בננות - בלוגים / רן יגיל / ציפור הנפש. על שיריו של יחזקאל נפשי
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

ציפור הנפש. על שיריו של יחזקאל נפשי

ציפור הנפש

על שיריו הפזורים בכתבי-עת ובמוספים ספרותיים של יחזקאל נפשי

יחזקאל נפשי הוא משורר צעיר וטוב, אבל לא רק על כך באתי לכתוב. שירת נפשי מעוררת מחלוקת. יש הרואים בשיריו יופי דרמטי-דתי-חגיגי ויש הרואים בו אפיגון של משוררים רליגיוזיים שקדמו לו, בעיקר פנחס שדה, אבל גם יותם ראובני, לאונרד כהן, עודד פלד, בנימין שבילי ודויד מור. ייאמר בריש גלי יחזקאל נפשי הוא משורר מושפע, אבל מי לא מושפע? חבריו של פאול צלאן (המשורר הגרמני-יהודי הגדול ממוצא רומני) מצ"רנוביץ טענו כי השורות הנפלאות מתוך "פוגת המוות" שלו גנובות ממשוררים בני זמנו: איוָן גול, עמנואל וייסגלס, משה רוזנקרנץ, רוזה אוסלנדר, אלפרד מרגול. גם חוקרים טענו זאת. ראו מאמרו המאלף של המשורר אשר רייך המצוי כבן בית בשירה הגרמנית ב"עמדה" 12-13, "הדיוקן הנזקף מתוך שברים על גלגולה של פרשת "פוגת המוות" וסביבה".

   יבגני זמיאטין, סופר ומסאי רוסי שסבל את נחת זרועו של סטאלין, כתב את "אנחנו". בא אחד, סתם אחד, קראו לו ג"ורג" אורוול כמדומני, וכתב ספר אפוקליפטי מאוד דומה ל"אנחנו", קוראים לו "1984"; "טידאוש דולנגה-מוסטוביץ"" כתב את הרומן "הקריירה של ניקודם דיזמה", הגיע יהודי פולני פְּלוֹנִי, פליט מאירופה, קראו לו יז"י קושינסקי וכתב נובלה דומה לרומן שתי טיפות מים, רק יותר תמציתית: "להיות שם"; ועוד לא אמרנו כלום על פולני אחר, גוי לא עלינו עם שורשים יהודיים כשרים, במאי הקולנוע, רומן פולנסקי, שגנב בלי סוף סצינות מאלפרד היצ"קוק ואפילו מז"אן קוקטו. על זה אמר פעם סופר הפנטזיה המורבידי הארלן אליסון: "אל תגנוב סיפור מקודמך, אלא אם כן אתה יכול לכתוב אותו טוב יותר." אין אני יכול להתחייב שנפשי כותב את שירתו טוב יותר מן המושאים אליהם הוא נושא את עיניו, אבל הוא כותב את שירתו המושפעת בדרכו המקורית.

   נדגים זאת בכמה שירים:

   ב"עמדה" 16 פרסם נפשי שירי לירי, עצוב מאוד ובמרכזו דובר צעיר חולה המחפש גאולה באמצעות אגרטל פרחים שניתן לו במתנה, לכאורה סתם ואזה. האגרטל כמו שר אליו מוזיקה שמימית בעת מחלתו. איזו רגישות רבה של אמן יש בהעמדת מצב אין מוצא מעין זה למול הקורא.

   נצטט: "פניי עטו אז ארשת מסוימת של מוות./ כמדומה ביקשתי את מותי. שש הייתי לקראתו בחפץ לב./ שישה חודשים ועוד שנה, ואני אז נער השוכב כחפץ/ מודח במיטתו, דועך לאט, קמל בחשכה למול היופי הנחשק,/ למול החיים אשר בחוצות, מנגד כותלי בית החולים/ אשר בו אני מתגורר בשעה ההיא. והיה זה יום אחד, שעות אחדות טרם עלות השחר/ ואני פוקח את עיניי באיטיות ולפניי האגרטל/ אשר הביא לי מקץ שעות אחדות ידידי יעקב חנקין/ (או שמא היה זה מתן שמואלי, אינני בטוח), וכמדומה דימיתיו/ לשר, למנגן דבר-מה…/ היה זה וכמו נעימה עדינה בקעה מתוכו, מלבו,/ כמו הנרקיסים אשר בו שרו מוזיקה רכה, ליטורגית./ ואז שוב החיים, היופי, הרהור מעורפל אודות אהובה/ שהייתה לי בנעוריי./ והנה עתה, זכר השעה ההיא עולה בדעתי שוב./ נדמה לי עתה, שכמו חיי שבים על עקביהם,/ (אף כי חלפו שנים רבות מאז)./ עתה שוב שעת טרם עלות שחר, ואני יושב לבדי בלב חדרי/ הקטן אשר בפתח תקווה,/ והאישה אשר אהבתי, אשר נשאה/ את ילדי ברחמה,/ שבה להתגורר בהונגריה אשר ממנה באה כחלום,/ חמקה ממני כנראה לעד./ למולי, תחת החלון, האגרטל העדין מזכוכית הפורצלן כמוזיקה נאה,/ מספר נרקיסים חיוורים…/ חרציות אחדות גם."

   הדובר קושר את הקול העולה כמו רקוויאם או כקול מקונן מתוך האגרטל לזיכרון טראומתי מאוד של אובדן אהובה מארץ זרה ששבה אל ביתה. לא ברור מתוך השיר אם התינוק ברחמה הפך לילד והוא רחוק מאביו או שנעשתה כאן הפלה, אבל אין זה משנה. הכאב נותר כאב והוא שם, מזמר מתוך האגרטל. אני גם מאוד אוהב את הסיום של השיר במילה האגבית גם, כאילו מצבו של האדם, החיים, מתגמדים בסופו של דבר למילה בת הברה אחת והסוף נשאר פתוח כמו זנב קטוע.

   בשיר אחר שלו, שפורסם בשעתו במדורי "שיר אחד והערה" ב"מעריב", הוא מתאר את תחושת האדם בשעה שהחפצים הופכים כהים ובעצם נעלמים אט אט מעינינו, לא משהו שלא שמענו עליו, בעצם משהו שכל אחד חש בדרך זו אחרת, בחילוף שבין יום ללילה, כאשר אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא.

   שווה ציטוט: "בשעה שאני נח במקום הזה/ כותב/ השקדייה מתפרצת מול ביתי// החפצים כושלים חסרי כבידה/ באוויר החדר, קִצְרֵי קול/ אין בכוחי עליהם// לעת ערב אפתח אור מטבחי/ ואחזה בדיוקנך// יסלח לי בוטיצ"לי/ דימיתיך לוונוס שלו בלידתה/ (נפקחת מתוך הצדף הלבן)."

   אף כי השיר מתנאה בתרבותיות יתר, שימוש במעשה האמנות ובצייר קלסי, אי-אפשר שלא לחוש כאן שוב את האהובה הארצית, העכשווית המבצבצת מבין לשורות, זו שברחה להונגריה ואולי זו כבר מישהי אחרת שהדובר מאוהב בה בכל לבו. זה מזכיר לי את אותה אמירה של פבלו פיקאסו כשאחז במסכה האפריקנית והכריז: "היא יותר יפה מוונוס ממילו."

   בשיר אחר, אמיץ עוד יותר לדידי, מֵעֵז נפשי, המשורר הרגשן, לפנות אל הנפש. זה סוג של אומץ בעולם ציני כשלנו. שירה צריכה להיות קרה, אסתטית, צינית, מודעת לערך עצמה, רחוקה מן הקורא. או להתחנף אליו בדימויים מתקתקים מצחיקנים כאלה. לא אצל נפשי. הוא מחזיר לנו את המילה "נפש" אל תוך השירים ועל כך עלינו להודות לו. מילה שנעדרה ובפעם האחרונה שחשתי בעוצמתה היה זה בשיר "סונטה אל נפשי" מאת משורר הנוף הנפלא יעקב פיכמן, שיר הפותח את המבחר שהמשורר עמוס אדלהייט ואני ערכנו במסגרת הסדרה שלנו "ספרי מופת עבריים": "נפשי אשר כבארץ מדומדֶמֶת/ תעית. ביקשתְּ, ולא ידעת מה,/ השמש לימינך ואת עוגֶמֶת/ עליו תמיד במבואֵי-גן אילמָה.// ימים רבים נלאֵית למצוא הדלת,/ וסביב קוטרֵךְ תַּרְתְּ קֶסֶם לא נגלָה,/ וַתבלמי כל פרץ קול נבהֶלֶת,/ כִּבְלום חיה נוהמת בַּמצוּלה.// אך את אהבתְּ, כאבתְּ וַתרעבי/ לְחֵן אדם שָׂרַד, וכל רְקַב/ סתריו מאז תיעבת, מאז ידעת.// עתה כי שַׁבְתְּ מנדוד כְּבֵדָה בִּיפִי/ עולם וסוד מַדְוָיו, שְׂאי את לַהַט/ ערבּךְ טהור ללב אדם ניגף."

  ובשפתו של נפשי: "נפש שבורה, נפש שבורה,/ בחצות היום עת איש אינו שומע את בכייך/ אני רואה דמעותייך כגבישים של יופי טהור./ כשחר הדור, חיזיון אילם, עטור במצוקת/ זיכרונותייך שאינם כלים./ כאב הזיכרון אינו מרפה./ נפש מיוסרת,/ רחפי בעלטה אל תוך ההעלם המסמא,/ בינות הליל, בשקט, לאמת הענייה./ לא לַשקר ולפרסום. לחידלון בכייך, לבודד ולעזוב,/ את זו אשר בצוקתך, הבודדים, הבודדים,/ רק להם דמעותייך./ רק לעזוב ולנשכח בבוא ממשלת לילה, הם הרואים./ הם החוזים בפולחנך האלילי, במשיחיות התיקון,/ שבעה שנשברים צִלְלֵי הערב,/ עת מאפיר היום,/ בשעה בה ירכין הפרח את ראשו ענוגות,/ הם, הם יראוך למול טוֹטֶם אדום מוזהב כגלד./ דבר לא יועיל לך. גם לא שירים./ בכי נפש יפה, בכי נפש מאירה בחיוורון. בכי את שאהבת ונאהבת,/ את שזנחת ונזנחת./ נומי עתה./ אל נא ממך לבקש עוד מחסה./ אל לך להיחבא./ התקשטי נא לפני אדון עולם."

   שורות אלה, הפנייה אל הנפש כאל אחות קטנה שצריך לרחם עליה, הזכירו את הסיום הנפלא של מרגריט יורסנאר ברומן המונומנטלי שלה "זיכרונות אדריאנוס", לא פחות ולא יותר, שם היא כותבת מפי הקיסר שהיה אדון על כל העולם העתיק, מלך בשר ודם שמת ככל האדם, הנה בא הצדק האבסולוטי: "נפש קטנה, תועה, נעימה, חברה של גופי מארחך, עומדת את לרדת אל המקומות החיוורים, הקשים והעירומים, שבהם יהיה עלייך לוותר על שעשועי-העבר. נביטה-נא יחדיו עוד רגע אחד בחופים המוכרים, בכל הדברים שבוודאי לא נשוב לראותם… הבה ננסה לבוא אל המוות בעיניים פקוחות…".

   בשיר נוסף משים עצמו נפשי נזיר לכמה ימים גשומים במנזר בעין כרם, שם הוא מבקש לִמְדוֹת ולהעמיק בתחושת האובדן של האדם. לפתע, כמו משום מקום, גח לו ממקום אין יודע, טימותי לירי, שהפיץ בשנות השישים את סם האל. אס. די לנערי הפרחים הרוחניים, שמכר לכול את הפנטזיות בצבעים והאושר המדומה, וביקש במותו כי יפזרו את גופתו בחלל. "סמוך לשעת שחרית. בחדר שהקצו לי הנזירים במנזר בעין-כרם./ מבעד לחלון, מטר דק, אינו חדל מלשטוף את האדמה./ דומה כי מזה ימים אחדים זה כך. שנים אולי/ שותה תה בחלב חם, מעיין בטימותי לירי design for dying,/ על שמונת מעגלי התודעה. לי אולי, מתאים היה לחבב משנה כשלו…/ ייתכן כי בזמן אחר, הייתה תורתו מתחבבת עליי באיזה אופן./ איזה דברי הֶבֶל… תחת זאת אני מוצא את עניין מותו קרוב יותר ללבי,/ עפרו שפוזר בחלל היקום…/ הגשם מתחזק. דמדומים. תחושת לחות. פה ושם קברים מבצבצים בנוף,/ מלאכי שַׁיִֹש נשטפים בגשם. פניהם מיוסרים.//…" נפשי מתעמת עם לירי. תחושת הפנתאיזם של נפשי המופיע גם בשיר "עכשיו שהחפצים" מורגשת כאן ביתר-שאת. אפשר למצוא את האלוקים בכל דבר ודבר, רק צריך להיות בשקט לרגע ולהקשיב. ובמילים הקדושות שלנו מן התפילה הלקוחות מן הנביא ישעיה "קדוש קדוש השם צבאות מלוא כל העולם כבודו" (ישעיהו, ו, ג).

   מה גורם לכך שחִצי ביקורת מפלחים שירה רגישה ומרגשת זו. התשובה גלומה באישיותו של נפשי ולא בשיריו, כלומר זה עניין יותר סוציולוגי או סוציו-ספרותי ופחות בלטריסטי. נפשי, שניים גרים בתוכו. מצד אחד משורר רגיש בעל שפה גבוהה, לעיתים מליצי עד כדי היפרקורקציה, המרבה לכתוב על הבדידות ועל השאלה האמונית, הדיאלוג שבין אדם כיצור מיוסר לבין אלוהיו. שיריו נישאים כמו תפילה פרטית. כל זה מצד אחד. מן הצד האחר קיים נפשי שהוא איש רֵעים להתרועֵעַ, טווה חוטי קשרים באמצעות התקשורת, מקדם את ענייניו הסוציו-ספרותיים כגון פסטיבלים, תערוכות שהוא יוזם. אנשים לא יכולים לסבול את העובדה ששניים כל כך מנוגדים ידורו באחד. זה מקומם אותם: האחד רוחני כל כך והשני פרקטי וארצי כל כך, רץ להצטלם בכל יום בעיתונים.

   יחזקאל ידידי, המשורר המוכשר, לך בכוחך זה, המשך בדרכך שלך שהיא מקורית ומושפעת כאחד, וכתוב שירים יפים ודאג לענייניך האחרים, כי אין באמת מי שידאג להם עד הסוף בעולם אופורטוניסטי זה. אסיים בשורות שגם פנחס שדה היה חולם לכתוב וכמובן גם יחזקאל נפשי, המופת הגדול של כולנו, ובוודאי של שירה אמונית מן הסוג הזה, משורר תהילים, דוד המלך: "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו. גם כי אלך בגֵיא צלמוות. לא אירא רע כי אתה עימדי, שבתך ומשענתך המה ינחמוני." (מזמור כג, ד). 

 

 

226 תגובות

  1. מתוך הביטאון לספרות "עמדה" 19, שירים ומסות בנושא "הארץ הבית", הרואה אור בימים אלה.

  2. רן היקר, מדובר בגנב ולא באדם מושפע. מדובר כאן בנוכל ולא במשורר. במאחז עיניים המודה בכך בריש גלי. הוא גנב שיר גם מאלן גינזברג. נראה שאתה לא מעודכן ומנסה לשתף פעולה עם פושע ולכסות על פשעיו בלבך הסלחני. אך אין מקום בשירה העברית לאופורטוניסטים כאלה. השירה שואפת לטוהר המידות. אחרת, למה אנו זקוקים לה?

    • אילנה יקירתי. כל שכתבת מוכר לי. אבל השירה אינה שואפת לטוהר מידות. בהרבה מקרים שירה אינה עניין מוסרי כלל. יש המון משוררים בעייתיים מבחינה אֶתית כמו דוד אבידן הגדול או יונה וולך הנפלאה. שורות שיר נלקחו באופנים שונים ממשוררים שונים לאורך הדורות. אני זוכר שורות שיר של וולך שנלקחו מוויסטן יו אודן. פעם האשימו את ברטולט ברכט בגנבה ספרותית. נדמה לי שהוא ענה בחצי בדיחה, משהו מעין, "אני קומוניסט, מותר לי." בכל אופן, אין צורך להתרעם. אני מוצא את שירת נפשי יפה אף כי את טוענת שיש כאן בעיה של טוהר המידות. תודה על התגובה. רני

  3. אורנה מרום

    הבעיה העיקרית שלו הוא שהוא בעצם מעוניין להיות סלב ולא משורר. השירה דורשת צניעות.

    • אורנה, זו טענה מאוד יפה שהשירה דורשת צניעות, אבל לצערי אין לה מאחז במציאות. ראי דוד אבידן או מאיר ויזלטיר בשיריהם המיוסדים על האגו הגברי הישראלי, אבל אלה שירים מצוינים. גם משוררים כביכול צנועים ונחבאים אל הכלים – הם מטעים. דברי עִמם פעם ותראי שרבים מהם מלאי חשיבות עצמית, מכירים בערך עצמם ללא גבול. עם זאת, הם משוררים מצוינים. מעין פאסיב אגרסיב שכאלה. צניעות ושירה לא תמי הולכים יד ביד. תודה על התגובה, רני.

    • אז מה זה אומר על רוני סומק ?
      הוא הרי המשורר הכי מיוחצן היום. יחזקאל, כמו סומק, התחיל מהשירה והעיתונות חיבקה ומחבקת אותו.
      מה הוא אשם ?

      • ניר יקירי, יש צדק רב בדבריך. גם את רוני סומק הנפלא האשימו לא פעם בהשפעות חזקות, תחילה של עורכו בספרוניו הראשונים בהוצאת "מסדה": "גולה", "סולו", "אספלט", הלוא הוא המשורר אמיר גלבֹּע. (אגב הרצף הזה הוא בית ספר לכתיבת שירה בעיניי). אחר כך הוא הואשם בהשפעות חזקות מיהודה עמיחי. תגיד לי, כמה לא מקורי יכול להיות אדם שכותב שורות מקסימות מעין אלו הנחקקות ישר אל תוך לבּך.

        "עוד מעט תישלף העיר תל-אביב כמו אקדח.
        מה שיבוא מכיוון היָם יתחיל בְּרוּחוֹת חַמּוֹת
        וברחובות כבר ידברו בשקט של אַחֲרֵי היריות.
        חבל שאין קרקס בעיר הזאת,
        חבל שאין בּולע חֲרָבוֹת, שאין קוֹסֵם, שאין פילים, שאין דרקון, חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו כשאני מראה למישהי לא מכאן
        את פֶּלֶא הירקון."
        (7 שורות על פלא הירקון)

        הייתי רוצה להיות הנמענת שקיבלה את השיר הזה.

  4. הנה דוגמא לגנבה גסה

    מען חדש- יחזקאל נפשי

    אני חייב להיפרד,
    ולתת דעתי על עצמים רבים:
    ספרים, שעונים, מאפרות,
    תיקים, משחות נעליים, ציפות,
    סדינים ועורות,
    אפילו על גווילי עורי שלי

    זה הכל קצר כל כך – אלן גינזברג

    אני חיב לותר על
    ספרים, המחאות, מכתבים
    כונניות תיקים, דירה
    כרים, גופות ועור
    אפילו על הכאב בשיני.

    נפשי אפילו לא טרח לשנות חלק מן המלים. הוא פשוט הלביש עוד מלים משלו. לפחות היה טורח להקדיש את השיר לגינזברג.

    • אילנה, אני מכיר את השיר. זו דוגמה מצוינת להבדל בין השניים. בעוד שאצל גינזברג יש קריצה הומוריסטית – כאב שיניים, (כולנו יודעים עד כמה הדבר הקטן והשגרתי הזה יכול לאמלל אותנו והיינו רוצים לוותר עליו), אצל נפשי הרומנטי, שלא כגינזברג הפרוע, נולד הצירוף היפה מאוד בעיניי "גווילי עורי שלי" והוא מקורי בעיניי. רני.

  5. שלום רן
    אני לא בקי בסצנת המשוררים, אבל את הסיפורים האלה על יחזקאל נפשי כבר יצא לי לקרא.
    מהדוגמאות שהבאת ומהדוגמא שהביאה אלנה טל עולה באמת בעיה.
    קראתי שירים אחרים שלו שהיו יפים בעיני ולא זיהיתי עקבות זרים בהם.
    בתור ידידו, מה הוא עונה על הטענות האלה וביחוד על דוגמאות מהסוג שהביאה אילנה.
    מה הסיבה שאיש מוכשר יעשה דברים כאלה ביחוד כשהוא יודע ש"חברים" מקשיבים לקולו ומחפשים אותו?

    • גיורא, תודה על תגובתך. אני שמח שקראת שירים אחדים של נפשי והתרשמת. אינני יודע מדוע נפשי כותב כך. אני אישית התרגשתי משיריו. אולי הוא צריך לחפש לעצמו קול יותר מקורי ופחות מושפע לעתיד לבוא. עם זאת, אני קורא שירה ואינני "קצין משטרת הספרות". נהניתי, פרסמתי וכתבתי עליו. אולי גם נפשי עצמו יפיק מהדיון בשיריו. תודה על התגובה, רני.

  6. לא רק את שדה (+גינצבורג ועוד) מחקה נפשי – הוא מוצא לכך כר גם בשירו של ט. כרמי, "תנאי".
    השיר "הכרח" של נפשי התפרסם ב"משיב הרוח", חוברת יב.

    ט. כרמי: תנאי

    קֹדֶם אָשִׁיר. אַחֲרֵי-כֵּן, אוּלַי אֲדַבֵּר.
    אֲנִי אֶחֱזֹר עַל הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

    כְּאָדָם הַמְשַׁנֵּן תָּווּי-פָּנָיו עִם שַׁחַר.
    אֲנִי אָשׁוּב עַל שְׁתִיקוֹתַי

    כְּשֵׁם שֶׁהַיָּרֵחַ מִתְמַעֵט.
    אֲנִי אָנִיף בְּרַבִּים אֶת עוֹף-הַבֶּכִי

    כְּיֶלֶד הַשּׁוֹלֵף חַרְבּוֹ בַּפּוּרִים.
    אֲנִי אֲחַזֵּר עַל יָדֶיךָ הַסְּגוּרוֹת

    כַּעֲשָׁשִׁית הַמַּשְׁחִירָה בְּלִי-הֶרֶף.
    כֵּן, אֲנִי אֶחֱזֹר וְאֶשְׁתֹּק וְאֶבְכֶּה

    וְאָשִׁיר. קֹדֶם אָשִׁיר. אֶעֱטֹף אֶת הַמִּלִּים
    בַּשַּׂקִּיוֹת נְיָר, כְּמוֹ רִמּוֹנִים.

    וְאַחֲרֵי-כֵּן, אוּלַי נְדַבֵּר.

    יחזקאל נפשי: הכרח

    תְּחִלָּה אֲשׁוֹרֵר. אַחֵר כֵּן
    אוּלַי אֲסַפֵּר לְךָ עַל חֲוָיוֹת הָרִמּוֹן
    שֶׁעָבְרוּ בִּי בְּצֶדפִי הַסְּתָו
    עַל מַכָּרַי
    אוֹהֲבַי
    יְדִידַי
    אֶמְנֶה אוֹתָם אֶחָד אֶחָד
    עַל אֶצְבְּעוֹתַי
    וַאֲשַׁנֵּן שְׁמוֹתֵיהֶם בְּפָנֶיךָ
    אֲסַפֵּר לְךָ עַל חַלּוֹנוֹת שְׁקוּפִים
    לָאֳנִיּוֹת סוֹחֵר
    עַל צְעִידָה
    לַהֲרָרִי בַּזֶּלֶת
    אֶעֱטֹף מַמְתָּקִים לְיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים
    וְאֶשְׁלַח אוֹתָם עַל פְּנֵי הַמַּיִם
    כְּעָשׁ הַנִּמְשָׁךְ לְלֶהָבָה
    אֲנִי אָשׁוּב וְאֵלֵךְ וְאֵלֵךְ וְאָשׁוּב
    אֶשָּׂא רָאשִׁי אֶל הַשָּׁמַיִם
    אֲצָרֵף זוּגוֹת מִסְפָּרִים
    וְאֲשוֹרֵר. תְּחִלָּה אֲשוֹרֵר
    אַחֲרֵי כֵּן אוּלַי
    אֲסַפֵּר לְךָ
    הַכֹּל

    יש לגזור ולהניח את שני השירים זה בצד זה – האחד של טשרני כרמי ז"ל, והשני של יחזקאל נפשי, כדי לעמוד על ההבדלים. הדמיון בין השנים ברור .
    כבר שמות השירים מעידים האחד על השני. בעוד ששירו של כרמי נקרא "תנאי", אצל נפשי אין כל תנאי: יש רק הכרח.
    כמדומה נצדק – ואני שמח למצוא אנשים שבדעתי – שנפשי הוא פחות משורר אוריגינלי ויותר חקיין מוצלח. ומה עם תומס צ"טרטון שכתב את שיריו ברוח שירת ימי הביניים? (חיקה שפתם, תחבירם, דימוייהם: אמנם תכניו היו אוריגינליים, ולא רק התפאורה – פתח תקוה במקום שכונת יד אליהו, אהובה שעזבה להונגריה ולא אחת שהתאבדה מעל מגדל כנסיית הלותרנים בעיר העתיקה וכו": אך ההשוואה המדוקדקת, מבני המשפטים והתחביר, הרקע הרגשי הַמְּשוּרָר – וכו" – לא כן מקומה ולא עתה העת.
    אזהרה: חסידיו קמים להגנתו ולגינוי העומדים על טהרת השירה, וגם יימצאו נערים אשר לא ידעו את יוסף ויתקיפו – שיבושם להם, עד דור אחרון. מצא מין את מינו.

    • שוב אותו מקרה של דּוֹמוּת. אני מכיר את השירים. בעיניי זאת דוגמה מצוינת להתכתבות שירית, רגשית ולגיטימית של משורר צעיר עם משורר שלא זכה לצערי למעמד הראוי לו ט.כרמי (צ"רני כרמי), שכתב שירים נפלאים והיה מתרגם מחונן (מחזות שייקספיר). אגב, השיר של נפשי מצוין, בנוי אחרת, הזרימה שלו מצוינת, והוא יוצר פרסונה שירית שונה מן הדובר של ט. כרמי. אינני מבין את הפסול בזה. עלינו לשמוח על כך שמשורר צעיר כנפשי פונה אל העבר ובמקום לראות עוד תוכנית ריאלטי הוא קורא את ט.כרמי או את רבי נחמן מברסלב, או את אליעזר שטיינמן. תודה על תגובתך, רני.

  7. טובה גרטנר

    הצילו רן, מה קורה?
    גונבי שירים…
    מאוד אוהבת מה שכתבת על יחזקאל, יש לו יכולת להכנס בפרטים ולהחיות אותם, נהנתי ממהסבר שלך, פתח את עיניי
    להתראות טובה

    • טובה, תודה רבה לך על תגובתך הטוֹבָה, הכּנה והחמה. ועוד יותר אני מודה שנחלצת להגנה על שיריו של נפשי. באמת ניסיתי להסביר מה מצאתי בשיריו ומדוע הם ריגשו אותי. אני חושב שאם לא יורדים בזעם לביטויים מקללים המורים לא עלינו על מעין פסבדו-תסמונת-טוּרֶט שלוקים בה לעיתים מידיינים, שבהם כל אחד מנסה להבריק עם איזו מילה שתשפיל את חברו, אפשר בסופו של יום לדון בכל טקסט. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב ספרים ושירים. אני רק אהבתי ומנסה להסביר לעצמי מדוע, תוך שיח עם אחרים. שוב תודה, רני.

      • פשוט נעים לקרוא. כל מילה בסלע. ככה זה בעולם הספרות, וכל שכן בעולם זעיר כעולם השירה, שכאשר בא אדם ועולה או מעפיל על אנשים אחדים, אזי הוא זוכה לגינוי. גם אלה המוזכרים לעיל ברשימתך היפה, אף הם, איש איש בתורו, זכו לגינוי. במובונים רבים, זה רק הועיל להם במרוצת השנים. כך או אחרת, מדובר במשורר ייחודי ורגיש, ששירתו יוצאת דופן. יישר כוח רן יגיל. המשך בדרכך יחזקאל נפשי.

        • נפשי מספיק מוכשר ובעל יכולת הבעה סוגסטיבית מכדי לנסות לפנות למשוררים העבר ו"להעתיק" מהם. ההתכתבות עם המשוררים שהוזכרו נראים אכן מבעיתים וחצופים אך אל לנו לשכוח כי יוצרים מתחומי אמנות אחרים עשו את אותו הדבר: אמש הייתי בפתיחה של תעורכה UNTEXT ME של אריק ונונו ובלטו ביצירותיו ציטוטים מהאמנות הקלאסית, שקיבלו מימד שונה כשהוא נתן את הטאץ" שלו, שינה והוסיף, ובעצם יצר יצירת אמנות חדשה שהיא שלו בהחלט. אפשר להתווכח על כך אם זה טוב או רע, לגיטימי או לא, אך ברור שלא נפשי המציא את הנוסחה. לסיום, אני בהחלט לא הייתי צולבת את נפשי על מה שעשה אלא מנסה להבין את החדש שהוא יוצר מתוך הישן. תודה לבית שמאי, לרני.

          • ללי, תודה על תגובתך היפה. אני שמח שנחלצת להגנה על שירי נפשי, ובכלל על ההשפעה על האדם הכותב. הנה השיר "הוא" של עמנואל וייסגלס שקדם לשיר אַחֵר.

            קברים באוויר אנחנו חופרים
            מתנחלים עם אישה וילד בבית הקברות.
            במרץ נחפור כשאחרים מנגנים בכינורות,
            חופרים קבר והלאה ממשיכים.

            הוא רוצה שהקשת תנוע נועזת וקפדנית
            על מעי המיתרים כמו עזות פניו:
            נגנו צלילי עדנה מהמוות, רבאומן גרמני,
            הזוחל דרך הארץ כמו ערפיליו.

            וכשהדמדומים לעת ערב מפכים דם,
            אני פותח את הפה הנשוּך, המתעוות
            וחופר בית באוויר למען כולם:
            רחב כמו ארון-מתים, צר כשעת המוות.

            הוא משתעשע בבית עם נחשים, מאיים וכעסני,
            בגרמניה יורדים דמדומים כשערה של מרגריטה.
            קברות אחים בענן אינם צרי מידה:
            כי המוות הוא רבאומן גרמני.

            התרגום היפה הוא של המשורר אשר רייך. מזכיר לכם משהו השיר של וייסגלס. הרי זה דומה פלאים לשיר של פאול צלאן הידוע "פוגת המוות". מי שמכיר ומוקיר שירה יודע ודאי את השיר המונומנטלי הזה. השיר של צלאן שלם יותר, טוב יותר, אך עושה שימוש ממש בשורות אלה ובעולם דימויים זה. בתגובה הבאה אכתוב את השיר של צלאן כי הוא ארוך ויוכל הקורא להשוות. שבת שלום וחג חנוכה שמח לכולם.
            וללי, יקירתי, בית שמאי היו מחמירים, ודאי התכוונת שאני בית הִלֵּל. אבל הלכה כבית הלל. רק באחרית הימים תהא ההלכה כבית שמאי ובינתיים אנו בזמנים רגילים, אז אני בית הִלֵּלָלִי.

          • ברור ברור בית הִלל אתה רני היקר. בקשר לשירו של פול צלאן, ידוע שהשיר הענק הזה מלא בהשפעות. קראתי סברה נוספת, שבאיזה כפר גרמני שגור הביטוי חלב שחור, ושזהו מקור ההשפעה בשיר המדובר. מכל מקום "שיבוטים בכל מקום…" ולבטח לא זו היתה סיבת התאבדותו של צלאן.

          • ללי, זאת לא הייתה סיבת התאבדותו. צלאן הרגיש כמי שזיהמו לו את שפתו, שפת האמנות שלו, הגרמנית האהובה עליו. שיריו הלכו והצטמצמו עד לנקודת אפס-מילה, עד סריגת השפה. אל לנו לשכוח את הטראומה הנוראה של השואה ואת אובדן יהדות אירופה, שזה עיקר העניין. באשר להערתך על "חלב שחור" לדעתי היא נכונה. שבוע נפלא ופורה, רני.

          • ללי, אין לך מושג על מה את מדברת.

          • אילנה, לדעתי דווקא יש לה מושג. אולי היא אינה מדייקת עד הסוף, אבל גם אני שמעתי את הסברה הזו. מעבר לעובדה ש"חלב שחור" זה אוקסימורון צבעוני חזק מאוד ומרטיט כמוטיב חוזר בשיר. רני.

        • שירה, תודה לך על תגובתך. אולי כדאי לחזור על דבריו של אברהם שלונסקי כמדומני, שאמר שרק בָּלָטָה אינה מושפעת, אם היא עשויה היטב. הגשם יורד, מכּה בה ומחליק ממנה הלאה. אבל אדם, בשר ודם, תמיד מושפע ומשפיע. אני חושב שנפשי לקוח את השפעותיו אל המקום האישי שלו. בשירו האחרון שפורסם ב-ynet, הוא אפילו עושה שימוש יפה בעיניי בדמותו של הנביא יחזקאל בן-בוזי מן התנ"ך כדי לגעת בפרסונה השירית שלו. אהבת את זה. רני.

          • היי רני
            אני קורא בעניין את ההתנצחות הזאת. אמנם אין לי עניין רב שירה או ביחזקאל נפשי, אבל מה שבולט כאן הוא גישת בית הילל שאתה נוקט, תכונה מופלאה ולא כל כך מצויה לרוב אצל דמויות בתחום הזה. מישהי כאן הגדירה זאת כ"סלחנות", והיא הואילה לגלות קצת סלחנות מצדה כלפי סלחנות זו שלך. אלא שזו אינה סתם סלחנות עיוורת, לדעתי, אלא יכולת למבט מקיף על שלל האנשים והתופעות שמתרחשות בתחום השירה/ספרות. שלא לדבר על הסבלנות והידענות שמופגנות בתגובות שלך. ואם נניח שנפשי באמת מושפע יתר על המידה, אז מה? מי מת? מאיפה כל חרון התליינים הקדוש הזה? לא בטוח שהוא נובע מחרדה לאיכות השירה.

  8. רני, אתה משתף פעולה עם גנבים. מה זה אומר עליך? ולכל שאר הלקקנים, שירה, טובה, אין לכם מושג מה זו שירה.

    • אילנה יקריתי, אני איני משתף פעולה עם אף אחד. אני קורא שירה ומגיב על מה שאני קורא אם זה מעורר אותי. אנצל את התגובה הזאת כדי להביא את שירו של צלאן. אנא ראו את ההערה לללי המביאה את השיר של עמנואל וייסגלס ותבחינו בדוֹמוּת השירים. גם על צלאן התנפלו, אז מה זה אומר על נפשי?

      חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותו בערב
      אנחנו שותים אותו צהריים ובוקר שותים אותו בלילה
      אנחנו שותים ושותים
      אנחנו כּורים קבר ברוחות שם לא שוכבים בצפיפות
      אדם גר בבית הוא משחק עם הנחשים וכותב
      הוא כותב כשמחשיך לגרמניה זהב שערך מרגרטה
      הוא כותב זאת ויוצא מן הבית והכוכבים מבהיקים ושורק לכלבי הציד שלו שיבואו
      הוא שורק ליהודיו שיתייצבו מצווה לכרות קבר בקרקע
      הוא פוקד עלינו פצחו בנגינה למחול

      חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך בלילה
      אנחנו שותים אותך בוקר וצהריים אנחנו שותים אותך בערב
      אנחנו שותים ושותים
      אדם גר בבית הוא משחק עם הנחשים וכותב
      הוא כותב כשמחשיך לגרמניה זהב שערך מרגרטה
      שער האפר שלך שולמית אנחנו כורים קבר ברוחות שם לא שוכבים בצפיפות

      הוא קורא העמיקו לקדוח בקרקע אתם ואתם כל השאר זמרו זמרו ונגנו
      הוא שולח ידו לברזל בחגור ונופף בו עיניים כחולות לו
      העמיקו אתים בקרקע אתם ואתם כל השאר המשיכו לנגן למחול

      חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך בלילה
      אנחנו שותים אותך צהריים ובוקר אנחנו שותים אותך בערב
      אנחנו שותים ושותים
      אדם גר בבית זהב שערך מרגרטה
      שער האפר שלך שולמית הוא משחק עם הנחשים

      הוא קורא המתיקו לנגן את המוות המוות הוא רב אמן מגרמניה
      הוא קורא הקדירו את צלילי הכינור ותעלו כעשן באוויר
      אז יהיה לכם קבר בענן שם לא שוכבים בצפיפות

      חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך בלילה
      אנחנו שותים אותך בצהריים המוות הוא רב אמן מגרמניה
      אנחנו שותים אותך ערב ובוקר אנחנו שותים ושותים
      המוות הוא רב אמן מגרמניה עיניים כחולות לו
      הוא פוגע בך כדור עופרת פוגע ולא מחטיא
      אדם גר בבית זהב שערך מרגרטה
      הוא משסה בנו את כלביו מעניק לנו קבר באוויר
      הוא משחק עם הנחשים וחולם לו שהמוות הוא רב אמן מגרמניה

      זהב שערך מרגרטה
      שער האפר שלך שולמית

      (תרגום: נתן זך)

      בכוונה בחרתי בתרגום של משורר גדול אַחֵר, כדי שלא יתלו את הדומות בין השיר של וייסגלס לשיר של צאלן בתרגום. נא לראות, דמיון מילולי מפתיע.

      • התגובה לכך היא שצלאן עשה זאת פעם אחת ונפשי עשה מזה קריירה. בן אדם שמכבד את אומנות השירה לא היה מגן על גנבים ושקרנים כאלה. אבל אצלך זה ברור שחברות במפלגתך מכובדת יותר מכל ערך אחר. אתה לא שונה מאולמרט או ביבי.

        • צר לי, אבל גם צלאן ואחרים בנו קריירה בהשפעת אחרים. גם על צלאן זעמו. באשר לחברות במפלגתי, אני נורא מצטער, אולמרט וביבי הם לא קללות בעיניי ואין הם צורת-שטן. ההשוואה אִתם לא ברורה לי כי גם אני סבור כמוך אילנה, שפוליטקה היא דבר אחד וספרות היא דבר אחר, למרות שהכול פוליטי בעיניי בעולם הזה. אבל בשום עולם אפשרי איני יכול לראות את אולמרט או ביבי כהתגלמות הרוע. תודה על התגובה. רני.

  9. עדיף לך להשאר בתחומי הפרוזה. כי בתור עורך אתה די בינוני ובעיקר בתור פוליטיקאי שמנסה לקדם מישהו מן המפלגה שלו. אז אתה אפילו למטה מבינוני, אתה שפל.גנב!!!

  10. הוכחה נוספת לשפלותך היא שבידיעות אחרונות כאשר מפרסמים שיר של משורר, המשורר הוא שמקבל את שכר הסופרים. אך במעריב, במדור שלך, אתה מפרסם שיר של מישהו ולא המשורר הוא שמקבל את הכסף.

    • לאט לאט. "שיר אחד והערה" כך קראו למדור שלי והוא כבר אינו קיים. במקומו אני כותב על ספרי ילדים מדי שבוע והמגיב או המגיבה מוזמנים לקרוא. אבל מה קשור כל העניין הזה לשירת יחזקאל נפשי הרגישה, המעניינת והיָפָה? אני מחזיר את הדָן לנושא שלשמו התכנסנו. אגב, מעולם לא קיבלתי שכר סופרים עבור הפינה שהתקיימה שלוש שנים ב"מעריב", עשיתי זאת כי אהבתי לעשות זאת. העורך של "מעריב" בשעתו, אמנון דנקנר, אמר לי, אתה רוצה לעשות, תעשה. שכר סופרים לא אוכל לתת לך בשל מצב העיתון. עֵדָה לכך שלא קיבלתי שכר סופרים היא דנה אלעזר הלוי, העורכת המצוינת והקפדנית של המדור דאז, שהגתה את רעיון הפינה, כך שאני ממש בסירה אחת עם המשוררים שפרסמתי. מה קורה ב"ידיעות אחרונות", אינני יודע. אף פעם לא עבדתי שם כעורך לשוני. שבת שלום, רני.

  11. רני, אתה באמת אדם רחב לב, אך זה ברור לי שאתה כותב על נפשי רק מפני שאתה חבר שלו. הוא אפילו עזר לך לערוך את עמדה. אם היית כותב כך על מישהו שאינך מכיר זה יותר משכנע. צר לי אבל כבר לא אוכל להאמין לאיש הזה. הוא נתפס בשקר פעמים רבות מדי. אך זה בהחלט נסיון נאה לעזור לחבר.

    • אילנה, את חשדנית לא קטנה. את אינך מאמינה לנפשי וגם לא לי. מדוע? אני מכיר את נפשי, אגב אני מכיר גם חצי מן המיליֶה. לו הייתי כותב על חבריי מן הספרות, הייתי יושב כל היום וכל הלילה וכותב מאמרי "פְּרַבְדָּה" שכאלה, כפי שאת מנסה לרמוז. השקעתי מזמני בכתיבה על נפשי לא כי הוא חבר, אלא כיוון ששירתו דיברה אליי ואני חושב שהיא מרגשת ויפה. נסכים שלא להסכים. שבוע טוב, רני.

      • במקום להתקיף את אילנה על חשדנותה אולי פשוט תחשוף בפניה את שמה של האמנית המלווה את תערוכת "שיח משוררים" האחרונה שנפשי ערך, ושנערכה בסמוך לידיעה על כך שתכתוב על שירתו?

        כדי לחסוך לך את חובת הגילוי הנאות: שמה דנה יגיל, בת זוגך.

        רה"צ.

        • המסה הזאת – לא כתבה ולא רשימה – נכתבה על נפשי לפני שהמשורר ערך תערוכת "שיח משוררים", עם כמה משוררים, תשעה כמדומני וגם עם אשתי שהיא ציירת. יש לי עדים לכך. זו לא פעם ראשונה שנפשי שהגה את הקונספט המקורי הזה עורך תערוכה מעין זו, בין אם מדובר בצייר מוכר וידוע כאורי ליפשיץ ובין אם מדובר בציירת בשם אתי אליאס שאינה ידועה. ציוריה של דנה מצאו חן בעיני נפשי הרגיש והוא ברוב טובו החליט לשתף אותה בפרויקט שלו. תודה לך רה"צ שהזכרת לי זאת כי זה חשוב לא רק בשל הגילוי הנאות, זה גם המקום להודות לנפשי האוצר היקר על רוחב לבו. רני

  12. הכתבה שלך לא מוסרית!!! אתה בעצם מצדד בגנבים. אתה בעצם טוען שזה לא נורא לכתוב ואפילו בסדר. שמעכשיו כל אחד יכול להעתיק מאחר ואפילו לפתח כך קריירה שלמה. איזה יופי!
    אולי אני אגנוב ממך? כן, לספר הבא שלי אקרא ארז כמעט יפה או סוף הקומדיה.

    • מובכת מרן יגיל

      רן, התגובות שלך על העתקת השירים הנ"ל הן עוגמת נפש, הן עלבון לאינטיליגנציה!

      • אייל גרינר

        כתיבה יפה על משורר מוכשר באמת. אין פה התנפלות כי זה לא ממש מעניין אף אחד חוץ משנים שלושה איש שכותבים פה בשמות בדויים תגובות מרובות. יחזקאל נפשי משורר טוב, ישר, וללא ספק פורץ דרך. בדומה לרן יגיל, מבחינים בכך רבים. אני שמח על הרשימה הזו. מכל זה יחזקאל רק מרוויח, כי עושים דיונים עליו ועל שירתו, כך שהקללה הזו של גנן וחבריו, היא "קללת בילעם".

        • אני מוכנה לשים כסף שאייל גרינר הוא שם בדוי.

          • אייל גרינר זה שם בדוי ממש כמו השם:נפשי!! אבל האמת היא שגם זה לא מעניין בגלל זה מספר המגיבים כה מצומצם.

          • אילנה, הבדוי גם כתב "שנים שלושה איש", אז יש סיכוי שזה נפשי עצמו. כל מי שהחליף איתו מילה יודע שהאיש מדבר עברית עילגת מאד מאד מאד.

      • נתחיל בהתקטננוּת מעין זו. עלבון לאינטֶליגנציה. אין צורך ביו"ד אחרי הטי"ת. אל-תיבּוכי, יקירתי הנה כמה שורות נוספות ממסתו המאלפת של אשר רייך ב"עמדה" 12-13. העניין נוגע להערה של ללי ולתגובה העולבנית של אילנה, שלדעתי לא הייתה במקומה.
        כותב רייך: "אשר לביטוי או לצירוף "חלב שחור", הוא כבר מופיע בשיר של אוסלנדר משנת 1925. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1939, פרסם אלפרד מרגול שפרבר את השיר "אורח מרחוק", שבו הוא עושה שימוש ב"חלב שחור" ("אינך רוצה, ילדי, ללגום מן החלב השחור של החופש?"; אבל "חלב שחור" (לדעת שטילר ואחרים שחקרו את הנושא), היה ביטוי שימושי רווח למדי באזור בוקובינה, בה חיו שפרבר, אוסלנדר וצלאן.
        כשנשאלה אוסלנדר בריאיון עיתונאי בשנת 1974, ארבע שנים לאחר מות צלאן, מהי תגובתה להאשמה שהוטחה כלפי צלאן, על ששאל ממנה את המטאפורה "חלב שחור", השיבה בצניעות אופיינית לה, ללא צל אירוניה: "אני מאושרת שפאול, משורר גדול, שאל ממני משהו שנראה בעיניו חזק ויפה."
        אפשר להניח שגם עמנואל וייסגלס חש כך. בשיחתו עם עיתונאי גרמני אמר וייסגלס, לא בלי ענווה אצילית, כי אין לו כל ספק ש"פוגת המוות" מצליחה להביע עוצמה שירית חזקה יותר, והוא כלל לא האשים את צלאן בגנבה ספרותית."

        רק אצלנו בביצה, צרות עין וקנאה.

    • צר לי, אבל אני מדבר על השפעה ופרפראזה ובשום אופן לא על גנֵבה בהקשר הספרותי. אבל בואו נשתעשע קצת, מדוע להיות חמורי סבר. נדמיין סופר בשם שמחה ידיץ – גם כן מחויבות כפולה לשמחה כמו שכתב עליי פעם מנחם בן – שכתב שני ספרים: "ארץ כמעט-יָפָה", רומן ארצישראלי המושפע מ-א. ראובני וספר נוסף, קובץ סיפורים בשם "סוף הטרגדיה", שבמרכזו שתי דמויות בשם אדיפוס שרצחו את אביהם ושכבו עם אמם. לבסוף ניקרו לעצמם את עיניהם. סופר זה מתעקש שהוא מושפע מן המשורר יחזקאל נפשי. מה עושים?

  13. דויד מור לימד אותו כל מה שהוא יודע. זה גלוי וידוע.

    • יחזקאל נפשי מודה בזה בכל שיחה שנייה עמו. הוא משתמש בעברית הלא תקנית-מליצית-קסומה שלו כדי לומר על דויד מור שהוא משורר טוב מאוד בעיניי וגם כתבתי בעבר את הדברים ופרסמתי משלו. נפשי אומר: "הוא זכאי ממני ואני חייב ממנו" משהו מעין זה על מור, והוא אומר זאת בהרבה כנות והערכה. אני מאמין לו. ובכן מה הרבותא? מה כאן התגלית הגדולה? רני.

  14. שאלת מחקר:לכל המשוררים יש זין קטן. בדקתי. לנפשי יש זין קטנטן וחסר ביטחון כמו כתיבתו.

  15. נפשי לא יודע עברית בנוסף לזה הוא גזעני, שונא ערבים ומנצל נשים.

    • רשימת ביקורת רגישה ויפה הביקורת שלך היא שירה , יש בה הוגנות כלפי שירתו של נפשי ,ידעת להצביע על יופיה ואף להראות את יניקתה ומושפעותה משירה אחרת. אהבתי את הסיום של המאמר ,איזה קול יחודי היה למשורר תהילים השירה -הכי צרופה. תודה רני על המאמר

      • ציפיתי לזה. הנה הן באות. התגובות השפויות והעמוקות. חנה, את אי של שלמות בתוך ההמולה והקָקוֹפוֹנְיָה הזאת. שימחת אותי בתגובתך כי היא בראש ובראשונה מעידה על כך שקראת את מאמרי ואת כותבת מתוך הבנת הדברים כדרכך. תודה לך על הערתך באשר לסיום המאמר. כמה טוב שאת כאן. רני.

    • לא צריך להיסחף. הוא שרוט קצת כמו כולנו ולכל אחד יש פצעים בנשמה.

      עזבו אתכם מרכילויות והאשמות.
      אינני יוצאת להגנת אף אחד, שתבינו.

      הייתי בז זוג שלו לתקופה קצרה ביותר.
      so called בת זוג רצינית וגם אני חשדתי בכשרים (שונא ערבים ומנצל נשים זו הגדרה קיצונית מדיי… ובכל זאת לא הבנתי כמה דברים) אחרי שראיתי כאן הפתעות מפתיעות מדיי על השוואות דומות מדיי של שני שירים של משוררים שונים אני מקבלת עוד תובנות שהשתיקה יפה להן.

      אבל בזכות הקשר שלו נסגרו לי המון מעגלי תובנה על עצמי.

      אמת היא נצחית ולה פנים רבות בשלל צבעי הקשת

      מה אכפת לי,
      בסוף מצאתי אהבה אמיתית ומיוחדת

      עזבו שטויות וכעסים מיותרים

      אנחנו עם אחד וזו לא סיסמה.
      משוררי ארצינו הם אחד מן המגזרים המקופחים ביותר ונוצרות אינטריגות קנאה קשות

      גם אני מתבאסת על אקו"ם ועל 0 השקלים שאני מקבלת על כל פרסום בכתב עת / הקראה ברדיו / ערבי שירה שאני מופיעה בהם באהבה

      אז אני ירדתי כרגע מהרעיון של כתיבת ספר שירה

      ואני כבר לא יודעת מי הפסיד….

      פעם הלוויים קיבלו אוכל ומגורים למען יוכלו לשורר בנועם

      היום, שבט אמני ישראל אוכלים את עצמם כי אף אחד מאיתנו לא מקבל אגורה שחוקה משום קרן ממשלתית למען יוכלו ליצור ולהתבטא בנחת,

      הנה,
      גם אני נעלמתי קצת מהבלוגייה כי מישהו צריך לשלם לי את חשבון שכר הדירה- אני.

      ועדיין לא אמרתי מילה על הסרטים הרעים שיש לי כמוסיקאית

      לא מתלוננת, רק כואבת,

      גלית

      • גלית, תגובתך ריגשה אותי. לא ידעתי שהיית חברה של יחזקאל נפשי. אבל לא נפשי הוא המדאיג אותי בתגובה שלך, אלא אַתְּ. מדוע את כל כך מיואשת מן החיים ומן הכתיבה. נכון שאנשים כותבים בדרך כלל כשרע להם, לפרוק את מועקות נפשם; אבל בסופו של יום, אני מאמין, שיש המון שמחה בכתיבה. צריך ללמוד לאהוב לכתוב, לפתח את הנטייה הזאת, ללכת שבי אחר עולם השפה והדמיון. איך כתבה שימבורסקה, "נקמת היד בת-התמותה". גלית, אל ייאוש, חברים מקשיבים לקולך. בואי נשוחח וניפגש. אשמח לקרוא שירים משלך. 0522-777289. רן יגיל.

        • רן יקר,

          תודה על האמפתיה והדאגה
          מרבית חוויות הכתיבה שלי (כולל פידבקים חיוביים מהקראות ספונטניות לחברות ו/ או קולגות) הן חוויות חיוביות ביותר . בייחוד בערבי שירה שבהם אני נוטלת חלק או כששיר שלי מתפרסם בכתב עת כלשהו. אף על פי שהנושאים או הסוגיות הם מורכבים / עמוקים / מציגים את מציאות חיינו הלא כ"כ קלה
          עדיין הכתיבה היא ביטוי מעולה ומדהים. כך שאינני אדם פסימי ואם הדבר השתקף כך מתגובתך אז ממש לא…. :)

          בתגובתי הראיתי פן מסויים של חיי מוסיקאית ומשוררת בישראל של דור המשיח. זה מעין תוהו ובוהו שבו אנו, הלוויים הם מגזר מקופח. אנשי ונשות האמנות, הרוח והתרבות מקופחים בגלל סיבות שאין לי זמן לפרט . אתה בטח יודע. לא הבטתי על זה מבעד למשקפיים של אקסית.

          את יכול לעיין בשירים שלי כי אני כותבת בבלוג זה ממש
          אני חושבת שם שלחתי לעורך עמדה (ג"י איי וונדר מי זה ?…. :) כמה שירים שלי

          תשובתך היתה שסגרת כבר את שתי חוברות עמדה ושהחומרים יכולים להיות לשנה הבאה.

          אשלח לך שוב רשימה מסודרת של חומרים

          טוב,
          חוזרת ללמוד (התואר הראשון הזה לא נגמר…)

          בברכת חג מואר לכולנו

          גלית

    • אני מכיר את נפשי כמה שנים. מעולם לא שמעתי ממנו התבטאות גזענית, סקסיסטית או שוביניסטית. אפילו לא התבטאות לאומנית שהיא לגמרי לגיטימית בעיניי. להפך, נפשי, איש רֵעים להתרועֵעַ, תמיד קשוב לזולת. על סמך מה נאמרות ההשמצות הללו? המוציא מחברו עליו הראָיָה. רני.

  16. תמי כץ לוריא

    השירים הנ""ל של נפשי מאד יפים, גם אם "מועתקים". אני חושבת שהכי טוב ומעניין (גם לשם ההשוואה)היה אם נפשי היה נותן בראש השיר קרדיט למשורר שממנו "לקח", ואז הכל היה נפתר. כמו שאמרה ללי, זה לגיטימי באמנות. הבעיה היא באתיקה- והנה הצעתי פתרון.

    • תמי, תודה לך על תגובתך ועל שאהבת את שירי נפשי המצוטטים במסה. שימחת אותי. רעיון לא רע בעיניי. ההצעה שלך בהחלט הוגנת. אגב, מה קורה עם ספרך בהוצאת "אבן חֹשן" – יש חדש? רני.

  17. רני נראה שהצלחת להקים סערה במטע הבננות. כתיבתך יפה. אתה מוכשר מאוד.
    שיהיה שבוע טוב.

  18. היי רני. כמו תמיד אצלך, גם מסה קצרה זו היא מופת של כתיבה שמצליחה במעט מילים להקיף ובעיקר לחדור יצירה או יוצר מתוך קריאה שיש בה מן הרגישות ובעיקר טביעת עין.
    לעניין עצמו, איני מכיר מספיק את יחזקאל נפשי ויצירתו, אבל מן המעט שכן הכרתי, התחושה שלי מחולקת לשתיים:
    1. ביחס לדמות עצמה, יחזקאל נפשי הוא איש רעים מצד אחד, כפי שאתה מציין, ומאידך הוא שומר את עצמו לעצמו ואת חייו הפנימיים ניתן לראות בעיקר מכתיבתו הלירית והחשופה.
    2. אלא שגם בכתיבתו לדעתי יש התמודדות מורכבת עם לא מעט סתירות. כוונתי היא שנדמה לי שנפשי מתכתב הן עם תחושות טהורות ובלתי אמצעיות אותן הוא מנסה לומר בשירתו, הן עם הזהות שלו כמשורר, כאדם כותב, הן עם תדמיתו בעיניי עצמו, והן עם כותבים אחרים, כמובן.
    וכאן נכנסים לעניין ההשפעה/חיקוי/גניבה מכותבים אחרים. לדעתי בראש ובראשונה העניין נתון לליבו של היוצר. אני מאמין שיש לתת לכל יוצר את האמון שמה שהוא כותב הוא בראש ובראשונה עניין אותנטי. מרגע שאני מניח הנחה כזו, מה אכפת לי שהוא הושפע מיוצר אחר? לדידי היוצר צריך לשכנע שהחוויה שלו או משותפת גם לו. ככל שהוא אותנטי יותר ממילא ההשפעה נעשית שולית ונצבעת בגון דמו שלו.
    נפשי, לדעתי, עומד במבחן האותנטיות. אין לי פקפוקים בעניין האמינות הנפשית והפואטית שלו.
    מה שכן, יש לי 2 הסתייגויות בכל זאת: 1. נראה כי הוא שואף לכתיבה פשוטה ומשום כך ייתכן והוא גולש לשימוש מוכר במילים או דפוסי שירים, מה שמביא לתחושה של חיקוי, או קירבה קרובה מידיי.
    2. שנית, ואת זה אני אומר יותר בזהירות, נדמה לי שהוא, כמו לא מעט יוצרים, גם כותב מתוך פוזה של משורר בתוך חברה נתונה, שזה יכול להיות גם חינני, גם מעצים ולפעמים גם מוצדק, אבל גם עלול לפגום מעט בחיבור הישיר ולא המדומה לעולמנו זה ולייצר מרחק פואטי לא הכרחי. אבל זה עניין עדין ומשתנה משיר לשיר.

    • את רוני סומק האשימו באפיגוניות ואחרי זה בגרפומניה. האשימו אותו שהוא אפיגון של עמיחי. נו ומה, איפה רוני סומק ואיפה אנחנו ?
      זה קישקוש ומר יגיל צודק. המשורר מוכשר לגמרי

      • בשביל לבקר אדם צריך קודם כל להיות במעלתו. גנן ושאר המרעים שלו ( שהם גנן עצמו ) בטח אינם במעלת המשורר שעליו הרשימה הזו.
        וזו עובדה.

  19. מהכרות אישית, הבן אדם הזה שקרן, צבוע, מזוייף, לא משורר, מעתיק ואנחנו עוד מבזבזים עליו מילים?

    • מהכרות אישית, הבן אדם הזה אדיב, נאמן, טוב לב ומאיר פנים ותמיד עשה טוב לאחרים.

      כותב בחסד. טוב שיש צעירים כמוהו שמקדמים את השירה

      • אני לא מכיר את נפשי, אבל פגשתי בשיריו, פה ושם. אני לא יכול לומר שריגשו אותי; לפעמים העלו בי חיוך, ולא בגלל ההומור שהיה בהם. (וראה הערתך הנכונה, רן, על ההבדל בין שירו של גינסברג לשירו של נפשי)
        על כל פנים הערתי לרשימה זו היא שהעובדה שלא יכלת להתעלם מריבוי מקרי הדומות החוזרים בשיריו של נפשי, מעידה על בעיה איממנטית לשירתו. צר לי, אך איני יכול לראות בכך "פואטיקה". אין טעם להשתמש בהגדרה המחמירה "גנבה", שכמו שאוסקר וויילד אמר: יצירות אמנות הן חסרות ערך; אך לראות בדרך הכתיבה הזו דבר אחר מהעתקה היא, בעיני, היתממות.

        • אני קורא את שיריו ומאמריו של נפשי

          מזה זמן רב. מאז שהגיע לזירה

          הספרותית הבחנתי בו ובמקוריותו.

          משורר מיוחד ושונה, מקסים ושופע !

          מה לעשות ?

          אני לא לבד כי רבים סוברים כמוני.

          יחזקאל מעלה בי את אותו ניכוח של

          השירה הישנה וההטובה , כזו שכבר אין

          פה כמעט.

          • תגובה חמה ויפה, אבל ניחוח בשתי חי"תין לא כפי שנכתב. רני

          • נפשי, פתח מילון לפני שאתה מפזר ניחוחות מילים להאדרת שמך.

          • אמנון נבות

            רני יגיל שלום
            בדרך כלל איני מגיב באינטרנט,משום שאין לי מחשב,כאן אני כותב במחשב של מישהו אחר.ההיכרות שלי עם יחזקאל נפשי רופפת,ולא עולה על חיוכים של נימוס והחלפת כמה מילים אדיבות – ואת יתר הגורמים המעורבים איני מכיר למרבה הצער.לעומת זאת,אני יכול לומר
            שלפחות שלושים או ארבעים משיריו קראתי בקפידה.מדובר במשורר זורם,
            "טבעי" וגם קצת חסר גבולות ביחסי אני אתה (בשירה,אני מדבר).איני רואה בזה
            רע עקרוני,הזהות של האני הפואטי עם פנחס שדה,או מעבר בשפורפרת המילים של ט. כרמי (ברוב שיריו משורר בינוני וצדדי,בלא להפחית בכהוא זה משלושים או ארבעים שירים יפים מאוד ומובחנים מאוד שכתב).בעייתו של יחזקאל נפשי אינה עיוורון פואטי או הזדהות עד כדי ביטול ה"אני"אלא בשאלה מה ישאר,או מה יתגבש,כאשר נפשי ישיר מעליו את הקליפות
            של הזהות האחרת.בינתיים,פנחס שדה,ט. כרמי ואחרים הם כמו שיריון,והשאלה היא מה יתגבש כאלטרנטיבה פואטית – אבל זו אינה שאלה יחודית ליחזקאל נפשי- דורו ,רובו ככולו,עובר דרך השפורפרת הפואטית של אבידן וויזלטיר (הבנים) ויונה וולך (הבנות).בגלל פנחס שדה, האכסלוסיבי נתפש נפשי כמסומן באות הקין של המשוררים יותר מחבריו לטוב ולמוטב.משום שאבידן,ויזלטיר וולך הם שפורפרת,צינור מעבר כללי,ושדה – אכסלוסיבי וחשוד הרבה יותר.

            בעייה נוספת,היא איכות המבנה הפואטי,והביצוע השירי.בכך לוקים כמעט כל משוררינו הצעירים.הידע הבסיסי בתורת השיר הוא אפסי. נפשי,כרטוריקן טבעי לוקה פחות,והזרימה שלו,אם באמצעות שדה,קל חומר,כרמי (שהעברית המודרנית לא באמת הייתה לדידו עניין מובן מאיליו)טובה יותר.באופן פרדוכסלי,את השיר של כרמי הוא רק
            "שיפר"וזאת,אם נתעלם לרגע מהטענות הקשות של אוהבי כרמי,שעקרונית יש צדק רב בדבריהם.גם לגבי פנחס שדה,העניין הוא לא טקסטים,אלא מחוייבות לפואטיקה
            ספיציפית,ששדה פיתח, (לאחר שהוא עצמו הואשם על ידי מבקרי דורו באימוץ יתר של אצ"ג,עד כדי חיקוי)קיצורו של חשבון,נשאלתי פעם
            אם יש בין המשוררים הצעירים אחד שכתב
            משפט שירי אולטימטיבי פורץ דרך.עניתי,אין,והסברתי:משום שברגע שמשורר צעיר יכתוב משפט כזה,הוא כבר לא יהיה צעיר עוד.נשאלתי עוד: ברגע שיכתב המשפט הזה,המשורר לא יהיה עוד צעיר? עניתי,כן.יגיל,אני כותב לך באופן אישי,אבל אשמח להערות הסביבה,ואנא,בעדינות,איני מעורה בעולם הבלוגוספירה.(וגם איני מבקר שירה:רק קורא,תודה לאל,רק קורא).א.נ.

          • אילן ברקוביץ'

            והנה עוד הצדקה לדברים שלי: באיזו זכות אתה כותב דברי הבל ורעות רוח שכאלו, מר נבות? ומסיים בטון מצטדק כאילו שאינך מכיר את הבלוגספירה ומצאת מחשב באחד המרתפים החשוכים של איזה חבר. באמת קשה היום למצוא מחשב.

            מה אתה יודע על שירה בכלל שאתה כך מכפיש דור שלם של משוררים? ובכלל מי שמך? האם חקרת בנושא? נכתבת כאן ועכשיו שירה נפלאה אבל אתה הרי בן תרבות אז אתה חייב לפסול את כולה. רוצה שאשיב לך בלשונך? האמן לי שלא היית רוצה. קרא שירה חדשה באהבה ותגלה בה משפטים פורצי דרך כאוות נפשך ויידע תאורטי בתורת השירה כאשר תרצה. נדמה לי שאתה לא כל כך רוצה כמו רבים מבני דורך הנהנים תמיד לחזור על אותם דברים נבובים. אם אגיע לגילך אני מקווה שלעולם לא אומר כדברים האלה על יוצרים צעירים.

            אילן.

          • אמנון היקר,
            עם כל הכבוד אליך כסופר וכמבקר פרוזה, אין כל הצדקה להכפשה גורפת של משוררי ההווה. ויזלטיר, אבידן, וולך ובני דורם הם כמצע לנו כפי ששימשו אצ"ג ובני דורו עבורם. אנחנו לא כותבים מאפס, אך גם לא כותבים אפס. רבים מהמשוררים הם בעלי השכלה בספרות עברית/כללית, ויש להם מושג בתורת הספרות. אם לא מצאת שום משפט פורץ, זה כי אתה לא רוצה לעמת את החדש. לא קל לקבל חדש כשאתה מתחפר מדיי בזכרונות העבר. תתנער יקירי.
            באהבה,
            ללי

            נ.ב. קנה לך מחשב. יהיה לך קל יותר להתחבר לשירה של היום.

          • ציפורה יקירתי
            אני מרמס לכף רגלך,אל תכעסי עלי,אנא,
            ואם בדרכך המשוררית תיקלעי לעוגת גללים מקום בו פרה עמדה,אנא,אל תדרכי,כי אולי אני רובץ בפנים,ולא משמיע אפילו ציוץ,מחמת האימה,כמובן.ואני כמבן מאחל לך
            שתגיעי למדרגה גבוהה במעלות השיר כמאמר המשורר המפורסם .פ.אלעד לנדר,בן
            דורו הפוסט ביאליקאי של אלתרמן ,"עיצבתיה בדמע,חצבתיה בדם|ואעל במעלות השיר ואשור" – וכוונתו היא לעיצוב המשפט השירי.
            מרכין ראשו לגובה המדרכות (מחמת הזיקנה) א.נ.

          • לציפורה היקרה,עוד דבר אחד ודי

            וגם אם הייתי חוסך מתוך יסורים רבים וויתורים קשים כדי קניית מחשב,מה הייתי עושה בו?הלא ידיי רועדות,שיני
            כבר נשרו מזמן ועיני כהו.בקיצור,העולם שייך לצעירים!

            שלך,א.נ. כתובתי: מושב זקני אגודת הסופרים העבריים.ת.ד. 0000,בית הקברות,חולון (סניפים נוספים: קרית שאול,גבעת שאול,וכיו"ב)

          • אני כבר מתעופפת, אפי הפך לרגיש בזכותך אמנון.
            ציפורה

          • אללי! הזקן טועה ומטעה

            שוד ושבר!שוב בכגדו בי רואותי העששות,
            זכרוני העבש,מחשבותי הטועות! לא אלעד לנדר הוא שכתב את השורות הבלתי נשכחות אודות מעלות השיר והעיצוב בדמע,כי אם המשורר מ.בן מנחם! עליו כתב המבקר אוכמני, "עז ופשוט הוא ניבו
            הצלול".אני תקווה שתיקנתי בציטוט את העוול שנגרם למשורר בהיר וצלול.אז עופי,ציפורה,אל הפלג,מקום עליו כתב אלעד לנדר את השורות הבלתי נשכחות "נעתר לי הפלג וחישל את שירי/בפעמוני כסף".עופי לך,ציפורה,גורי מריח הזיקנה החמוץ,שהוא גרוע בהרבה מריח המקום בו פרה עמדה.כולי תקווה שזהו צעדי הראשון בתיקון העוול שעשיתי לאלף משוררים כעוסים ששמם אינו נפשי,ומודה ועוזב ירוחם.רני! הצילו!

          • אמנון נבות

            מכתב לקולגה יקר ונזעם
            עמיתי מבקר השירה,
            הואיל ואנו עמיתים,מן הראוי שישררו בינינו יחסים קולגיאליים,למרות שאיני ממוחשב ומתקשה בסייבר פייס,ולמרות גילי המתקדם וגילך המוקדם,שבו מחשב ואינטרנט נראה לך כפער שבין עידננו לבין תקופת הברונזה התיכונה.ובוודאי רצוי שלא תשפוט אותי בחומרה,הלא כתבתי במפורש שאיני מבקר שירה,רק קורא אחד ממאה או מאתיים קוראי השירה
            בארץ.
            לא פסלתי כאן את שירתו של איש – נשאלתי שאלה ספיציפית,שאלה חוצה דורות ומריבות.ואילו היה מישהו כלשהו מנבח לעברי "מה אתה בכלל" וגו,הייתי נודם לעד ולא עוד מצייץ כאותה ציפור שקפאה ונפלה לתוך עוגת גללים חמה,ששבה נפשה מעט החלה לצייץ,אז בא הזאב.(האם אתה הזאב? זאב ינוקא של
            מילים,אתה,עמיתי עול הימים)
            ממרחק השנים והניסיון אייעץ,לך,עמיתי הנלבב,להפריד מאוד בין זהותך כמשורר
            לבין זהותך כמבקר שירה,הפרדה בעייתית
            מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד,כך אני מסיק ממעט המאמרים שקראתי מכתביך הביקורתיים.הייתה לי אותה בעייה ממש,כמבקר וכסופר- וזה היה קשה כקריעת ים סוף.אתה אפילו לא מודע לקושי,או לא מתחיל לסבור שיש כאן בעיה.
            ומוקד התקלה – שהמבקר הוא המשורר המצורע של המשוררים,וזאת אתה אולי מתחיל להרגיש, באורח עמום.ולא יעזור
            לך כהוא זה שאתה כותב "בלי לפגוע" – אתה רק משלה את עצמך כהוגן.
            לבסוף,עמיתי,האר את עיני שעממו,והסבר לי בטובך מה בלשוני פוגע כדי כך,שאני ראוי לאיום "שתשיב לי בלשוני".ואני עדיין,במלוא הצניעות,עומד מאחרי הטענה
            שלא נורא הדבר,שמשורר צעיר כותב מתוך שפורפרת של משורר אחר,בתנאי שזה זמני,ושיחזקאל נפשי הוא רטוריקן משובח ביסודו ומשורר "טבעי".במי בדיוק פגעתי במילים האלה? (אני יודע בדיוק במי)
            שוב לענייניך,אתה,אני פה לא מכשול,רק קורא.

          • אילן ברקוביץ'

            מר נבות, כעסי לא יצא על דבריך על שירתו של נפשי אלא על הכללותיך על שירת הדור החדש, שאתה לא בקיא בה ושאתה חשוך כלפיה כמו שאר בני דורך הספרותיים. זו התנהגות בלתי תרבותית בעליל בעיני אבל יבושם לכם בה. אין לי בעיה עם ההחרמות והנידויים אליהם אתה רומז ושאותם אני חווה על בשרי מדי יום. קרא בספרי "תפוזים" את תפוז מאה וחמישה וראה שידעתי בדיוק לגורלי. מוזר. אפשר לחשוב שהייתי אז משורר… .

            כל טוב ורק אהבה, מאילן. משורר. לא קולגה.

          • אמנון נבות

            ועם כל עכבוד והערצה,ברקוביץ היקר,אני סבור,מבעד לעננת הבורות האופפת אותי בשירה,שהבעייה היא כן יזקאל נפשי,משום שמחמת כשרונו הוא מייצג אופציה סמי פואטית גלוייה ,במקום שאצל משוררים אחרים בני דורו,היא עמומה ומטושטשת.רבותי,לקחתם מאבידן,ויזלטיר
            מוולך ואפילו מדליה רביקוביץ",חזור,ברקוביץ,דליה רביקוביץ,(ממש כפי שנפשי היקר לי כנפשי למרות שאיני מכירו,אלא ממה שכתבה כאן זוגתו לפרק זמן קצר),לקח משדה ואלן גינסברג וכרמי,ודיגם לפיהם.
            את מקור הכעס על נפשי (המשורר) חפשו במקום אחר,ולא מתחת לפנס.
            וובאשר לטענה שהמשורר שכותב את השורה הקובעת לא עוד משורר צעיר יוותר,זוהי אינה טענה ביקורתית,אלא תיאורית.כשכתבה דליה רביקוביץ את "את אהבת תפוח הזהב"היא כתבה הנחות יסוד פואטיות.המימוש,כפי שהתגלם בשיריה היותר מאוחרים,היה כבר הרבה פחות אסתטי מהסמל שלו.כאן המעבר,שלאחריו המשורר כבר לא צעיר,הוא זב דם ולא מיץ תפוזים סחוט.ובאשר
            לפתיחותי לשירה צעירה – לא אוכל להשיב ביושר.בעיני היא אופציה פתוחה,שלב אחד או שניים לפני מימוש.אתה טוען שהכול,או הרוב,או מקצת,כבר הבשיל ומומש – אני איני סבור כך.וזו לא רק בעיה שלפרספקטיבה.
            רני יגיל! תציל אותי! הם באים אלי מכל עבר,שיניהם חשופות! א.נ.

          • אמנון, יקירי צר לי שעטו עליך פתאום כדבורים. מה קרה? מה בסך הכול נאמר כאן? שומעים אמנון נבות ומייד מתנפלים. לאט לכם גבירותיי, רבותיי. אגב, אמנון, גם אני מעדיף, אוהב, מעריץ, משוררים הכותבים בדם לבָּם. הם לא חייבים לעשות זאת באופן ממשי כמו סרגיי יסנין שכתב את שירו האחרון בדמו הוא, אבל גם רביקוביץ, גם אבידן, גם וולך, כמובן אצ"ג – אלה משוררים טוטאליים, פותחים וריד כדי לכתוב את דבריהם. והם פוצעים והם נוגעים. נקודה. בדידי הווה עובדא. תפוזים זה טוב לארוחת הבוקר, יש בהם הרבה ויטמין סי, אבל לא שירה.

            באשר לשושנה ויג היקרה. אני אוהב את שירי נפשי. מודה ועוזב ירוחם, כפי שכתב נבות. אבל האמת היא שלא רק את שירת נפשי אני אוהב. לפעמים משתעשע נפשי במשוררים שהוא אוהב ומנסה גם לתרגם אותם. עורך אחר, לא אני, עֻזי אגסי מכתב העת "שבו" טרח לפרסם תרגום שלו (הוא גם פרסם משיריו) ללאונרד כהן. שווה ציטוט:

            אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו

            אני תוהה, כמה אנשים מצויים בעיר הזו.
            חיים בחדריהם מרוהטים.
            לעתים, באישון לילה, אני משקיף מבעד חלוני
            על הבניינים אשר מנגד…
            אני יכול להישבע כי מבעד לכל חלון, אני רואה
            פנים אשר מתבוננות בי חזרה…
            אך כשאני פונה ושב לחדרי, אינני יכול שלא לתהות,
            כמה מכל אותם דיוקנאות, כמותי, שבים וסרים לשולחן הכתיבה
            ומעלים תחושות אלו על הכתב.

            ואני תוהה, כמה מגיבים יש למסה הזאת, פלִשתים עליך שמשון ומשוררים עליך אמנון!

          • אמנון, קודם כול, עצם זה שהגבת כאן בבלוג שלי, זאת שמחה גדולה מבחינתי. אתה מבקר חשוב מאוד בעיניי והושפעתי רבות ממסותיך ומרשימות הביקורת שלך. זה לא סוד. הדברים ידועים לכול. בעניין השירה הצעירה, צריך לתת הזדמנות שיופַע לו קול מובחן יותר אצל כל המשוררים בין גילאי 20-30. זה ברור. אתה כמובן מכוון בדבריך על הצעירוּת לבשלוּתו של משורר. הבשלות חסרה לך ואני יכול להבין זאת. עם זאת, יש לרבים מן המשוררים הצעירים שירים יפים. מאשימים את נפשי בעברית לא תקנית. אבל אני זוכר משורר בן דורך, נפלא, שנעלם לצערי, אלי בכר, שגבריאל מוקד היה קשוב לשירה שלו (אגב, זה האיש הכי מוכשר בזיהוי כשרונות שיריים מזה עשרות שנים, יש לו קבלות ודיווידנדים על כך בלי סוף. הוא כל כך טוב שקשה למצוא לו יורש.) ומִקמו בשעתו עם רוני סומק ופרץ דרור בנאי (1 בשביל 3, 3 בשביל 1), שניהם התפתחו להיות משוררים חשובים, כל אחד בדרכו. תמיד צחקו על בכר שהוא בּוּר. אפילו עבדו עליו פעם ואמרו לו שאת התנ"ך כתב רבי תנ"כוס והוא קנה את זה. הוא דיבר בשגיאות, אבל הוא כתב שירת בֶּטֶן נפלאה שבאה מיפו ומפלורנטין. קול חדש, עליו דיברת. מי שקורא היום את "קפה שחור וכל הטבק" או את "תור לאהבה" לא יכול להישאר אדיש לשורותיו החזקות והיפות, גם אם סוציולוגיות, מבחינת המיפוי, אלי בכר המוכשר לא קיים. שלך, רני.
            אגב, אמנון, אני יושב פה בעבודה וקורא את התגובות ומתפוצץ מצחוק. מילא ברדיצ"בסקי, ניחא גנסין, נניח רגע לברנר; שכחתי בכלל שאתה סטיריקן מושחז כתַעַר גַּלָּבִים. רני

          • לאילן ולרני, וגם לאמנון שלום,
            ההבדל בין ציטוט להעתקה בספרות, כמו בכל יצירת אמנות אחרת, הוא שאלה של מינון ושל אופן השימוש במקור. אם יובאו לפני כתביו של נפשי (אני מכירתהו עד כה משיר כאן ומשיר שם), אשמח לשמש בוררת. תמר

          • שפופרת אמנון שפופרת

  20. אילן ברקוביץ'

    שלום רן. קראתי הדברים כאן (לצערי עדיין לא קיבלתי את "עמדה" החדש), הן את מסתך על שירתו של יחזקאל נפשי והן את התגובות של הקוראים כאן ושלך להם. התלבטתי מאוד אם להגיב והחלטתי לבסוף שכן. אני מניח שגם יחזקאל נפשי עצמו קורא את הדברים ויודע שעוד רבים מהמשוררים בארץ הזו קוראים אותם, ולכן אני חושב שחשוב יהיה לקרוא גם את מה שאני חושב על כל הפרשה הזו. מכיוון שיש לי הרבה מה לומר, אחלק את תגובתי לכמה תגובות כדי לא לייגע.

  21. אילן ברקוביץ'

    1: הדברים שכתבת נכתבו יפה, בידענות ובסגנון הכתיבה שלך שהוא נעים לקריאה. עד כאן באשר לצורה. תוכן הדברים ב"עמדה" הוא בעייתי יותר. המגיבים כאן ציינו דוגמאות שלא הזכרת בדבריך וגם העמידו שירים מול שירים, מה שאתה לא עשית.

    2: אין קשר בין הפרסונה הציבורית של נפשי לבין הדברים האלה ואני לא מסכים איתך שעל כך יוצא קצפם של אנשים. מדובר כאן בבעיה מוסרית וספרותית והיא לא קשורה במספר האירועים הספרותיים שנפשי מארגן.

  22. אילן ברקוביץ'

    3: כדי לחסוך ממך את ההתנצחות האישית עמי, בוא נסכם כמה דברים, ביניהם כאלה שכבר כתבת לי בשפה שרחוקה מלהיות תרבותית או רחומה כפי שאתה מתנסח ביחס לחבריך: א: אני המשורר הגרוע ביותר במדינה או כדבריך: המשורר האלף. ב: ידענותך בשירה גדולה משלי, אני בור ועם הארץ בכל מה שקשור בשירה העברית לעומתך. ג: אני משורר ואתה לא (למרות שנדמה לי שהוצאת בראשית דרכך ספר שירים…). ד: אתה סופר טוב, ואני אוהב לקרוא ביצירותיך שלך.

  23. אילן ברקוביץ'

    4: אני מכיר את יחזקאל נפשי. הוא היה בין הבודדים שהושיטו לי יד כש"תפוזים" עוד לא פרץ את תקרת הזכוכית. הוא גם הופיע בערב השירה שערכתי לכבודו ב"פואמה". כאדם, עד כמה שהספקתי מעט להכירו, אני אפילו יכול להעריך אותו.

    5: כל זה לא נוגע בעניין היצירה שלו. כאשר נכתבו דבריו של משה גנן ב"כתם" של יהודה ויזן כאבתי מאוד. גנן כתב בחדווה לא מוצדקת את מה שכבר הרגשתי בעצמי, שיש קרבה יתרה בין שירתו של נפשי לבין שירתו של פנחס שדה. בעקבות הדברים קראתי בעצמי בספריו של שדה ומצאתי פרגמנטים ותבניות שלו בשיריו של נפשי.

    6: עד אז ראיתי בנפשי אחד המשוררים הצעירים החשובים של הדור החדש בשירה העברית. נדמה לי שגם אצלי חלה ערבוביה בין פועלו הציבורי לבין יצירתו האישית.

    7: התייחסתי לשירתו ברשימות שלי. אלא שאז קרה דבר מה ששינה לחלוטין את פני התמונה מבחינתי.

  24. אילן ברקוביץ'

    8: פרסמתי רשימה על האנתולוגיה של יהודה ויזן, "חדשה", שהיא לדעתי אנתולוגיה מוצלחת. התייחסתי בה לשירו של נפשי "מען חדש", אבל עשיתי את זה במינוריות יחסית. מכל מקום קראתי בשיר במשך ימים ואהבתי אותו אם כי הרגשתי משהו קלוקל בחוויה. ואז קיבלתי מכתב מקוראת קשובה, ובו היא חושפת אותי לשירו של אלן גינזברג, "זה הכל קצר כל כך". נפשי הזדעזעה ממש. לבי נשבר. כעסתי על נפשי ואמרתי לו את זה.

  25. אילן ברקוביץ'

    9: באופן אישי הרגשתי שכשלתי בתפקידי. חשבתי להתפטר ממדור ה"משורר בשטח". ביקשתי לפרסם התנצלות בפני הקוראים על כך שלא זיהיתי את מקור השיר וכתבתי רשימה קצרה על כך אבל המערכת סברה שאין בזה עניין לציבור הקוראים והיא נגנזה.

    10: עכשיו, אני מזכיר לך: אתה ידען ואני בור, אבל אני משורר ואתה לא. בבקשה אל תנופף עכשיו בדוגמאות היסטוריות שכביכול מצדיקות מעשה כזה. תבנית השיר של נפשי זהה לחלוטין לתבנית השיר של גינזברג. אין כאן מקום לשתי דעות. זו המתמטיקה של השירה של גינזברג. אני מסכים איתך שהצירוף "גווילי עורי" הוא יפה ומקורי, ואולי אפילו משנה במשהו את החוויה האישית (אם כי לטעמי ההסבר שלך לפריעות של גינזברג לעומת הרומנטיות של נפשי במקרה של השיר הזה הוא חלש יחסית) אבל אין בלבי כל ספק: אי אפשר לפרסם את השיר הזה מצדו של נפשי בלי ציון המקור שלו. באם זה קורה מדובר במעשה לא מוסרי בעליל. בהונאה של הקוראים. בהונאה שלי. הרגשתי שרומיתי.

  26. אילן ברקוביץ'

    11: השירה בשבילי היא במקום של הקדושה. אני לא מסכים לדוגמאות שהבאת ממשוררים גדולים (בעיניך) שהיו לא מוסריים בדרכם. זה לא אומר שהם צדקו. חשבת פעם שאולי הסיבה לכך שהשירה כל כך נדחקה לקרן זווית היא בגלל התנהגותם? מכל מקום אהבתי את עצותיך לנפשי שהן גם עצותיי, לפנות לכיוונים מקוריים יותר של כתיבה. אני מקווה בשבילו שהוא יעשה את זה.

    12: ומה אני אעשה? אני מצדי לא אשתף פעולה עמו יותר בשומדבר, לצערי, אלא אם אדע שהוא ישנה את דרכיו. אתה כותב בהתייחסות לעצתה של תמי כץ לוריא, שאולי כדאי לציין את מקור השירים מעתה והלאה. לדעתי זה לא יספיק אבל זה מהלך הכרחי. אחרת נשמרת העבירה הלא מוסרית על חוקי השירה הבלתי כתובים. מכל מקום – ההתקפות על משה גנן מצדם של אנשים בהקשר הזה הן גם כן לא מוסריות. הניחו לו לנפשו. הוא כתב את שקרא ואף שעשה זאת בהתלהבות מוגזמת לא הוא הבעיה.

    13: התגובות כאן, כל ההתנהלות הזו, המכתבים האישיים ששלחת לי, שהיו נוראיים לקריאה, ההצדקה של מעשים בלתי מוסריים, הידיים הרוחצות, ההשמצות האישיות שלהן זכיתי הן כאן (לא בבלוג שלך) והן באתר של "רשימות", הובילו אותי למסקנה חד משמעית: אני מתנתק לחלוטין מהקריאה בכם, אף על פי שיש כאן אנשים נפלאים ויקרים לי, שיצירתם נשגבת וחשובה, ושמדי פעם אני מזכיר אותי ברשימות שלי, זה למעלה מכוחותיי לשאת כדבר הזה, ונפשי נקרעת.

    זהו. אלה דבריי. כואב לי. כואב לי שאני מגלה כל כך הרבה רוע בעולם הזה, כל כך הרבה חוסר צדק, ואני בשירתי ובדבריי רק מבקש להיטיב, וגם אם אני כותב ביקורת היא תמיד עניינית ואף פעם לא אישית ופוגענית. אני מקווה שתבין במשהו ללבי, עד כמה נפגעתי מכל המקרה של השיר, ועד כמה העניין לא מבדח. אני מקווה שתמצא בלבך מקום להכיל גם אמת כזו, שלי.

    אילן.

  27. יושב יועץ טיטולארי ומעתיק, מציעים לו עבודה יותר מורכבת, לשנות את הכותרות ולהחליף פה ושם את הפעלים מגוף ראשון לגוף שלישי , אך מלאכה זו מייגעת עבורו .. מדוע ? בכל אופן הוא אומר: מוטב שתתנו לי להעתיק משהו. ושוב מאותו יום ואילך לא נתנו לו אלא להעתיק{גוגול , האדרת}

    איך זה קשור לנפשי ולנפשכם! אומנות הכתיבה היא אומנות העתקה{נאמר הנפשות הפועלות} "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו,גם כי אלך בגֵיא צלמוות…
    כל היתר זה משחק כזה או אחר של החלפת מילים ,פעלים כותרות , גוף, שם וכו"
    כדי להעתיק מהמקור רצוי להיות מחובר אליו- שינחני או שיניח לי.

    • ללאה שבת יש שיר ובו שורה "ציפור אדם

      כמו כולם", מתוך "תמיד יחכו לך".

      לאהוד בנאי שיר ששמו "איש ציפור".

      ב"ספרות זולה של טרנטינו יש את עניין

      המזוודה שלו, שזה "גנוב" מהיצ"קוק.

      את שדה האשימו בהעתקה מניטצ"ה.

      ט.כרמי משתמש בשירו ( וזה גם שם ספר

      שלו אם אני לא טועה ) "נחש הנחושת",

      שזה בכלל מהיהדות, משלמה המלך.

      השיר של אביב גפן "עורי עורי" היא

      גרסת אימג"ן של ג"ון לנון ( אותם

      תווים בדיוק ). לנתן זך יש שיר שנקרא

      "מצב האדם" וזה לא נגמר.

      כולם גרפומנים ומעתיקנים ? !

      תעשו את החשבון לבד.

    • לרן יגיל וליחזקאל נפשי

      המאמר על יחזקאל נפש מאמר מרתק,ומוזרה לי ההצטדקות של המבקר בהתייחסותו לשירה של המשורר יחזקאל נפשי.

      יש שני ריאיונות מרתקים עם המשורר שהתפרסמו לפני כמה שנים באינטרנט, יחזקאל נפשי הוא משורר- נקודה!, מהי גדולתו ומהי מידת השפעתו על השירה, לא נוכל כולנו לדעת!!!
      גדולתה של שירה היא כעבור שנים, מבחן הזמן הוא שיעיד על איכות שירתו של המשורר ועל נוכחותו. ראו את שירת המשוררים שהזכרתם קודם בדיון הסוער, וולך וויזלטייר, בין השניים לדעתי, מי ששורד את מבחן הזמן היא וולך. ויש עוד דוגמאות רבות. קחו אתאלתרמן ושלונסקי…מי שרד? מי בכלל יודע משהו של שלונסקי היום? וכך גם לגבי הסופרים קחו את עגנון ואת הזז. מישהו יודע משהו על הזז? שיקום!!
      זה לאקשור למבקרי הספרות ולא למי שמשווק את התרבות. יש יצירות שחיותלנצח ויש יוצרים שעושים מהומות בחייהם ואחר כך אין יצירה להשאיר לדורות הבאים.
      אני מקווה שיחזקאל נפשי הוא מסוג היוצרים שלא רק מעורר יצרים כל כך חזקים וויכוחים על אין פואטיקה או יש פואטיקה אלא שיצירתו תשרוד את מבחן הזמן.
      וכן, יחזקאל היקר, רוצים ספר. רוצים ספר חדש. ולא רק פרסומים בכל יני עמדות. שבקושי קוראים אותם.

      שיהיה בהצלחה!!!

      ריאיון ראשון ב 2004
      http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=1861&CategoryId=

      ריאיון שני 2005

      http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2181&CategoryId=

      חג שמח
      שושנה

      • ראיונות מעולים. את שואלת שאלות יפות ויחזקאל עונה יפה. את צודקת גם במילים שלך. גם רן יגיל. מבחן הזמן הוא התוצאה. שיריו יפים ונוגעים ללב. אני מקווה שאתה קורא את הדברים יחזקאל ורואה שצריך לדעת מי הם חברייך. חבל שסיפרת לי על אילן ברקוביץ" דברים כל כך יפים ואמרת שאתה אוהב את האדם ואת שירתו, כי הוא לא אף אחד מאלו ועכשיו אתה רואה את פרצופו האמיתי.

        • אוי, באמת, יחזקאל נפשי! אתה מרגיש שאילן ברקוביץ" חשף את פרצופו האמיתי? הוא זה שגילה, באיחור רב מדי, את פרצופך האמיתי. מעתיקן בלתי נלאה, חסר מוסר ורודף כבוד. אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן ואת חלק מהאנשים כל הזמן אבל לא תוכל לרמות את כל האנשים כל הזמן (אל תעתיק את המשפט הזה. זה שייך ללינקולן. חפש באינציקלופדיה מי זה, בור שכמוך). להזכירך, היה זה אילן ברקוביץ" שפרגן לך מעל כל במה ותחת כל עץ רענן (הוא חשב שככה תקדם אותו, כמובן) בזמן שאתה התהדרת בנוצות לא לך. ועכשיו אתה מפרסם (תחת שם בדוי, כהרגלך) שהוא חשף את פרצופו המכוער? של נעליך, גנב. ברקוביץ" מקדם את עצמו עם שירה מקורית, לפחות. אתה מקדם את עצמך בשירה גנובה. אלה לא מחשבותיך, אלה לא הגיגיך ולא פירות עמלך. אתה בדיחה עצובה, יחזקאל, וכך תישאר.

          • המבקר הקשיש והרועד א.נ.

            האם אני קורא או רק מדמיין מה שכתוב
            כאן?! רני,זה האתר שלך באמת? הצילו!
            (א.נבות)

  28. אילן ברקוביץ'

    היה ברור לי שתנצלו את הבמה לערוך בי לינץ" נוסף, אבל לפחות אל תהיו כל כך שקופים.

    אני מבקש למקד את הדברים בשיר "מען חדש" של נפשי לעומת השיר "זה הכל קצר כל כך" של גינזברג. כל מה שאני טוען הוא שחייב לבוא כאן אזכור לשיר של גינזברג מצדו של נפשי אחרת זו בעיה מוסרית כי התבנית של השירים זהה. לא טענתי להעתקה. הקורא יחליט כאשר יחליט ולפי ראות עיניו.

    ובאשר למניעים הנסתרים שלי לקדם את נפשי כדי שיקדם אותי: אני לא צריך אף אחד שיקדם את השירה שלי זולתי עצמי, והמעמד ההיסטורי של שירתי לא חשוב לי כהוא זה. גם כאן: הקורא יחליט כאשר יחליט ולפי ראות עיניו. מכיוון שאני לא חבר בקליקות, גם לא בזו שמסתערת עליי כאן, אני מניח שיהיה לשירתי קשה יותר מבחינה היסטורית אבל זו כבר בעיה שלה. לא הבטחתי לה גן של שושנים, לכל היותר היו אלה תפוזים…

    אילן.

    אם אתם רוצים להמשיך בלינץ" האישי כלפיי אנא הודיעו לי ואפתח אתר במיוחד עבורכם. אפשר אפילו שאעזר באמנון נבות חסר הידע בבלוגוספירה…

    • רק אל תתפטר בגללנו מ"הארץ" ותפסיק לכתוב את "גרפומן מהשטח", אילן תפוזי, אשר יקו לעשות תפוזים ויעש… הישלים – ישלים והמבין – יבין ומי שלא יפתח תנ"ך, ישעיהו פרק ה. רני.

    • אילן ורן, רן ואילן, וכולם,
      מה לגבי הצעת הגישור שלי?
      אם ברצונכם, אנא ארזו את כתביו של נפשי, שלחו לי באופן מרוכז (לא באינטרנט אלא בדואר רגיל או בפגישה) ואשב על המדוכה. כפי שכתבתי: ציטוט הוא או העתקה? – עניין של מינון ושל אופן השימוש במקור. אם יש כאן תופעה, לכאן או לכאן, יש לבחון גוף-שירים ולא שיר אחד או שניים. אוסיף את קולי, ואז נקיים דיון קטן. רצוי לא באינטרנט. נקבע. תמר

      • המתפוצץ מגיחוך

        לתמר משמר
        שישמור אותי האלוהים
        את לא מרגישה כמה את נפוחה ומגוכחת?
        אנשים חכמים ממך
        משכילים ממך (בהשכלה פורמלית)
        ותיקים ממך
        בעלי קבלות מהעבר
        מתעסקים בשאלה (התעסקות המעצימה את גיבור התרבות הנידון )
        ואילו את באה "לפתור"?
        מי שמך?
        ממונה מטעם עצמך,
        קצת צניעות ,קצת מודעות עצמית
        ואיזה דרישות יש לך
        הפרינצסה צריכה שיביאו לה הבייתה , רוצה קצת להתחכך בשמות המפורסמים
        אולי תדבק משהו מהילתם בך
        כדי שתוכלי להפליט "ניים דרופינג" : ישבתי עם זה ועם זה
        וההם פנו אלי לקבל את עצתי ואני אמרתי להם ש..
        וואי וואי
        איזו נפיחות.

      • לתמר משמר,מקולגה וותיק

        תמר,זה לא בשביל הגיל שלנו ומצב הלב שלנו,ועוד מעט שעת התה עם הביסקוויטים
        של פרומין ממשמשת ובאה.בואי,יקירתי,
        ונשב בצוותא על ארגז ירקות הפוך,עליו נפרוש גליונות ישנים שלהפועל הצעיר,משא ועיתון 77
        ונרים כוס של דמע לזכר המשוררים הגולים,פה מתחת למצבות.מה הביסקוויטים ישנים? לא אסון.לכל מתרגלים.שלך באחווה קולגיאלית,אמנון נבות

    • אילן, הבעיה איתך היא שלקחת על עצמך לסקר את מצב השירה העדכני בעיתון הארץ וכל מה שאנחנו קוראים מצטמצם לתחומי ידידיך וזה לא מוסרי ומעמיד אותך בעמדה לא אמינה.

      • לא רק שאתה לא אמין ונהנה בזמן שאול מכוחו של ציפר, אתה גם עיוור לכתום התפוזי והרקוב שלך. חביבי, ברגע שציפר יעיף אותך, וכולם יודעים שזה לא רחוק, אתה תעלם ולא תהיה שווה לירה שחוקה. היום יש לך כוח כי אתה שם, אבל זה כלום כי יהיה לזה סוף ואתה יודע. שירתך בטח לא תעמוד. מי ירצה לפרסם שירים או מאמרים שלך ? היו כמוך בעבר ואיש לא זוכר אותם כי הם כמוך היו מלאי חשיבות עצמית מנופחת של איש תרבות עלק. כולם יודעים כמה נידנדת לרן יגיל וליצחק לאור שיפרסמו אותך. הטעות שלהם שהם הסכימו. והנה התוצאה: מגלומן שקיצו קרוב. קצת ענווה ברקוביץ". זה לא יזיק לך !

      • אילן ברקוביץ'

        רן יגיל, אני ממש מתפלא עליך להסתתר כך מאחורי הבלוג. הרי את הדברים האלה אמרת לי בשמך ושם ציינת שאתה לא מפחד, ודווקא כאן הפחד נפל עליך?! אמנון: אין לי פולמוס איתך. תמר: חדוותך לא נעימה לי. הדברים כואבים ואת עולזת. זה מוזר בעיני.
        ורן וחבר מרעיו: בשלוש וחצי שנים של מדור "שיר אחד והערה" רן יגיל לא עשה מה שאני עשיתי בשלושה חודשים: העמדתי דור חדש של משוררים צעירים ותוססים, וגם אם טעיתי פה ושם, עובדה שעכשיו כולם מדברים על זה. רן לא עשה זאת בדיוק מהסיבה שהמדור שלנו שונה: אני לעולם אבל לעולם אכתוב רק על שירה שהיא טובה בעיני ולא על חברים וידידים. בי נשבעתי: אין לי אפילו משורר חבר אחד מאז ועד היום.

        קדימה: המשיכו לחבוט; קללו; הסתתרו; דבר מזה לא יעזור כי המהפכה כבר התרחשה. איחרתם את הרכבת אבל קדימה המשיכו במרץ. התלנצ"צ"ו. ביניכם לבין השירה הטהורה עומדת תהום.

        אילן.

        רן: זה יהיה נחמד עם את הקללות שלך תעשה בשם גלוי, או שאולי תביא קצת ציטוטים מן המקורות ותמר תוכל לשפוט מה המקור ומה ההעתקה…

    • לאילן ברקוביץ

      גם אם כל דבריך נכוחים,איו זו סיבה ללעוג לקוצר ידי בעניני מיחשוב.זכור,עמיתים אנו,ובכנס מבקרי הספרות השנתי נצטרך להתראות פנים.מה אמרת? אין כזה כנס? גם אם יהיה,ההזמנה
      לא תגיע,שכן היא תשוגר במחשב.
      והאמן לי,גם בעיפרון על נייר אריזה אפשר לכתוב,שלך,א.נ.

      • לאילן ברקוביץ,רגע ברצינות

        שמע נא ידידי לקח מוסר מאדם שאין לו מחשב,אינו חשב מלווה של חבורת משוררים,שכל אשר ביקש הוא להעיר לידיד
        יקר,(רני יגיל) שעמו יש לי אי הסכמות לא פשוטות בדבר משוררי ההווה והסכמות מופלאות לגבי סופרי ומשוררי העבר,ומצא עצמו בעין הסערה.וכיוון שכבר הלך חמורו של רב תנחומא,אלך בעקבותיו.לעניין מחשב:ראיתי פעם ראשונה בחיי מחשב ביתי בתחילת שנות השמונים,היה זה ברחוב הנשאיאים 61
        בפתח תקווה,בחדרו של הסופר והמבקר ישראל ברמה ז"ל,צעיר מופלא חולה במחלת
        טרשת נפוצה,שבגיל שבע עשרה כתב ופרסם ב"עכשיו" ביקורת ספרות מופלאה ברצינותה בבשלותה ובהיעדר הפחד והחשבון שבה.אצבעותיו היו כבר חצי משותקות,אבל הוא התעקש לכתוב לפחות שלושת אלפים מילה אפילו על ספר גרוע במיוחד.גם לסופר גרוע מגיע הכבוד המינימלי הזה,אמר לי ברצינות מלאה.אתה,שאינך משותק באצבעות,אני תקווה,לא תמצא לכתוב אפילו חמש מאות מילה (שיחזיקו לחץ) על הגדול במשוררים
        – שלא לדבר על הפחד והחשבון שמחוררים חורים ענקיים בקצת המילים שאתה כותב ,ושזיכו אותך ברבע מעמד זמני של מבקר שירה.ו –
        האמן לי! לקרוא שירה אולי לא,אבל לקרוא ביקורת אני יודע.אתה פוחד,אתה פגיע,אתה נעלב,אתה מתעצבן,ראית צל הרים כהרים בכמה מילים ברמה עקרונית לגמריי שהפניתי לחבר באתרו.ובעיקר – אתה מזיע.שהרי אם נפשי חבר לך,מה ממך יהלוך אם חטף דיגום משורות חסרות חשיבות אמיתית שכתב ברישול (מודע ומכוון,גם הסתמיות) גינסברג ונתן להם תוכן "גבוה" שזה,פחות או יותר,לב העניין?ואם הוא לא חבר לך עוד,בגין הדיגום,מה באת להטריחנו ברשומה מלאת עלבון? ואם שירי נפשי אינם נראים לך,כתוב ביקורת ממצה,נרחבת,מלאה ציטוטים,כמו ישראל ברמה ז"ל,וכך תהפוך להיות מבקר שירה בישראל.תגיד:נפשי אינו שווה שלושת אלפים מילה?! הראה לנו,בטובך,מי הוא המשורר בן דורך שכן שווה.איש לא ? גם אתה לא ? רק אתה כן,רק אין ישראל ברמה מבקר שירה שיכתוב? הגענו אל קרקעית השלולית ושם נעצרנו כולנו.אני,אתה,נפשי,רני יגיל וכל השאר והיתר.
        הבעיה היא,שאתה קצת צודק – אין שלושת אלפים מילה,אלפיים,אלף חמש מאות,חמש מאות מילה לכתוב כאן על משורר.מספיק חמישים כדי לתאר הכול,לטוב ולמוטב.וזה,יקירי,כולל למרבה הצער אך לא למרבית הפליאה גם אותך.ועלי להיות משוכנע,לדידך,שיש בשירה שנכתבת כאן שורות אולטימאטיביות רבות ונפלאות,ורק אני,בגין עיני הכהות,זקנתי,היעדר שיני ידי הרועדות ואמצעי מיחשוב הם שגרמו לי לא לראות את מה שטמון בשירתנו הצעירה והנפלאה.ומה חשבת לעצמך,ששורות אוליטמאטיביות מהפכות מעיים,תודעה,מחשבה,דעה,באות ככה,קלוטות מן האוויר,ללא עבודת הכנה,סלקציה,הבנת עומק בתורת השיר?נפשי,עשה איזה קיצור דרך שגם הוא לא פשוט ובעייתי מאוד) ולכן הוא מתבלט מאוד ברקע,בנוסף לסגולותיו האחרות,שבהן דייקתי ולא הגזמתי,אני מקווה.הוא לפחות הבין שצריך מוליך,איזה שפורפרת יציבה באמצעות אחיזה בפואטיקה של מישהו אחר.אתם מתיימרים להמציא את הגלגל,בלא מכשירים,בלא כלים ובלא אמות מידה.וכן,למרות בורותי ומיעוט ידיעותי כמה משיריך קראתי.עדיין הסיבוך והמורכבות מנצחים בהם כל יכולת לייצב אמירה במשפט שירי של ממש.מה שצריךלכתוב בשורה אתה כותב בשתיים,מה שצריך בשלוש אתה כותב בחמש,ומה שצריך בחמש אתה כותב בשתיים.לא תפוזים רקובים,רני יגיל,פשוט תפוזים שהתאמצו לעבור תהליך מזורז של הבחלה.השירה שלך עדיין בנויה מאופציות ולא ממימושים.בכך אינך שונה,אדוני הצעיר,מחבריך המשוררים האחרים,אתה רק מתגדל עליהם,בזכות בדל השררה שבידך וכתיבת הביקורת,שהיא חטא,כל עוד לא יצרת הפרדה עקרונית (לא מוחלטת – עקרונית)בין האני המשורר לבין המבקר,שהוא ככלות הכל,תפקיד שיש לו מצע אובייקטיבי.בהיעדר ההפרדה הפכת פגיע,תוקפני,עצור,נעלב בקלות,שואף מדון ורודף כבוד.
        כולי תקווה,אדוני הצעיר,שתראה בדברים האלה דברים היצאים מן הלב ולא סגירת חשבון מצד פרקוסור של חבורת משוררים,תומך עיוור בנפשי,הגב של רני יגיל,חבר לעט של ללי ציפי מיכאלי,נציג הדור האבוד של שירת שנות התשעים וכו".בביקורת ספרות יש לי הבנה מסויימת וניסיון רב ומר,אבל בשירה אני קורא.כל טוב לך,ואל תתעכב בגיני יותר מדיי.

        • רגע ברצינות 2,

          ואת הטיראדה הזאת כתבתי בגין היותנו קולגות.אמנון נבות.

        • אילן ברקוביץ'

          לאמנון נבות: אני לא מזיע ואני לא נעלב ואני לא מפחד ואני גאה על מקומי וניצב איתן מולך ומול כל חבריך. בעיה, נכון?! אתה יכול להפריך הפרכות של תיאורי תיאוריות באוויר על שירה ומהי שירה בעיניך ומהי שירתי בעיניך וזו זכותך המלאה.

          אני רק משורר. אחד מאלפי אלפים ולא אתה ולא רן ולא אף אחד אחר יוכלו לשנות את זה. גם לא חברך גבריאל מוקד שכתב לי מכתב נלהב על שירתי אי שם בשנות האלפיים הראשונות ורק משום שלא באתי לשבת עמו בבית הקפה שכח כנראה מקיומי. יסודות השירה? אתה לא יודע דבר וחצי דבר על יסודות השירה. אולי אתה מתמצא ביסודות הביצה. ואני שב ומפציר בך, למרות רצונך הכן בידידות עמי, אתה נשמע לי מוקף כאן בידידיך חבריך אהוביך, מה אתה צריך בחור צעיר תפוז רקוב לא בשל שכמוני? צא ולמד מחבריך שילמדוך תמיד את דרך הארץ.

          ואם אתה רוצה גם לכתוב על שירתו של יחזקאל נפשי כתוב. איש לא עוצר בעדך. פגוש את רן וכתבו וכתבו וכתבו. אני בטוח שתעמידו רשימות ומאמרים נפלאים וחדים כדרככם. מדבריך על משוררי הדור הטובים אני בוחר להתעלם כי ראה זה פלא – אני כותב וחושב עליהם אחרת ממך.

          אילן.

          • רגע רגע,ברקוביץ",אז נפשי הוא כן הבעיה או לא הבעיה? הוא משורר טוב,אדם יקר וחביב שפתח לך שערים או
            זייפן ומעתיקן של אלן גינסבורג,פנחס שדה וט.כרמי עד שבא מושה גנן,המקורי במשוררים,שמעולם לא העתיק מפנחס שדה והאיר את האפלה? במה אתה בוחר? ומתי?אמנון נבות בור בשירה ומשה גנן הוא מאור הדור? סדר את התפוזים בארגז,סוף סוף,לא! אל תשבור את הצעצועים! לאאא!

          • ידידות? אני? ביקשתי? תחחננתי? ואתה אמרת לי לא!(כוורת) בבית האבות לזקני האגודת הסופרים הבדידות קשה,אבל לא עד כדי כך,
            ברקוביץ יקירי הצעיר ממניוהמלומד ממני בהלכות השירה והעולם.לילה טוב.

    • ערפול / יחזקאל נפשי

      אָדָם רוֹכֵן עַל פִּנְקָסוֹ בַּחֶדֶר, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה. הוּא נֶאֱנַק, גּוֹנֵחַ, רוֹשֵׁם מִלִּים אֲחָדוֹת בְּעֵט, שׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. הוּא אֵינוֹ נַעַר עוֹד. זֶה עַתָּה ( מַמָּשׁ טֶרֶם יָמִים אֲחָדִים)מָלְאוּ לוֹ שְׁלֹשִׁים. הוּא עָיֵף וְהוּא בּוֹדֵד. כֹּה רָחוֹק מִן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אוֹתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ,מחָשׁ מְבֻגָּר מִכְּפִי גִּילוֹ. פֹּה וְשָׂם, מִבַּעַד הַחַלּוֹן, מִן הֶחָצֵר הַסְּמוּכָה, נִשְׁמָעִים הַיְּלָדִים. אִשָּׁה מִן הַמּוֹצָא הַמִּזְרָחִי זוֹעֶקֶת לֶעָבָר בְּנָהּ לִסְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם. בְּקוֹלָהּ אֵיזוֹ נִימָה נוֹאֶשֶׁת, אֵיזוֹ עֲדִינוּת מַרְטִיטָה, דִּכְדוּךְ אוּלַי. צְלִילֵי מוּסִיקָה נִשָּׂאִים בֶּחָלָל, מְרַחֲפִים. הַלָּלוּ כְּכָל הַנִּרְאֶה
      בּוֹקְעִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל הַדַּיָּר הַיָּשִׁישׁ הַמִּשְׁתַּכֵּן זֶה מִסְפַּר שָׁבוּעוֹת בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה. נֶאֱמַר לוֹ, כִּי אֵשֶׁת הַיָּשִׁישׁ מֵתָה עָלָיו וְעוֹלָמוֹ חָרַב. עַל כֵּן עָבַר לְהִתְגּוֹרֵר פֹּה. צִיּוּץ צִפּוֹרִים קְלוֹשׁ בַּמֶּרְחָק (דְּרוֹר הַבַּיִת?), בֵּין הָאֳרָנִים הָרָמִים. תַּרְנְגוֹל מֵעַדְעַד. אֵיזֶה קוֹל עֲנוֹת נִשְׁמַע בְּקִרְבַת מָקוֹם. לֹא, אֵין זֹאת אֶלָּא כִּי הַקּוֹל בּוֹקֵעַ מִנִּשְׁמָתוֹ פְּנִימָה, וְהוּא חָשׁ אָבוּד לְגַמְרֵי בַּהֲוָיָה הַקּוֹרַעַת
      אוֹתוֹ לְפִסּוֹת קַטְנוּת, מֻפְקָר בִּידֵי הָאֵל. אוֹ אָז עוֹלֶה בְּדַעֲתוֹ, כִּי אֵין זֹאת אֶלָּא הֶסְפֵּד. זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁאֱלֹהַּ מַסְפִּידוֹ עַתָּה. הַדַּעַת נוֹתֶנֶת, כִּי אֵלּוּ הֵם פָּנָיו נְטוּלוֹת הָרַחֲמִים שֶׁל הָאֱלֹהִים, וּמַה נּוֹרָא גּוֹרָלוֹ שֶׁל מִי אֲשֶׁר הֶאֱזִין לְקוֹל עֲנוֹת נִשְׁמָתוֹ בְּצָהֳרֵי יוֹם, נֹכַח לַנֶּעֱדָרוֹת אֱלֹהָיו.

      הוֹ, נִימְפוֹת עֲדִינוֹת וּמְלֵאוּת חֵן, הוֹ יֹפִי נָמוֹג וּפוֹצֵעַ אֲשֶׁר כְּדֻגְמָתוֹ אֵין תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אַיֵּה הַקֶּסֶם שֶׁהִשְׂתָּרֵר, הַגּוּפוֹת הָעֵירֻמִּים, הַמִּתְפַּתְּלִים וּמִשְׂתָּרְגִים בַּחֲשֵׁכָה, כְּסוּיֵי זֵעָה וְשִׁכָּרוֹן?

      הוֹ מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי, צֶאֱצָא לְרַבָּנִים נִשְׁכָּחִים יוֹצְאֵי עֲרָב. לִבִּי יוֹצֵא לְעֻמָּתְךָ בְּתּוּגָה.

      אֲלֻמּוֹת הָאוֹר הַמְּרַצְּדוֹת בְּפִּקָּחוֹן, בֹּאנָה, גְּשׁוּ וְשִׁתְּפוּ אֶת הַהֲוָיָה הַמַּקְפִּיאָה, הֱנִיסוּהָ.

      וּבַל יֹאמְרוּ לִי נִיהִילִיסְטִים נִבְעָרִים מִדַּעַת כִּי הַגֵּיהִנּוֹם אֵינוֹ קִיֵּם פֹּה!

      קוּם יְחֶזְקֵאל. הִתְרוֹמֵם יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי וְהִתְנַשֵּׂא מֵעַל אַנְטִיוֹכְיָה וַהֲרֵי אֱדוֹם. סוֹר מִנָּהָר כְּבָר.

      עֲלֵה וְרַחֵף מֵעַל גַּת-רִמּוֹן וְנוֹד מִפָּפוֹס אֶל פֶּרְגִּי אֲשֶׁר בְּפַּמְפִילְיָה, מֵעַל פִּיסִידְיָה לְהַּידֵרַבָאד וּקוּצִּ"ין עַד אֲשֶׁר יְקַדֶּמְךָ הַמֶּלֶךְ. הִתְנַשֵּׂא מֵעַל הָרֵי יְהוּדָה, בֵּית-אֶל, רָמָאלְלָה וְחֶבְרוֹן, מֵעַל קִרְעֵי הָעֲרָפֶל.

      הוֹ קִינָה נְעִימָה, מָוֶת מָתוֹק וּמְיֻחָל, קְטֹרֶת לְיְּחִידִים.

      הוֹ יְחֶזְקֵאל, אַל לְךָ לְהִתְמַזֵּג עִם אוֹתָהּ הֲוָיָה אֲפֵלָה אֲשֶׁר רוֹדֶפֶת אוֹתְךָ.

      הַלֹּא הֵיטֵב תֵּדַע כִּי זֶה אֲשֶׁר רָאָה מוֹתוֹ בְּחַיָּיו אַל לוֹ לַחְשֹׁשׁ עוֹד?

      זֶה אֲשֶׁר גָּוַע בֶּעָבָר וּנְשָׁמָה בּוֹ עֲדַיִן, עֲדַיִן, הַמִּתְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ וְגוּפוֹ מְצֻלָּק בְּמַכְאוֹבָיו

      מַדּוּעַ יָרֵא?

      הוֹ יְחֶזְקֵאל.

      בְּכָל זֹאת,

      סְתָם הֶבֶל.

      • בּרקוקווץ" היקר, תפוז זורח בפרדס השירה העברית. אני לא חושש לא ממך ולא משום משורר. אני מפרסם כאן דברים בשמי ומה שאני חתום עליו, זה מה שאמרתי. לא יותר ולא פחות. אבל אם כבודו מעוניין, אפשר לפרסם את כל ההתכתובת בינינו. אגב, מתי אתה הופך לחרוב? אני מחכה לזה.
        עניין אחר, אני דווקא מוכן לאמץ בשתי ידיים את הצעתה של תמר משמר. זה כרוך בקצת טִרחה, אבל אני מוכן לקבץ את השירים של יחזקאל ולהעביר לה אותם, רק אינני משוכנע שזו רק שאלה של מינון, כפי שהיא כתבה. היא אמונה עליי: משוררת מצוינת, מבקרת טובה מאוד ואני מעריך אותה. אין לי בעיה עם עניין הבוררות שלה.
        מה שתמר אינה מבינה זה שהשירה הצעירה מעניינת אותך בעצם כקליפת השום. או התפוז, תבחר אתה. אתה מבין בפירות וירקות ומשווק את שיריך הנלוזים בתוך תפוזים, גימיק זול.
        היא עוד לא עלתה על העובדה שלא נפשי מעניין אותך, רק אתה עצמך מעניין את עצמך. בכל תכתובת שלך בכל נושא אליי. שני משפטים מוקדשים למשורר עליו אנו דנים. אחר כך שוב אתה מנדנד עם התפוזים והסודות והרָזים. מה יהיה, חבר?
        אני חוזר בי. אתה אינך המשורר ה-1,000בספרות העברית. אתה המשורר ה-999, ל-1,000 שמור מקום של כבוד. רני.

        • אילן ברקוביץ'

          רן, כמובן שלא ארד לרמת הדיבור שלך. אני מאחל לך רק טוב וכאמור מזהה היטב את אהבתך לשירה וליצירה בכלל.

          באשר לבוררות: אין בינינו מחלוקת. אני חושב כמוך. במקום להתלהם פשוט קרא בדבריי. אם נפשי היה מציין לגבי השיר היחידי שלו שבו אני עוסק כאן כי מדובר במחווה למשורר אלן גינזברג או משהו בדומה לזה, בעיני זה היה מספיק. משהוא לא עושה את זה זה לא מוסרי. הא ותו לא כמו שאמר פעם עורך דין מוכר בשם יעקב ויינרוט.

          ואתה מצדך דרג אותי כאשר תדרג, היפגש עם תמר משמר כאשר תיפגש ועשה כרצונך, חשוף את כל המיילים שלי, חשוף את כולי, אולי פשוט תפשוט מעליי את עורי. גם זה לא יעזור לך, אגב, כי האמת לא תלויה בבשר. סומך עליך שתמצא את המקור גם לזה.

          וברור שכאשר ייצאו לאור ה"חרובים" אתה תכתוב עליהם באובייקטיביות הנדרשת כפי שעשית ליצירתו של נפשי. אני ממש משוכנע בכך.

          רק טוב, באמת, מאילן.

      • זכור לי ספר שירה אחד מקורי כילד שאך זה נולד עם חוכמה יתירה ותעוזה פלאית שלא נוגעה בדבר זולת בהשראת אמת: דיוקן– — לאה איני — הקיבוץ המאוחד– 1988. הידיים רעדו והעיניים דמעו… וגם ספרה השני מצוין היה.
        לי, כאוהב שירה מתקשש, וכל כמה שעפר אני לספרותה -קיסרית פריון פואטית זו היא אבידה גדולה שבגדולות על אחת כמה וכמה בימינו הפוסטמודרניסטיים . ולו רק שורות כאלה להרעיד ספי דורות:

        "אבי מתקשר למספר הצלוב לו על זרוע,
        ומקשיב-מקשיב כדרוך.
        באוזן השמאלית אינו מקשיב
        זכר לסטירה מכפו של אס.אס.
        באוזן הזו הוא שומע
        שומע כמחריש
        אך את האוזן הבריאה הוא עושה כאפרכסת
        לסיוטים שבאים לו
        מדורה, מבונה, מאוושויץ
        בקרונות
        אבי צורח אחת לשבוע כאומר –
        שלומי טוב
        ואחר כך הוא הופך את ראשו על הכר הרטוב
        ונרדם על צדו הימני
        נותן את אוזנו המתה לבכיי
        בכיי המהלך על בהונות"

        "ניצול" מאת לאה איני מתוך דיוקן
        החד-פעמי.

  29. חגית גרוסמן

    רני היקר, הדברים המכוונים אל אילן ברקוביץ אינם ראויים. מדוע תפנה אליו בצורה כה מזלזלת בזמן שהוא פנה אליך באופן מכובד ומסודר? אין זה ראוי או מכובד שתנהג בו כך.

    • אמנון נבות

      אני מצטרף כאן לדברים שכתבה קודמתי הנכבדה ממני.והלא אתה נותן כבוד לכל כותב בחלד – ולרבים שנפשי נקעה מהם.
      למדתי ממך משהו,בגילי,ועם קוצר הסבלנות והזעם המולד והקרוש שלי.מה השתבש לרגע? שלך,באהבה,א.נ.

    • חגית יקירתי המוכשרת. אילן ברקוביץ" רק מדבר בנימוס, אבל עושה מעשה זִמרי ומבקש שכר כפנחס. אדם יכול להתבטא בצורה חריפה, סאטירית או עולבנית, אבל צר לי, במקרה של אילן מדובר במעשים. לא בדיבורים. ביהדות בראש ובראשונה המעשה קובע. ברקוביץ" הוא אחד בפה אחד בלב. זו צביעות לשמה.
      אסביר את עצמי. בזמן שהיה לי טור בשם "שיר אחד והערה" התחנן ברקוביץ" לקחת בו חלק. לא פחות ולא יותר. אני חוזר: התחנן. אחר כך, לפתע, כשיש לו טור ונהיה מן מוישה גרויס, אה חושבדיקער, פתע-פתאום הוא מטנף על טור בפומבי, קבל עם ועדה, מה קרה?
      אדם זה, תפנה לו את גבך, ידקור אותך במילותיו. בשביל אחד שפרש ולא יקרא את יותר את הפוסטים בבננות, הוא לא מפסיק להגיב.
      עניין אחרון, קצת נמאס מהפסיב-אגרסיב שלו. מה הוא נעלב כל הזמן? אז הוא לא מוכשר כמו יחזקאל נפשי, יהודה ויזן וחגית גרוסמן, זה לא נורא.
      קצת ריספקט כשאתה מידיין עם מסאי כאמנון נבות האיש שהכניסה שלו לספרות העברית הייתה בטקסטים מרתקים שכתב כמו "גנסין, אופציה זנוחה מראש", או "הסוסים של עארף מלך סוריה". אבל ברקוביץ" לא באמת מנומס. הוא מנומס ואדיב לצורכי השעה בלבד. נימוס כזה – מויחל-טויבעס.

      • אילן ברקוביץ'

        רן, תרשה לי לפנות אליך ישירות ואני מבקש ממך להניח לחגית ולזה. כבר ליבנו את זה בינינו אבל אין לי בעיה לחזור על הדברים מול כולם. אני לא טינפתי את טורך. מקבל את דבריך שדבריי אליך יכלו להישמע כתחינה שתפרסם שיר שלי אצלך. נניח. היה לי חשוב ששירתי תראה אור ולך הייתה במה, כמעט יחידה אז לשירה הצעירה ולשירה בכלל. אולי נהגתי כאן שלא כשורה כי בלבי ידעתי גם שחלק ממעשיך בטור לא טובים. אולי הייתי צריך להרחיק עצמי מהטור שלך. אני מקבל את זה. כשלתי כאן במעשיי. באשר למה שכתבתי על הטור שלך במדור שלי לא כשלתי ואני עומד מאחורי הדברים. אבל זו כבר שאלה של השקפה. ואם כבר – מדוע לא הגבת אז בפומבי? למה לא כתבת לעיתון שדבריי דורשים תיקון; שהם אינם ראויים; או כיוצא באלה. אני לא באתי לתקוע סכין בגבך, חס וחלילה, גם לא לפגוע בך באופן אישי, האמן לי. הדעות שלנו בנוגע לשירה העברית והדרכים לקידומה חלוקות. זה הכל. זה לא אישי, אבל אתה בוחר לקחת את זה למקום אישי וזו הטעות שלך. כבר כתבתי לך שקראתי שוב את מה שכתבתי אז ושאם הייתי חושב שמשהו בדבריי לא היה נכון הייתי מפרסם התנצלות. אין לי בעיה להודות בטעויות. אבל לא מצאתי שם טעות כזו כי זו שאלה של השקפה ספרותית שונה ודרך יצירתית שונה של שנינו. ושוב – זה הכל. אין לי טינה כלפיך. אני לא שונא אותך ואני מכבד אותך. חבל לי שאתה לא נוהג כך כלפיי אבל אני מקבל את זה.

        ובאשר לאיכויות של שירתי: המשך להפיץ את תורתך ברבים. זו זכותך המלאה. חכה ל"חרובים" והתעלל בהם כאשר תחפוץ, אבל חשוב גם על האפשרות הקלושה של פיוס; של קבלת השונה; של קבלת זה שאינו יושב איתך בבית הקפה; שאינו חלק מהחבורה שלך; אולי פעם תבין למה התכוונתי. סביר להניח שלא. אפילו גדלנו אחרת ולעולם לא תבין את המקום שממנו באתי למרות שכסופר אולי היית אמור להבין. לא נורא. לא אני העניין. חשבתי שהתכנסנו כאן לדון במסתך על נפשי וכרגיל זה הפך להיות מסע הסתה פרוע נגדי. אני מציע לך להרגע. לנשום עמוק. לכוון את הכעס שלך למקומות טובים. ואני אמשיך בדרכי. אני משתדל תמיד שהיא תהיה ישרה גם אם לפעמים אני כושל בדרך.

        קרא גם אתה את תפוז מאה וחמישה בספרי, אם לא שרפת אותו עדיין, ואולי תבין לרוחי. ובאשר לכבוד או אי הכבוד שאני נושא או לא לאמנון נבות: אני מכבד כל אדם באשר הוא. עם זאת אין לאף אחד מבני האדם זכות להתנשא מעל אף אדם אחר. והדברים חלים גם על אמנון נבות בכבודו ובעצמו, גם ידו קלה על העט המושחזת.

        ושוב, אני מאחל לך רק טוב, מאילן.
        הסיבה שאני ממשיך לענות היא כי אתה וחבר מרעיך ממשיכים להתקיף. אם תפסיקו – אפסיק גם אני. מצד שני אתה תמיד יכול למחוק את התגובות שלי ואז תיראה ברבים רק האמת שלך ומה יכול להיות יותר נפלא מזה? מצדי אני אפשר להפסיק בזה הרגע. כתוב אתה בנחת ונגמור את הסיפור. אין לי עניין בו עוד. אם תמשיך להשתלח לא אגיש לך את הלחי השנייה. מצטער.

        • לא מזיע ולא מפחד

          לא מזיע ולא מפחד? לא?

          • אילן ברקוביץ'

            לא. לא מזיע ולא מפחד. קשה לכם עם זה, אני יודע, אבל כאלה הם משוררים אמיתיים, כמוני, הם לא יודעים פחד מהו.

            לילה טוב ומחשבות טובות על העולם ועל מה שמעבר לו, מאילן.

          • משורר אמיץ, שותה מיץ! תפוזים כמובן, רק תפוזים. רני

          • מציץ ונפגע

            מחשבות טובות? רק מלהציץ מעט לתוך הבור הזה גורם לי לרצות לקפוץ, כמה שנאה קנאה וחוסר פרגון, אנא שמרו זאת למיילים הפרטיים שלכם, יש פה אנשים שאוהבים שירה באמת ולא חשבונאות ופנקסנות, ולמה בכל זאת הצצתי? מסקרן להציץ לפעמים לבור האפל של הנפש

          • מר מציץ, איך היה במזרח?

          • מאחר והבדידות גורמת לי נדודי שנה קשים,חזרתי וקראתי,בצער,את שתי תגובותיך האחרונות.אני כתבתי במפורש,ביקורת לא פשוטה, לא קלה,על עמדה של רני יגיל,ולא על חוברת אחת,אלא על כמה בזו אחר זו,ואפילו על חוברות "עכשיו" כתבתי דברי ביקורת,
            והדברים התפרסמו במוסף הספרותי של מעריב
            לא פחדתי מאיש,לא התחננתי לשום אדם שיפרסם דבר שכתבתי – לא רומן,לא פרק מרומן,והדבר לא מנע מיגיל להדפיס לי רומאן – הוא עצמו יזם את הפניה אלי,משום שידע שאצלי לא קיים הפחד ולא החשבון ולא האינטרס,וידע שאני כותב מתוך ראיה יציבה ונכוחה (אני מקווה) של מצב הספרות.שאינני מחלק מדליות מפח למשוררים חדשות לבקרים כדי לנטלם מהם אחר כך כי איזה גנן האיר את עיניך שטחו מראות,או שפשוט היו עצומות מראש,שאיני תאב פרסום ורודף פרסום ומשנה את טעמי מרגע שהפכתי שכיר של פלוני במוסף אלמוני,היית צריך לנקוט עמד מראש לגבי שירת יחזקאל נפשי – לא קשה לזהות את הנוסח אפילו לבור כמוני,קל וחומר,למדען שירה דגול כמוך,וגם כלפי
            הטור שבו פרסם רן יגיל שיר והערה היה צריך להיות לך עמדה מגובשת- הלא מבקר שירה אתה,למען השם.(כך אתה טוען,ודבריך מקובלים עלי),ופרסום שיריך אתה משניים לאמת על מצב השירה.שוב,לא השירים משניים,הפרסום משני.ואם אינו משני,אלא ראשי שבראשי-
            אל תהיה מבקר ספרות ותתקע תרועות בראש חוצות .וגם כאשר מאסו הציפרים שלי בחוות דעתי הקטלנית על הפרוזה העברית ופאר תוצרתה בדמות גרוסמן,מאיר שלו ואחרים והראו לי את הדלת,לא שיניתי טעמי,והם הודו בטעותם והחזירו אותי אחר כבוד לגווע מרעב בתפקיד מבקר ספרות.וכך,ולמרות מצבי הרע,לא נאלצתי להתפתל ולגמגם ולתקוף ולהתנצל ולהודות בטעות ולחזור בי מההודאה ולבקש רחמים ומחילה בבלוג של אף אחד.גם כאשר היה עלי לתקוף פרסונות בכירות כגרשון שקד,דן מירון
            ולהבדיל אלף הבדלות ערכיות,גם את מנחם פרי.וגם כאשר שיניתי את טעמי (נניח,באשר לפרוזה של עמליה כהנא כרמון)הכל ידעו,אני תקווה,שלא הפחד,החשבון ותקרת הזכוכית הם שמניעים אותי,אלא התחבטות של אמת.איש לא חשד בי כאשר היה עלי לעשות דילוג אדיר בהערכה,למשל,בין ספרו הראשון של יובל שמעוני לספרו השני,משלילה כמעט מוחלטת לחיוב טוטאלי,הכל ידעו,אני תקווה,שהדבר מתבסס על שיקול ערכי והתחבטות של אמת.ואם דברי אלה לא מגיעים אליך,עמיתי הצעיר והמלומד ממני, אז לילה טוב וחלומות פז.

          • לאילן היקר 2

            וגם זה,ממני אליך,קולגה יקרה,ובא על החתום,אמנון נבות

          • אמנון, לברקוביץ" אין מושג לצערי מהו אובייקטיביזם רדיקלי בנוסח שלך או מתון בנוסח מוקד. הוא גם אינו מאמין ברלטיוויזם נוסח פרופסור יהודה שנהב ואחרים. כל מה שהוא יודע זה שהוא צריך לקדם את תפוזים, חרובים וגם את, שים לב! חרוזים. שזה שילוב מאלף בין תפוזים לחרובים. מעין "קופירייטר" (במרלע) כדי שיהיה קצת חרוז ל"משורר". עכשיו אנא, חזור אחריי: תפוזים, חרובים חרוזים. לא נפשי ולא ויזן; לא מקראות ישראל – נכון אני פניתי אליך כי זה רומן חזק מאוד בעיניי – ולא לוכדי עריקים; לא יובל שמעוני ולא לאה איני. רק תפוזים, חרובים וחרוזים. זהו. עכשיו לך תהיה מבקר שירה, בהצלחה.

          • אילן ברקוביץ'

            אמנון, אין לי כל מטרה לפגוע בך. זכותך לחשוב כאשר תחשוב. אתה קושר לי כתרים שאני עצמי אינני קושר. גם אתה וגם רן יגיל בקיאים ממני בהיסטוריה של השירה העברית אבל שניכם נופלים ממני ביכולת הזיהוי של שירת אמת כי אתם "ספרותיים" מדיי ואני בא מהחיים. לכן נקרא המדור שלי כפי שהוא נקרא. אין לי וגם לא יהיה לי פולמוס אישי עמכם. אתם יכולים לשנוא אותי כאוות נפשכם, זו הבחירה שלכם, אבל לא תצליחו לשנות את דרכי. היא כבר התרחשה וגם אם איעלם כדבריכם היא לא תמחק. ובאשר להתנשאות שלך כלפיי, אמנון, גם זו בחירה שלך, והיא בהחלט מצערת אותי אבל זו דרכך. אני לא מדען של השירה ולא ידען של השירה ולא משכיל של השירה. כפי שכתבתי לך קודם לכן: אני משורר. ודי לי בזה. אילן.

          • לא כל קל,ברקוביץ

            לא לא לא ,ידידי עול הימים!אם זכרוני
            העבש אינו מטעה אותי כרגיל,והזיקנה גם,מעולם לא היה לי ולא פתחתי פולמוס עמך,עמית יקר! ניסיתי את כוחי,פעם ראשונה בחיי,בכתיבה בלוגריסטית (ואקווה שפעם אחרונה,לפי התוצאות),ושיגרתי כמה מילים לעמית חביב,אדם מתון וסבלני ואוהב כל כותב למינהו,בסוגייה עקרונית.הודעתי מראש שאיני כותב כמבקר שירה אלא כקורא,וביקשתי ,מה ביקשתי,תחחחננתי,שהתגובות יהיו מתונות ומבהירות,כי עייפתי מפולמוסים רצחנייים ,וסברתי שבבלוגריה הלזו מתנהלים הדברים בנחת יחסית,במתינות וידידות,לפחות מצד המגיבים החותמים בשמם האמיתי,ויצא מה שיצא,לא הפולמוס,אלא התנפלותך הגסה והמכוערת עלי,משום שלא שיערתי,שבדיון בסוגיית משורר אחד מרבים(נפשי) אני דורך לך על היבלות,ועוד עלבת בי בדברים שאני עצמי מודה בהם מראש: קשישותי,אי מיחשובי,שלא לדבר על בורותי האימתנית בפרוזודיה,בפואטיקה ובסמנטיקה,שאני סוכן של מישהו,או מישהם,קבוצת משוררים
            כלשהי שאינה מודעת לי כלל כקבוצה,דווקא כקבוצה,כתבת תגובה מתלהמת וגסה,ידידי,בעוד שלמען האמת איני מעורב כלל בחיי המשוררים הצעירים
            ואיני מכיר אותם,כמעט (ורק טקסטים אני קורא,בהגיעם אליי)ואחר כך אתה כותב "אין לי ויכוח עם נבות"? הפוך יקירי,הפוך,לי אין ולא היה ויכוח אתך,
            ובאמת – אין.רק עם התנהגותך המילולית
            הסימפטומאטית,שמצביעה על –
            טוב,נפסח על העיקר ,נשים נקודה,ונברככך בבריאות טובה,עמיתי עול הימים החביב.

          • אילן ברקוביץ'

            אמנון היקר והלא מוכר לי באופן אישי: לא התנפלתי עליך אם כי אפשר שבלהט הדברים אמרתי כמה דברים שעלולים היו לפגוע בך. זה היה הדדי כמדומני. בכל מקרה אין לי רצון בזה, כלל וכלל לא. באמת: אני מניח לפתחך את האמת שלך. עשה בה כרצונך. השתמש במחשב או לא. קרא שירה או לא. עשה כאשר תחפוץ. אני מכבד את דרכך. לא התנפלתי עליך בדבריי אבל אל תצפה שתתקיף מבלי לקבל תשובה ממני. אני לא ממגישי הלחי השנייה. אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. ומסור ד"ש לגבריאל מוקד, תגיד לו שיחפש את עותק המכתב ששלח לי ואולי תעברו עליו ביחד, כי לכל אחד מכם יש דעה שונה על שירתי, כנראה. אם תראה שם כתם של כוס קפה, זה לא ממני, כי כאמור, אני לא באתי בסופו של דבר לאותו בית קפה שאליו הזמינו אותי, וכך החמצתי קריירה בלתי רגילה של משורר שכולם במיליה שלך היו אוהבים.

            בברכה, אילן.

          • איזה מכתב,ברקוביץ? איזה קפה? איני יושב עם גבריאל מוקד בשום קפה,מעולם לא דיברתי בך או בענינך עם מוקד ו או אחרים,איני יודע מה דעתו של מוקד,
            דעתי היא דעתי,והיא אינה גרועה במיוחד
            – אבל ם לא טובה במוחד על שיריך,שעדייו לא נאמר בהם משפט אחד בעל משמעות מהדהדת,אבל אין זה אומר דבר באשר לעתידך כמשורר.ואם קיבלת חוות דעת טובה ממוקד,שמור עליה מכל משמר,ושוב,לא פניתי אליך ולא תקפתי אותך,סיפרתי איזה קוריוז שבו נשאלתי שאלה לעניין השירה הצעירה ועניתי תשובה אוקסימורונית,ומזה נחפזת להסיק שני אויבה ושוללה של שירתנו הצעירה,למעט נפשי – ומיהרת לתקוף ולהעליב,כמין מייצגה ובעל דדבה הטיפשי של השירה הזאת.אני איני מן הנעלבים,אפילו בימי התפוררותי הנוכחיים בבית האבות,ותגבותיך התוקפניות מצביעים על אי יציבות מסויימת,על שליפה מהירה עם אקדח ריק.היה בריא וחזק,יקירי,ופנה לענייניך שאינם טובים במיוחד,ממה שרואות עיני העששות והתרוטות.

          • טרוטות אמנון טרוטות

          • לבחור הזעצר

            העיניים זה כבר לא מה שהיה,והרעד באצבעות זה כלב? המשך במלאכת הקודש
            תודה,ממני (בשם) אמנון נבות

          • ואיש לא ביקש ממך לשנות מדרכך,לך בדרכך זו,משורר ומבקר יקר ועול ימים
            שלי,רק אל תסטה ואל תתפתל ואל תמכור אותה בגין פרסום בטור פלוני וכיבוד שמעניק לך אלמוני עורך המוסף הספרותי
            שבגינו אתה תוקף את שלמוני,עורך כתב
            העת שבו שבטורו האישי שהשיג בגין עבודתו כמגיה ולא ברננה,פירסמת גם פירסמת,ויברך אותך האל,ואל תחשוף שיניים על קשיש צולע שעבר בסביבה רק
            בגלל שקוראים לו אמנון נבות,קשיש הוא,ומפני שיבה תקום ותברח,כמו ציפורה מיכאלי ללי,צדיקה ומשוררת בישראל,ואם פלוני נפשי ידיד לך,שידידך ישאר גם אם כתב דיגום על אלן גינסברג נרו יאיר לכולנו ואם לא אז לא,העניין לא עקרוני כל כך,ואל תצטרף למקהלת התוקפים את ידידך לשעבר רק בגלל שנוצרה האוירה וההתקבצות המתאימה,ואל תייבב אם לתקוף הגעת ומצאת את עצמך מותקף,זורע סופה און יקצור,ואם אתה בשטח אז ככה זה השטח,וכן הלאה וכן הלאה וכיוצא בזה וגומר.

            מעמיתך הקשיש,אמנון נבות
            בית זקני אגודת הסופרים העבריים

      • אז הוא לא מוכשר כמו נפשי, ויזן וגרוסמן?! אלה המשוררים הצעירים הכי מוכשרים שאתה מוקיר, יגילוביץ"?! אפשר למנות כאן לפחות חמישה-שישה משוררים צעירים שמתעלים עליהם. אבל אתה לא תעז להזכיר אותם מכיוון שהם לא חברים שלך. ואפילו פעם אחת לא פרסמת שירה שלהם בכתב העת העלוב והדל תפוצה שלך. רוצה דוגמאות? אלי אליהו. לא חבר שלך. אלמוג בהר. לא חבר שלך. שחר מריו מרדכי. לא חבר שלך. ענת זכריה. לא חברה שלך. יקיר בן משה. לא חברה שלך. יעקב ביטון. לא חבר. עליהם לא תכתוב מילה. במקרה הם גם לא חברים של הפרופסור המהולל שלך. תמשיך לקדם את החרטטנים האלה שלך. עכשיו מובן למה התכוון אמנון נבות כשדיבר על אי הסכמות גורפות בינך לבינו.

        • תגובה מתלהמת ולא מדויקת. בפינתי "שיר אחד והערה" בעיתון "מעריב" אירחתי את אלי אליהו, משורר רגיש ומעניין, פעמיים. אני מאוד אוהב את שירתו. גם את שחר-מריו מרדכי אני מאוד אוהב. הוא משתתף ב"עמדה" 19 בשני שירים ונתתי קולי באהבה רבה לשיריו בבלוג. אדם מאוד משכיל בעיניי. לגבי משוררים אחרים שמנית, צר לי, איני מתחבר לשירתם. הציעו לי לכתוב על ענת זכריה לא מזמן וסירבתי בנימוס. בזאת לא אמרתי שאין להם כישרון, חס וחלילה. דבר אחד משותף לכל מי שמנית – כולם טובים יותר מ"אף תפוז לא יזוז" על שלל פרדסו וחקל תפוחיו. אגב, לא רק חגית גרוסמן, יחזקאל נפשי ויהודה ויזן טובים ממנו. גם עודד כרמלי, נוית בראל ושלומי חסקי, בל ייפקד מקומם. אין ספק שהקולות המובחנים יותר הם השלושה שמניתי. באשר לפרופסור – הוא כבר מכין קונפיטורה נאה. רני.

          • חגית גרוסמן

            רני היקר, אנא הרשה לי לשלוח ולטבול את כף רגלי בביצה, בתקוה שלא אנשך על ידי תנין רעב, כדי לומר שאני חושבת שאילן ברקוביץ הוא משורר טוב ואמיתי. לא משנה מה קרה ביניכם בעבר, ולא משנה שעדיין לא עמדה לכם הזדמנות לשלום והסכמה, שיריו עומדים בעדו, קיימים ומלאי תשוקה כנה לאהבה ולחיים. לא ניתן להתעלם מכוחם ויופיים. אפילו יצחק לאור בעל המרה השחורה אשר אהבתו העמוקה ביותר היא השנאה, הצליח להבקיע מבעד לשרעפי איבתו ולראות את כוח שירתו של ברקוביץ".אני מאחלת לכם כי תראו עין בעין ותשלחו יד לשלום, מפני שהרבה מן המשותף יש ביניכם. שניכם אנשים של אומנות ואהבה יותר מאשר חורבן ומלחמה.

        • המשוררים הצעירים

          מצב השירה בכי רע אם אלה המשוררים שאתה בוחר כמייצגים את מגזר הגילאים 20-30.

          • הכול עוד ייגמר בְּכִי טוב
            בכי
            בכי
            בכי
            בֶּכִי
            בכי
            בכי רע.

            היה איזה משורר גדול שכתב משהו מעין זה בספרו. מיהו אותו המשורר? הפותר נכונה יזכה בתקליט של אילן ברקוביץ" שבו אני קורא משיריו וכן חולצה עם דיוקני הדָשֵׁן מתנוסס עליה כשאני חבוק עם זיסי סתוי.

  30. ה"משורר" הזה הוא בור ועם הארץ, רודף פרסום ונשים. חסר עמוד שידרה לחלוטין. עלה נידף ברוח. חומר טוב לאנשים בורים. לא יודע עברית. שקרן וזהו זה!!

    • איך בדיוק?

      לגבי רדיפת הנשים לא יודעים כאן הרבה,אבל לגבי שירתו,שמענו כאן חוות דעת חיובות מאוד,גם מצד מבקרים נכבדים,לא אנונימיים,בניגוד אליך.אז
      מה נעשה ואיך נחיה מעתה והלאה? אה?

    • איך בדיוק?

      לגבי רדיפת הנשים לא יודעים כאן הרבה,אבל לגבי שירתו,שמענו כאן חוות דעת חיובות מאוד,גם מצד מבקרים נכבדים,לא אנונימיים,בניגוד אליך.אז
      מה נעשה ואיך נחיה מעתה והלאה? אה?

  31. אילן ברקוביץ'

    וזהו. אני בוחר לסיים את העיסוק באישיותי הדלוחה, בשירתי הגרועה ובמצב הריקבון של רקמות שלי בזה. ניסיתי לדון בתוכן הדברים של רן יגיל כפי שפורסמו במסתו אבל זה לא הסתייע, לצערי.

    אני מברך כאן את כולכם בהרבה אהבה ומצטער מאוד על כך שנאלצתם להיחשף לדברים שאני עובר מדיי יום מצדם של אנשים שתפיסתי את השירה איננה לרוחם. אני מצדי לא אקרא כאן יותר.

    היו ברוכים. אילן.

    • רק רגע, אילן. מה זה? לרגע קמתי מן המחשב ואתה הלכת לי לישון? חבשת את מצנפת המייסטרזינגרים שלך ועצמת שמורותיך? ככה הולכים? בלי חיבוק, בלי נשיקת לילה טוב?
      אילן יקירי, לא שרפתי את התפוז המאה וחמישה, סתם אכלתי אותו או סחטתי לו את המיץ. אמנון, אגב עשה מהקליפות של המאה וארבעה זנבות מצופים בשוקולד, ויהודה ויזן עושה מהן שביל מהדירה שלו ועד ה"נסיך הקטן".
      אבל עכשיו ברצינות ובנימוס כפי שביקשה חגית גרוסמן.
      בשירתך, יש בעיה. היא פשטנית ברובה לטעמי ונוטה לרומנטיזציה תיכוניסטית. שירים לאהובה נאיביים שכאלה המזכירים את שירת טנאי המנוח לפני שיריו הבשלים יותר. ולכן את מצפה לחרובים כל כך בכליון עיניים. אני רוצה לראות בשתי עיניי העששות האם חל כאן שינוי ואני יכול להתחבר למכלול הספר ולא רק לאותו שיר על חזי לסקלי "סקלתי את לסקלי וכו"" שבו מובעת קנאת המשורר הקטן.

      ומה? לא נסיים בשיר ערש קטן? השיר הוא כמובן של נפשי וכדבריך מחזיר את הדיון אל מושאו, כפי שצריך.
      אבל, ויש אבל, שים נא לב לכותרתו ותפנים בבקשה. מתוך "אלמנך" 1 בעריכת יעל טומשוב ואור גראור.

      "לנערה עליה כתבתי בספרי הראשון לו התכחשתי

      אל לי לכתוב עלייך בשעת צהריים חמה זו,
      כשמחלוני ניתן לראות את בנות עקיבא השבות לביתן, ידיהן מוחות אגלי
      זיעה מחמת חום, מצטופפות תחת עץ האורן ביופי, ברוממות כמעט.
      מן הראוי היה לכתוב שורות אלה בשעת לילה מאוחרת,
      בשעה שבה נהגת לסור לחדרי, לבקשני להיכנס למיטתך,
      גוערת בי כי קרוב עלות השחר.
      היידי היקרה, היידי היקרה, תני לי רק קצת זמן.
      כל כך הרבה שנים חלפו מאז, שנות חיי.
      עודני מעריץ את סומק לחייך. משורר יהודי.
      מעת לעת, בעודי חולף ברעננה, לצד בית אביך הישן, אני מטה ראשי
      למרצפות האבן הקרות. לבי כבד עליי. דומה כי דבר-מה מתחולל.
      איש לא ידע כי טרם זמן, טרם שנים תחלופנה,
      שם, בקומה השלישית, תחת הקירות המתקלפים, התגוררה ונוס. כך בפשטותה ובמלוא הדרה.
      יצור זה בקרב ההמון.
      עתה אני מבין היידי, אני מבין, היה עליי לשאתך לאישה, להיות אב לילדייך.
      כעת את בצפת (או כך לפחות ביארת לי במכתבך), ובעלך הטוב,
      האיש הפשוט אשר את שמו לא אדע, בוודאי נושק לך ברוך, מלטף את צווארך, את כתפייך.
      ייתכן כי תחת חלון הבית ניתן לראות את קברו של הארי הקדוש,
      או שמא של אבטליון (כך לפחות אני מדמך בעיני רוחי).
      כל הקברים הללו שמייללים תחת חיינו.
      אך אינני רוצה לכתוב כאן על המוות, על קברים בחשכה
      לא. על החיים אני מדבר כאן. על חיי ועל החלום. על חלומי.
      דומני עתה, כי כל זאת התרחש כבתוך חלום, כבסוג של הזיה שאינני יורד לפִשרה כעת.
      יופייך הנשגב, כל האושר והכאב. צירך הרך.
      נרקיס לבן בפריחתו. עדיו וביישני.
      אל לי להטרידך עם זכרונות שאינם במקומם.
      עתה כמו מבלי משים באה שעת ערב.
      האוויר נעים.
      כמעט מתוק."

      אילן, אילן, אתה ישן? נרדמת? עכשיו כל מעריצי פנחס שדה יכולים לצאת לשדה עם המעדרים, המכושים והאתים ולהתחיל לחפור לי במוח.

      • אילן ברקוביץ'

        בוקר טוב רן. יצר האדם כה חלש, הנה גם אני מבטיח הבטחות ונשבר כל כך בקלות, משל הייתי התהדיה בכבודה ובעצמה.

        שמחתי לקרוא ששבת לדיון ענייני. ובכל זאת אני מבקש לסיים בכמה מילים אישיות אליך: המשך בדרכך. היא חשובה. "עמדה", בניגוד למה שמישהוא כתב כאן, הוא כתב עת ראוי, מעמיק וטוב, ואין זה משנה כמה קוראים יש לו. אני יודע עד כמה קשה הוא מצבם של כתבי העת בזמנינו (כמו תמיד, אגב) ועד כמה הרואית היא עצם הוצאתו לאור בחברה קפיטליסטית כשלנו. אין לי ספק שהוא גובה ממך מחיר אישי, ואני מחזק אותך בחשיבות המעשה לתרבות שלנו. גם למדור שלך ב"מעריב" הייתה חשיבות. העובדה היא שעכשיו, מ"שיר אחד והערה" זה הצטמצם לשורה אחת והערה. לעומת המצב היום הטורים שלך נראים כמסות ארוכות יריעה. הלוואי שהעיתון הזה יחזור אל השירה באמת, ונדמה לי שאתה אחד האנשים הראויים ביותר לכתוב עליה.

        אל תשקיע אנרגיה מיותרת בכעסים עליי. המשך במלאכת היצירה שלך, שהיא מוערכת על ידי ביותר, גם אם אתה חושב שהיצירה שלי פשטנית ולועג לה. זכותך המלאה. שמור על עצמך. שמור על חדוות היצירה שבך.

        בברכה, אילן.

      • רן קטונתי מכם, אבל זה לא יאה, זה עיסוק בלשון הרע שלא לצורך ואתה איש שאני מוקירה ומעריכה .

        תן לבורא עולם לשפוט מי משורר רע או טוב, גם אני נגד ההעלבות על אמנון נבות, רק בגלל שאינו ממוחשב.

        כשהמבוגרים מדברים על הדרדקים לשתוק, גם אם זה לא מוצא חן בעיינהם, זאת גישתי הצנועה.

        נוריד את הראש , נאמר כן כן ונמשיך הלאה, האמן לי שמי שמלבינים את פניו ברבים והוא שותק, שכרו גדול מאד.זאת עבודה עצומה על המידות ואתה יכול לה יותר ממני, זאת תחושתי לפחות.

        הזכר ברבי זושא שהיה הולך אצל הגויים על מנת שישפילוהו וכך אלוקים יזמן לו עולם הבא מובחר יותר.

        חג- אורים שמח.

        • אילן ברקוביץ'

          ועכשיו באמת זהו. אלחם ביצר, אפסיד אתכם, יש כאן אנשים נפלאים, כותבים דברים מרתקים, אני מאחל לכולכם מכל הלב הרבה הצלחה והגשמת חלומות.

          אילן.

          • אילן, אל תלך! חיי אינם חיים עוד. אם אני איני מקבל שלושה אי-מיילים ממך על הבוקר, נעשה לי רע ואני איני יכול לעבור את היום. איני מתפקד. היכן הוואבן? אילן, ענה לי, אל תלך. אברָשה! חזור הביתה אל הדיון הספרותי הרציני. התמודד עם הטענות. התחלתי כבר לכתוב את הרומן שלי לבני הנעורים "אילן ורני עושים חיים משוגעים בבלוג" ועכשיו אתה עוזב. בהתהפכי בלילות על משכבי חיפשתי את שאהבה נפשי. אה, זה מזכיר לי שביחזקאל נפשי עסקינן. אז הנה השיר היפה מאוד שלו מעמדה 19 העומדת לראות אור בסוף השבוע. בי נשבעתי, אשלח לך את שתי החוברות. אני רק מחכה שעמדה 19 תצא. לא תימלט מדפים אלה. שוב אני סוטה, הנה השיר של נפשי. אשמח לשמוע את דעתך עליו.

            יחזקאל נפשי
            חיזיון. שיר שתחילתו בשנת 1998 וסיומו בשנת 2001

            אַתָּה תִּוָּלֵד בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹבֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְשֶׁבַע. גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת יַקִּישׁ עַל חַלּוֹנוֹת בֵּית הַחוֹלִים הָאֶזְרָחִי, וְאִמְּךָ תֵּאָנֵק לְאַחַר שָׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שְׁעוֹת לֵדָה, בַּשָּׁעָה שֶׁיָּנִיחוּ אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר בְּיָדֶיהָ. הִיא תִּכְתֹּב אֶת תַּאֲרִיךְ הַלֵּדָה הָעִבְרִי עַל פִּסַּת נְיָר, י"ד בְּכִסְלֵו, בְּצֵרוּף אִיּוּר מְטֻשְׁטָשׁ שֶׁל פָּנֶיךָ וּמִסְפַּר מִלִּים אוֹדוֹת עַצְבוּתָהּ. אַתָּה תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לְאַחַר שָׁנִים בְּאַקְרַאי, כְּשֶׁלְּפָנֶיךָ יוּנַח הַתִּיק הָרְפוּאִי מֵאוֹתָהּ הָעֵת, וְהַפִּתְקִית הַמְּהוּהָה תִּשָּׁמֵט אֶל שֻׁלְחַן הָרוֹפֵא. אַתָּה תִּתְעַצֵּב עַל כָּךְ וְזֶה יַכֶּה בְּלִבְּךָ. גַּם זֶה יִתְרַחֵשׁ בַּחֹרֶף. אֲנִי אָטִיל מוּם מוּלָד בְּגוּפְךָ וַאֲנַתֵּץ אוֹתוֹ. אֶשְׁלֹל מִמְּךָ אֶת הַהֲנָאוֹת וַאֲבוֹדֵד אוֹתְךָ מִן הָאָדָם בִּכְלִמָּה גְּדוֹלָה. אוּלָם תַּחַת זֹאת, עֶבֶד תִּהְיֶה לַנְּשָׁמָה וּלְרוּחַ הָאָדָם. אַתָּה תַּעֲבֹד אֶת הַטֶּבַע וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לְבַיִת. לַעֲצֵי הַיַּעַר תִּקְרָא בְּשֵׁם אַחִים. הַנָּהָר הַיָּרֹק יִהְיֶה אָחוֹת לְךָ. שָׁנָה וְחֵצִי שֶׁתְּהֵא סָפוּן בְּבֵית הַחוֹלִים בְּמַטָּרָה לְתַקֵּן אֶת גּוּפְךָ הַשָּׁבוּר, אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁתֵּצֵא מִשָּׁם, תָּבִין כִּי לֹא הִשְׁתַּנְּתָה בִּמְאוּם. תָּבִין כִּי הַפְּגָם הוּא בְּנַפְשְׁךָ וְאֵין לְתַקְּנוֹ. אֲנִי אֶשְׁלַח אוֹתְךָ הַרְחֵק מִן הַמָּקוֹם בּוֹ נוֹלַדְתָּ בְּחִפּוּשׂ אַחַר הָאֱלֹהִים וְהַיֵּשׁוּת. אַתָּה תָּתוּר בּוֹ שָׁנִים רַבּוֹת. תַּעֲבֹד בַּעֲבוֹדוֹת כַּפַּיִם מִן הַיָּד לַפֶּה, עַד לַשָּׁעָה שֶׁתָּבִין כִּי הַנְּסִיעָה הִנָּהּ בְּעֶצֶם נְסִיעָה לְעֵבֶר עַצְמְךָ. אַתָּה תָּבִין כִּי הָאֱלֹהַּ אוֹתוֹ בִּקַּשְׁתָּ כָּל־כָּךְ שׁוֹכֵן בְּקִרְבְּךָ וְלוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים. תָּבִין כִּי רָזֵי הַנּוֹף וְהַטֶּבַע הֵם גּוּפוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים וְהוּא סָמוּךְ לְךָ כָּל הָעֵת. אֲנִי אַעֲנִיק לְךָ לֵב רָחָב וּרְגָשׁוֹת גְּדוֹלִים. אַתָּה תִּכְתֹּב שִׁירִים אֲחָדִים לְאוֹר הַנֵּר, וְנָשִׁים יֹאהֲבוּ אוֹתְךָ בְּשֶׁל כָּךְ. דֶּרֶךְ כְּתִיבָתְךָ, אַתָּה תִּסְלֹל דַּרְכְּךָ לְלִבָּם, אַךְ תָּמִיד אוֹתִיר אוֹתְךָ בְּלֹא כְּלוּם. אַחַת לְאֵיזֶה זְמַן יֻצַּג דְּיוֹקָנְךָ עַל־גַּבֵּי הָעִתּוֹנִים. חוֹקְרֵי סִפְרוֹת יִכְתְּבוּ וְיִלְמְדוּ אוֹדוֹת עֲבוֹדוֹתֶיךָ וְאֹרַח חַיֶּיךָ הַשּׁוֹנֶה. בַּעֲלֵי מוֹעֲדוֹנִים יְזַהוּ אוֹתְךָ, וִיבַקְּשׁוּ שֶׁתִּכָּנֵס לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם. הֵם יַשְׁקוּ אוֹתְךָ לְלֹא תַּשְׁלוּם. יְבַקְּשׁוּ לְהִצְטַלֵּם לְצִדְּךָ בִּתְמוּרָה. נְשֵׁיהֶם הַשְּׁתוּיוֹת יַעַרְגוּ לְךָ וְיִרְכְּנוּ לְצִדְּךָ, יִלְחֲשׁוּ הַבְטָחוֹת וּדְבָרִים גַּסִּים. אַךְ סָמוּךְ לַשַּׁחֲרִית, בִּבְדִידוּתְךָ, תִּתְבּוֹנֵן לְעֵבֶר הַיָּרֵחַ הַדָּהוּי מִבַּעַד לְאֶשְׁנָב צַר וְתִתְחַנֵּן, תִּתְפַּלֵּל עַל רַחֲמִים לְנַפְשְׁךָ, עַל קִיּוּם הֶגְיוֹנִי בְּעוֹלָם לֹא הֶגְיוֹנִי, עַל קִיּוּם כָּלְשֶׁהוּ בְּתוֹךְ הָרִיק. אַתָּה תִּחְיֶה בְּתוֹךְ הַזְּוָעָה הַזּוֹ וְתַתְחִיל לִשְׂנֹא אֶת הָעוֹלָם. אַתָּה תִּוָּלֵד יְהוּדִי, תַּהֲפֹךְ נוֹצְרִי וּבּוּדְהִיסְט וְאַחַר תָּשׁוּב לֵאלֹהֵי הָעִבְרִיְים. אֲנִי אַעֲנִיק לְךָ כָּךְ וְכָךְ סְפָרִים. שִׁירֶיךָ יְתֻרְגְּמוּ לְשָׂפוֹת אֲחָדוֹת, אַךְ גַּם לְאַחַר כָּל זֹאת, אַתָּה תִּוָּתֵר בְּלֹא הַיְדִיעָה מִי אַתָּה וּמַהוּ גּוֹרָלְךָ. אֲנִי אַפְרִיד אוֹתְךָ מֵאִמְּךָ וְאֶטַּע זָרוּת בֵּינֵיכֶם. אֲנִי אֶגְרֹם לְךָ לְהָטִיחַ בָּהּ דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁל זַעַם, רַק בִּכְדֵי שֶׁבַּבְּקָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ עָלֶיךָ לְאַחַר מִכֵּן, אַתָּה תִּבְכֶּה וְתִנָּחֵם עַל כָּךְ, תִּצְטַעֵר עַל הָאֵם שֶׁאִבַּדְתָּ בְּמוֹ יָדֶיךָ. אֲנִי אֶגְרֹם לְךָ לְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹתָהּ הָאֵם מֶשֶׁךְ שְׁאֵרִית חַיֶּיךָ. אַתָּה תִּרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ בְּכָל נַעֲרָה וְנַעֲרָה שֶׁתֶּחֱצֶה אֶת סַף בֵּיתְךָ, שֶׁתָּלוּן לְצִדְּךָ. לִבְּךָ יִהְיֶה נָתוּן לְאִשָּׁה אַחַת. זְמַן מָה תִּתְגּוֹרְרוּ יַחְדָּו וְהִיא תִּשָּׂא יֶלֶד בְּרַחֲמָהּ. בְּשָׁעָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ אֶת יָדָהּ, נַפְשָׁהּ הַשַּׁבְרִירִית תִּתְעַרְעֵר וְאָבִיהָ יַרְחִיק אוֹתָהּ מֵעָלֶיךָ. לְהַבָּא, כְּשֶׁתָּשׁוּב וְתַבִּיט בְּפָנֶיהָ מִבַּעַד לְקִיר הַזְּכוּכִית, לֹא תְּזַהֶה אֶת הָאִשָּׁה עִמָּהּ בִּקַּשְׁתָּ לִבְנוֹת לְךָ חַיִּים. אַף הִיא, הִיא לֹא תְּזַהֶה אוֹתְךָ מִן הַמִּטָּה הַמֶּמְשַׁלְתִּית עָלֶיהָ תִּשְׁכַּב. זִכָּרוֹן זֶה יְלַוֶּה אוֹתְךָ שָׁנִים רַבּוֹת, וְיַרְתִּיעַ אוֹתְךָ בְּכָל פַּעַם שֶׁתְּבַקֵּשׁ לִבְנוֹת מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ. אַתָּה תִּשְׂכֹּר חֶדֶר קָטָן בְּפַאֲתֵי עֲיָרָה נִדַּחַת, וְתָשׁוּב לִהְיוֹת מְנֻתָּק מִן הַהֲנָאוֹת. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ אֶת הַסֵּבֶל וְתַאֲדִיר אוֹתוֹ, בִּמַחְשָׁבָה שֶׁבְּכָךְ נִתָּן יִהְיֶה לְךָ לְהַעֲצִים אֶת עוֹלָמָהּ הַנֶּפֶשׁ, לְהַאֲדִירָהּ. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ לַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת קָרוֹב אֶל הָאֱלֹהִים. אַתָּה תִּקְרָא לְזֶה סַגְפָנוּת. תִּקְרָא וְתַשְׂכִּיל. תְּבַקֵּשׁ אֶת הָרַמְבָּ"ם וְאֶת חֶזְיוֹנוֹתָיו שֶׁל יוֹחָנָן. תִּקְרָא אֶת נִטְשֶׁה וּשְׁטַיְנְמַן, וְתֵדַע עַד מָה אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר. עַד מָה אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר. עַד מַה הִנְּךָ הֶדְיוֹט בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשֻׁלָּל כָּל יְכֹלֶת. אַתָּה תָּבִין, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, עַד מַה בִּכְלָל, גְּדוֹלָה אָזְלַת יָדוֹ שֶׁל הָאָדָם לְחוֹלֵל דְּבַר מָה בַּעַל מַשְׁמָעוּתִיּוּת בַּיְקוּם הַזֶּה שֶׁהוּא לֹא לוֹ. עַד מָה אַתָּה חַלָּשׁ. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ אֶת הַמָּוֶת וְתִכְתֹּב מִסְפַּר רְשִׁימוֹת תֵּאוֹלוֹגִיּוֹת אוֹדוֹת מְצִיאוּתוֹ בְּחַיֶּיךָ. תְּבַקֵּשׁ אֶת בּוֹאוֹ. תְּבַקֵּשׁ אֶת הַיְדִיעָה אַחַר הַצָּפוּן מֵאֲחוֹרָיו. אֶת שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת, הַאִם כְּלָל יֶשְׁנָהּ הִשָּׁאֲרוּת לַנֶּפֶשׁ בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל הַיְקוּם. בְּתוֹךְ הָאֵינוּת. תְּבַקֵּשׁ לִכְתֹּב עַל כָּךְ, וְטֶרֶם מוֹתְךָ, תָּבִין כִּי אֶת כָּל שֶׁכָּתַבְתָּ, כִּי כָּל הִרְהוּרֶיךָ וְהַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר שָׁקַדְתָּ עֵירֹם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְמוּל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה, הָיוּ בְּעֶצֶם לָרִיק. תָּבִין כִּי אַתָּה כְּלִי מִשְׂחָק בִּידֵי הָאֱלֹהוּת. כִּי אַתָּה בֶּן חֲלוֹף עֲרִירִי. אָדָם מְבֻגָּר לְלֹא אֵם אִשָּׁה וְיֶלֶד. תָּבִין כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ. לְגַמְרֵי לְבַדְּךָ. תְּבַקֵּשׁ חַיֵּי נֶצַח.

            אילן, חידה. היכן אלן גיזברג ו-וולט ויטמן מתחבאים בשיר זה? שלך, רני.

          • עוד פעם נפשי עם סיפורי אלף לילה ולילה שלו? ושוב עם שגיאות לשוניות? אברשה, איפה ההגהה, אברשה?

            1) אַתָּה תִּוָּלֵד בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹבֶמְבֶּר?
            טעות! צ"ל: בעשרים וארבעה.

            2) שָׁנָה וְחֵצִי שֶׁתְּהֵא סָפוּן בְּבֵית הַחוֹלִים בְּמַטָּרָה לְתַקֵּן אֶת גּוּפְךָ הַשָּׁבוּר, אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁתֵּצֵא מִשָּׁם, תָּבִין כִּי לֹא הִשְׁתַּנְּתָה בִּמְאוּם.

            מה לא השתנתה? גופך? טעות! צ"ל: השתנה. או שמא: השתנית? כלומר: אתה לא השתנית? עברית, נפשי. עברית!

            3) אַתָּה תִּכְתֹּב שִׁירִים אֲחָדִים לְאוֹר הַנֵּר, וְנָשִׁים יֹאהֲבוּ אוֹתְךָ בְּשֶׁל כָּךְ. דֶּרֶךְ כְּתִיבָתְךָ, אַתָּה תִּסְלֹל דַּרְכְּךָ לְלִבָּם, אַךְ תָּמִיד אוֹתִיר אוֹתְךָ בְּלֹא כְּלוּם.

            ללבם? ללבן! נשים, נפשי, נפשי. אבל צדקת, יחזקאל. תמיד תוותר בלא כלום. אגב, כלום עם כ" רפה, נפשי, במקרה זה, מכיוון שזו תיבה. לא מילה עצמאית. אבל זה כמו סינית בשבילך.

            4) לְהַעֲצִים אֶת עוֹלָמָהּ הַנֶּפֶשׁ, לְהַאֲדִירָהּ.
            עולם הנפש. מה זה עולמה הנפש?

            5) ולסיום, כמה נכון, כתבת נפשי: כִּי כָּל הִרְהוּרֶיךָ וְהַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר שָׁקַדְתָּ עֵירֹם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְמוּל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה, הָיוּ בְּעֶצֶם לָרִיק. נכון.

            כמה אנרגיה מבוזבזת על טקסט חלש.

          • מישהו פה אהב ומוקיר את השיר. אברשה, מה עם רוח השיר, די למדוד בסרגל את כל הסובב אותך עבר והווה. שומר מחכה לך ואף אכּד, לך אליה חביבי, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראךּ, אבל בכיוון ההפוך, לארם נהריים. יאללה, ביי.

          • גם השיר הזה מועתק מפנחס שדה. נפשי פשוט רוקן את התוכן ושתל תוכן משלו. אבל המסקנות הפילוסופיות זהות. וגם נימת הדבור.

          • אילן, "מלחמת היצר" של חיים גראדה. אל תילחם בזה. אנא התפתה וכתוב. שרוי לך, אדבר עם החזון איש בעצמו אם צריך. אל תשליכני אל בין גנני פנחס שדה. אמנון, כמה חבל שאינך חבר כאן בבלוג. השטף שלך סוחף את כולנו. צונאמי של סאטירה ספרותית. אפילו נסים אלוני ז"ל במערכון שלו על הטור הספרותי בביצוע יוסי בנאי וחִזקי (אבנר חזקיהו) המנוחים, לא הגיע לשיאים כאלה. רני.

          • אילן, קול קורא במדבר. אילן!!! איֶכָּה!!! פרשת כנזיר לשבת בראש עמוד או שאתה מתרגל חיי נזירות בנוסח רבי חנינא בן דוסא שהיה מסתפק בקב חרובים משבוע לשבוע. חנינא בני, אילני, עץ מניב פרי, תפוז, תמר ואף חרוב. מחמלי, גם שבעת המינים עומדים דום. ענני, ענני!

          • איזה שיר מקסים. מלא כאב ויופי. אני שמח על היוופי שנגלה לי.

            ברכות על המאמר המעלף

  32. קודם כל תודה לרן יגיל על המאמר המעניין. אני נוטה פחות להתחבר לשירתו של יחזקאת נפשי – חסר לי בה קצת הקונקרטי ויש לי תחושה של נטייה ללכת לאיבוד במרחבי הנפש. עם זאת, לא אכחיש שיש לו כמה וכמה שירים מרתקים, והשירים שהביא רן נמנים בעיני עם הטובים ביותר ביצירתו.
    לעניין ה"העתקה", אני חייב לציין שאיני מבין על מה המהומה. מחוות שיריות ושירים שנכתבו בהתאם למבנים מוכרים הם תמה נפוצה מאוד בשירה ובאמנות בכלל, ממוצרט ובטהובן ועד המונה ליזה עם שפם. לפעמים נוצרים ככה שירים נפלאים; שי דותן, למשל, פרסם ב"הארץ" שיר שהוא מחווה מרתקת לשיר של נתן זך. מחווה יכולה להיות איכותית ולהוסיף על המקור, או כושלת ולא מוצלחת (בעיני המחווה של נפשי לט. כרמי בהחלט מוסיפה, ואילו המחווה לגינצבורג מחווירה יחסית למקור, אבל זו רק דעתי האישית). אבל בכל מקרה, זוהי צורה ספרותית לגיטימית, וצעקות "גנב!" מיותרות כאן לחלוטין.
    השאלה היחידה הנשאלת כאן היא האם ראוי היה לציין את מושא המחווה בצמוד לשיר. אין ספק שרבים נוהגים ככה בשירי מחווה, אבל זה לא בהכרח הכלל; אאל"ט, למשל, השיר של שי דותן שציינתי לעיל התפרסם ללא ציון "מחווה לנתן זך" לצדו. נפשי (או מי שפרסם אותו) בחר לא לציין את מושא המחווה. יש מקום, אם כך, לתקן את הרושם שנוצר, כאילו מדובר בשיר מקורי, ולהציג את המקור כדי שיהיה ברור שזו מחווה; אבל מכאן ועד להחרים, להכריז על "אי מוסריות" או לפסול את נפשי מכל וכל ארוכה הדרך עד מאוד.

    • וכמובן, יחזקאל ולא יחזקאת. זה מה שקורה כשמקלידים מהר ולא עושים הגהה מספקת.

    • אילן ברקוביץ'

      שלום רונן.

      השיר של שי דותן הוא מתוך ספרו "על קצה המותר" ובספר מצוין בפירוש שמדובר בהומאז" לנתן זך. כשתגיע לארץ רכוש לך ספר זה. הוא יפה, ואני מסכים לדבריך שהמחווה מרתקת ושונה לחלוטין מהמקור. במקרה הזה אגב, מדובר בפראזה מוכרת לכל חובב שירה מצוי ("רגע אחד שקט בבקשה" הוא רגע זכי מכונן מתוך ספרו "שירים שונים") ואני לא חושב שהפרסום בעיתון חייב היה בציון המחווה.

      במקרה של השיר של נפשי הדברים שונים: זה לא שיר מוכר של אלן גינזברג. הוא לא מופיע ביצירתו הגדולה ("קדיש") המוכרת לרבים מחובבי השירה בעולם אלא כנספח לה בספר המתורגם לעברית מאת… נתן זך ("קדיש ושירים אחרים"). הצעתך בסוף הדברים מקובלת עליי כמובן וכתבתי את זה כבר כאן, אבל אני חושב שאז ידעך כמעט כל קסמו של השיר כי אין הרבה הבדל בינו לבין המקור (זולת "הכאב שבשיני" לעומת "גווילי עורי").

      אני לא קראתי להחרים את שירתו של נפשי. חס וחלילה. אני כן סבור שמדובר במעשה לא מוסרי וכאן לא תצליח לשכנע אותי שמדובר בז"אנר ידוע ומוכר גם אם תביא עכשיו אלף דוגמאות לו. הכיצד: כי את כל הדוגמאות שתביא תביא על סמך המקור שלהן. אלמלא אותה קוראת קשובה לא היית יכול לשייך את שירו של נפשי לז"אנר הזה… .

      מכל מקום תודה על דבריך שהם חשובים בעיני וענייניים, לשם שינוי.

      אילן.

    • רונן אלטמן קידר. תודה לך על התגובה למאמר. האווירה השירית כאן פשוט גורמת לי לחרוז חרוזים-תפוזים גרועים ביותר. סלח לי. אינני מסכים איתך לצערי כי שירו של שי דותן יפה. לא אהבתי אותו מובן שהוא לא צריך היה להזכיר ממי לקח את השורות כי רק על נפשי ההולל אפשר להתגולל. עם זאת מצאתי בספרו של שי דותן כמה שירים יפים ואף בחרתי מהם אחד ל"שיר אחד והערה". לדעתי, שי הוא משורר דריבטיבי (נגזרתי) ושירתו מזכירה פעמים רבות דווקא את שירת ויזלטיר ופחות את שירת זך והדבר בעוכריו כי מדובר במקרה זה בהיחלשות העוצמות ולא בהגברתן.
      אבל למה לך נכבדי לבזבז מזמנך על שי דותן ושלל משוררי "כתובת" כשאתה יכול לגעת בדבר האמיתי, לחוש אותו, לקרוא בו. אם אתה נוחת כאן בביצה הספרותית שלנו, הרשה לי להמליץ לך על ספר חשוב ביותר, ספר שירים יפה להלל שמאז "כוכבים בחוץ", "חופה שחורה" ו"ברזים ערופי שפתיים" לא נראה כדבר הזה במחוזותינו. אני עוד תחת הרושם האדיר של הספר הזה ויש לי צָרֶבֶת מזה.

      לספר קוראים "תפוזים". אני חוזר "ת-פו-זים". חילקתי להברות שאדוני לא יטעה חלילה. לא "חקל תפוחין", זה ספרו של שלמה שנהוד הוותיק עם המוטיבים הקבליסטיים. "תפוזים" נפתח באיזה שיר נפלא. בואי, נתגולל כתפוזים בין סדינים נאכל חרולים ונגיר מיץ דרדסים. משהו מעין זה. ויש גם איזה פורטֶה חזק בסוף בנוסח: תפוזים אני אומר לָךְ, תפוזים.

      רק רגע, נתגנב החשש ללבי, שמא יש לך כבר הספר המונומנטלי הזה. שהרי הוא מגיע לבד אל קוראיו. אולי קנית, אולי קיבלת בדואר, אולי השליח של הפיצה הביא אותו. הכול אפשרי במקרה "תפוזים". אבל, אל חשש רונן יקירי, אני כאן כדי לעזור לך. תקנה עוד ספר. טובים השניים מן האחד והשלושה ודאי וודאי. שווה בנפשך. בית יהודי עם ספר "תפוזים" אחד בלבד כמה אומלל הוא. עוד תפרוץ מריבה בין אנשי הבית מי יקרא בספר. נכון הוא שאתה יכול להקריא, דהיינו לקרוא לבני המשפחה בערב את תפוז 105 או 76, או 38 שהרי בכל זאת מדובר במדורת השבט שלנו. אבל למה לך כל הטורח הזה. תקנה לך 500 עותקים מן המהדורה השנייה של "תפוזים" – הראשונה אזלה לצערי כי יצחק לאור קנה אותה – ובא לציון גואל.

      כתובת: ברקוקווץ" "גרפומן בשטח", הפרדס 3, גבעת החרוב. מקבל ויזה, המחאות, מזומן. רק שתיגמר כבר המהדורה השנייה. יאללה!!!

  33. הלוחצת לכבשים

    לאחרונה התקבלו במערכת "עמדה" ארבעה מכתבים מפרי עטו של משורר עברי צעיר בשם אמנון הלא נבון. בחרתי להביא אותם בפניכם כאן:

    מכתב ראשון:
    "רן היקר. הנה בית ראשון משיר שכתבתי ורציתי שתקרא, אולי תרצה לפרסמו בכתב העת שלך: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מחכים עוד לך העובר בדרך". השיר לקוח מתוך ספרי החדש שייקרא "כוכבים לחוד". שלך, אמנון הלא נבון".

    מכתב שני:
    "רן היקר. הנה בית ראשון משיר נוסף שכתבתי ורציתי שתקרא, אולי תרצה לפרסמו בכתב העת שלך: "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר מר. הוא הלך / ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי / מעילו. לא נגעתי. מי יכול היה / לדעת מה שלא ידעתי". השיר לקוח מתוך ספרי החדש שייקרא "שירים משונים". שלך, אמנון הלא נבון".

    מכתב שלישי:
    "רן היקר. הנה תחילתו של שיר נוסף שכתבתי ורציתי שתקרא, אולי תרצה לפרסמו בכתב העת שלך: "לעזאזל השיר, אני צריך מאה ועשרים ואחד שקל חדש. / וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך / ושמעתי אותך / ושמעתי אותי ואותי ואותי". השיר לקוח מתוך ספרי החדש שייקרא "אהבה ממשית". שלך, אמנון הלא נבון".

    מכתב רביעי:
    "רן היקר. אני שמח לבשר לך שהתחלתי לכתוב גם ספר לילדים בעקבות מדורך החדש ב"מעריב", העוסק בספרי ילדים. הנה תחילתו, אולי תאות לכתוב עליו רצנזיה בת שלושים מילה: "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד בנין בן חמש קומות. ומי גר בבנין? בקומה הראשונה אווזה שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל כך שמנה שקשה לה לקום". חשבתי לקרוא לספר חדש זה: "דירה בדמי מפתח". אשמח לשמוע חוות דעתך על שיריי וספר הילדים שלי. אגב, בעת האחרונה קמו עליי כמה מבני קרית ספר שלך וטענו שהטקסטים שלי לא מעבירים חוויה אותנטית כלשהיא. אין לי מושג על מה הם מדברים אבל אשמח אם תכתוב רשימה על מכלול יצירתי כדי להעמיד אותם על טעותם. שלך, אמנון הלא נבון".

    להלן מכתב התשובה של רן היקר למכתבים אלה:

    "אמנון הלא נבון היקר. קראתי שיריך והפתיחה לספר הילדים שלך והתרשמתי מאוד. מדובר בטקסטים מורכבים, רומנטיים ויפים למדיי, המתכתבים עם טקסטים קודמים בצורה מעוררת כבוד והערכה רבה. במיוחד התרשמתי מהצירוף הלשוני החדשני "דבר מר" בשיר השני, שהוא שונה כל כך מהצירוף הלשוני השחוק של המשורר נתן זך: "דבר מה", בשירו הזניח. יש בצירופך אמנם חמיצות מסויימת אבל עליי זה עובד ואדאג שזה יעבוד על כולם. גם השימוש בספר הילדים שלך ב"אווזה שמנה" לעומת התרנגולת השמנה המוכרת לכל בספר הילדים הנשכח של לאה גולדברג הוא מהפכני בעיני. להווי ידוע כי האווזים מסמנים את הסיאוב בחברה הקפיטליסטית המודרנית ואילו התרנגולת של גולדברג סמלה בשעתו איזו כמיהה נוסטלגית להטלת ביצים בנשות היישוב מצדן של בנות האריסטוקרטיה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביצירתו המונומנטלית של הסופר הגדול חיים הזז, "היושבת בגנים".

    אני מבין לכאבך על אלה חסרי הבינה בקרית ספר שלא הבינו ליצירתך המקורית ואף שלחתי משיריך למבקר השירה הנודע, אמנון נבות (אגב, משהו במצלול השם שלך מצלצל לי מוכר). נבות ציין כי אתה המשורר הטוב ביותר בין המשוררים הצעירים משום שאתה נאמן לדרך פואטית מקורית משלך המתבססת על טכניקות פואטיות מוכרות בעוד שהם, רחמנא ליצלן, מנסים את ידם בכתיבה מקורית אחרת, שלא מתבססת אלא, השם ישמור, על יצירתם שלהם. אני מסכים לדבריו של החכם מכל אדם זה, ואף אשקול להעביר את כתביך לחוקרת הספרות המצטיינת שוש וישמן ישורון ויבעט, שנודע לי כי ערכה עמך ראיונות למכביר וצמאה ליצירות משלך. מכל מקום אני מצדי אכתוב רשימה מפוארת על שירתך וספר הילדים שלך. רק בבקשה בוא אליי לדירה, יש כמה ציורים שאני רוצה להראות לך, אולי תרצה להציגם בתערוכת "שיח מלחכי הפנכה" שאתה עורך בקרוב, המבוססת על הכתוב במסכת פסחים מט, עמוד א.

    שלך, בכנות, רני."

    עד כאן התכתובת המלאה בין השניים. לא מדובר בטקסט סאטירי או פרודי חלילה. תוכלו לקרוא באתר זה טקסטים זהים כמעט לחלוטין. מי שרוצה לשלוח לרני פוליטיקני טקסטים שיריים חדשניים נוספים, כמו למשל: "שיר העוגבר" או "שיר עשרה אחים" או "צנח לו זלזל" או "העיניים הרעבות" או "פגישה לאין קץ" או "השיר הזר", מוזמן לעשות זאת בהקדם. גליון "עמדה" החדש כבר בדרך, ובאמתחתו הפעם: "עמדה חדשה", גם בתחום הפוליטי: הצעה שטרם נידונה בחברה הישראלית: הקמת מדינה. במעמד החתימה ישתתפו רני חובבני; אמנון נבות ואף המשורר הצעיר והמשפיע: אמנון הלא נבון.

    שלכם בהוקרה, הלוחצת לכבשים.

    • גדול!!! איזה טקסט ענק! מבריק! רק בשביל זה היה שווה לקרוא את כל ההשתלחות שנעשתה כאן באילן ברקוביץ", היחיד, נוסף על אילנה טל, שאמר כאן דברים של טעם. נקרעתי מצחוק. פנינה!

      • את פנינה גרוסנבלום?

      • לאילן ולרן, רוצה רק לציין שתגובתה של "תמר" אינה שלי. במקרה ראיתי. אני איבדתי את החוט של הוויכוח, איני יכולה לקרוא בעיון כה הרבה מעל מסך. אשמח אם תמצאו דרך להידברות חדשה. ת.מ.

        • ממש במקרה ראית… את הרי יושבת כל העת מול המסך ורואה איך שותים את דמו של ברקוביץ" ורק קוראת להידברות חדשה בין הצדדים במקום להוכיח את מי שמשתלח. אבל הטקסט הסאטירי כאן מקטין אפילו את עמדתך. הוא נפלא!!!

        • תמר, תיארתי לעצמי שזו לא את. אני עדיין מוכן לעניין הבוררות. אני אומר "בוררות" בצחוק כי אין אני רוצה להעמיד איש למשפט. אני מוכן שניפגש, נביא טקסטים של נפשי, את תקראי אותם, תבדקי, ונשב ונדבר על זה. לדעתי, שווה לעסוק בזה. רני

      • נו נו,עור החמור של אילן ברקוביץ ניכר היטב מבעד לקרעי הפרווה של הסטיריקן.(ועיין,אאורבך,אריך מימזיס,
        הפרק העוסק במולייר)

    • אילן, אתה כתבת את הטקסט הזה? כי אם כן, הרי זה מצוין. אתה סאטיריקן מעולה. התפוצצתי מצחוק. זה הרבה יותר טוב, עשרות מונים, מהשירים החיוורים ב"תפוזים". אם זה אתה, אני מזמין ממך סאטירה ל"עמדה" ואם לא – תופַע או יופַע הסאטיריקן העלום מייד לפניי.

      • אילן ברקוביץ'

        רן היקר (באמת). קראתי כמוך הטקסט והתמוגגתי. אני לא ממש מכיר את הלוחצת לכבשים אבל לי דווקא היו בלילות האחרונים לחצים בחזה מכל מה שעוללתם לי כאן אתה וחבריך. אם תתעקש למוצאה, נדמה לי שתוכל להתחיל לחפשה ברווחים של הברות המילה "ת – פו – זים", שאותה אתה כה מעריך, כפי שלמדנו כאן כולנו.

        ועכשיו שוב אני פונה אליך ברמה האישית: הנח לדברים האלה, אתה איש ספרות אמיתי, אתה אוהב שירה, אתה סופר מוכשר, אני לא מקנא בחייך כשם שאתה אל תקנא בחיי, אבל אני אוהב את הדברים שאתה עושה. כולנו טועים. גם אתה וגם אני מעדנו, כל אחד בתורו, ועדיין, מאהבת שירה ואהבת היצירה אנחנו מונעים, וגם מאהבת האדם. שמור על זה ועל תסטה לדרכים אחרות שהן לא דרכיך, האמן לי. הנח לבוררות עם תמר. בקר יפה את אמנון נבות ועזור לו בלילותיו, ובעיקר: שמור על עצמך ועל נפשך שתישאר טהורה ככל האפשר.

        אמסור את הערכתך המלאה ל"לוחצת לכבשים" ואציע לה כהצעתך. היא סיפרה לי שהיא עדיין מהרהרת בצד הזה של הקריירה שלה, המושפע עמוקות מסרטים כמו "הלוחש לסוסים" או "שתיקת הכבשים" ומספרי יעץ כדוגמת "הלוחשת לתינוקות", המומלץ בכל לב להורים צעירים. שלך, אילן.

        • אילן ברקוביץ'

          כמובן צריך להיות: "ואל תסטה לדרכים אחרות". אולי לא סתם שגיתי כאן. הו, הדרכים האחרות המפתות והקלות כל כך להשגה, שלעולם לא תהיינה דרכיו של משורר אמיתי. אילן.

          • אילן, יקירי, הרי כל שאמרתי היה מִלתא דבדיחותא. הכול צריך להילקח בפרורפורציות. אל תעזוב את הבלוג בשאט נפש. (שוב נפשי נדחק לדיון ובצדק, הפוסט הוא עליו וקצת שכחתי מזה) אני מאחל לך בהצלחה ואם תרצה ביום מן הימים להיפגש אתי בבית קפה, כי אני בכל זאת מתרועע עם משוררי בתי הקפה המושמצים בטורך, הרי שאני אשמח לראותך. אני אשתה קפה הפוך חלש ואתה? אילן, בינינו, אנחנו הרי יודעים מה תשתה – מיץ תפוזים סחוט-טרי. אני מזמין. עליי. רן יגיל 0522-777289.

            אגב, מה בדיוק קורא עם שושנה ויג, היא טוענת שאתה מציף אותה באי-מיילים. הנכון הדבר?

            ד"ש לסאטיריקנית המוכשרת שנתגלתה כאן בפוסט. אני מבין שאתה מכיר אותה. תמסור לה את ברכתי. ושוב, הצעת הפגישה בינינו בעינה עומדת. אני מבטיח לא להביא שירים של נפשי למפגש ההיסטורי אם הדבר מפריע לך להתרכז.

            נ"ב
            החוברות בדרך אליך. אינני ציני כלל, וגם ספרי. ביום שישי אהיה בהוצאה בירושלים וכבר בשבוע הבא יונחו העותקים על שולחנך לשיפוטך האובייקטיבי וחמור הסבר. רני.

          • לרן ולאילן

            תעשו סולחה!!!

            בכל מקרה פרצם את תקרת הזכוכית של הבלוג.
            סברתי, שבנות עושות רעש, מסתבר שבנים הרבה יותר !!!!

            מה שקורה אצלי בתיבת המייל הוא מרענן, ובהחלט מעורר השראה.

            שושנה

          • הוי שושנה שושנה. לא שמת לב – הם כבר עשו.

          • אילן ברקוביץ'

            רן היקר. סוף סוף אני שומע את האדם שבך, שאותו אני אוהב. דע לך שלקפוץ מקומה שלישית הוא לא דבר מומלץ, שוברים ידיים ורגליים וכיוצ"ב, אבל היו רגעים שחשבתי לעשות כן.

            אני מסכים שניפגש ועוד ניפגש, ולמרות שאני מכבד הצעות שהועלו כאן, נעשה את זה לבד, ברשותך. ואכן אני מצפה לחוברות "עמדה" החדשות. אתה איש יקר. שמור על עצמך.

            אני רק מבני התפוזים, 2.99 שקל לקילו סחוט טרי בסה"כ, ואומרים שלא צפויה לי עונה קלה, למרות שהערב צפוי סוף סוף לבוא הגשם.

            חג שמח והרבה אהבה, מאילן.

          • אילן, קח את הזמן שלך והתקשר אליי לכשתוכל. האמת, הייתי מתקשר אליך, אבל אין לי המספר שלך. אני בעד סולחה בנוסח שמציעה שושנה ויג. חג אורים שמח לך ולזוגתך.
            שלך, רן יגיל, אתרוג שפיטמו נשר (זה מחג אחר, אבל זה פרי הדר).

          • רני, למפגש סולחה היסטורי שכזה כולנו צריכים להגיע איפשלאיהיה. אילן, ניכר בעליל ש"שירה" ואהבת השירה היא בראש מעייניך. כל מה שזר לשירה ממילא יצוף ויידחה לחוף. אני אוהבת את הלהט שלך, ואתה רני, הפתעת אותי ברמת ה"רשעות" שאליה אתה מסוגל להגיע. משחק מצויין! הרטטת את ליבי…

          • יחזקאל הוא יפה עיניים והמשורר הכי חשוב בתולדות המדינה!

          • בני יקירי, לא רק זאת אלא אף זאת: אתה טעמת פעם את הקפה השחור שנפשי עושה, או את החמוצים המופלאים? לא! ובכלל, מה זו ההתנסחות החלשלושה הזו, הניסוח המגומגם הזה. אמור אפוא: מאז הפייטן יוסי בן יוסי וכן הפייטן יניי, מן המאות החמישית והשישית לספירה (כוונתי לפיוט הקדום כמובן) לא נראה משורר רליגיוזי בשיעור קומה שכזה. רני.

          • רני, יחזקאל יודע מה זה רליגיוזי? תן לו שיעור (קומה, עאלק).

          • יודע גם יודע. יחזקאל נפשי הוא משורר עם נשמה גדולה. שירתו היא שירה דתית במהותה. ידידי המתנשא, כיוון שהעלית את חמתי ואני כידוע סובל מנפילות סוכר ומתחיל להרגיש רע, אפצח כאן בפרסום מסתו של יחזקאל נפשי ב"שבו" כתב-עת לשירה מספר 16 בעריכת עֻזי אגסי. המסה היא אישית אך נוגעת בשירו היפה של לאונרד כהן המופיע בתרגומו למעלה באחת ההערות – "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו" ושמה של המסה: "תרגום לשירו של לאונרד כהן ושלוש הערות אל החיים". אני יודע שאתה סבור כי נפשי הוא בור מוחלט, אבל המילה "אל" מושמת בכותרת במתכוון. לא "על", אלא "אל".

            הנה זה בא:
            א.
            "לפני שנים אחדות, בנוסעי לבודפשט אשר בהונגריה לבקר אהובה אשר הייתה ואבדה לי, מצאתי עצמי מהלך בדירתה אנה ואנה בשעת לילה מאוחרת בלא היכולת להירדם. היה זה רגע מחריד ואינני רוצה לשוב אליו כאן. אני חושש מזאת. ואולם, באותה העת, שמעתי כמו קול ברור מאוד הדובר אליי מתוך ראשי, האומר, מה לך בנאדם. מה לך לחוש בצער או אשמה על היותך ניצב כאן…

            מכאן ולהלן כל תגובה שתבוא על שירי נפשי כאן בבלוג לטוב ולרע תזכה לציטוט קצר מתוך אותה מסה מרגשת עד שנסיים אותה, והיא אינה קצרה.

            להשתמע, רני.

          • רני, נשמע מעניין. הייתי רוצה לקרוא את כל המסה, אם אפשר. אולי בפוסט נפרד.

            תודה

          • תודה על התגובה החמה. אפשר שביום מן הימים אפרסם בעצה אחת עם נפשי את המסה כולה בפוסט, אבל כעת אני רואה אותה כחלק מן הדיון בשירתו ובאישיותו הציבורית של יחזקאל, ותכף בהמשך הציטוט יובן הדבר טוב יותר. הנה המשך המסה:

            "התבונן על כל היופי אשר סביב, על הנערה אשר לנה במיטתה למולך. התייחס לנוף הרליגיוזי, (אה, מה זה? נפשי יודע מה זה רליגיוזי, אוי, מגיב יקר, הוא מכיר את המילה. התמוטטה התיאוריה המתנשאת, ר"י) למבנים האירופיים הכבירים. רק כסילים אינם מיטיבים להתבונן. מבלי משים עלה אז בדעתי הפסוק מתוך ספר המידות אשר לרבי נחמן – "סְגֻלָּה למי שהולך על הים, יישא עימו סיד ויינצל…" אך אינני יודע לשם מה העתקתיו לכאן. אין לו קשר ישיר לדברים שאני בא להגיד עתה."

            יפה, לא? בעיניי יפה מאוד. נא לא לגרום לי בהערות הבאות טיקים בעין, אחרת אצטרך בלית ברירה להקליד גם את המסה של נפשי על אליעזר שטיינמן בתגובות הבאות, והיא ארוכה יותר. רני

          • וויצמן לזר

            תקופה ארוכה שלא הגבתי מאחר ואשפזו אותי בכוח שלום לכולם חזרתי דבריו של אילן כמוהם כחקוקים בסלע מעשה הגניבה של נפשי הוא אחד מהעשים הגרועים שאי פעם נעשו והסביר מאחר ובכל מעשה גניבה יש מעין שכר שבמעשה ולמראית עין יוצא שבמעשה הגניבה של נפשי אין כל שכר מאחר שבמעשה השירה אין אפילו שכר משוררים יוצא מזה שנפשי במעשה הגניבה מעלה את הגניבה למעלה של קדושה הוא מציב את הגניבה במעלה של טוהר כי אין כל שכר ממשי במעשיו וזה המעשה הגרוע ביותר של נפשי הוא מעיד את עולם הטומאה שבמעשה הגניבה לעומת עולם הקדושה של השירה ולסיום אילן ברקוביץ אל תתיחס למעשי הלינץ שכולם מבצעים בך אתה אחד האנשים הקדושים

          • ברוך בואך לפוסטנו המפוזר מכפר לזר ורפואה שלמה לך. בשל תגובתך המליצית אשר במעלות קדושים תהלך. אני ממשיך בהקלדת מסתו היפה של יחזקאל נפשי הנוגעת בשירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו"
            את השיר המתורגם ואת חלקי המסה האחרים, שניים במספר, תוכל למצוא להנאתך בתגובות הקודמות.

            "אני זוכר כי צעדתי בתוך הבית הדומם, וניגשתי להביט אל מעבר לחלון, לחזות בקסם המושלג שזו הפעם הראשונה לי שאני רואה בעיניי. מחזה קסום, יפהפה. כמו פתקאות קטנות שאלוהים הוריד מן השמיים. ושם, מעבר לצינה, מעבר לתחושת העייפות, יכול הייתי, מנגד החלון, לצפות בדנובה החוצה בין שתי הערים. מפוארת, בעלת יופי שחור כהה מרהיב. המים מעורבים היו בגוני ירוק עז. מהבתים האחדים אשר למולי ראיתי אנשים בודדים. משפחות חיות יחדיו. דמויות זעות ונבלעות בתוך הבתים. פרצופים אחדים מתגודדים בחפשם אחר מחסה מן הקור, או שמא אולי משתהים כמותי, מתבוננים על הרחוב השומם. מתפלאים. ברגע זה היה מן המובן הדתי בעיניי, המיסטי, ואט-אט התפשטה בגופי התחושה הנדירה שאין בידיי המילים לתאר כאן, וצצו, כמו עלו מתוכי, שורות אחדות משירו של לאונרד כהן לעיל."

            המשך, בוא יבוא. על כל תגובה – חלקי מסה.

          • ניסיתי, באמת שניסיתי – אבל לא הצלחתי להתאפק. ועכשיו אני מצפה להמשך המסה…

          • חן, רק למענך אקליד בעיניי הטרוטות וגבי הכבד מזוקן את המשך המסה של יחזקאל נפשי בעקבות שירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו". המסה הופיע ב"שבו" 16 בעריכת עֻזי אגסי. אני מבטיח כאן בהן צדק שמעולם לא איימתי על עֻזי והוא פרסם את מסתו של נפשי מרצונו החופשי בלבד. גם לא שילמתי לו פרוטה שחוקה משכר הסופרים שגזלתי מכל המשוררים שהשתתפו לאורך השנים ב"שיר אחד והערה"
            הנה המשך המסה:

            ב.
            מקרה דומה אִינה לי לפני כשנה, כשהוזמנתי לתת דברים אודות ההקשרים התיאולוגיים של שירתי בבית המועצה של בית שמש. הדברים התארכו, ובדרכי הביתה לאור הלבנה, בעוד אני יושב ספון במונית לפתח תקווה אשר הזמינו לי האחראים על הכנס, ביקשתי את הנהג לסטות מן הדרך ולהסיעני לקיבוץ צרעה דווקא, מקום קטן של חמד וירוק בסמוך לבית שמש. וכך הגעתי לידידתי מאיה אשר מתגוררת שם זה שנים ארוכות. שוב, שעת הלילה הלכה והתארכה. ובקומה השנייה של הצימר, לוגם תה חם בכוס מהבילה, מצאתי עצמי מתבונן מבעד לחלון החדר ביופי ובנוף זר ולפניי דמויות אחדות נעות כצללים בחדרים אשר מנגד. נשׂרכות בחשכה."

            עד כאן. יפה פורט נפשי את שירו הקצר של כהן לחוויית חייו האינטימית כל כך, האישית, בלילה.

            וכעת על כל תגובה יבואו שוב חלקי המסה.

          • אוי רני, אני יושב כאן ומתפוצץ מצחוק, ולא נעים לי מהמילים הרגישות והפריכות של נפשי.
            תשמע, אני יודע שכעת ייאלצו עיניך הרכות, תחת גביניך הנעצמים ועפעפיך הנשמטים לשוב ולנבור בכתבי נפשי, עת עולות הציפורים לצייץ את פצעי השחר המבצבץ. אבל חשבתי לי שברצוני לחגוג איתך את התגובה ה200 (!) לפוסט רב מעללים זה. מזל"ט, לפוסט הבא בי-ם הבנויה.

          • אשרינו שזכינו לתגובה ה-200 לפוסט העוסק בשירי נפשי. אני ממשיך כאן בהקלדת המסה הרגישה והיפה של יחזקאל שבאה בעקבות שירו המרטיט של לאונרד כהן הנוגע בבדידות האדם ובמלאכת הכתיבה "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו"

            הנה זה בא:

            "אני זוכר שחשבתי בלבי, כי איש מעולם לא תרגם משיריו של לאונרד כהן לעברית עד כה, על אף שפרסם שלושה ספרי שירה טרם החל לשירם ולהלחינם בעצמו(עתה אני שם לב, לאחר שהעמקתי בנושא מעט וחקרתי אודותיו, כי למעשה, תורגם רק ספר שירה אחד משלו הנקרא "כציפור על התיל", שתרגומו בעבורי לוקה בחסר, וזאת משום שאין אלה משיריו הליריים הנרטיביים דווקא, שמהם אולי ראוי היה יותר לתרגם לעברית, אלא בעיקר משיריו המולחנים, אותם ליקט ובחר יוסי גמזו, בלוויית איוריו המקסימים של דוד משולם, בהוצאת "רשפים" בשלהי 1973; {לכל שונאי נפשי הקופצים כעת ממקומם כנשוכי נחש, המסה הופיע לפני התרגום הכולל והיפה של קובי מידן לשירי לאונרד כהן "ספר הכמיהה". כשיצא התרגום של מידן, הבאתיו לנפשי והוא לא יכול היה להתאפק, מייד התיישב ב"נסיך הקטן", הדליק סיגריה והזמין עַרַק כדי להרים כוסית ושקע תוך הרהור בספר ושכח את קיומי. זה איש ספרות מן הלב, אמיתי – ר"י)ומה עוד שעולה בדעתי עתה, כי ארבע שנים מאז צאת ספר זה בעברית נולדתי אני, ואולם ארבע שנים חלפו מאז היותי על שפת החלון ההוא בהונגריה, מתבונן בלב החשכה לעבר הדנובה).
            באותו לילה נח בתיקי ספר שיריו The Spice-Box of Earth, אותו ספר דהוי וזהוב מחמת הזמן שרכשתי פעם בלכתי ברחוב המלך ג"ורג" בתל אביב, בחנות הקמעונאית לספרי יד שנייה, והחילותי מעלעל בו, וכמו מבלי משים החילותי משרבט לעצמי את התרגום על דף מחברת, ללא כל מחשבה שיבוא בדפוס אי פעם."

            עד כאן. כמה אהבה ראשונית לקריאה ולכתיבה מצויה כאן. זוהי אהבת ספרות אמיתית. ועד שחגית גרוסמן תואיל בטובה לקום מן המחשב ולהחזיר את גלעד שליט הביתה
            אתם כבר יודעים את הכלל:
            על כל תגובה חלקי מסה ומי הבא?

          • וירג'יניה וולף

            אני מתכבדת לכתוב את התגובה ה-201. סילחו לי שאני ממחזרת את עצמי, אבל מיחזור זה שם המשחק בתקופתכם, ובכל זאת מהו הלוגוס אם לא היטמעות, התמעטות התמוטטות:
            "…אף אחד לא חושב להסביר, אבל אנחנו נשמות, מעונות, נפשות בלתי מאושרות, שכל עניינן הוא לדבר; לגלות, להתוודות, לצייר כל תמונה שתעלה בעיני רוחם… אך בעודנו מקשיבים לבילבול העמוק שלנו… בלהט הרגע הננו מבינים יותר מפי שהבנו מעולם".
            הדברים נכתבו בניתוחי על הספרות הרוסית. אין ספק שיש יותר מדי ממנה אצלכם. לדעתי אתם לא יודעים עד כמה אתם רוסים. אפילו בובליל רוסי.
            אגב, איך אומרים בעברית: תפוזי ג"אפ"א או ג"יפ"א,- אקסטרימלי פואטיק, דונט יו סינק.

          • שלום לך ושבוע טוב ווסט וירג"ינה. מילא אמנון נבות, אבל לארח אותך בבלוג, קשה לי להאמין שזה קורה. כנראה לא טבעת במים אדירים וכמה טוב שאת עוד כאן איתנו. הסופרת הגדולה ביותר בכל הזמנים. רק למענך אני ממשיך להקליד בזמן קשה זה, אגב זה מרגיע אותי, את מסתו הרגישה והאישית של יחזקאל נפשי בעקבות שירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו".

            הנה זה בא:

            "עבר איזה זמן מאז, והנה עד עתה לא שבתי להתבונן בתרגום זה… ואני מעתיקו לכאן ללא שינויים כמעט. כשאני מתבונן בו ברגעים אלה, אני רואה שערכתי אי אלו שינויים במילות החיבור של השיר האנגלי המקורי. ברם, אלה הם שינויים הכרחיים בעיניי, והיה עליי לשנות את מילות הקישור למען יתאימו יותר לשפה העברית ולרוח הזמן והמצב שבו אני שרוי בימים אלה."

            וירג"יניה היקרה, יפה, לא? אגב איני מפחד ממך כלל. ידידי אדוארד אולבי – דווקא כן. ד"ש למרת דאלוויי שהפכה בינתיים לגברת. ואגב, לא היית צריכה להרוג את ספטימוס וורן סמית. איזו דמות של הלום קרב שנכנסת לתוך לבך ולתוך נשמתך. בחלומותיך תרדוף אותך.
            שלך, המעריץ, רן יגיל.

          • מדהים כמה גדול הפער בין נפשי הכותב לנפשי המדבר. עכשיו ברור מה סיבת הפער. האיש הזה, שלא יודע להוציא משפט אחד מהפה שלו בלי שגיאה מביכה, מעתיק פסוקים ופסוקי פסוקים ממשוררים שהוא לעולם לא יתקרב לקרסולי קרסוליהם, וכך יוצר רושם של משורר שיודע עברית לעילא ולעילא. אבל לא משורר הוא ולא לעילא.

          • מגיבי או מגיבתי האנונימי או האנונימית, אין נפשי בעל-פה כנפשי בכתב. רק בשבילך שאתה או או את מומחה שכזה בערך ההפלגה העברי "קרסולי קרסולי קרסולי קרסולי קרסוליהם", אני ממשיך להקליד את מסתו היפה של יחזקאל נפשי בעקבות שירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו"

            "ג.
            בעוד ימים אחדים יהיה עליי להתאשפז בבית החולים בילינסון. כנראה לצורך בדיקות מהירוֹת וניתוח שאני חושש מפניו מאוד. אך גם בזאת אינני רוצה לדבר עתה… אני אך אכתוב כאן, טרם אפרוש לשינה, משהו בשם האדרת הפחד והגרעין החבוי בו. בלבו.
            לפני יומיים, כשהגיע לתיבת הדואר שלי מכתב הזימון לבדיקה, חשתי כי עולמי חרב עליי והשמיים קורסים. היה זה רגע נוראי, מחריד, מטיל אימה ממש. הנה אני, אשר ידעתי בעברי תקופה מייגעת של קרוב לשנתיים בבית החולים, מוצא כי יהיה עליי לשוב לשם. ודי היה בכך על מנת להעכיר את היום."

            בעיניי, פשוט ומצמרר!!!
            ואתם כבר יודעים, על כל תגובה יבואו חלקי מסה. אני מפציר בכם להגיב גם בעת קשה זאת כדי שנגיע לתגובה ה-300. רני

          • רני זה שוב אני,הקשיש מבית האבות של אגודתנו ההיסטורית.הנה חזר אלי המחשב לשעות אדות ושקעתי בעיון נמרץ בתגובות שפיספסתי,הללו שלועגות לאישיות לא נבונה שבי (שהתפתתה לכתוב
            באינטרנט,מקום בו זילות המילה הכתובה היא עילאית)והללו שסתם זורמות בסייברפייס הקיברנטי,מתחננות להקשר.לעניין פ.שדה ונפשי: ובכן,אני מכיר על בוריו את הקורפוס של פנחס שדה
            שירה ופרוזה,שירה כמעט בל פה.אני מכיר הכרות אינטימית את ממשיכי דרכו – יותם ראובני,יוסף מונדי בקטעי הפרוזה שלו,וסופרים אחרים,כולל פרסונות שפנחס שדה עצמו היה מתגלגל מצחוק כשהיה שומע את שמם,והללו הפכו ברבות הימים לשומרי החומות התוקפניים ביותר של שירתו,שמבחינתם,כל מי שמושפע משדה הוא לא פחות מגנב.(ורק להם יש זכות אכסלוסיבית)שכן,הכרתי את פנחס שדה והיינו יושבים בביתו ברמת גן ובדרום תל אביב לילות רבים.אבל נניח נא נוטרי גן אלה לעניניהם וחרוזיהם הם,ונפנה לעיקר : כמי שמכיר את הקורפוס,אוכל לזהות מייד מי חקיין ומי גרפומן ומי מושפע עמוקות,באורח קיצוני,מהפוזיציה השירית.אני יכול לקבוע,שיחזקאל נפשי אמנם מושפע עמוקות ונוטה להזדהות הזדהות מסוכנת עם העמדה המארטירית למחצה והתוקפנית למחצה של שדה בחיים ובספרות (בחיים יותר מבספרות) מעין שילוב של ישו ופילאטוס באורגאנום קיומי אחד,שאיפיין את שדה- שזה לפי שעה הצד המסוכן שבעניין.אבל נפשי אינו חקיין או גרפומן- הוא ביסודו משורר טוב,"טבעי" ומתאפיין בזרימה של משורר מלידה ומצטיין בעוצמות רטוריות מענינות ורב גוניות ,לאמור,שלא יקשה עליו השתחרר מעט מההשפעה הקשה ומהזדהות הנפשית שלו עם המשורר ה"המקולל" שדה.ולעניין מוכיחיו בשער – ההקשר יכריע.כמעט כל המשוררים בני גילו מושפעים קשות – לא פחות ממה שמושפע נפשי משדה – ממשוררים אחרים מקורפוס דור המדינה,אבידן,ויזלטיר,דן פגיס,נתן זך (פחות בשנים האחרונות)ואפילו השפעטת קלוקלות ממשירה רוסית (לדוברות הרוסית שבין משוררנו הינוקיים) ממנדלשטם ואחמטובה ועד אחמדולינה והרטוריקה של אנדריי ווזנסנסקי ואחרים,ואפילו השפעה של דליה ברקוביץ,סליחה, (הטעוני רואתי העששות ואצבעותיי הרועדות מפרקינסון,והאימה מפני הבחור הזעצר,רביקוביץ ולא ברקוביץ).כך שהפוסלים,במומם הם פוסלים ברוב המקרים.יש לנו כאן,אתחלות טובות,אפילו מצויינות,בשירת שנות האלפיים,שדה חדש,רביקוביץ חדשה,אבידן חדש,אין עדיין.גם פגיס וגם ט.כרמי ואפילו שדה בתחילת דרכו לא התגלו בגאונותם בגיל צעיר,שדה הושפע קשות מאצ"ג,כולל ההשפעות המארטירולוגיות הנוצריות והתגובה התוקפנית ,הדו ערכית,למארטירולוגיה הזו.ההבדל הוא,ששדה,פגיס וכרמי ידעו שירה וידעו משקל וידעו את סכנות החריזה ואי החריזה והשבירה של השורה וכל כיוצא בזה,וינוקינו המשוררים עדיין לא,כולל הפרסונות הנכבדות שמבקשות להחזיר את החרוז לשירה ואת האלתרמניות הניגונית לסף הכרה פואטית,בלא ידע מספיק בסימבוליזם הרוסי ובשירה הטרובאדורית הצרפתית ורצף משורריה המקוללים מויון ועד בודלר ועד הקולנוען ויגו.אלתרמן ידע להטמיע את ההשפעות בהקשר מחודש,הם לא.בינתיים,בשדה הפואטי סמנטי של שנות האלפיים שורר בלבול רב ,גם מושגי וגם ערכי.עד כאן,רני יגיל יקירי,ואקווה שלא פתחתי סדק להתנפלות מחודשת,אתה בקי ורגיל בזעמו האנונימי והשלוח של הסייברפיס הקיברנטי,אני כבר לא אצליח לעולם.הנה הגיעה שעת התה והביסקוויטים ,אני פורש לי ללגום ולכרסם ביסקוויט ישן וטבול היטב של ביסקוויט.אה,הטעם הישן והטוב של אמצע המאה שעברה,ובמצבן הגרוע יותר של קרנות הפנסיה ננוחם.(אמנון נבות,בית זקני אגודת הסופרים העברים,קרית שאול)

          • עוד בעניין זה

            והבו כבוד,אמרו כן לזקן,ו"קח עוד ביסוויט,סבא",ו"עוד לא גמרת את התה"
            ושאר דברים נעימים שאומרים לזקן ואל תתקפו אתו יותר מן הדרוש ובעיקר,הכולסטרול.(א.נ.)

          • למען אמנון שיצא לגמלאות, ביסקוויטים ותֵה ומעשה מקרמֶה מלאכת מחשבת, אני ממשיך בהקלדת המסה של יחזקאל נפשי בעקבות שירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו"

            הנה זה בא:

            "ואז סברתי כי החשש שאפף אותי, מקורו בעצם באי הידיעה. במה שמסתתר מאחוריה. שבעצם, המקור העמוק של הפחד, זה שמסתתר מאחורי הפחד עצמו, טמון באי ידיעתי לגבי הסובב אותי בחיי ובאי יכולתי המשוועת לעצבם כרצוני וכאהבת נפשי. באותו הרגע הרהרתי בלבי על שני הערבים הללו שבם נתמכתי על אדן החלון, שגם בהם היה בי משום שמץ של הפחד ואי הידיעה לגבי מהו המתרחש בתוך החלל העצום והכביר הזה אשר מפריד ביני ובין כל ברייה אחרת ביקום האינסופי. חשתי בפחד כבר משום הקיום הזה, ואי-הבהירות שבה אני מצוי לגבי החיים, המוות, האהבה. חשש מההמשך וממה שעלול להתרחש. מן הנורא מכול…"

            קטע כל כך מרגש. אל חשש יחזקאל. כל המלעיזים יימוגו.

            וכעת אתם כבר יודעים. על כל תגובה, חלקי מסה. קדימה לתגובה ה-300. רני

          • אמנון, שוב אתה כאן ועניין זה מחמם את לבי. אני בהחלט מסכים איתך שחובת המשוררים הצעירים להראות ביתר שאת את יכולותיהם. דור המדינה היה בּוּם גדול בתחום השירה המודרנית ויעידו השמות שמנית. באשר למושפעי שדה לדורותיהם. את יותם ראובני כמובן הייתי מוציא מתוכם. יוצר זה כתב, כפי שוודאי ידוע לך סיפורי-וידוי מצמררים על חייו ועל משפחתו בשלושת קבציו הראשונים וגם במִצעו כתב לדידי כמה דברים יפים להלל כמו הנובלה "מחול הונגרי" וגם בדברים המאוחרים שלו דהיינו הרומן "יובל" ורומן הנהר "פשר המעשים" יש פרגמנטים, מה פרגמנטים, דפים שלמים נפלאים. ראה למשל הקטע שפורסם ב"עכשיו" האחרון 69-70, שם גם פורסם קטע מתוך "מקראות ישראל" שלך. גם את מונדי (אתה ודאי מתכוון לספר המרגש "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה") ומחזותיו אני מאוד אוהב. זה לא נסים אלוני ואפילו לא חנוך לוין, אבל איך אפשר לקחת למונדי את האותנטיות של "זה מסתובב". אחד המחזאים הנפלאים שלנו שלא מכר את נשמות עבור בצע כסף.
            הטענה שלך כי שדה הושפע מאצ"ג היא מרתקת ודורשת עיון מעמיק בשני המשוררים. היא אכן הערה מאירת עיניים שלקחתי לתשומת לבי ולנפשי.

            או, אם בנפשי עסקינן, נזכרתי שעליי להמשיך ולהקליד את המסה היפה בעקבות שירו של לאונרד כהן "אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו".

            "החיים, חשבתי בלבי, הינם עסק גחמני. החיים ערמומיים וחלקים כצלופח, ובדיוק בשעה שבה הכול כמדומה נע לעבר מגמה מסוימת, הם נשמטים מבעד לידיי בלא היכולת לאחוז בדבר-מה שהוא ממשי.
            בדומה לחלום."

            אמנון, אם תשים לב, תגובה או שתיים לפניך, יש לנו אורחת כבוד בבלוג, סופרת דגולה. כעת כל שנותר לנו לחכות זה לתגובתו של ויליאם פוקנר. רני.

          • וירג'יניה וולף

            "הבלוגוספרה"(הביטוי המנופח ביותר ששמעתי מעודי, שנייה, הנה אני מתהפכת בקברי) ועוד מפיו או מקלדתו הרופפת של מתחזה למשורר (למשורר אין מלאי, טווח או פנאי פואטי להכריז על עצמו ככזה), זב עט מתנאה, המכתיר את עצמו בכתר קוצים ספציפי, כנבדל ביכולתו לייצר אנטי פאתוס, מעורר בי בדל של חיוך סלחני. אילו ידעתי שאני פורצת דרך תודעתית לאנשים קטני הבעה, דלי מיתר וסתומי ראייה, חזקה עלי שהייתי מציינת בספרי אזהרה לחומרה מפני מרעין בישין שכזה. אין כל ספק מיהו איש הספר, איש הספרות והסופר בדיון. ומיהם המתחזים. אפשר לטעון שהכול מתחזים, אלא שיש העושים זאת, בדין, בסגנון ובצליל המילה של הלב הנפוץ. משורר וסופר חד הם – בהוציאם ספר סופרים המה. משורר הוא קודם כל סופר, ולא ליהפך. לכל שיר – נאראטיב. המכחיש זאת אינו יודע מימינו ומשמאלו, ראשית צעדים אין לו.
            אם יורשה לי לשים נפשי בכפי, כפי שנהג לכתוב המבקר האניגמטי, למוד הקרבות ואביר התבוסות הצורבות, מר אמנון נבות, הרי ש… (נפשי בכפי בין כה וכה), ולהסתפח באורחת לא קרואה למחול הדיון בפרשת נפשי, יורשה לי לומר, אם ניתן, שלא במשורר עסקינן אלא במתחזה לכל דבר ועניין. אמירה וקוץ בה, כבר נאמר: הכול מתחזים. נבחן איפוא, האם נפשי הוא מתחזה טוב. נתחיל מהסוף, הטוב: לנפשי צליל שנופל על לבבות תמימים כחדש. זו אינה מעלה שיש לזלזל בה. על הסגנון אפשר לטרחן מכאן ועד הודעה חדשה, בשתי מילים: כבד ואכזב. בדין, אולי, נפשי השיג לעצמו כמה נקודות בעסקנות ספרותית-תקשורתית, אבל לא מספיק איכותית ועקיבה. ומעבר לכל, נארטיב אין לו. חבל שהוא לא מתעורר לכך. נפשי פה, נפשי שם. הזליג מבגדד. כמו כן חבל שהוא נשען על שניים וחצי משוררים, מין היקב ומין ההודו, – ובכל זאת, הוא השפיץ, הוא מחזיק את הלפיד. ככה נראית השירה כרגע בעין הציבורית. היא יכולה להיראות גרוע יותר, אבל לכותב תפוזים אין אפילו את צליל המילה. בלי התחלה, אמצע וסוף לא נותר לו אלא לצעוק מעל כל במה, מסלעי בת ים ומצוקי דובר, שוב ושוב – הנני משורר.וככל שיצעק חזק יותר, וחזקה עליו שיעשה זאת – או אף עושה זאת ברגע זה – כן ידעך, יתפוגג וימוג.
            בלוגוספרה… הניחו לי להתהפך בקברי ואולי יעלה פוסט נוסף באובי.

          • אוי אמנון, שוד ושבר, רומיתי ורימיתי, הוטעיתי וטעיתי. אין זאת וירג"יניה וולף האגדית אלא עוד אחד משונאי נפשי ומחרפיו הממלאים את המדמנה הספרותית. אני חש נבגד. אמנון, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה שאפרסם כאן את מסתי על יהודה ויזן, משורר שגיא כוח אשר מנסה כעת את כוחו בתרגום "רצח בקתדרלה" לאחד אנונימי תומאס סטרנס אליוט. מה יאמרו אז כל העזים המלעיזות.

            אבל מילה של כבוד היא מילה של כבוד ורק אותה יש לי בעולמי הפואטי. הנה אני ממשיך בהקלדת מסתו היפה של נפשי בימים קשים אלה (וכאן אני ממש-ממש לא ציני) זה פשוט מרגיע אותי ומשרה עליי שלווה כאילו היו החיים משל, אוי נוקשתי בלשוני.

            הנה זה בא:

            "איזו מין תחושה נוראה היא זו… חוסר הידיעה המשווע. כבן אנוש בעל ידיעה כלשהי, בעל תודעה, אני תופס עתה שאינני יודע מאום ושאני עלול להיאבד בעוד ימים אחדים. בעוד שעות ספורות מהרגעים הללו שבהם אני יושב וכותב את הדברים. כמה פעמים שכבר הייתי קרוב לשם… לספו של המוות…

            ואולם תחת זאת, אולי בשל כל זאת, אני מעתיק עתה דברים אלה אל הדף."

            זה סוף המסה, אבל לא סוף המסע. נדמה כאילו נפשי כתב למעננו את הדברים הללו. הרבה כנות ויופי אני חש כשאני מקליד את דבריו.

          • וירג'יניה וולף

            לא שונאת נפשי אני, אלא מסקנות בלתי נמנעות באמתחתי. עיינו במסתי "THE COMMON READER", שהיא כינוס של מבחר מאמרי ביקורת שפרסמתי בתקופות שונות, וראו שלא גזרתי אלא מתוכן ללא משוא פנים. המשורר אינו זקוק לפטרונים ומלטפים, בכוחו בלבד, ללא מתווכים, יגיע לאן שיגיע.
            לגבי ויזן, הוא שייך לתקופה חדשה, כביכול -, אבל התקופה הקודמת לכאורה טרם השלימה ולו מחצית מעגלה ועדיין לא הובהר קולה. ויזן אינו פורטיברס, אלא מתפרץ לדלת פתוחה של מועדון תיאטרון דל משתתפים שבו מוצג המלט במהדורות חוזרות ונמוגות. הבעיה עם משוררים בעלי פרופיל ציבורי מסוים כמו אגי משעול, יהודה ויזן, יחזקאל נפשי, ענת זכריה, אלמוג בהר ואחרים היא שהם שיכנעו את המשכנעים, אבל לא הצליחו לשדל כמה מילים להצטרף לכדי שיר אחד ראוי לשמו.

          • אמנון, שוב טעיתי. לא מדובר כאן במישהו ששונא דווקא את נפשי עצמו שהוא כמובן אחד הקולות היותר מובחנים של משורר שעלו פה משנת-2000 צפונה. מדובר במישהו מאוד מתוסכל לצערי, שסתם שונא משוררים מצליחים באשר הם, והעניין מאוד מצער אותי. אני אינני חסיד גדול של שירת אגי משעול, למשל, אבל לומר שמשוררת זו לא העמידה מעולם שיר ראוי, זה פשוט לא נכון. הלאה. כל האחרים שהוזכרו ברצף, וירג"יניה יקירתי, הם משוררים צעירים בתחילת דרכם, אגב מוכשרים. תני להם שׁאנסה. הנה היום קיבלתי לשולחני ב"מעריב" את ספרו של אלמוג בהר "אנא מן אל-יהוד", זה נראה מעניין מאוד. וייטער, גם לענת זכריה כישרון בספרה הראשון ויהודה ויזן לפי כל הנתונים ואם לא יכזיב ויתעסק בשטויות, יהפוך למשורר מרכזי בשנים הקרובות. הרבה שנים לא היה משורר מרכזי בשירה העברית, כידוע לך. ובאשר לנפשי. צר לי, אני מאוד אוהב את שירתו והבטחתי שעל כל תגובה יבואו חלקי מסה, אבל המסה נגמרה.
            לפני שאני מתחיל להקליד את מסתו היפה של נפשי על אליעזר שטיינמן, אני מביא לפנייך, וירג"ינה המתוסכלת-משהו, לכבוד השנה האזרחית החדשה, שיר. כך, פחות או יותר החל נפשי את הקריירה השירית שלו ב-2003. משה בן-שאול פרסם אותו כמשורר צעיר והנה השיר:

            בתוך האַיִן הגדול

            כי אֵין לשׁגוֹת בָּאַיִן
            הגדול הזה
            שכּוחו עכשיו בָּשֵׁל
            ועינוֹ עכשיו קמוּרה
            מַכֶּה באוֹן על
            דֶּשֶׁא חָזִי
            אורֵב לתקתוקֵי לִבִּי
            כידיד ותיק
            שלא עזב אף פעם

            אז מה ווסט-פסבדו-וירג"יניה, את רוצה להשאיר אותנו עם האַיִן הגדול? רני.

          • וירג'יניה וולף

            הבעיה אינה בשירתו של נפשי או של כל משורר אחר שהוזכר. מתוסכלת? בוודאי. לא מהשירה. משוררים מצליחים? במה הצליחו, במה? האם קולותיהם הצליחו לחלחל לצליל הילידי, לרחש השווקים, או שנותרו בבמות נידחות ולא מובחנות בתוך שיח, חשוב, אולי כמס שפתיים, אבל לא חיוני לשיח, ולכן חסר משמעות במידה ידועה. הבעיה היא במעמדה של השירה שנדחקה לקרן זווית. בתקופתי היתה אפשרות לקולות להגיע. משורר לא היה מעלה בדעתו לכתוב אלמלא היה הכרחי לו להשמיע קול בתקופתו. והמשוררים של היום כותבים מדחף השררה יותר מאשר הצורך בשירה. וזו אינה נשמעת, לא רק ממשורר כזה או אחר, אלא אינה מהדהדת בתקופתה. השירה במאה העשרים ואחת היא כישלון קולוסאלי, יריות באפילה. השירה אינה מתקבלת באופן טבעי יחסי, כמו הפרוזה לדוגמה, במעבר הפוסט מודרני, משום ששירה, מטבעה הינה צלולה, מקורית ועממית-דתית. וכל אלו אינם מותרים בשיח הדה קונסטורוקטיבי ונחשבים כפתאטיים במקרה הטוב. השירה של התקופה שמה מכשול בפני עיוור, ואפילו שזה משפט חז"לי מיושן עדיין יש להתחשב בו משום שהוא מדויק כמו הבקשה: הסר קורה מבין עינייך. היה נדיב, אבל גם אכזר. מוטב להם לדעת ערכם מאשר להתהדר בנוצות לא להם.

          • וירג"יניה אלה מילים יפות מאוד אך הן אינן עומדות במבחן המציאות. המשוררים שכותבים היום כותבים בדיוק כמו המשוררים שכתבו אתמול ושלשום מתוך כורח, הכרח. בשבילם זה צורך בסיסי כמו ללכת לשירותים. נכון הוא שאיני מאתר משורר מרכזי כמו זך או כמו ויזלטיר בשעתם, אז מה! יש שירה טובה, יש לפרסמה ולהביאה אל הקורא. זה שכרי וזו הנאתי. איך אומר אלתרמן, משורר מרכזי אליבא דכולי עלמא, בשירו "שיר סיום". "לא כל המסופר חשוב/ הרבה מן החשוב חסר/ גם הדבר הכתוב/ מחדש מחכה למחבר/ צריך יהיה אולי לשוב/ איש אחֵר לערב אחֵר". ולכן, כפי שהבטחתי לפני שאני מתחיל בהקלדת מסת המבוא על אליעזר שטיינמן, אני מביא עוד שיר קצר של יחזקאל נפשי. בקצב כזה יהיה עליי לצלצל לנפשי היקר ולבקש יצירות המצויות אצלו במגירה, אבל ניחא לזה. קדימה אל התגובה ה-300.

            סימטת המכבים א"

            פסחו עליי שליחי הדואר
            המועדים והצווים
            לא הגיעו לידיי.
            בינתיים
            אני משגר אִגרות רכות
            לכל מען.
            ממתין בתוקף לתשובות
            רבות.

            הרי זה בדיוק מה שקורה כאן בפוסט, לא? ואתם כבר יודעים: על כל תגובה – פרגמנט יצירה. רני.

          • וירג'יניה וולף

            מה לשירה ולמבחן המציאות? שירים אינם צריכים מציאות. המציאות משוועת להם.

          • חלה כאן אי הבנה וירג"יניה. לא דיברתי בכלל על שירה כשציינתי את מבחן המציאות, כיוונתי לדברייך שאין להם שחר והם אינם עומדים במבחן המציאות. באשר לשירה, זאת לדידי חייבת להיות בקשר ישיר עם המציאות כמו כל יצירה ספרותית, אפילו אם היא פנטסטית. היא כזו בעצם הגדרתה. כל השאר, אם קודם המציאות ואחר כך השירה או קודם השירה ואחר כך המציאות, הוא פלפולים חסידיים סביב הטיש של הרב. וכפי שהבטחתי הנה תחילת מסת המבוא של נפשי לספרו של אליעזר שטיינמן: "מבחר כתבים" שהוא ואני רוצים להוציא לאור.

            "* ספר על אודות אליעזר שטיינמן

            מיהו אליעזר שטיינמן ?

            אליעזר שטיינמן ז"ל (1970-1892) הינו אחד מגאוני הרוח הכבירים והפוריים ביותר אשר היו אי פעם בשמי הספרות העברית. תלמיד חכם, רב אשר הוסמך לרבנות עוד בהיותו כבן 16 שנה בלבד כשהתייתם מאב. מקים כתב העת המיתולוגי "כתובים" (עם אברהם שלונסקי), ממציא לשון ייחודית, ובן טיפוחיו של ביאליק. אביהם של הסופרים דוד ונתן שחם.
            אליעזר שטיינמן הסופר, המסאי והעורך, היה מן היצירתיים שבסופרי ישראל בדורות האחרונים, ומבעלי הסגנון הבולטים והחשובים בספרות העברית החדשה. מזגו ולהטו, תביעתו הטוטאלית, באו לידי ביטוי בלשונו השנונה שהייתה לו סימן היכר וציון לייחודו. כל ימיו לא שקט על שמריו, ובכתיבתו תמיד חיפש אחר נתיבות לנפש האדם ולעולם הרוח. בדרכו שלו, חתר למיזוג הישן והחדש בתרבות ישראל ולמזיגה של עבריות ואירופיות. מלאכת הסופר, ההוגה, הייתה לו למלאכת חייו, ובכתיבתו, נגלה לקוראיו כאדם עמקני הנע על תהומות הנפש וכמחפש פתרון כלשהו לשאלה הכבירה מכולן, שהיא שאלת קיומינו על הארץ.

            המשך יבוא, על כל תגובה שכזו חלקי מבוא. רני.

          • בקשר למבחן המציאות, אתה לא באמת ובתמים מאמין ומעריך ש"שירת יחזקאל נפשי" היא נושא רציני. מוטב לסגת מהאג"נדה הזאת בטרם הבדיחה תגלוש כחלב מצטער. כמתה-חיה המתפקדת כמטא מורפוזה גם אני הצבעתי בעד נפשי במשאל וואי נט וגם אצביע בעד יהודה ויזן בהיותם אנשים סימטיים (לא אצביע בעד א. ברקוביץ הארכיפט), מתוך כוונה לעזור לאנרכיה לקעקע כל אשליה של שירה עברית עכשווית, אבל ברור לכל בר דעת שאלה הם נציגים קלושים ודחוקים ביותר של "שירה" והינם לכל היותר בגדר משוררי דמיקולו, בתקוה שביום מן הימים, אולי, ואני סקפטית, ישמעו משוררים ראויים ויעברו את מבחן הקורא הנפוץ. אגב, בחנתי שוב את ספרה של אגי משעול ואני מצטערת לשוב ולומר שזוהי גחמה משעממת שמבשרת על שקיעת הרפובליקה הספרותית הישראלית, ומעידה על ריק עצום, הרבה מעבר לכפי שיש ביכולתך להודות- מפני שבכך תישמט הלא-קרקע מתחת לרגלייך. הישיר מבטך ל מציאות בטרם תזרוק בוץ באחרת. גם החמאס לא יירו קאסמים מבית זכוכית ובית שירתך – כולו זגוגית דקיקה ובלתי קיימת.

          • מיהי או מיהו ו.ו? שהרי לפי כללי הנימוס זאת ודאי לא וירג"יניה וולף. היכן הג"נטלוומניות הבריטית? אם כן זהו אמן הבמה, הטרובדור הרוסי הנודע והנפלא ולדימיר ויסוצקי, הידוע בלשונו החדה והעוקצנית. וכעת לטיעון שלא שווה לדון ביחזקאל נפשי. ולדימיר היקר, הדיון, כמו שמורי ורבי גבריאל מוקד לימדני (חבל שנעדרת מהשיעור ההוא) הוא על כל הקופה. ומה שקורה בפרוזה, או על הבמה, ראוי לדיון בדיוק כמו מה שקורה בתחום השירה. המחלקות שנתגלעה למשל בן יהודה ויזן לבין יחזקאל נפשי שבאה אך ורק מצדו של זה הראשון, נבעה ממשהו עמוק מעבר לאותה אווירה ציפורנית בין משוררים וסופרים שעליה כותב המשורר ישראל פנקס בספרו האחרון, והוא מתייחס שם לאווירת שנות ה-50 לנתן זך ולדוד אבידן. זוהי מחלוקת או מוטב נאמר, תפיסת ספרות שונה. אם תרצה אנשים מכובדים יותר מוויזן ונפשי, ולדימיר, אספק לך אותם. זוהי בעצם מחלוקת המַקרו בן ברוך קורצווייל ז"ל ואליעזר שטיינמן המנוח ואליו אפשר לצרף גם את שלמה צמח מנוחתו עדן. ומה בעצם המחלוקת? המחלוקת היא האם המודרניזם על כל נגזרותיו, פלגיו, וכו" וכו" וכו", כשבמרכזו הזרם הקיומני, אמור לייצג סוג של שבר, סכיזמה בלעז כפי שברוך קורצווייל האמין בכל נימי נפשו הרליגיוזית, אגב גם הוא הוסמך לרבנות. או שהספרות המודרנית, יכולה לעשות סינתזה בין המרכיבים ובדידותו של האדם תוליך אותו בסופו של דבר לקרבה לאלוהיו ואל נחמה למרות שנותר כזָר קָרֵב מחוץ לאוהלה של תורה. שבר לעומת איחוי; גט כריתות לעומת השלמה; אירוניה ופאתוס-באתוס מרירים, למול צירופים דרמטיים בנוסח "שתיקת האדמה" – זה הסיפור. ההתאבדות של קורצווייל בסוף חייו מצד אחד, החזרה בתשובה של שטיינמן בצד האחר. עכשיו תגיד לי ולדימיר, זה לא שווה דיון?

            וכעת למבוא הקצר שכתב נפשי בניסיון שלו ושלי לחזר על פתחי נדבנים כדי להוציא כמה מעות למען מבחר של אליעזר שטיינמן. כאן בדיוק נפשי מפסיק את דבריו ומדגים קטע מתוך המבחר. הקטע שאביא הוא של אליעזר שטיינמן מתוך הפתיח של נפשי לספר.

            "אני גופי בר פלוגתא שלי, איש ריב ואיש מדון לנפשי. בדין תורה מתמיד זה עם עצמי הנני נתון בתוך גלגל-קסמים, הסובב בתוך חלקי-ישותי. אני עצמי ושתי כפות המאזניים – ומי כאן עשוי להכריע? במסורת הקדומה כל חיי רוחי; אזוז לרגע מעל נחלת-אבותי – הריני כורע נופל; נקשרתי במוסרות אל מוסר ישראל. חלקי עם שלומי-אמוני עמי. אהבתי תורה ומצוות. אך מה מאוד ישאני רוחי להפוך את הקערה על פיה, לנער מעל כל אבני החן את אבק הדורות, להשליך לפיד בוער אל תוך ים הקרח של חיינו בעולם הזה. שתי נשמות מתרוצצות בי. אף פסוק זה מכוסה אבק. כל פסוק מפסיק את הנביעה מתהום הנפש. כל האמור בפסוק הוא לא זה. הפסוק סותם הרבה ואינו מפרש כלום. ריב יסודות? אף זה דיבור של סתם. לא זאת ולא זאת. כל הגדרה אינה מן השם. ההגדרה היא מלאכת השופט ואיני בא לשפוט."

            (מתוך "אדם והיפוכו", אליעזר שטיינמן)

            נשיקות, ולדימיר.

          • רבותיי זה פשוט מופלא. כבר שנים שלא קם משורר כזה שעורר הרבה אהבה וזעם כאחד. זה ללא ספק יקשור את נפשי עם הנצח שהוא מדבר עליו כ"כ הרבה כמו בשירו שב"עמדה" החדש. אני לא יודע מה המטרה של כל זה, אבל מה שברור הוא שנפשי הוא חיה שונה בשירה העברית, מיוחדת במינה ובעלת נוצות דתיות שגורמות לשיער העורף לסמור. אל רוב שיריו אני מתחבר. אני שמח שיש אחד שכזה בנוף הספרות העברית ואני גם חושב שלא טעמנו ממנו את הכל. הוא הרי צעיר ויש לו עוד הרבה מה להעניק לנו ולקוראים. אני מודה שאני נגעל מהמילים המכוערות שיורקים פה אנונימיים, אבל אני שמח גם על האנתגוניזם, כי יש פה גם אהבה גדולה. מה שבטוח הוא שזה ממסמר את נפשי (כמו שהיה עם קודמים לו שעליהם היו דיונים דומים: קניוק, סומק, זך, אלתרמן, שדה, ואחרים) במקום של מרכז. השירים המוצגים פה יפים מאד ומרגשים. המסה יפה וחשובה. מירון

          • מירון, אם אתה מירון ח. איזקסון, אז ברוך בואך משורר אהוב ויקר אל הפוסט העוסק ביחזקאל נפשי שעד כה מחזיק בלמעלה מ-2800 כניסות ועוד היד נטויה. ואם אינך המשורר היקר והאהוב מירון ח. איזקסון שכתב את הספר היפה "ביטול הליטוף הנשי", אז לא נורא. ברוך בואך אף אתה למאמר על נפשי ועל הדיון בשירה העברית העכשווית. אכן נפשי הוא משורר פופולרי, יש עוד כאלה ותודה לך על דבריך החמים, השקולים והנבונים, גם אם מירון הוא פסבדונים. הנה לאור תגובתך אני עושה אתנחתא קלה במבוא של נפשי על אליעזר שטיינמן, ומביא פה ברשותך שיר חדש ויפה של נפשי שפורסם באתר ynet, אבל למה שלא נביא אותו גם כאן:

            שמש. ניאפוליס. בשובי מהר גריזים

            נָשִׁים שֶׁלִּי.

            נָשִׁים שֶׁל זַעַם וְאֵימָה.

            נָשִׁים שֶׁל יֹפִי וְכְּאֵב,

            שֶׁל תֹּם, שֶׁל רֹךְ.

            כֵּיצַד לְבַסּוֹף נוֹתַר אָדָם

            לְלֹא דָּבָר, לְלֹא כְּלוּם.

            תַּחַת הָאֲדָמָה הַזּוֹ הַכֹּל נֶמֶק,

            הַכֹּל נִשְׁכַּח תַּחַת הָעִרְפּוּל.

            אִשָּׁה שֶׁלִּי, יָפָה, מַלְאָכִית.

            עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ אַהֲבָה מַהִי –

            הָאַהֲבָה הִנָּהּ כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ תֹּם.

            מָה נִתָּן כְּבָר לַעֲשׂוֹת, עַתָּה,

            כְּשֶׁדֹּק הָעֲרָפֶל עוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב. לְאַט.

            כְּמוֹ הַצָּעִיף שֶׁהֵבֵאתִי לַךְ מִנָּפּוֹלִי.

            זֶה הָיָה דַּוְקָא בַּקַּיִץ.

            הָעֵסֶק בִּישׁ, הָעֵסֶק בִּישׁ.

            לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה עִם אַפְרוֹדִיטֶה בַּשָּׁמַיִם

            וְאָז לִפֹּל לָאֲדָמָה שׁוּב. לְהִשָּׁמֵט. לִצְנֹחַ.

            נָשִׁים שֶׁלִּי שֶׁל יֹפִי סוֹרֵר,

            שֶׁל אָבְדָּן וְאוֹר.

            הַאִם נָשׁוּב וְנִתְרָאֶה.

            יַעֲקֹב בִּבְדִידוּתוֹ לֹא יָדַע אַחֶרֶת.

            וְאִלּוּ בְּתָּנָ"ךְ הֻזְכַּר, כִּי

            עֵינֵי רְחֵל, רַכּוֹת הָיוּ.

            נָשִׁים שֶׁלִּי.

            נָשִׁים שֶׁל זַעַם וְאֵימָה.

            נָשִׁים שֶׁל יֹפִי וְכְּאֵב,

            שֶׁל תֹּם, שֶׁל רֹךְ.

            הַעוֹד נָשׁוּב וְנִתְרָאֶה.

            הַעוֹד נָשׁוּב וְנִרְקֹד יַחְדָּו, נִשְׁכַּב.

            הַאֻמְנָם אֵלּוּ הֵם הַחַיִּים אוֹתָם בִּקַּשְׁתִּי לִי.

            עַתָּה אֲנִי סָבוּר שֶׁגַּם הָאֱלֹהִים אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

            אֲנִי לְבַדִּי כָּאן.

          • וירג'יניה וולף

            ברשותי פתק מהרופא היורקשירי שלי, סיר ד"ר אנגלברט אינגלטון, שמסביר את היעדרותי מהשיעור של ד"ר מוקד, כמו גם מסיבות ברורות של פערי זמנים היסטוריוציסטים. בתקופתי עדיין לא המציאו מכונת זמן, האם ידוע לדורכם משהו על הזמן, או האור שמאפשר את מיכון הזמן. אשמח לשמוע.

          • אלליי! איני מבין דבר וחצי דבר בעניינים מדעיים שכאלה שאעשה פוטוסינתזה? אבל מבין אני דבר או שניים ביצירתו של יחזקאל נפשי. ולפני שאני ממשיך במלוא העֱזוז בהקלדת המבוא שלו על אליעזר שטיינמן, הריני להביא לך וירג'יניה וולף השבה אלינו מן הכפור הלונדוני את שירו היפה של יחזקאל בהמשכים, שהופיע ב"מאזנים" האחרון בעריכת המשוררת שגיאת הכוח ציפי שחרור, ולא יועילו ההלעזות הנלוזות במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות". את הפרחים תקני בעצמך כמו מרת דאלוויי או שתיתני אותם לצה"ל כמו שרה'לה שרון.

            הנה השיר:

            שלוש שנים מאוחר יותר

            צועדים היינו נועה ואני למול גן מאיר, על מרצפות האבן האפורות, בלב תל אביב.
            היה זה יום חורפי, גדוש רוחות, בעת ערבית. מאור דמדומים נוגֶה נסוך היה על הכול.
            בדרכנו, במעלה רחוב המלך ג'ורג' לעבר השוק, העירותי לה כדרך אגב על תספורתה
            החדשה, ועל מה יפים הם בעיניי, התמורות הללו, אשר חוללה בשערותיה.
            נועה כדרכה, מאחר שנעמדה באחת, התבוננה לעברי והחלה אומרת בחיוך-מה:
            "נו, באמת, יחזקאל, הלוא מכל היופי שרואות עיניך סביב, דווקא לשערות ראשי
            תשים לבך?"

            המשך יבוא

            ועד ששייח' מוניס יבוא לקחת את מפתחות דירתו של גדעון לוי ברמת אביב, ועד שגם אני אכתוב איזה בדל גרפומניה פוליטית שבתאית ואוכל להדפיסה תוך 24 שעות כדי לצאת ולהיכנס ושוב לצאת, איך אפשר בכלל לצאת ממקום שאתה ממילא, בעל כורחך, נמצא בו? הרי לכם שירים יפים, אחרים.

          • החלטתי להוסיף תגובה בלי מגיב שכנגד, זאת כיוון שווירג'יניה וולף, ולדימיר ויסוצקי, אמנון נבות, אילן ברקוביץ' ומתי שמואלוף ושאר הדנים נרדמו על משמרתם.

            הנה, עוד שורות משירו של יחזקאל נפשי שפורסם בגיליון "מאזנים" האחרון. גיליון חגיגי של 100 שנה לתל אביב, שנקטל במרירות מרושעת ומיותרת על ידי הצייר גרבוז ב"ידיעות אחרונות".

            "ואז קפצה לזרועותיי והחלה נושקת בפניי ואני מאושר. מה-זה מאושר,
            חשתי כי לבי מזנק מקרבי. שער הזהב שלה נע כדגן ברוח, בעוד המון עם
            חולף סביב. אלוהים כמה שהייתי מאושר…במילים אין לתאר.
            בנפשי הודיתי על הרגע הזה, על היפעה,
            על כך ששנינו כזוג ילדים קטנים תחת לוח השמיים, יתומים
            הכרוכים באהבתם, יחידים בעולם הזה, ברחוב. בודדים למול האלוהים…

            המשך, בוא יבוא.

            הנה זה בא:

          • לכל המגיבים:
            הגעתי לכאן במקרה, ורק היום. לפתע הסתבר לי שבמקום לדון בשירתו של נפשי, הדיון סובב על ציר אישיותו של ברקוביץ'.
            ולכל המתווכחים: ראוי פעם לערוך דיון שבו יובחנו ההבדלים בין השפעות, העתקות, ואריינטים וכו'. זה הדיון החשוב באמת בטרם מתחילים לזרוק באוויר כל מיני הקבלות מופרכות יותר או פחות.
            אני מניח שמישהו עוד יתיחס להערתי בטון הדיבור המכוער שנלווה לחלק מדברי המגיבים, ולכל המנסה: אינני צמחוני!
            יתר על כן, בכל דיבור על שירה אני מסוגל ללעוס בשר בכמויות גדולות!

          • גיורא, כל כך משמח אותי שאתה מצטרף לדיון זה, כי רק פרסונה כמוך יכולה להחזיר קושיה למקומה, או את הדיון המעניין מזנבו אל גופו ועיקרו. מעניינת אותי מאוד דעתך בעניין זה והיכן עובר הגבול בין השפעה, דמיון, אפיגוניה, פלקט וכו'. זאת ההזדמנות להתחנף אליך קצת ולהמליץ על ספר שצריך לכתוב עליו בעתיד רשימה, והוא מבליח מדי פעם בחנויות הספרים גם כיום, ספר חשוב מאין כמוהו לדיון הנעשה כאן ובכלל לכל מישהו שרוצה לכתוב משהו על ספרות ובפרט שירה. כוונתי לספר המסות הראשון שלך "מסיבוב כפר סבא לאזרחוּת העולם" שהוא מבחר מסות ומאמרי ביקורת מאלף בינה ומנכיח רגש חם בלב אוהבי השירה. במרכז הספר שאלות החיים והשפעתן על הספרות ומוחזר בו לדיון הממד ההיסטורי והחברתי, שנדחק אצלנו הצידה והושם במשך זמן רב בין מרכאות. מי לא מתכנס לדיון בספר זה: ביאליק, זך כמובן, שלונסקי, יאיר הורביץ ואפילו יעקב פיכמן וזרובבל גלעד, שלא לדבר על עזרא זוסמן ושלמה גרודזנסקי הנפלאים – הקיצור, רמה אחרת. הספר הזה השפיע עליי מאוד, ועוד אכתוב עליו אם יעמוד לי כוחי.

            הנה עוד כמה שורות של נפשי מתוך השיר שפורסם בגיליון האחרון של "מאזנים" לכבוד מאה שנה לתל אביב, המשך השיר משתיים-שלוש התגובות הקודמות:

            "כל זאת אירע לפני שלוש שנים. שלוש שנים. ועתה, נועה שלי, נועה היפה שלי, נטרפה עליה דעתה./
            משהו קרה לרוחה העדינה, לנפשה השברירית כל כך. אין לאל ידי לדעת מהו הדבר./
            מקץ ימים אחדים, בלכתי לבקרה, שח לי הרופא המטפל (עגנון היה שמו), כי מוטב/
            יהיה שלא אראהָ, וכי אין לדעת מה תהיינה תגובותיה, במידה ותראיני ניצב בחדרה./
            היה זה בבית החולים גהה בשעת צהריים חמה, ובזכרוני, ריח רע עמד בחלל האוויר./"

            המשך השיר בוא יבוא, ועד אז, גיורא, אשמח מאוד לשמוע או לקרוא את דעתך בנושא שהעלית בתגובתך לגבי שאלת המקוריות אצל כל יוצר. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל