסטי שלה באמצעות שתי דמויות מנוגדות בעלות אותו השם, המשלימות זו את זו. בטכניקה דומה עובדת הסופרת הנהדרת דורית אבוש כבר שנים. סופרת זו הקדימה בעשור את הפוסט מודרניזם ואת גל הספרות הרזה של שנות התשעים. היא הָאֵם האמיתית של הכתיבה הזאת והיא עושה זאת באופן פלסטי, חזותי וחי. הדמויות אצלה ממש עשויות פלסטלינה. גם היא מציגה דמויות דופליקטיביות – בעיקר של גברים –  המשלימות זו את זו ויוצרות "אני" שלם מורכב ומעניין של דמות ספרותית. אבוש למשל עושה זאת בסיפור "הדים ורוחות", בקובץ הנושא את שם הסיפור הזה (הקיבוץ המאוחד, 1983) ובנובלה "הפיתום" (קול שני, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1990).

   יעל ישראל משתמשת בזה לכל אורך הרומן, כאשר רחל הגדולה מסמנת את הבן, את מה שמקובל לתפוס כגברי בהתנהגותה של ילדה, ורחל הקטנה מסמנת את הבת, את מה שמקובל לתפוס כנשי. ומעניין שדווקא רחל הגדולה היא זו שאט אט תקבל קווי מִתְאָר ודפוס התנהגות של בובת ברבי.

   לסיום, "רואות מכאן את כל העולם" הוא ספר שאינו עומד רק על הבעיות המגדריות העולות ממנו, על אף שהן דומיננטיות מאוד בו. הוא שייך לספרים שאתה נושא תחת זרועך באהבה רבה, והוא עשוי לדבר בעיקר אל כל מי שהיה ילד בתל-אביב יפו, חולון בת-ים, של שנות השישים והשבעים, אבל גם קוראים אחרים יוכלו ליהנות ממנו.

   אם כתיבה היא חלק מתהליך היזכרות, כפי שחנה גונן, הגיבורה של הרומן "מיכאל שלי" לעמוס עוז מאמינה: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות." הרי שיעל ישראל כותבת נפלא. כי היא כלל לא הדחיקה, היא פשוט זוכרת, רואה מכאן עד לשם וזוכרת ה-כול.                

  

       

          

 

44 תגובות

  1. אני מפרסם כאן מסה על סופרת מוכרת לכולנו. שנה טובה לכל חברי הבלוג. רני.

  2. כתבת מסה מרתקת !
    "הוא שייך לספרים שאתה נושא תחת זרועך באהבה רבה, והוא עשוי לדבר בעיקר אל כל מי שהיה ילד בתל-אביב יפו, חולון, בת-ים, של שנות השישים והשבעים, אבל גם קוראים אחרים יוכלו להנות ממנו"

    ספרה הנפלא של יעל ישראל "רואות מכאן את כל העולם" הוא אחד הספרים האהובים עלי. ספר שלקח אותי במנהרת הזמן. ולכל מי שלא קרא אותו עדיין, אני ממליצה בחום רב!!!

    • תמר, תודה לך. אנחנו תמימי דעים שזה רומן, לירי, אישי, מאוד מרגש. ממש מסע במנהרת הזמן. לאחרונה קראתי אותו בפעם השלישית. הראשונה הייתה בסוף שנות התשעים ובקריאה שלישית נהניתי עוד יותר. שנה טובה לך ושנה טובה גם לחיות באשר הן.

  3. האם בהתאם לאמנת ז"נווה מותר לכתוב רשימת ביקורת, או אפילו רשימה מסאית, 11 שנה (!) לאחר צאתו של ספר? נראה לי שצריך לבדוק היטב את הסעיפים הרלוונטיים ולקבל החלטות. אני אחרי לילה בלי שינה ככה שאין סיכוי שאצליח לקרוא עכשיו, אבל אקרא בקרוב.
    (קראתי בכל זאת את הפסקה האחרונה ועכשיו נשאלת השאלה המעניינת – מה יעל ישראל זוכרת?)
    לגבי שאלתך בנוגע לאותה הכבשה, אז יש קשר חיובי וזה טוב. נראה מה קורה עם זה. מקווה לטוב, כרגיל. בסוף יהיה טוב.

    • יחזקאל, לא רק אפשר, זו חובה. שנה טובה. דיברתי עם אימא שלך ואיחלתי לה שנה טובה. אנא, אם תוכל לצלצל ולתת לי שוב את הטלפון של רקפת, אודה לך. הוא נשאר בעבודה ואני רוצה לצלצל ולברך אותה. יעל ישראל, בועז יזרעאלי, שמעון בלס הוותיק ואחרים – כולם הופיעו בכבשה השחורה. סדרה מאוד מעניינת. ההקשר נראה לי מאוד נכון בשבילך וספר הסיפורים שלך באמת מקסים. יתכבד הקיבוץ המאוחד בשנה הבאה ויוציא אותו בסדרה זו.

      • ועוד רבים וטובים, למשל אבשלום קווה. ויש עוד ששכחתי כרגע. אחלה סדרה של חנן חבר.

    • יחזקאל, רני כתב את הביקורת היפה והרגישה הזו בשנת יציאת הספר, והיא פורסמה אז בעיתון 77. אז לא צריך אמנת ז"נבה. 🙂

      ושנה טובה בגלות. והרבה טוב, ומקווה שיותר טוב עכשיו, שהדברים השתפרו…

    • יחזקאל, הרשימה הזאת רחוקה מאוד ממה שפרסמתי לפני שנים ב"עיתון 77". שם הרשימה בת 700 מילה ופה למעלה מ-2,000. שם ההיבט המגדרי חסר, וכאן הוא נוכח ביתר שאת לאור הזמן שעבר. יתר על כן, שם הציטוט מ"מיכאל שלי" לעוז לא קיים. הוא נוסף בין השאר בעקבות הרומן הבא של יעל ישראל "סוף סוף רומן" שנפתח במעין פרפראזה על דברי חנה גונן הידועים מתוך הפתיחה של "מיכאל שלי". מובן שגם היחס לסופרות האחרות, דורית אבוש ורוחמה אלבג, הורחב, עודכן ושונה. כך שבהחלט אפשר לראות בזה רשימה כמעט חדשה. יעל הזכירה את אבשלום קווה היקר שאף הוא הוציא שניים מספריו בכבשה השחורה. הנה עוד כמה: אגור שיף, תמר ברגר, אברהם הפנר, רות אלמוג כמובן, מירי ליטווק, תמר קרון, דן שביט, ששון סומך, וגם ספר מאוד מעניין "אבן תזעק" של מ.סיקו (מאיר סמילנסקי 1949-1876) המתאר בסיפוריו את אימת הפרעות באוקריאנה בשנים 1918-1917. סיקו אגב, הוא דוד רבא של הסופר ס.יזהר. רני

      • לרני וליעל תודה על הדברים,
        פתאום שמתי לב שהייתה ממש התייחסות מפורטת שלכם לדברים. כמובן שמדובר באמירה הומוריסטית בעניין הזמן שעבר מאז, אבל כמו שאומר פתגם רוסי: בכל הומור יש קצת הומור. אתקשר בקרוב מאוד, שבת שלום ושנה טובה, יחזקאל

  4. טובה גרטנר

    היי רני
    כל כך יפה כתבת לא היכרתי את הספר הזה, וכיף לקרא דוקא פרשנות למישהו כל כך מוכר כמו יעל (למרות שלא ניפגשנו) היא חברתי הטובה.
    יעל כלל לא מדחיקה- יעל זוכרת זה הכח שלה גם פה בבלוג היא מביאה את הקפלים, את הקמטים שבתוך מניפת החיים
    שנה טובה
    טובה

    • טובה, אני מסכים איתך בהחלט. פעילותה של יעל בבלוג גם היא אקט של זיכרון. זו שורה יפה מאוד בסוף הערתך. היא מביאה את הקפלים, את הקמטים בתוך מניפת החיים. שנה טובה, רני.

  5. יפהפה. אין ספר רק של מגדרים… יפה כתבת. בהחלט ספר (גדוש חיוניות) שבורא עולם. ובטח שניים. אקרא. ושווה גם פעם לבדוק עד כמה דני דין עיצב פה סופרים או אמנים בכלל, האם כתופעה זה רק מושא נפש ילדי-אמני אוניברסלי, או שמשהו במציאות הכל רגע נכחדת שלנו – הוא גם קצת יהודי-ישראלי. ככה שכמעט מתחשק לי לכתוב: דני-דין לשלטון. אילמלא הוא כבר שם… רק ספרים כאלה, כמו של יעל – נותנים לנו תוקף. פה תוקף. שנה נהדרת רני, לך ולבני הבית.

    • לאה, שנה טובה. דני דין הוא מלך אולטימטיבי. מצד אחד אסקפיסטי, מצד שני נמצא בכל מקום שהוא רוצה ומעודכן. אכן מתאים מאוד להוויה הפרובינציאלית והלעיתים לוחצת שלנו. אגב, רציתי לשבח אותך וגם להמליץ לאחרים לקרוא את הקטע היפהפה שפרסמת בראש חוברת "מסמרים" החדשה שנושאה "חוצלארץ". לקטע קוראים "עזתית". מתברר שגם עזה זה סוג של חוצלארץ, חו"ל זה פה ממול. כל פסקה שם יפהפייה והרומן החדש שלך מצטייר מתוך טעימה בלבד כמשהו מאוד מרכזי ומבטיח. רני.

  6. רני, זו הזדמנות לאחל לך שנה טובה, קרובה ללב הדברים!.

    • רשימה יפה יפה רגישה ועשירה אהבתי את הבקורת שלך על הספר ,שאתה מעשיר ומרבד אותה בהשוואה לשתי הסופרות האחרות, אהבתי את המושג "מעמד הילד" שלו נותנת יעל מרכזיות בספרה לעומת "המעמד ההסתדרותי" בספרו של יעקוב שבתאי , רשימתך מוסיפה נופך פיוטי ונשמה יתרה לבקורת הספרות ,רני, שנה נהדרת והרבה שמחת יצירה

      • חנה, שנה טובה. אני שמח שאהבת את ההנגדה עם שבתאי. סופר נפלא. אמרת שתשלחי לי דבר-מה. אני עדיין מחכה. לא חייב להיות ההוא הגדול. רני.

    • תמי, תודה רבה. שנה טובה, שנת בריאות ואושר, שנה מיסטית ממוזלת ושכל הכוכבים והישויות יהיו לטובתנו. רני

  7. יאיר אסולין

    רשימה מעניינת.

    שנה טובה.שנת אמת.

  8. שולה קשת לייבוביץ

    מקסים, נהניתי מאוד. ומתי עמדה יוצא? אני מחכה.

    • שולה, תודה. שנה טובה. שני גיליונות "עמדה" 19-18 יופיעו בעוד כחודש כשנושאן המרכזי "הארץ הבית". בשנה הבאה אני מתכנן לערוך חוברת משותפת עם הבלוג שלנו, "בננות".

      • אסתי ג' חיים

        רני,
        מאמר מרתק ומעורר מחשבה על ספר שאפשר למצוא בו זוויות ורבדים שונים ומורכבים גם אחרי שנים. שנה טובה!

  9. תודה רני היקר!!! איזה מתנה יפה ומתוקה מדבש לחג!!! אני זוכרת מאוד לטובה את הביקורת הזו שהתפרסמה בעיתוןמ 77, ואפילו נתתי ציטוט ממנה במקבץ ביקורת על ספריי ששמתי בבלוג בזמנו.

    ותודה תודה לכל המגיבים והמגיבות היקרים. ויחזקאל, זו לא ביקורת חדשה. כאמור, היא פורסמה בשנת יציאת הספר.

    ואני מרשה לעצמי לתת לינק לעוד משהו שכתבו על הספר שמצאתי ברשת.
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=1452

    • עוד דבר מעניין רני, כשאני קוראת את הביקורת שלך היום ,ני אוהבת אותה יותר מכפי שקראתי אותה אז. כפי הנראה כי חוץ מהביקורת הנבונה שלך, השאר היו ממש שטחיות ומטומטמות, והייתי רגישה לכל מילה, אפילו בביקורת שלך. אתה בטח מכיר את זה, שבמועד יציאת הספר הרגישות והפגיעות ענקוית. אחר כך היא מתכהה, או נחלשת, ויותר פתוחים לקרוא את הביקורות כמו שהן. אני זוכרת שבזמנו קצת התעצבנתי על זה שאתה כוצב יותר על הזיכרון, ופחות על הפרשנות המגדרית, למרות שבסופו של דבר אתה צודק לגמרי – זה גם הרבה מאוד ספר על זיכרון, גם אם אני עצמי בזמן שכתבתי לא התכוונתי לזה, או, מוטב, לא זה היה הטריגר לכתיבה. אבל בסופו של דבר אתה כל כך צודק.

      והאם זה מקרה שהספר הבא שלי "סוף סוף רומן" מתחיל בפרק השני במילים הבאות: "שמי מאיה. אני בת שלושים. אני כותבת כדי להרגיש שאני עדיין בחיים. אני כותבת כדי שיהיה לי משהו לעשות. כדי להיזכר. כדי לשמר."

      זה לא מדהים? אפילו לא זכרתי שחנה גונן אומרת משהו דומה במיכאל שלי. ווי ווי, הכול זיכרון, הכול. גם ספרותי. קראתי את מיכאל שלי בנעוריי, רק אז, ובכל זאת עשרים שנה אחר כך, כתבתי את הפסקה הזו, שמאיה נזכרת ולמה היא כותבת. ווי, כמה מרגש. כתיבה היא זיכרון, גם קריאה. לחשוב כמה דברים שאנחנו קוראים חודרים לספרים שאנחנו כותביים. ואווו!!!!!

      • רן, בקורת מרתקת, מזמינה לקרוא, וטוב מדי פעם לפרסם בקורות שכבר התפרסמו, ולחגוג את החוויה של ההוויה של תקופה, שאלי מדברת מכמה הבטים, בענין דני דין זה חלומו של כל ילד, ונידמה לי שזה חלומם גם של מבוגרים, ואגב לפני דני דין הגיבור היה יותם הקסם של יאנוש קורצ"אק, ויעל אני בטוחה שאשיג את הספר כדי לקרוא כי נראה לי שהוא מבטא את אורה הכפולה, ומדבר על על לב היומיומיות של הנפש לא רק של הילדה רחל שהיא קטנה וגדולה, אלא מבטאה את המיגדר הילדי נשי. שנה טובה לך רני וליעל, ולא יכולה שלא לומר שוב שהבערת בי את הסקרנות לספר הזה, וזה מה שביקורת טובה צריכה לעשות, מבלי לפמפם, " הספר ניפלא". תודה.

        • אורה, שנה טובה. אכן חשבתי להזכיר את "אורה הכפולה" ולאור שמך ברור איך את מתחברת לספר הקסום הזה של אריך קסטנר. את צודקת, יש מקום להשוואה. חשבתי על זה והחלטתי לא להעמיס. אולי סיבה לעוד רשימה. אגב, הביקורת המקורית הייתה רק 700 מילה וזאת למעלה מ-2,000, זאת בהחלט ביקורת מורחבת או מסה קטנה. כל ההיבט המגדרי שמפותח כאן מאוד, חסר ברשימה ההיא. אגב, גם אני זוכר בערגה את "יותם הקסם" של קורצ"ק ו"המלך מתיא הראשון" המופלא שגולם על ידי שייקה אופיר האגדי. רני

    • יעל, שנה טובה. אני שמח שהצלחתי לשמח אותך. אגב, הביקורת ב"עיתון 77" שימשה רק מַסָּד למסה הזאת. זאת שהופיעה אז הייתה 700 מילה וכאן לפנינו למעלה מ-2,000. ההיא שהתפרסמה לפני שנים אכן חסרה הייתה את ההיבט המגדרי ומובן ששיעוריה של ד"ר רוני הלפרן גם הם התפתחו עם השנים ובהם נעזרתי. בביקורת המקורית כל זה לא קיים כלל. גם ההשוואה לשתי הסופרות האחרות, רוחמה אלבג ודורית אבוש, נכתבה כאן קצת אחרת. בכל זאת, חלפו להן למעלה מעשר שנים. נוּ שׁוֹיְן, ודאי שאני זוכר איך נפתח "סוף סוף רומן". אין זה מקרי שהשתמשתי בציטוט של חנה גונן מתוך "מיכאל שלי". אני שמח שציינת זאת כי אני התלבטתי. רציתי להדגיש את עניין הכתיבה כזיכרון דווקא ברומן זה.

      • רני, בסופו של דבר אני חושבת שכמעט כל כתיבה אישית לירית היא כתיבה שמבוססת על זיכרון. ובזה אתה כל כך צודק גם בנוגע לרומן שלי.
        לפני כחצי שנה קראתי את הביקורת שלך מעיתון 77, וכאמור אהבתי אותה מאוד, וכמובן שיותר מכפי שאהבתי אותה בשנת 97. אגב, מצחיק, אבל זה קורה לי כמעט עם כל הביקורות האחרות. נכון שהזמן מכהה את הרגישות לביקורת ליצירה שכתבנו פעם?
        ולגבי ההרחבות, על רוחמה אלבג כתבת גם אז, אני זוכרת במפורש. כמה חבל שהיא פרשה מפרוזה. אולי נציע לה בלוג?
        ולגבי הקורס של רוני, כן, במשך השנים התלמידות שלה שיוצרות איתי קשר, סיפרו לי את הפרשנויות שלה לספר. היא צודקת מאוד כמובן. אני מאוד מזדהה עם הפרשנות שלה.

        • יעל, אני חושב שזה רעיון מצוין. אנסה להשיג את האי-מייל של רוחמה אלבג. יש לה מאמרים מרתקים ואולי גם דברי פרוזה. יש לי עוד שני קנדידאטים לפתוח בלוג. האחד הוא חיליק גורפינקל הנפלא שמבין מעולה בשירה ובפרוזה, אבל כותב אצלנו ב"סגנון" את כתבות האוכל ואת מדור האוכל. הוא שף אינטלקטואל ממדרגה ראשונה. מצטט את אהרן שבתאי ומוטי גלדמן חופשי תוך כדי בישול והוא רוצה להצטרף. השני הוא יונתן אסתרקין, כתב התיאטרון של מעריב ואיש ספרות מובהק. אם שירלי או את תגידי לי כן, אשיג ואשלח את המיילים בשמחה אליכן.

  10. רני,
    הרצנזיה מרתקת. איזה כיף ליעל ישראל, שזכתה לכזו ביקורת רגישה, עניינית ומנומקת היטב. ממש ברחל בתך הקטנה.
    🙂
    ואין זה משנה, כפי שרמזת, שהעלילה מתרחשת במרכז הארץ. גם ילדותי בקריות עברה עלי בבחינת "רואה מכאן את כל העולם". הרי זה היה העולם שלנו, ולא בקשנו לנו אחד אחר. וגם שם רווחו מעשי הקונדס (לפלח מהמכולת) או הצורך לתת בבריות סימנים (רחל הגדולה ורחל הקטנה או דודי הפושטק ודודי השתקן. היינו הך).

    ויש קשר הדוק בין הגוף, הבית והתשוקה. הרי הגוף הוא בית התשוקה. ובגיל הזה משתוללים ההורמונים, והגוף פורץ מהבית כדי לתת דרור לתשוקה. ופתאם בוחנים את כל המארג החברתי שמסביב, ומציצים לבתי השכנים לגלות את מאזן הכוחות בין המינים. ומגלים את אלו, שמערערים על הסדר הקיים (בנות, שמשחקות עם בנים, למשל), ואת המחיר שהם משלמים תמורת החופש, התעוזה, המאוויים.

    מעניינים דבריך על רוחמה אלבג ודורית אבוש, אותן לא הכרתי. מעניין ששנתיים אחרי "מחכים לאליהו" יצא "גילוי אליהו" של ס. יזהר. אני מניח שאין קשר ישיר בין "האב המייסד" של ספרות דור תש"ח לבין אלבג, אבל קונספטואלית, אני משער, אולי יש קשר סמוי כלשהו? החיפוש בעת המלחמה אחר חייל בשם אליהו (אצל ס. יזהר) וההקבלה, לכאורה, לאליהו הנביא, שיתגלה. האם זה קיים אצל אלבג?

    • אסתי, תודה רבה לך. אני מסכים איתך, בדומה למה שכתבה אורה, שהספר הזה, הרומן הקצר הזה, אין למצות אותו ברשימה. אפשר לכתוב עליו גם מזווית של לשון סיפורי ילדים וספרי ילדים. ואגב, מי ייתן ותצאי ממחבואך ויצירת מופת בחיקך. שנה טובה.

    • שחר-מריו. שוב היטבת לקרוא ולנתח. נפלא. אני זוכר, אגב, שס.יזהר התארח במכללת לוינסקי כמדומני ורוחמה אלבג כבר לימדה שם עוד לפני שהיה לה דוקטורט. היא נתנה לו את הספר הקסום שלה והוא סיפר לה שספרו עומד לראות אור והוא "גנב" לה חצי מן השם. אבל כמובן כיוונת נכון. השימוש באליהו אינו מקרי. הוא תמיד מעורר חיכיון למשהו טוב שיקרה, אופטימי. הכמיהה לגאולה של הילדה אצל אלבג יכולה בשקט להקביל לכמיהה של הדובר החייל בספר למצוא את אליהו. המסע, החיפוש וחוסר הרצון להרפות עד המנוחה, משותף לקובץ הביכורים של אלבג וכמובן לרומן המאוחר של יזהר. שניהם ראו אור באותה שנה.

    • שחר מריו, אני מאוד ממליצה על דוריש אבוש, סופרת שאני מאוד אוהבת. היא חיה באמריקה, אז קצת מתעלמים ממנה כאן. הצעתי לה פעם בלוג, בהתחלה היא רצתה, אחר כך קיבלה רגליים קרות. חבל. הזדמנות להכיר אותה.

      • דורית אבוש מעולה. אפשר למצוא פרטים עליה באינטרנט. ספריה המומלצים בעיניי הם דווקא המוקדמים, הפורצים. שחר-מריו, "צל ארוך רשום בגיר" שהוא חצי שירה, חצי פרוזה ו"הדים ורוחות" – סיפורים. וכמובן "בית רעים" – נובלות. כוחה של אבוש שהתגלתה בשעתו ב"עכשיו" ניכר בסיפור הקצר ובנובלה. זאת כמובן רק דעתי. גם שני הרומנים שכתבה אחר כך האחד הוא מעין נובלה מורחבת, האחרון מעין כמה נובלות שזורות מעשה מארג. רני.

        • בוריס גֶרוּס

          שלום רני!

          אני מציץ לכאן לעתים, גם מהעיר המלכותית קראקוב… ורואה שהכל בסדר, מאמר מעניין על סופרת מעניינת.
          היה בקשר!!!
          איך מתקדמת "עמדה"? מתי נראה אותה?

          שנה טובה, וד"ש מכולם, לכולם.

          • בוריס ורומן, שנה טובה וגמר חתימה טובה לכם היושבים בגולת פולין השמחה. יעל ישראל היא אכן סופרת מרתקת וגם ספר הסיפורים שלה "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד, הסדרה הלבנה) הוא חזק מאוד ואני ממליץ עליו בכל פה. "עמדה" בנושא "הארץ הבית" תצא ככל הנראה עוד כחודש. שתי חוברות: באחת שירה וסיפורת ואילו בשנייה שירה ומסה. אנא שִמרו על קשר וכִתבו מה שלומכם ואיך אתם מתאקלמים. עוד מעט חורף, וחורף בקראקוב זה לא משחק ילדים. זה לא תל אביב, יפו או בת ים שלנו. רני.

  11. רני, רשימה מעמיקה, וכתובה יפה, על ספר נפלא שיהיה מעניין לשוב אליו. ובכלל, מבורך המפעל הזה שלך של קריאה חוזרת בספרים

    • תמר, תודה לך. בשבילי זה כיף לא נורמלי לחזור ולעסוק בסופרים ומשוררים עכשוויים ומן העבר העברי בלא שום מחויבות פריודית כפי שצריך לעשות בעיתונות השבועית או בכתבי העת. זה מחזיר אותי למקום הבראשיתי והשמח הזה של לכתוב שלא על מנת לקבל כסף ומעמד. זה מזכיר לי למה התאהבתי לכתחילה בספרות: משוררים, מסאים, סופרים. הטור הקבוע שייסדת בבלוג על ספרי שירה עכשוויים הרואים אור הוא חשוב מאין כמותו. אין כמעט יחס רציני ומעמיק לשירה במרחב הספרותי, אבל יש התרחשות מתמדת ומרגשת גם בהוצאות הספרים וגם בכתבי העת ובבמות קריאה. כל כך חשוב שגם בבלוג שלנו תהיה כתיבת על.. ולא רק כתיבת את… רני.

  12. איריס אליה

    רני יקר, וואו. רשימה מרתקת וחכמה. ההשוואות שאתה עורך פשוט לא מפסיקות להרשים אותי.ואיך הייתה אומרת בגירה, יש עליך. באבו אבוה יש עליך.

    • לרני,

      אם אתה כופר בפוסטמודרניזם וקורא לזה אקזיסטנציאליזם רזה.

      עיקרון שאני כופרת בו מכל וכל,

      נשאלת השאלה, איך אתה יכול לדון בבעיות של מגדר, שהוא חלק מן ההתפתחות הפוסט-סטרוקטורליסטית.

      לתופעה של חיתוך הגוף קוראים cutting, זוהי תופעה ידועה בתחום הפסיכיאטריה, ומן הראוי היה להזכיר אותה גם כאן. במקום לדקלם שזהו רומן מגדרי.

      ועוד, חסרה לי אמירה יותר בוטחת של כותב המאמר עצמו.

      יכול להיות שאתה ויעל ישראל תכעסו עלי, אבל לכתוב ככה זה די מסוכן ללקות בשטחיות משהו.

      אז מכיוון שכולנו כאן מאוד אוהבים ומאוד מפרגנים אחד את השני. אז כמה כיף לנו וטוב לנו!!! 🙂

      חוה

השאר תגובה ל שחר-מריו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל