בננות - בלוגים / / גברת טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי
רן יגיל

גברת טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי

 

 

רץ כמטורף במסדרונות איכילוב, פעם שלישית היום, ובאותו עניין. צריך לשים לזה סוף. מה יהיה עם הילדה הזאת. הוא הרגיש כבד מאוד. מאז שקיבל את טיפול-נמרץ-ילדים אין לו יום ואין לו לילה. אולי היה צריך לסרב לקידום הזה. חללים כאלה רחבים. לא הספיק להוריד את נעלי הניילון המוקיוניות של חדרי הניתוח ואת כובע האמבטיה עם הגומי. החלוק הכחול והסטטוסקופ התנופפו לכל עבר והוא והתנשף. "היא לא בת יחידה אצלי, יש לי עשרות ילדים חולים על הראש," מלמל. הגיע למעליות ולחץ בכוח על הכפתור כאילו שזה יזרז עניינים. כפף את הראש והרים אותו בחזרה, ניסה לנשום. בחודש האחרון עשה ג'וגינג בפארק. די התבייש לדדות בין המסלולים, כולם כאלה רזים ויפים, והוא כזה כבד – טנק בטרינינג. המעלית לא הגיעה. לעזאזל, חשב, דווקא כשצריך אותה, ולחץ שוב על הכפתור. לפתע החליט. הוא רץ למדרגות.

בקומה השנייה הבחין בחטף שמעלית אחת שוב תקועה. צריך לצלצל לאברם מהמשק שיזמין אותם ושיסדרו את זה. הכול על הראש שלי. מהמעלית השנייה יצאה אם עם ילד ורטייה על עינו. אני מכיר אותם, חשב, אבל לא זכר בדיוק את המקרה. היה רע בשמות. הוא הגיע לקומה הרביעית מתנשף כולו. רץ במסדרון עד שהגיע לדלפק האשפוז, סמוך לפינת המשחקים. הם היו שם, שלושתם. האב כבר כרע על הרצפה בתחינה. הילדה הסרבנית שמה ידיים על הגרון ולא הייתה מוכנה להוריד אותן. היא חרחרה. לחשוב, לחשוב. האם עמדה דומעת ובידיה מכשיר הסַקְשֶן הידני. הילדה כבר החלה לאבד צבע. תחת עיניה נראו כתמים אפורים. אי אפשר לטשטש את הילדה כל שלוש-ארבע שעות, חשב, זאת פעם שלישית היום שהיא מסרבת להסתקשן. עקשנית כזאת. ההורים התנפלו עליו, הייאוש בעיניהם. בדיוק חלף על פניו אברם עם ארגז הכלים הכחול שלו. יש לי עשר דקות בדיוק לפתור את זה, חשב. עשר דקות, לא יותר.

 

*

 

כשבאו אליו בפעם הראשונה לפני חצי שנה עם הילדה כדי לעשות את הניתוח, הוא ידע שאיתם תהיינה בעיות. עקרון הרצף עקרון השמצף, צריך להצמיד את הילד. ההורים היאפים זה אסון, והחרדים, הם הכי גרועים. פעם איזה אב חרדי טיפס לו על העצבים, אז הוא זרק לו את המשפט האלמותי שלו: "אני רופא ילדים, לא רופא הורים". והחרדי רשף בעיניו ולחש מבעד לזקנו: "כתוב בגמרא: טוב שברופאים לגיהינום". הוא נרתע ומאז לא אמר יותר את המשפט הזה. משהו התגנב ללבו. בכל פעם שילד חולה היה מביט בו בעיניו הגדולות, היה נזכר במשפט המפחיד הזה. אני בכלל במקור רופא אף-אוזן-גרון של ילדים ולא איזה ביג בוס, חשב. מתי לעזאזל התחלתי להיות קרייריסט כזה?

"איך קוראים לחמודה?"

"עדן", אמר האב. הילדה נשמה קשה. היא לא יכלה לדבר. הבצקת המוקשה ממש חנקה אותה, נלפתה סביב מיתרי הקול.

"מה יהיה דוקטור?" שאלה האם.

"צריך לנתח. אין ברירה," הוא ענה והישיר מבט. מוטב לא ללכת סחור-סחור. הקטנה בת הארבע נלפתה סביב רגלי האם.

"נורית האחות נתנה לנו את החוברת הזו," אמרה האם והוציאה ביד רועדת מהתיק חוברת-מוכרת, שהוא עצמו כתב, עליה מצוירת ילדה המביטה בילד שעל צווארו פפיון, וכותרתה: "ילד עם קנה פתוח – טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי."

"החוברת מה זה מפחידה," אמרה האם.

"כן, זה ממש לא ידידותי," אישר האב, "אני הייתי המום. הסברים קרים ותמונות מנוכרות…"

"ואי אפשר להבין כלום," התפרצה האם לדברי האב, "סחוס התיירואיד, סחוס הקריקואיד, בלוטת המגן, פתח בקנה הנשימה, מה זה, מה זה?"

"טוב, לאט לאט. אני אסביר לכם." אבל קודם לכן, חשב, עליו לשבות את לב הילדה. הוא הושיט את היד לכיס והוציא בלון.

כל כך אהב ליצנות רפואית. פעם חשב להיות שחקן. הוא אפילו הלך לחוג של תום לוי באוניברסיטה ולמד שם שנה אחת. אבל לא היה לו זמן. הרפואה גזלה הכול. מלבד זאת, היו שם כישרונות אחרים, כל אחד פצצת אנרגיה. אבל משהו נשאר לו משם. באותה שנה באוניברסיטה בחוג למשחק פגש מישהי שלמדה בחו"ל איך ליצור מבלונים חיות, חפצים ודמויות. קראו לה דנה והיא לימדה אותו לעשות כלב פודל וכלב נקניק, זר פרחים ולב, קוף ואריה. הידיים הזריזות שלו, שבעתיד הלא-רחוק תנתחנה גרונות, פיסלו בבלונים במיומנות.

היא לקחה אותו איתה ויחד הם הופיעו בימי הולדת ובקייטנות, לעיתים היו מתנדבים בבתי-חולים. בסוף הם התחתנו. עד היום הם נשואים. היא עוד עושה ימי הולדת, קייטנות ומסיבות, אבל הוא פרש ממשחק וליצנות לטובת רפואה. עם זאת, דבר אחד אימץ לעצמו משם: בכיס הוא מחזיק תמיד בלון. הוא שולף אותו ברגע המתאים, ובמיומנות המאפיינת אותו כמנתח, הוא נושף בבלון ועושה נפלאות בידיו, כשהוא מסביר כל שלב ושלב עד שמתקבל, למשל, כלב פודל. אחר כך מהכיס השני הוא שולף לורד שחור, מצייר לו פרצוף ומגיש אותו לילד או לילדה, וכך הוא קונה את ההורים ואת הילדים כאחד.

"תראי, עדן." הוא נשף מלוא ריאותיו בבלון וחשב, אני צריך לעשות כושר, אין לי אוויר. אולי כדאי להתחיל להצטרף לג'וגינג של דנה. נשף עוד נשיפה בבלון והתחיל מפסל בידיו ומדבר.

"תראי מה אני עושה. אני מקפל את הבלון ומצמיד אותו, עד שנוצרות בועות. אני מצמיד בועה לבועה. אל תפחדי, זה לא מתפוצץ. עכשיו אני מסובב עוד סיבוב." הוא עשה פאוזה ואמר, "הנה ראש של כלב. עכשיו אני עושה עוד שתי בועות לרגל ולכף הרגל ועוד שתי בועות לרגל השנייה ולכף הרגל השנייה. עכשיו בואי נעשה פוּ בזנב, שלוש-ארבע ו-" הם נשפו שניהם בקצה הבלון והזנב צץ והתנפח. הילדה פרצה בצחוק אילם. הוא הוציא מהכיס השני את הלורד השחור וצייר. "בבקשה – כלב פודל." ההורים היו המומים, והילדה חייכה מאוזן לאוזן, ניגשה אליו, לקחה את הפודל-בלון בזהירות והושיטה לו את הבובה. "איך קוראים לבובה, עדן?"

הוא שמח שזכר את השם. הילדה הניעה שפתיים, "רוני." הוא קרא אותן.

"אה, רוני. שם יפה," אמר והביט בבובה.

"תדע," אמר האב הנרגש, "שהיא לא נותנת את רוני לאף אחד. זה שהיא נתנה לך את הבובה, זה אומר שקנית אותה." האם הנהנה לאות הסכמה. הרופא אחז בבובה ודיבר להורים.

"תראו, טרכאוסטומי הוא פתח בצוואר לקנה הנשימה. פותחים פתח כירורגי כדי לאפשר זרימה של אוויר לריאות במקום הדרך הטבעית, כלומר האף והפה." הוא התיישב על אחד הכיסאות הצבעוניים בפינת המשחקים, כשהוא אוחז בבובה. "לאחר שיוצרים פתח בצוואר, מוחדרת דרכו צינורית – קוראים לה קָנוּלָה – שמאפשרת מעבר אוויר וסילוק ההפרשות." האב רצה לשאול משהו, אבל האם הצעירה היסתה אותו בידה.

"הקנולה היא דמוית פרפר," הוא אמר וליטף את הבובה. אחר לקח את הילדה והושיבה על ברכיו. היא הביטה עליו בהערצה. "הקנולה מוצמדת לצוואר באמצעות רצועה דקה. אנחנו נלמד אתכם לשאוב הפרשות ליחתיות מהקנולה, להחליף קנולה וגם תעברו קורס החייאה למקרה הצורך. לא להיבהל. יש אנשים מבוגרים שחיים עשרות שנים עם טרכאוסטומי…"

 

*

 

"גברת טרכאוסטומי," אמר האב. "הגננת קראה לה ככה. לדעתי, מאז התחילו הבעיות."

"איזה שטויות אתה מדבר, מה זה קשור?" אמרה האם.

גברת טרכאוסטומי מסרבת להסתקשן. פעם שלישית היום. נו טוב, בערב כבר לא יהיה לי כוח לעשות ג'וגינג עם דנה. היא כזאת קלילה תמיד ואני משתרך מאחוריה, זה מביך. טנק בטרינינג. למדתי כירורגיה ולא פסיכולוגיה, חשב. הכניס יד לכיס ושלף את הבלון. הקטנה, שתפסה את הטריק, פרצה בבכי ורצה להתחבא מאחורי משולש ג'ימבורי בפינת המשחקים. החרחור שלה מאחורי הצורה הגיאומטרית הענקית נשמע נורא. עכשיו האב החל ליבב. התחרט והחזיר את הבלון לכיס. אברם מהמשק עם ארגז הכלים היה בקצה המסדרון, ליד המעליות. נראה שהבחין בזה שהמעלית מקולקלת והתעכב שם.

"אברם!" הרופא צעק אליו, "בוא, בוא שנייה." אברם קרב אליו במהירות והארגז בידו. "עדן," הוא קרא לילדה. הראש צץ מאחורי המשולש. ניסה להיזכר איך קוראים לבובה. אוף, אימץ את זיכרונו.

"מה יש?" שאל אברם.

"חכה כאן רגע. אני צריך אותך," אמר וקרץ לו.

"נורית!" הוא קרא לאחות, "בואי רגע, ותביאי שלוש מסיכות סטריליות וכפפות גומי." האחות גררה את המגירה ואחר עקפה את דלפק הקבלה וקרבה אליו.

"עדן," הוא היה תקיף עכשיו, "אנחנו צריכים לעשות ניתוח לרוני." תודה לאל, נזכרתי בשם של הבובה, חשב. "קשה לה לנשום. אני שומע את זה אפילו מכאן. נעשה לה חור בצוואר ויהיה לה קל יותר. בואי ותביאי את רוני." ההורים היו המומים מכדי להגיב, אך הילדה הסקרנית צצה מאחורי המשולש ובידה הבובה.

היא הושיטה תוך חרחור קשה את הבובה לרופא. הוא הרכיב את הסטטוסקופ על אוזניו ולחץ את החלק הדיסקי והקר אל חזה הבובה. "מחרחרת," הוא אמר לעדן, "מחרחרת מאוד חזק. אין מה לעשות, צריך לנתח. אברם, תביא את המשולש והכיסא הצבעוני", ואברם רץ והביא את הכיסא ואת המשולש. הרופא הניח את המשולש על הכיסא ועל המשולש השכיב את הבובה. "עדן, בואי תעמדי לידי בזמן הניתוח. קודם כול ללבוש מסיכות." רק עכשיו נזכר שלא הוריד את נעלי הניילון המוקיוניות של חדר הניתוח, את החלוק הכחול והכובע המצחיק עם הגומי. "ללבוש, ללבוש." הוא זירז בידיו את נורית ואברם כשהוא מדגים, ואלה עשו כמצוותו. "עכשיו כפפות". נורית חילקה לשלושתם כפפות גומי והם עטו אותן במהירות. זה נראה מגוחך לגמרי. שלושה מבוגרים לבושים כרופאים-מנתחים בפינת המשחקים של המחלקה. הילדה אחזה בידו של הרופא. היא נראתה אפורה מאוד, אך מאושרת.

"אברם, פְּתַח את הארגז כלים." אברם מיהר לעשות זאת. הוא נזכר איך כשפאטץ' אדאמס הגיע לארץ ובא לבית החולים, הוא כל כך שמח להצטרף אליו לסיבוב במחלקה. הוא לבש תחפושת משובצת עם כובע כתום של פינקי הליצן ועבר ממיטה למיטה עם פאטץ', והם עשו חוכמעס.

"קודם כול," הוא דיבר ברצינות משוחקת תחת למסיכה, "זריקת הרדמה. את הטסטר הדק." אברם התכופף ושלף את הטסטר הדק. הוא מסר אותו לאחות, האחות מסרה אותו לעדן ועדן מסרה אותו לרופא. זה הרים את הטסטר כבודק כמות נוזלים במזרק, ואחר דקר את הבובה בזרועה. "זהו," הוא אמר לילדה, "רוני ישנה." ומיד פנה אל אברם, "את המקדחה, בבקשה." אברם התכופף ושלף מקדחה מארגז הכלים. מסר אותה לנורית האחות ונורית מסרה לעדן, שלא שיערה עד כמה המקדחה כבדה וכמעט כרעה תחתיה. הרופא עזר לה ואמר, "תודה." הילדה חייכה אליו. ניכר היה עליה שהיא מרוצה מההצגה.

הוא נזכר איך פעם כשעבר במסדרונות, חלף על פני חרד ויאפי שישבו מתוחים בפינת ההורים. החסיד החרד עם הגרביים הלבנים, כפף עצמו אל היאפי עם העגיל הצועני ולחש על אוזנו "לא הרופא מרפא". והוא חשב, לפתע, כמה זה נכון. ועוד חשב שהמשפט הזה לא הגיע לאוזניו ככה סתם, במקרה.

"ראש מקדח קטן, הכי קטן." אברם שלף אותו במהירות, ושוב הריטואל הקבוע, הוא מעביר לאחות והאחות לילדה והילדה לרופא. ההורים עמדו משתאים. הרופא הרכיב את הראש על המקדחה. "לחשמל!" פקד, ונורית האחות רצה עם הכבל ותקעה את השקע בתקע. הרופא לחץ על הֶדֶק המקדחה, וזו השמיעה רעש צורמני והראש הסתובב במהירות והבהיל קצת את הילדה. היא מצמצה, אך מיד פרצה בצחוק אילם. "עכשיו לעבודה," אמר הרופא, גחן מעל הבובה עם המקדחה ונקב חור בצוואר הפלסטיק הוורוד והקשיח. "נורית, קנולה, סרט וקטטרים." האחות רצה אל מעבר לדלפק, פשפשה שם וחזרה עם כל הציוד. "את הקנולה והסרט," פקד הרופא בחומרה, והאחות השחילה במיומנות את הסרט בצדי הקנולה. ואז הטקס הקבוע: מהאחות לילדה ומהילדה לרופא. הוא בחן את הקנולה הזעירה כנגד הניאון בדרמטיות יתר, ואחר גחן על הבובה והשחיל אותה אל החור בגרון הפלסטיק. הרופא מתח את הסרט סביב צווארה של הבובה וקשר. "אברם, מספריים," והמספריים החליפו ידיים. "אני חותך את הסרט אלכסונית כדי שיהיה קל אחר כך לשלוף אותו," הסביר ברצינות לילדה. "קטטר כחול," הוא פקד על האחות, וזו פתחה את הניילון ומסרה את הקטטר לילדה. "את מכשיר הסקשן הידני בבקשה." אמר להורים, והאם ניגשה הלומה לגמרי ומסרה את המכשיר לרופא. הרופא לקח את הקטטר מידי הילדה והרכיב אותו על הפינגר של הסקשן. "אברם, תתחיל לדרוך על המפוח, ועדן תעשה סקשן לבובה." הילדה שלחה את זרועותיה הקטנות והאפורות ואחזה בקטטר. אברם החל לפמפם במפוח, והיא, במיומנות של בעלת ניסיון אמיתי, החדירה את הקטטר אל תוך הקנולה וסיקשנה את הבובה. הרופא הרים את הבובה בידיו, ואמר: "הנה, רוני גם היא גברת טרכאוסטומי, והיא נושמת נהדר."

הרופא אסף אוויר לקטע הקשה בהצגה, "עכשיו אני לעדן," אמר. הוא נתן לעדן את הבובה עם הקנולה, הרים אותן והשכיב את שתיהן על המשולש. "קטטר כחול חדש," ציווה על האחות. האחות מיהרה להרכיב את הקטטר על הפינגר. "אברם, לפמפם." אברם הניע את רגלו מעלה-מטה על המפוח והרופא שלח את ידיו המיומנות ובשאיבה אחת שאב לצינור את הנוזל הליחתי. אט-אט חזר הצבע אל פני הילדה, והיא חייכה. הוא חזר על הפעולה עוד פעם ואחר הוריד את הילדה על הרצפה ובזרועותיה הבובה. "עכשיו," אמר, "כל שלוש-ארבע שעות כמו שעון, סקשן לרוני, חובה. ואחר כך סקשן לעדן. ברור?" הילדה, שהצבע הוורדרד הספיק לחזור ללחייה חייכה, שמה אצבע על הקנולה שלה ואמרה בקול נמוך, אך צלול:

"כן, זה ברור."

 

 פורסם ב"עתון 77"

 

 

גברת טְרָכֶאוֹסְטוֹמִי

30 תגובות

  1. רני ברוך הבא, טוב לראות אותך כאן.

  2. רני שלום, רצתי איתך לכל אורך המסדרונות, מרותקת.

    • חגית, תודה על התגובה החמה.

      • לרן ,
        ברכות לפוסט הראשון. קצת נכנסתי לחרדת ביתחולים ולפחד מפני הרופא. אולי אני גם צריכה בובה כזאת..
        תודה שהבאת
        שושנה ויג

        • שושנה יקירתי, זה הרופא האחרון שהייתי חושש מפניו.באשר לבתי חולים, אלה אינם מקומות סימפתיים.בכל אופן, תודה על התגובה.

          • רן,

            כרגיל בעולמנו – העיקר הבריאות.
            WELCOME לבננות.
            (גם אני לא כל כך ותיקה כאן…)

          • עדנה, אכן כך. העיקר הבריאות ותודה על הברכות.

  3. סיפור יפה.

  4. אהלן רן יגיל, ברוך הבא.

  5. hello to madame trauchostomi from someone who loves her, and to the little golden prince and to the third strong little man of course

  6. לי עצוב לקרוא רשימות שכאלה על ילדים. אני מודה. ובדומה לכל כתביו של רן יגיל, ואולי אף יותר משאר כתביו, אלו שהם העיוניים יותר, אקדמים,הרשימות שלו על אודות הילדים והיכולת שלו לרקום במילים מצבים אנושיים, דרמות משפחתיות, הכי נוגעות לליבי וממסים אותי בכאב. אני לא יודע עם לכתוב שנהניתי לקרוא את הרשימה כי היא עשתה לי עצוב יותר מששימחה אותי. אולם הכתיבה כ"כ יפה, כ"כ נוגעת ללב, שזה מרטיט. אני מניח שאיש לא יבין זאת באמת אלא אילו חווה את הדברים על בשרו. כאחד ששהה בבי"ח תקופה ארוכה, ועוד בבי"ח שניידר, אני קורא ויכול לראות את ההתרחשות הזו למול עיניי ממש.
    כתיבה נפלאה של סופר נפלא.

    יחזקאל

  7. חוה פנחס-כהן

    הי, רני, נהנתי ובהצלחה. חוה

    • חוה שלום. תודה רבה על התגובה. הייתי רוצה ליצור איתך קשר, אבל נראה לי שהאי-מייל של "דימוי" שיש לי אינו מדויק. הנה האי-מייל שלי rany@maariv.co.il ושוב תודה.

  8. היי
    לקחת כזה חומר ולעשות מזה ספור, זה אומנות, כביכול מה הבעיה? אבל הבעיה זה לא ליפול ל"פשטנות"
    כבר השם של הספור תופס.
    להתראות טובה

    • טובה, יש לי הרגשה שתפסת היטב בקריאה ראשונה מה שביקשתי לעשות בסיפור הזה, את המרקם, את ההיגיון שמאחורי הכתיבה, ועל כך תודה לך.

  9. כתוב בדיוק חד. מבחינתי הסתובבת במרחב מורכב ומשונה, כמו בית חולים אם זכוכית מגדלת. וזכוכית המגדלת הזו שהיא עצומה וחדה מאוד קולטת תנועה במרחב ומגדילה עד לפרטי פרטים. פגשת את הרופא הזה בזמן שרץ במסדררון והתחלת לעקוב אחריו, במהירות כמובן, בקצב שלו, וכך גילית וחשפת בעזרת זכוכית המגדלת המיומנת שלך סיטואציה מרתקת. כל פרט טכני רפואי שעלה במלך ההתרחשות חשוב ונוגע כמו ההתלבטיות הפנימיות של הגיבור, הכל נראה הכרחי כי הסיפור הזה הוא הכרחי, הוא נוגע בבעיות אמיתיות.
    הסיפור כולו גדוש בעיקר. מרתק

    • חמוטל, תודה על התגובה הפרטנית והמדויקת. את צודקת מאוד. אני מכיר לצערי את ההוויה הזאת מקרוב, ממש תחת זכוכית מגדלת, כפי שכתבת. לבתי עשו טרכאוסטומי והייתה לה קנולה.

  10. שלום רני, כשהגעתי למקום בו קראה הגננת לילדה "גברת טרכאוסטומי", חשבתי על האימרה שכשטיפש אחד זורק אבן לבאר עשרה חכמים לא יודעים כיצד להוציאה.
    לכן מרגש כל-כך הסיפור על רופא חכם שמצליח לעשות את זה בכל זאת.

    • בלה, זה כל כך נכון. קל להרוס במחי יד ואחר כך, לך תקן. תודה רבה על התגובה החמה שלך.

  11. אותי קנית כבר כשמיששת את הבלון בכיס.
    אני זוכר את הסיפור, עז ורגיש, עוד מעיתון 77

    • מר שם, משמח כל כך לחשוב שקראת את הסיפור בעבר ב"עתון 77". בשבילי זה הסיפור האישי ביותר שפרסמתי עד כה בבלוג. ריגשת אותי.

      • היי רני

        אהבתי מאוד את הסיפור. במיוחד את היכולת שלך להתבונן במצבים ולא לשפוט אותם, פשוט להגיב אליהם כפי שהם ועוד ממקום כל כך אישי. ויותר מכך, אני רואה בכתיבה כזו שירות גדול לקורא (לי) משום שהיא מאפשרת לראות את הדברים מ"מעוף הציפור" ובד בבד גם לחוש אותם מהמקומות בהם מזדהים. כך אני הרגשתי. כל כך יפה איך שהצלחת להיות נוכח בכל סיטואציה ולהעביר כל כך הרבה תחושות (כמו בשיר :)) זה לא מובן מאליו.

        • נטלי, תודה על התגובה. מעבר למחמאות הניתוח שלך מנוסח לעילא ולעילא. אני מאחל לכל כותב סיפור תגובה מדויקת, ואינטליגנטית שכזו. רני.

השאר תגובה ל שושנה ויג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל