בננות - בלוגים / / ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז
רן יגיל

ספר לאדם אחד. על הסופר יצחק אוורבוך אורפז

 

ספר לאדם אחד – מונוגרפיה על הסופר יצחק אוֶרבּוך-אורפז

 

פרולוג

 

אני נפגש עם יצחק אוורבוך-אורפז בקפה "לנדוור". הוא מתיישב קרוב לזכוכית, סמוך לדלת הכניסה. "תמיד חיפשתי חלון," הוא אומר, "להסתכל מי בא, לראות מי עובר ולברוח אם ארגיש צורך ללכת מכאן." אני חושב על האישה הגדולה, האם הענקית, המופיעה כמוטיב חוזר בסיפורים הקצרים, בנובלות וברומנים שלו. זו שעומדת ליד הווילון, ממוללת אותו ומביטה מבעד לחלון אל העמקים הגדולים. אֵם מיתית. האם זו האימא של אוורבוך-אורפז? האִם האיש הזה חי בתוך הספרים שלו? בעולם המלא, הגדול, הפנטסטי והריאליסטי כאחד שברא?

   כאקזיסטנציאליסט נאמן הוא אינו סומך על שום כוח עליון. או תחתון. הוא סומך רק על עצמו. ואם צריך לצאת בעוד שנייה אחת כי רע מקפה "לנדוור", אל הדרך הגדולה של "הצליין החילוני", כפי שהוא היטיב להגדירה בספריו ובמסותיו – אותו עולה רגל לאֵינְמִקְדָשׁ, לשׁוּמְהֵיכָל, זה שתמיד נדמה לו שאֵשׁ הגאולה היא מעבר לפנית הרחוב ואם לא ימצא אותה ימשיך ללכת – אם צריך לצאת קמים ויוצאים. העיקר לשמור על החירות, חירות החשיבה והפעולה. אכן תלמיד נאמן של ז"אן פול סארטר ואלבר קאמי.

   הוא בן שמונים וחמש. בגילו סארטר כבר היה מת עשר שנים וקאמי – שלושים ושמונה שנה. "כואב לי בלילות," הוא אומר, "הרגל מציקה לי וזה מטפס מעלה. אני קם וקופץ בארבע לפנות בוקר. תאר לך אדם בגילי קופץ לפני עלות השחר. אחר כך אני מפחד להירדם בשל הכאב. אני שוכב ובוהה, קורא."

   עשר שנים לא ראיתי את יצחק אוורבוך-אורפז, מאז שהוציא את ספרו "לילה בסנטה פאולינה", מִקבץ סיפורים מאוחרים שפרסם בעיתונות היומית במוספים השונים ובכתבי עת, בתוספת הנובלה הנודעת שלו – "נמלים" (1968). עמוס לויתן, המשורר והעורך הוותיק, שכנע אותו אז לבוא ולהוציא ספר בהוצאת "גוונים". הייתי אז הכּולבּויְניק של ההוצאה הקטנה הזו. לצד עריכת ספרים והגהה, הייתי גם המזכיר, עניתי לטלפונים והלכתי להפקיד את הצ"קים הזעומים בבנק. כך הכרתי אותו.

   אפילו זכור לי ריב בינינו. כשיצא ספרו, שלחתי אותו עם שליח אליו הביתה. הוא גר סמוך לכיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין. השליח הניח את הספרים הצרורים סמוך לדלת וכנראה הם התלכלכו. הוא צלצל וצרח עליי: "מה זרקת לי את היצירות שלי ליד הדלת כאילו הן היו חבילת פיתות." דימוי יפה. אך אני התכעסתי וצעקתי עליו בחזרה: "אני לא עובד אצלך!" וטרקתי לו את הטלפון.

   אפשר לומר על אוורבוך-אורפז שהזקין בגאון. הוא משתדל לשמור על ישיבה ועל הליכה זקופה. הוא חובש כובע מצחייה, מגולח למשעי, קולו עם השנים הלך ונחלש. לפעמים אני בקושי שומע אותו. מספיק שהמלצרית תשאג משהו למוציא המנות ואיבדתי אותו. והמילים כל כך חשובות לי שאני מתאמץ להקשיב – כּורה אוזניי.

   עיניו של אוורבוך-אורפז מימיות. תמיד היו כאלה. אך עם השנים הפכו מימיות עוד יותר. מסתירות משהו עמוק מאוד. לעיתים הן נעות בארובות ימין ושמאל ולפעמים פורחת מזיכרונו איזו מילה, שם פרטי, דמות מתוך ספר שלו או של מישהו אחר. אתה חש את הכעס העצמי ולאחריו את ההשלמה שהמוח בוגד בו.

   פרפקציוניסט אוורבוך-אורפז. אין מקום לפשרות. ייקוב הדין את ההר. הוא משתדל לדבר לאט כדי להנהיר לי ולו במשותף את יצירתו הענֵפה. מַקְשָׁן ועקשן אוורבוך-אורפז. בשל מצבו הבריאותי ומפאת גילו הוא אינו מפרסם דברים חדשים. "ארבעים שנה כתבתי ספרות. הלכתי במדבר כבני ישראל. זה קורפוס סגור המקיים קשרים בינו לבין עצמו. צריך רק לקרוא. גם פירשתי. ראיתי שאיש אינו עושה את העבודה כדבעי, אז ישבתי וכתבתי את "הצליין החילוני", שהוא בראש ובראשונה מפתח להבנת יצירותיי, אבל אפשר להחילו כמובן גם על יוצרים אחרים." אוורבוך-אורפז עצמו יישם את תפיסת "הצליין החילוני" על סיפורים מאת אלבר קאמי, ארנסט המינגוויי, ש"י עגנון, אברהם ב. יהושע ויעקב שבתאי.

   כעת הוא שותק. משנת אלף תשע מאות תשעים ותשע לא הוציא ספר, וגם הספר שהופיע באותה שנה היה מעין כינוס, סיכום. טרילוגיה תל-אביבית: "בית לאדם אחד" (1975), "הגבירה" (1983) ו"העלם" (1984) – שלושה רומנים שפורסמו בשעתם בנפרד, אך הגיבורים חוזרים בהם, ובאותה שנה נכרכו תחת הכותרת "לפני הרעש". באנגלית קרויה הטרילוגיה: AGE OF TREASON  "גיל הבגידה" או "עידן הבגידה". מובן ששם זה מתכתב עם L"AGE DE RAISON "גיל התבונה", החלק הראשון בטרילוגיה הנודעת של ז"אן פול סארטר LES CHEMAINS DE LA LIBERTE "דרכי החירות", ואין הדבר מקרי.

   לטענת אוורבוך-אורפז, הוא מחובר לחלק הראשון של הטרילוגיה הסארטריאנית, שהייתה בעצם אמורה להיות טטרלוגיה – רצף של ארבעה רומנים – אלא שסארטר איבד עניין בחלק הרביעי ולא כתבו. אוורבוך-אורפז טוען כי את החלק השני LE SURSIS "ארכּה" הוא מכיר פחות וגם החלק השלישי LA MORT DANS L"AME "מוות בלב" אינו מוכר לו. שלושת חלקי הטרילוגיה הסארטריאנית תורגמו על ידי יונת סנד. כלומר, עיקר השפעתו היא מן החלק הראשון שבו מתוארים מרחבים עירוניים דרך עיני קבוצת צעירים בפריז של לפני מלחמת העולם השנייה. פריז בין שתי מלחמות עולם.

   זה מתאים מאוד לטרילוגיה הזאת של אוורבוך-אורפז, המנסה בשלושת הרומנים המאוחרים האלה לגעת ביחיד בישראל במרחב העירוני (גבר – "בית לאדם אחד", אישה – "הגבירה" ונער – "העלם", שהקשרים ביניהם סבוכים) פוסט מלחמת יום הכיפורים, מן האופוריה אל ההתפכחות המובילה להקמת תנועות שלום במרחב העירוני, תוך שימת דגש על חיים שבמרכזם מוצבות הגשמת היחיד ואמונה קצת נאיבית בקץ עידן המלחמות בין ישראל ועמי ערב. תוך כדי כך מפנה הישראלי, גיבורו של אוורבוך-אורפז, את ראשו לאחור ומגלה את יהדותו ואת העובדה שאין הוא יכול לנתק את עצמו באופן מלאכותי מאלפיים שנות גלות.

   ל"לפני הרעש" הוסיף אוורבוך-אורפז מסה בסוף הקרויה "האם, האהובה והמפלצת" (מסה וידויית). מעשה פרשנות קטן לשלוש היצירות הללו, בעיקר לרומן השלישי "העלם", המקיימות בינן לבין עצמן קשרים, אך בהערת אגב אומַר, כי לדעתי הן אינן אחידות ברמתן הספרותית. מאז לא פרסם אוורבוך-אורפז ספר. בשנת תשס"ה הוענק לו פרס ישראל על יצירתו והוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה מהדורה שנייה של הטרילוגיה "לפני הרעש". מאז לא יסף.

   כעת 2008. שתיקתו של אוורבוך-אורפז רועמת באוזניי. זאת על רקע פריחה מדומה של ספרות עברית וחיפוש חוזר ונשנה אחר הסופר "המיוחד", "האוונגרדי", "המקורי" של הדור. כל הוצאה ממליכה לה אוונגרדיסט כזה או אחר. ויצחק אוורבוך-אורפז שותק. "אין אני רוצה לפרסם דברים שיביישו אותי," הוא אומר, "סגרתי את הדוכן." אני חש משוחרר ושואל אותו אם לא מדגדג לו ביד לכתוב. הוא מעווה את פניו ואינו שבע רצון. "דגדוג זה לא המילה." וזה נכון, אני חושב לעצמי. מעולם לא הייתי כותב על אוורבוך-אורפז שהוא סופר מדגדג. אולי הפועל המדויק הוא צועק, או פוצע, או מתפרץ, או זועק. והוא כן אומר: "כשיש פֶּרֶץ, יש דַּחַף, אז אני רושם משהו קצר, משהו יומני. אבל ממש, זה לא."

   הוא מספר לי על הכתיבה שלו ועל יצירתו מן הזיכרון. כשהוא סוקר את מלאכת הפרוזה שלו שהייתה מנומרת לאורך השנים גם בדברי שיר, למול חייו, עיניו המימיות בורקות. הוא חי כשהוא מספר. ואני מחליט ביני לבין עצמי שאכתוב על יצחק אוורבוך-אורפז יותר מתוך הזיכרון שלי ופחות מתוך הספרים. כמה שאפשר. אכתוב מתוך הזיכרון והלב כי המליצה נכונה: דברים שיוצאים מן הלב גם מגיעים ללב. ובכלל, מה שווה כל הספרות הזו אם צריך ללכת ולחפש אותה ברְשומות. מה שקובע זה מה שאתה זוכר מן היצירה: דימוי חזק, דמות מאלפת, מצב בלתי נשכח. קראתי הרבה בימי חיי. אני זוכר מעט, אבל מה שאני זוכר נחקק בי ומשנה את חיי. כך קרה לי עם הפרוזה של יצחק אוורבוך-אורפז ועל זה יש בי דַּחַף בלתי נשלט לכתוב. לכתוב ויהי-מה.           

 

 

 

 

43 תגובות

  1. בחודשים האחרונים אני עסוק בכתיבת מונוגרפיה על הסופר האהוב עליי יצחק אוורבוך-אורפז. הנה קטע הפתיחה. אשמח לקבל תגובות.

  2. משה יצחקי

    רני, רשימה רגישה ומחבקת – על אף שאורפז לא מתמסר בקלות לחיבוק.
    הצליין החילוני ליווה אותי לא מעט, על אף ואולי בגלל שגישתי האקסיסטנציאלית שונה מעט משלו.
    אוהב את נקודת התצפית האנושית ממנה אתה ניגש לפגוש יוצר ויצירתו.

    • משה, תודה על תגובתך המהירה והחמה. אוורבוך-אורפז באמת אינו סופר מתמסר. אבל אני כל כך אוהב את משפטיו הקצרים, המבעים השבורים והמפתיעים שלו. הוא אבות ישורון בפרוזה. אתה כקורא לא יודע מה עומד לנחות עליך לא בנובלות משנות השישים המתרחשות בארץ ולא בספרו היפה "רחוב הטומוז"נה" שמתרחש במין גולת-ילדות מיתית. אולי ניפגש לכשתגיע לתל אביב? מספר הנייד שלי: 0522-777289רני.

  3. מירי פליישר

    נהניתי לקרוא את דבריך. אוהבת פריזמה של קורא-כותב שמגיב לכותב אחר .

    • מירי תודה לך. הגדרתְ זאת קולע כל כך.

    • מירי פליישר

      טוב אז עכשיו רני מזמינה את רשימת ספריו פרט לצליין החילוני , ספר שנחגג ארוכות בשעור ששמעתי באוניברסיטה של חנה סוקר שווגר

      • מירי מדוע תזמיני? אני נותן לך אותם כאן ועכשיו:
        1959 (1979) – עשב פרא (סיפורים)
        1962 – עור בעד עור (רומן ביכורים)
        1964 – מות ליסנדה (נובלה)
        1966 – ציד הצביה (סיפורים)
        1968 (1983) (1997) – נמלים (נובלה)
        1969 – מסע דניאל (רומן, הרומן האהוב עליי)
        1972 – שלוש נובלות (כינוס שתי נובלות פלוס אחת חדשה "מדרגה צרה")
        1973 (1977) עיר שאין בה מסתור (סיפורים חדשים וישנים)
        1975 – בית לאדם אחד (חלק ראשון של טרילוגיה)
        1979 (1989)- רחוב הטומוז"נה (מחזור סיפורים)
        1982 – הצליין החילוני (מסה מרתקת)
        1983 – הגבירה (חלק שני של הטרילוגיה)
        1984 – העלם (חלק שלישי של טרילוגיה)
        1987 – הכלה הנצחית (רומן)
        1992 – אהבות קטנות, טירופים קטנים (סיפורים ואטיודים)
        1997 – לילה בסנטה פאולינה (סיפורים)
        1999 – לפני הרעש (כינוס הטרילוגיה בתוספת מסה קצרה ווידויית).
        מירי, אלה כל ספרי אוורבוך אורפז. אל אלה אפשר להוסיף את "לצלוח את המאה" שהוציא על סף המילונים החדש, ספר שירים בליווי עבודות של יגאל תומרקין.

  4. רן,
    נהדר בעיני. מן הלב ואל הלב. הרבה אהבה יש במלים – לאיש, לכתיבה, לספרות. ולאדם בכלל. אהבתי גם (ומאוד) את הדיאלוג האינטימי שלך. הפסקה האחרונה נפלאה. תודה.

    • מירה, אני מסמיק כאן והמחשב רואה. תודה רבה. אני מתכוון בשנה הבאה – 2009, להמשיך ולפרסם כאן בבלוג, פרקים קצרים מתוך המונוגרפיה הנכתבת. רני

  5. רגיש מרגש, עושה טעם של עוד, בנית את דמותו תוך המפגש איתך בצורה אמינה, ומושכת, אני אוהבת מאוד

    • חני, תודה. אני משתדל לפסוע על הקו הדק שבין דמותו המרתקת של אוורבוך-אורפז ויצירותיו האהובות עליי. מקווה שלא אאכזב כשאפרסם קטע נוסף. רני.

  6. יעל ישראל

    רני, לא קיבלת את המייל שלי? הסברתי לך שם את להעלות את תמונת הספר החדש. וגם ביקשתי שתשלח לי אותו. יש מצב שאכתוב עליו. אגב, שלחתי לך את המייל למעריב.

    • יעל, קיבלתי את המייל. תודה. הספר בדרך אלייך, רומן קצר על אב ובת שנקרא "אני ואפסי". בחודש הבא אפרסם כאן פרק מתוכו בלוויית העטיפה. מקווה שהדבר יצליח לי. שמרי על קשר. רני.

  7. יודית שחר

    רני, מה שכתבת מעניין אותי במיוחד משום שכרגע אני בעמ" 51 ב"מסע דניאל", בודקת אם הקסם עדיין עובד עלי.
    מסע דניאל הודפס ב 1969, ומדבר על דניאל, שסובל מהלם קרב ממלחמת ששת הימים.
    אתה אומר שהאיש בן 85, כלומר כתב את הספר כשהיה בערך בן ארבעים, בשיא אונו, איכשהו התיאור שלך, למרות ההתבוננות החמה, הבוחנת, מכאיבים לי, לחשוב שאדם כותב את עצמו, שופך משהו מהנשמה שלו וככה נהיה בן שמונים וחמש, ומפסיק לכתוב. איכשהו זה כואב לי.

    • מירי פליישר

      יודית אהלן
      זוכרת את הספר כעוצר נשימה ומרתק האם עדיין?

      • יודית שחר

        אהלן מירי, בינתיים אני די בהתחלה, והפתיחה נדבק בה משהו שמריח ארכאיות מסויימת (בעיני, בעיני). אבל עד כמה שזכור לי נסחפתי בספר הזה מהשליש השני, אז אני מחכה בסבלנות.
        יש תיאורים מקסימים על תל אביב, שפך הירקון למשל, על החוף, עולם שנעלם. לחשוב שאנשים שחו בשפך הירקון לפני ארבעים שנה.

    • יודית יקירה, הקסם עדיין עובד, בעיקר בספר הזה שקראת לפני שנים. לא נס לֵחו ועיקר העיקרים הוא באמת החלק השני הקרוי "פרקי רומנסה והתבוננות" ועיקר עיקרי העיקרים הוא לב החלק הזה הקרוי "משא על גרגר החול". ומובא באותיות טל ומטר. רני

      • יודית שחר

        קראתי אותו בגיל ההתבגרות, ומוזר שאני זוכרת באמת שלב הסיפור הוא מהחלק השני.
        הדמות של הארדיכל, המאהב של האם, כנראה שככה כתבו אדריכל אז, היא פלסטית מדי. וגם אם תכנן לתאר איש פלסטיקה, עדיין הוא לא הצליח להפוך אותו לבשר ודם, יותר מדי מגמתי הוא היה בעיצוב הדמות הזאת. את האימא הוא בנה הרבה יותר טוב.

        • ייתכן, אבל אני דווקא אוהב את רסקין האדריכל ואת התחרות בינו לבין דניאל על גג הבית.

        • רן הרשימה מרגשת ורגישה ,יש לך אמפתיה ואהבה גדולה לאיש ויצירתו ,אין התנשאות אקדמאית "פלצנית" בכתיבתך ,אלא אהבה במיוחד בפיסקה האחרונה, ומה שבא מהלב חודר אל הלב, אין כמו מבקרי ספרות, שהם עצמם יוצריםוכותבים, שהרי דומה נמשך לדומה ומיטיב לחוש אותו. תודה גם על
          הקשב שלך …

          • חנה, תודה לך. ואני ממתין. מציץ מדי פעם בתיבת הדואר. מחכה לפתק. רני

  8. כתבתי על יצירתו של אורפז מאמרים לא מעטים, החל בשנות ה-60. החשובות בהן על "ציד הצביה", על "נמלים" (שתי רשימות שצריך לקוראן ברצף) ורשימה חשובה על היש-הנעדר, רשימה הכלולה בספרי "מסביב כפר סבא לאזרחות העולם". אני עצמי מחשיב אצ הרשימה גם בעצם הימים האלה.

    • גיורא שלום, את הרשימה המופיעה בסוף ספר המסות שלך אני מכיר היטב. האם תוכל להאיר את עיניי או לחסוך לי נבירה ברשומות ולתת לי מראה מקום מדויק לגבי שתי הרשימות האחרות על סיפורי "ציד הצביה" והנובלה "נמלים". אם זו לא טרחה מרובה. רני.

  9. יאיר אסולין

    רני שלום.
    פתיחה יפה. סופר נפלא אוורבוך אורפז.מדויק.תובעני.מטלטל ושורף.

    • יאיר, תודה לך. אכן אוורבוך-אורפז הוא סופר אידיאי ונפלא. גם בספרו החדש של אורציון ברתנא על הקשר שבין פילוסופיה לספרות מוקדש לו פרק נכבד. אני זוכר שאני חב לך תשובה. בקרוב אענה לך. רני.

  10. מעניין מאד קראתי אסופת סיפורים שלו בעקבות קטע שביים נעם מאירי על פי סיפור שלו.

    גבר מציע לאישה נישואין עם קום המדינה ממש בחגיגות מתוך אילוץ( היא מתעלפת) ולעולם לא אומר לה שהוא אוהב אותה גם לא על ערש דווי.

    הסיפור בהחלט טילטל אותי וגם העיבוד ורצתי לסיפריה.

    זה לא מודרני אך כעת בימי בין- המיצרים גם אני לא חושבת שאפשר להתנתק מאלפיים שנות גלות, אולי בגלל זה גם במהדורה הקודמת שלי הכאב שלו דיבר אלי.

    • אביטל שלום. הסיפור שאת מתייחסת אליו נקרא "הצעת נישואין" והוא נמצא בקובץ המאוחר של אוורבוך-אורפז "אהבות קטנות, טירופים קטנים". בעבר ערכנו ירון אביטוב ואני אנתולוגיה של סיפורי חתונה מן הספרות העברית – "בואי כלה" וכללנו את הסיפור הזה בתוכה לצד שני סיפורים אחרים בעלי אותו שם, אחד של חנוך לוין ואילו האחר של יעקב שבתאי. אף כי סיפורו של שבתאי יפה הוא, אני אוהב יותר את סיפורו של אוורבוך-אורפז, בעיקר את הרגע העצוב והמרגש כאשר נוצר קונטרסט חזק בין הצעת הנישואין הרפה, המקרית, הכפויה, והשמחה הגדולה של הציבור כאשר הקריין קורא את ההצבעה ההיסטורית באו"ם והזוג המסכן הזה עם הצעת הנישואין העלובה הזאת שלו נבלע בתוך ההמון השמח.
      באשר ליהדות, לקראת סוף שנות השבעים הפנה אוורבוך-אורפז מבטו לאחור והוסיף את שם משפחתו לשם המשפחה העברי שבחר. מעניין שהגיבור שלו ב"בית לאדם אחד" עושה זאת כמה שנים לפניו. לפעמים הספרות מקדימה את החיים.

      • יודית שחר

        רני, אנ חייבת לשתף אותך, אני קוראת עכשיו את פרקי רומנסה והתבוננות, והוא פשוט ענק. וזה לא מקרה שזכרתי אותו כספר מכונן למרות שקראתי אותו לפני יותר משלושים שנה, אני נהנית תענוג צרוף, איך הוא אומר ים ונפש במאה אלף צורות משתנות, גדול.
        יש בזה שירה גדולה.
        אני אשמור את רשימת הספרים שהבאת ואקרא אותם אחד אחד.
        שבת שלום.

        • יודית, אני שמח שאת נהנית, אני כל כך אוהב את "מסע דניאל" שזה משמח אותי כאילו קראת דבר מה שאני כתבתי. גם המילים שלך בהערה באשר לפרק השני מאוד מדויקות. אנחנו בכלל צריכים להיפגש, אם לא ב"הנסיך הקטן" אז במקום אחר. אני מקווה שספר השירים שלך על הסף. אני כבר מאוד סקרן לראות אותו. כשניפגש, תגלי לי מה שמו הסופי. רני.

          • יודית שחר

            חורף ואביב בפתח תקווה, זה יהיה שמו בישראל. אני שמונה ימים בבית, לא חושבת שהייתי אי פעם שמונה ימים בבית, אני בהסגר עד יום ג", תוצר של דלקת עיניים ויראלית. בשישי הבא אבוא עם איה לנסיך הקטן, אבל נדבר לפני.

  11. כתבה יפה ספוגה באהבה לסופר.
    קראתי ספר אחד שלו: אהבות קטנות, טירופים קטנים, אני מניח שהוא מהאחרונים יותר.

    • כן, הוא ממש ספר מאוחר. אתה יכול לראות את רשימת ספריו בהערה שכתבתי למירי. בכל אופן, זה ספר נהדר. רווח נקי של הקורא.יש בו סיפורים קצרים ואטיודים מקסימים. יש שם סיפור מופתי בעיניי, נוגע ללב בשם "האינסטלטור". גבר המביא לאהובתו, אשתו, חופן עפר מסמוך לירקון, מקום שם חוו חוויה רומנטית ראשונה לפני הרבה הרבה שנים. לו זה אומר הכול, אבל מה זה אומר לה? רני.

    • לאה, תודה לך. נראה מה תגידי על הרשימה שלי בסוף החודש הבא. אצור קשר בקרוב. רני

  12. היי רן – מאוד אוהבת את הסקירה שלך, מאוד אוהבת לא מבטא את הרגשתי, אנסה לומר בדרך אחרת: לקחת אותי רחוק, בדרך שדיברת עליו.
    אולי אקרא אותו, ואולי לא, אבל בטוח שיוזכר שמו לידי ארגיש שאני מכירה אותו…
    להתראות טובה

    • טובה, תודה רבה לך. אני שמח שהצלחתי ליצור מעין מרחב אינטימי בינך כקוראת ואוורבוך-אורפז כסופר. אולי בפרקים הבאים שיבואו אצליח גם לשכנע אותך לקרוא את יצירתו. רני.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל