בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 6 – פרק שישי מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 6 – פרק שישי מרומן

6.

"העיר הנמה מתעוררת לחיים/ אתה ישנת טוב הלילה?/ 'כן'/ גם אני/ העיר פחות/ ה"בארבי" הפריע לה.// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ מורידה חלוק לבן מבהיק/ על גגות הבתים/ משפשפת כורים// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ זבל פה זבל שם/ נערם/ זקן הולך משוגע/ גן מאירי/ עיתונים בביצים/ אוסף בקבוקים// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ היא שותה לה קפה ליד הַפֶּסֶל של אגם/ וממלאת את הרחוב אנשים/ כדי שֶמַּר זמן לא יהיה משועמם.// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ ומונית עוברת וצופרת/ ואיש מזדיין/ ואישה/ והיא מתעוררת/ תל אביב העיר הגרושה." (מתוך הפזמון "תל אביב של מטה", בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "בארבי" בתל אביב).

 

   דיברתי עם אורעם שפעם עבד אצלי בסאונד של ההופעות הגדולות והיה יד ימיני בעוד כל מיני עניינים. הבנאדם היה סְפֶּץ בציוד הגברה וכל הזמן למד והתעדכן. אחר כך אורעם עזב אותי ונהיה עצמאי, פתח חנות ברחוב דיזנגוף, בסוף בסוף, ליד חומוס "אסלי". הלך לו לא רע, והיום הוא מתעסק בציוד רגיש לבלשים ולחוקרים פרטיים.

   באתי לאורעם ואמרתי לו שישתול מיני-מיקרופונים בפיצוצייה, שם היא עובדת כמעט כל לילה, ובדירה של 'אני ואפסי'. אורעם שאל: "אבל בשביל מה?" ולא הייתה לי ברירה, הייתי צריך לספר לו הכול; מה גם שכילדה קטנה, אורעם היה עושה בייביסיטר מדי פעם על 'אני ואפסי', אז הוא עוד היה צעיר והיה לו זמן, הוא היה רווק ופנוי ובכיף שמר עליה. השבעתי את אורעם שלא לספר לאף אחד. ואורעם, בשם השנים ההן, היה נאמן לברית הקדושה בינינו. ידעתי שהוא לא יוציא מילה מהפה שלו אפילו אם יטלטלו אותו חזק.

   אורעם אמר: "אני מבין. עליי. תראה, בפיצוצייה אין בעיה לשתול מיקרופונים מתחת למדפים של הממתקים, סמוך לקופה, מאחורי המקרר גלידות. דווקא שם קל לי כי זה מקום הומה, ציבורי. הציוד יקר ומתבלה, אבל בשבילך, ישראל, עד חצי המלכות."

   ואני שילמתי. כסף טוב שילמתי לו. בדירה שלה זה היה כבר סיפור אחר לגמרי. אורעם נאלץ לחכות שהיא והכושי הענק לא יהיו בבית באחד הערבים, ומשהחשיך, הוא התגנב דרך המרפסת הגדולה אחרי שהגיע עם הדייהטסו המסחרית שעליה מורכב מנוף קטן, יעני הוא מעביר רהיטים, ודילג כמו שוסטר החתול המטפס מהמנוף למרפסת ומן המרפסת לדירה. עשר דקות-רבע שעה והוא כבר לא היה שם. ישב באוטו לצדי ואמר: "המבצע הושלם בהצלחה, בוס."

   ידעתי שיש על מי לסמוך. החנינו את הדייהטסו של אורעם עם המנוף ברחוב סמוך וחזרנו ברגל לקאדילק שלי. בפנים, בתוך המכונית, ישבתי מולו, ואורעם הסביר לי בדיוק איך עכשיו אני יכול לשמוע כל דבר שקורה בפיצוצייה וכל דבר שקורה בדירה של 'אני ואפסי'. "אפילו אם הכושי יתקע גרֶפץ או נאד, אתה תשמע את זה. אין מה לעשות. המטרה מקדשת את האמצעים."

   האמת שבהתחלה, יד על הלב, בשבועות הראשונים, התלבטתי מאוד אם לפנות לאורעם. גם ככה חשתי כמו גנב או סוטה, עוקב אחרי הבת שלו. כל כך השפילה אותי העובדה שלא יכולתי לדבר איתה, שהיא לא רצתה לדבר איתי, שהיא באמת האמינה שאני אפס. חשתי כמו זבל, לא כלום, ודחיתי כל הזמן את הפנייה לאורעם.

   עכשיו אני בקאדילק הכחולה שלי, יושב לי בתוכה מנותק מהרפש הדרום תל אביבי שבחוץ, בעולם רק שלי, סגור הרמטי, מדינת ישראל ידעון. מכאן אני שולט על הכול: הם לא יכולים לראות אותי, אבל אני יכול לראות אותם באמצעות המשקפת, או בעין בלתי מזוינת אם הג'סטות שלהם מספיק גדולות. הם לא יכולים לשמוע אותי, אבל אני יכול לשמוע אותם באמצעות הציוד של אורעם. אז למה לעזאזל אני מרגיש שהם יותר חופשיים ממני? יותר זורמים? אני תופס מרחק, והם יוצאים מאושרים.

   בתוך הפיצוצייה, על דלפק-הזרזירים, ישבו כמה נהגי מוניות. קשה היה להבחין מכאן בדמותם, אבל הם היו שלושה ואת הקולות השונים שמעתי היטב. 'אני ואפסי' עמדה מאחורי הקופה, מכאן יכולתי לראות רק את הראש הקירח שלה שבלט מעל המדפים. הכושי שוב ניצב סמוך לפליפר. מהמרחק הזה, לא היה ברור אם הוא שיחק בו או סתם נשען עליו והרהר. ליד המקרר של מוצרי החלב עמדו שני צעירים: אחד בטי שירט ובמכנסי בד קצרים, והשני בחליפת גלישה שחורה "שלושת-רבעי". נראה שחזרו מטבילה לילית בים ועצרו לקנות סיגריות, בירות, חלב וקפה. חברי ההרכב האחרים של 'אני ואפסי', הג'ינג'י ושני האנגלים שראיתי בחומוס "אסלי", לא נראו במקום.

   סמוך למגירות הפלסטיק השקופות אישה ג'ינג'ית קוצנית ושמנה הכניסה סוכריות גומי ושוקולדים במשקל לתוך שקית ניילון. אחר כך פסעה כמה צעדים ואספה מן המדף – סמוך למקום שבו אורעם השתיל את המיקרופונים הקטנים – שתי שקיות "שוש". לרגע עלה במחשבתי שאולי זאת אימא של הג'ינג'י מחומוס "אסלי", האייל הזה, האמרגן הצעיר. היא נראתה די מבוגרת ומוזנחת. אולי היא מסוממת וקונה מאנצ'יז, חשבתי. המילה הזו הגעילה אותי. חשתי טעם רע במורד החך כמו חתול שמנסה להקיא כדור שערות. 'אני ואפסי' הייתה מרבה להשתמש במילה הזאת. פרובוקאטורית קטנה.

   אלה השלושה שעל דלפק-הזרזירים היו הפרלמנט של המקום. זה ברור. אני כבר הכרתי אותם. לפעמים כשהייתי משייט בקאדילק החדשה שלי בדרום תל אביב, הייתי רואה אחד מהם באחת הפינות של הרצל או לבונטין, מביט לצדדים ומבצע עבירת תנועה עם המונית כדי לאסוף נוסע. רציתי לעצור ולהגיד להם שלום. ממש חשתי יחס אינטימי כלפיהם. ידעתי איזו קבוצת כדורגל כל אחד מהשלושה אוהד ולמי הוא הצביע בבחירות האחרונות.

   לפי תנועת הראש והג'סטות בידיים, 'אני ואפסי' שלי נראתה לי מכאן קצת עייפה. לא הייתי משוכנע בזה, אולי ההסתכלות מרחוק או הצפייה בה דרך משקפת הטעו אותי, אבל היא נראתה לי קצת פלגמטית. אולי עישנה משהו, חשבתי.

   עכשיו היא הציתה לעצמה סיגריה, ואני ניסיתי לחשוב מתי לעזאזל היא התחילה לעשן? זה היה בכיתה יו"ד אם אינני טועה, כשהיא נתפסה מעשנת בשירותים ורותי שמעה על זה. כשרותי שמעה על זה, היא הגיבה בצורה לא צפויה כלל. נכנסה לחדר שלה, צרחה עליה וקרעה לה את הפוסטרים של "ג'וי דיוויז'ן" וה"סקס פיסטולז" מארון הקיר וגם את גארי ניומן שהיה מרוח על הדלת בגודל טבעי, בחליפה שחורה, עגילי פנינה בתנוכי האוזניים ואודם על השפתיים.

   רק בג'ים מוריסון שהיה תלוי מעל המיטה במכנסי ג'ינס צמודים וחגורה עבה הרכוסה אבזם גדול, מבט עמוק וחודר ובלי חולצה, בולע את המיקרופון בהופעה חיה – רק בו רותי לא נגעה. בדיעבד אמרה לי 'אני ואפסי' שאימא לא נגעה בג'ים מוריסון כי היא עצמה העריצה אותו בצעירותה. ידעתי את זה, אבל לא חשבתי לקשר בין הדברים. עכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני. חכמה ה'אני ואפסי' הזאת.

   את כל הפוסטרים האחרים רותי קרעה לחתיכות קטנות. 'אני ואפסי' לא ציפתה לתגובה הרדיקלית הזאת, ודאי שלא מאימא שלה. הרי גם היא הייתה אמנית. הייתה ברית ביניהן נגד אבא. מה קורה כאן? נחרה בבוז ושעטה במורד המדרגות אל החצר, התניעה את הטוסטוס שלה מבלי לשאול אף אחד אם מותר לה או לא וחתכה לכיוון החברים.

   היא נעלמה ליומיים ורותי כמעט השתגעה. מובן מאליו שאני הייתי אשם בכול. האדישות שלי, הרפיון שלי, זה שהייתי צריך להישאר בעצם רווק ורק במקרה הקמתי משפחה – כל זה שוב צף ועלה על פני השטח. הנאום המוכר. רותי כל כך כעסה על כך ש'אני ואפסי' התחילה לעשן, שהיא הלכה ליועצת ולמחנכת ויחד הן טיכסו עצה כיצד לאלף את הסוררת.

   'אני ואפסי' צוותה על ידי היועצת והמחנכת להכין עבודה על סרטן הריאות. העבודה כללה: קריאת חומר תיאורטי, הצגת תמונות, ראיונות עם חולים, עם רופאים, הכול. היא עשתה את זה ברוב עניין. הייתי המום מהתמונות שהתרוצצו בבית באותה תקופה. זוועות אמיתיות. אבל 'אני ואפסי' כמו לעשות דווקא, סיימה את העבודה בהצטיינות יתרה כאילו הייתה מאז ומעולם התלמידה הכי טובה בכיתה והמשיכה לעשן בכיף, רק בהיחבא, מבלי שאימא תדע. לא הבנתי למה היא, המרדנית הגדולה, נכנעה קצת לרותי. יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לפתוח חזית נוספת מלבד החזית שהתנהלה מולי.

   יום אחד היא פגשה אותי בחניה של הבית, בדיוק עמדתי לצאת. היא עמדה מולי עם המבט היפה הזה שלה, השיער החלק נופל על העיניים הקצת-מלוכסנות, השפתיים הבשרניות על הרווח הקטן בין השיניים, שְפַנִּית כזאת ופתיינית ואמרה: "אני שומעת את עצמי נושמת." בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה. "אני שוכבת בלילה בחדר לבד ושומעת את עצמי נושמת," היא חזרה. "זה לא קרה לי אף פעם. בימים האחרונים זה מתגבר. שקט, רק הצרצרים מן הגינה נשמעים והנשימות שלי. אני חושבת שזה בגלל הסיגריות. בעצם, אני בטוחה שזה בגלל הסיגריות. אני מפסיקה לעשן." היא אמרה בהחלטיות, כמו שהחליטה כפגית לחיות ויהי-מה.

   זה החזיק מעמד בדיוק שנה. אולי קצת יותר. כשכולם התגייסו והיא לא הלכה לצבא, ראיתי אותה יושבת יום אחד בשינקין ב"ברווז", מעשנת כמו קטר ומפטפטת עם אחד החברים שלה. היו לה בעיקר חברים, בנים. בנות היא די שנאה. משהו בהן דחה אותה, והיא שלטה בכל החברים והידידים הזכרים שהיו לה ביד רמה. פלסטלינה היא עשתה מהם. כשראיתי אותה מעשנת בשרשרת ומקשיבה ליזיז ההוא, כפי שהיא כינתה אותם, אני חושב שאז נפל לי האסימון. בפעם הראשונה הבנתי באמת ש'אני ואפסי' בעצם מועדת לפורענות, שאין כאן סתם מרד נעורים אלא בעיה אמיתית; שהיא חזקה מאוד, אבל בכיוון הלא הנכון. חזקה להכעיס. נראה שכבר אז זה היה מאוחר מדי, כמו שרותי אומרת, כי יש לה אישיות עוצמתית ואגרסיבית שהולכת על הקצה.

   שמעתי כעת את קולו של אחד הנהגים שאמר: "מה יצא היום בלוטו?" שתיקה. "אתה זוכר ת'מספרים?"

   "לא יודע, לא מילאתי," ענה השני.

   "רגע, יש לי פה." אמר השלישי. מרחוק הוא נראה לי כמי שמוציא בלאות איזה צעטאלע מהכיס, כאילו כל העולם הטריח אותו לעשות את זה. "חמש, שש, תשע, עשרים ואחד, עשרים וארבע, עשרים ושמונה, והמספר החזק – שתיים."

   "אתה לא עושה את זה טוב." אמר הראשון, "תגיד את זה יפה כזה כמו זאת עם הקוקו בטלוויזיה. הכוסית הזאת, נו,"

   "עירית ענבי." אמר השני.

   "ענבי, תפוחי, צימוקי, ססססאֶמוֹ, אני יודע. תגיד את זה יפה כמוה: והמספר החזק הוא שתיים. ברכות לזוכים בהגרלת…"

   "עזוב אותך אבי, רד ממני," אמר השלישי לראשון.

   "אתם משעממים לי את התחת." שמעתי כעת את הקול המתנשא והנשי של 'אני ואפסי'. "בורגנים קטנים בשקל. זה מה שאתם. על אדורנו שמעתם בכלל?"

   "מה זה?!" שאל הראשון, זה שקראו לו אבי.

   "זה לא מה זה, זה מי זה. אדורנו. תיאודור אדורנו. פילוסוף גרמני ממוצא יהודי שדיבר על התודעה הכוזבת שלך, או במילים פשוטות איך אתה מולך שולל על ידי כל מיני הסחות דעת ממסדיות קפיטליסטיות ומתרחק מהרצונות שלך האמיתיים. מה זה הפיס הזה. הנה אני מוכרת אותו פה בפיצוצייה, אז מה. זאת תעשיית אשליות, מישהו מרוויח הון וכל השאר נעשים יותר עניים וחולמים. כולם מפסידים ואחד מרוויח."

   "באמת? אז תגידי לאדורנו הזה שלך שהוא טועה ובגדול."

   "הוא כבר מת."

   "זה לא עושה אותו יותר צודק," אמר אבי. "מפעל הפיס מקים כל מיני גופים ציבוריים למען הקהילה והוא אפילו תומך בעולם האמנות המחורבן שלך. אם זה לא קהילה אז מה כן?" ראיתי אותו מכאן קם מדלפק הזרזירים ופונה לעבר 'אני ואפסי'.

   "לא שכנעת אותי, אבי. אתה ניזון מהסרטונים של מפעל הפיס בטלוויזיה. אם תיקח נייר ועיפרון ותעשה חשבון סופי, בשורה תחתונה, בסוף היום, אם היינו מחלקים בינינו כולנו את הסכום שכל אחד ואחד משקיע בפיס, היית רואה שהיינו מרוויחים יותר."

   "עזבי זה לא ריאלי," אמר הנהג השני.

   "עזוב אותך אֵלִי, היא עוד ילדה, מה היא מבינה," אמר אבי וחזר והתיישב בין השניים. ואז שלושתם פתאום פצחו בשיר של עוזי פוקס:

   "את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת, את מה ששתי עינייך מבקשוווות. את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת את מה ששתי ידייך מחפשות," ופרצו בצחוק ו'אני ואפסי' איתם.

   נזכרתי בעוזי פוקס ואיך בשנות השבעים הפקתי את המופע שלו וחשבתי לעצמי איזה מרחק עצום בעצם יש בין הילדה בשיר הזה ל'אני ואפסי', מרחק של שנות אור, והרגשתי כאילו מישהו תקע לי בלב חץ קטן של קליעה למטרה.

   ניגבתי את העיניים במטפחת האף והרמתי את המשקפת כדי לראות טוב יותר מה מתרחש שם. הג'ינג'ית המוזנחת עם הטרנינג הדהוי ניגשה לקופה. היא קנתה במאתיים שמונים שקל כולל סיגריות. שני הגולשים מיהרו להסתלק משם אחריה. הומואים, חשבתי לעצמי. הם בטוח הומואים.

   הכושי התקרב אל 'אני ואפסי'. לפי תנועות הגוף הוא נראה עייף. היא רכנה לעברו. הוא מצד אחד של הדלפק והיא מהצד השני, והם התנשקו ארוכות לקול שריקות הנהגים הבהמות. הכושי שעשה את שלו, אמר לכולם שלום, יצא מהפיצוצייה וחתך לכיוון הדירה. עוג מלך הבשן.

   עכשיו יכולתי לראות בבירור את שלושת נהגי המוניות העייפים יושבים על דלפק הזרזירים. שלושה בקבוקי בירה הורמו בבת אחת והצווארים בעקבותיהם. נשמע גרפץ נורא בקאדילק. "איכס," פלטתי.

   "הלו מיכה," אמר זה שכנראה קראו לו אֵלִי, "הלו בזהירות! עוד מעט תקיא עלינו פה את כל הארוחת צהריים שלך."

   "סליחה," אמר מיכה ששתק עד עכשיו, "ברח לי. בוא'נה אני מסיע עכשיו תיירים ובאות לי נסיעות יפות. אבי, אני מגרזן אותם חופשי. אני המום מזה שהם לא מפחדים לבוא לפה עם כל הפיגועים והערבוצ'ים. יש לך בים על הטיילת מה שתרצה: צרפתים, גרמנים, אנגלים, ספרדים, עבודה כמו זבל, כמו חול. והצעירים, כמה הם מוציאים על הבנות הישראליות שלנו. השרלילות האלה רק מחפשות תיירים, ואם הוא יהודי הן ישר רואות חתונה באופק."

   תפס דַּבֶּרֶת, המיכה הזה, אני חושב לעצמי באוטו ומרים את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על קצות הפה. עד עכשיו שתק כמו דג ועכשיו התחיל לדבר אוטוסטראדה.

   "אבי, אתה יודע כמה ציידות-גברים מסתובבות ברחוב הירקון ועל הטיילת? איס מאללה עליכ!"

   "עזוב אותך," זה אבי. "אתה תמיד מדבר ומדבר, אפשר לחשוב שקנית וילה בסביון מהמונית. תאמין לי, אם הייתה לי הזדמנות לנסוע לאח שלי באמריקה, הייתי לוקח את הרגליים שלי ועף מפה עוד היום. עובד נהג בניו יורק או בלוס אנג'לס. עם הערבוצ'ים הכלבים האלה, אין לנו שום עתיד."

   "אבי מותק, באמריקה צריך להיות חכמים. לא טמבלים כמוך, בנאדם." זה כנראה אלי, כי זה לא מיכה ואת הקול הזה לא שמעתי מזמן.

   "באמת תודה רבה לך. תודה רבה בשביל הקומפלימנט," אמר אבי.

   "אבל הוא צודק, אבי," אמר מיכה, "אפשר לחשוב שהם יושבים שם ומחכים רק לך."   

   נשענתי לאחור ועצמתי עיניים.

   "הכי פשוט זה לזרוק הכול על הערבים, אבל בּיני ובּיינַכָּה, זה שאין לך מספיק עבודה, זה לא בגלל הערבוצ'ים. זה כי הראש שלך קלבסה ולא למדת כלום."

   "התחלת עם הדיבורים של השמאלני," אמר אבי.

   "הופה-הופה-הופה הגזרה מתחממת," אמר אלי.

   "אתה ואבי ביחד, אין לכם השכלה בשקל," אמר מיכה, "אם נשים ת'מוחות שלכם בציפור היא תעוף ברוורס."

   "עזוב אותך, זה פוליטיקה. לא ניכנס לזה. אתה לא רואה ש'אני ואפסי' נרדמת." אמר אבי.

   איך ששמעתי 'אני ואפסי' התעוררתי. נדרכתי ולקחתי שוב את המשקפת ליד.

   "אני דווקא כן ייכנס לזה, ככה בא לי," אמר מיכה השמאלני, "אתם אפילו לא יודעים מה זה גלובליזציה, שוק אירופי משותף – העיקר אתם כל שעה שומעים חדשות."

   "אל תתנשא, זַבְּל!" אמר אלי.

   "עזוב אותו," אמר אבי, "זה פוליטיקה. בוא נרד מזה. לא בא לי לדבר על פוליטיקה."

   כמעט נרדמתי עם המשקפת ביד.

   "תאמין לי," אמר אלי, "רק בּיבּי יודע לטפל בהם. רק הוא."

   "כן, הם משקשקים מהבּיבּיש'ך." נחר מיכה השמאלני בבוז, "איך שהם רואים את החרצוף הזה הם זוחלים חזרה למחילות שלהם."

   שוב התרוממו הבקבוקים ובעקבותיהם הצווארים.

   "השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום." אמר אלי.

   "לא יודע מה עם השיחה הזאת, אבל אני עוד מעט הולך הביתה," אמר אבי בקול כבד. "סוגר שתים עשרה שעות על ההגה וחותך הביתה. מחר, עוד יום. אתם יודעים מה העינוי הגדול במונית, הבאסה הגדולה זה המעבר מהאור לצל ומהצל לאור במשך היום. אתה נוסע ואחרי שש שעות שאתה זז ברונדלים בעיר הזאת ולפעמים עושה הדבקות, אתה כבר על טייס אוטומטי. אני בכל אופן כבר לא שומע ולא רואה את הנוסעים. לא מעניין אותי כלום."

   "עזוב אותך, אבי, רק הרוסים עושים כאן כסף," אמר אלי.

   "מה רע ברוסים?" שאל מיכה השמאלני והוסיף, "הרבה כבוד הביאו לנו אלה. דיללו קצת את הצבע. הם הטרפנטין לטמפרמנט של מרוקאים כמוך."

   "אפשר לחשוב שאבא שלך בא מברלין," אמר אבי, "כולו רומני מסריח מאיזה חור."

   מיכה השמאלני צחק.

   "בכל אופן," אמר אלי, "נראה לי שאצל הרוסיות זה תחביב," אמר אלי.

   "מה?" שאל אבי.

   "אתה יודע, להזדיין," לחש אלי. "יש להן את הקטע הזה שהן מחפשות כל הזמן מאהב מהצד, בעיקר הנשואות שמשעמם להן. הן מחפשות איזה שוגר דדי מהצד שיתחזק אותן. אני רואה אותן יוצאות מהמלונות הזולים ליד הים ואפילו היוקרתיים. כל הזמן. חביבי, זה לא זונות, אלה נשים שמחפשות. הן מספרות לי במונית בדיוק איך היה ומה היה."

   "מה שהורג אותי," אמר מיכה השמאלני, "זה שזה קורה תמיד רק לך. לפעמים נדמה לי שאנחנו לא עובדים באותו מקצוע."

   חשבתי על 'אני ואפסי' שהקשיבה שם לשיחה הזאת בדיוק כמוני והרהרתי בכך שלפעמים נדמה לי שהיא ואני לא גרנו באותו בית כל השנים האלה.

   "בחייאת, אם לא היית רודף כל היום אחרי הנסיעות בפתקים, גם לך העיניים היו נפתחות."

   "אתם פשוט גרועים ביותר!" נשמע קולה הרועם של 'אני ואפסי' בחלל הקאדילק. זהו זה, חשבתי לעצמי, זה נס שהיא שתקה עד השלב הזה. עכשיו היא תישא קולה ברמה ותאמר את דברה. הם אבודים.

   "אתם פשוט משעממים ת'תחת. כל אחד הביא מהרחוב ערימה של קלישאות ועכשיו אתם יושבים פה ומזיינים לי ת'שכל. קודחים לי במוח."

   "את רוצה סיפור, בובה?" שאל אבי בקול מפלרטט, "אז תקשיבי משהו מהחיים שרק שלשום ראיתי, שככה אני יחיה. ראיתי מוות מול העיניים:

   "אני שותף-סמוי במזנון של עיריית תל אביב, ששששששש, אל תגלו לאף אחד. שמתי שם את הכסף בשביל אח שלי השני, לא זה שבאמריקה, שיהיה לו מה לעשות אחרי שפיטרו אותו מהעבודה. הוא לא יודע להיות עצמאי בכלל, אז אני עוזר לו. כל בוקר אני נוסע לכרמל לקנות בשבילו בשר חם, טרי, שניצלים בקילו מסוף השוק. יש שם אחד חיים עם קול צרוד כמו של תרנגול. זה טיפוס עצבני. עוטף לך את השניצלים במהירות וקושר את הניילון בצ'יק. אם אתה מבקש ממנו לדפוק אותם יותר דק, הוא יעשה לך פרצוף אללה יוסתּוּר ולהקתו, כאילו הוא הולך לשים לך את הפטיש של השניצל בראש. ואני ראיתי אותו חותך את דוד מהכלי בית והחומרי ניקוי. אתם זוכרים את דוד? המקום של הכלי בית והחומרי ניקוי היה של אבא שלו. והוא, דוד, כולו היה פורץ לדירות."

   "גנב קטן." אמר אלי.

   "גם היה משתמש." הוסיף מיכה.

   "נכון. והוא קיבל שנתיים בפנים. טוב, אז כשהוא היה בפנים איזה נשמה טובה לחשה לו על האוזן שהשרלילה שלו אילאנית נטחנת עם חיים מהבשר. בוא נגיד בַּקטנה שדוד לא היה מבסוט מזה.

   "יום אחרי שהוא יצא מהכלא הוא בא בבוקר עם אבא שלו לחנות, לעבוד. איזה לעבוד ואיזה נעליים, חצה את הכביש כמו אַכּבַּר גבר ונעמד מול הדוכנים של חיים מהבשר וצעק לו: 'שמעתי שאתה מתעסק עם החברה שלי, אה? היה לך טוב לזיין את אילאנית, אה? תגיד את השם של מי היא צעקה שהכנסת לה, אה?'

   "חיים לא ענה לו. רק עמד שם והסתכל עליו. הוא הסתכל על דוד ומדד אותו מלמעלה למטה. כוסאוחתו, זה העלה לדוד עוד יותר את הדם לראש והוא הוציא סכין. לא יודע מאיפה הוא הגריל ת'דבר הזה, אבל זה היה רק אולר, לא משהו רציני.

   "טוב, איך שהוא מוציא את הסכין לחיים נשרף הפיוז הוא רץ לדוכנים מאחורה של החנות והוציא סכין-מטבחים ככה."

   מרחוק ראיתי את אבי פורש את ידיו.

   "זאת כבר לא הייתה סכין, זאת הייתה חרב. בכל אופן חיים יצא בריצה מהחנות, הפנים שלו כמו של שטן, עבר מסביב לדוכנים וניגש לדוד שעמד בדיוק באמצע הרחוב בין שתי המדרכות, על הכביש. רק חתך אחד של הסכין הזה וזהו. לאורך הבטן דרך החולצה. לא היה שם שום קרב סכינים ושום נעליים. אללה יוסתור! דוד הספיק להגיע עד למדרכה בצד של החנות של אבא שלו והתיישב שם, מחזיק את הבטן שלו כשהמעיים שלו מנסים כל הזמן לברוח לו בין האצבעות."

   "איכס אבי…" אמר מיכה.

   גם אני הרגשתי רע וטפחתי קלות על המצח ועל הלחיים עם מטפחת האף כדי להירגע. שמתי לב שידי השנייה אחזה בבטני. התחשק לי להקיא.

   "הוא היה כולו כחול. פשוט ישב שם וניסה לשמור את המעיים שלו בתוך הבטן שלו. אני חושב שחיים היה בשוק. אני לא חושב שהוא התכוון לעשות את זה, אבל זה שדוד הוציא סכין זה הביא לו ת'תלתלים. אפילו שזה היה סכין קטן, שום דבר, אולר. בכל אופן, הייתי שני מטר ממנו. הוא עצמו נראה חיוור. הוא הסתכל על דוד שניסה לשמור את המעיים שלו בפנים וזה יצא לו כל הזמן."

   "בוא'נה אבי תפסיק כבר עם זה." אמר מיכה השמאלני, "זה מגעיל!"

   פתחתי את הדלת של הקאדילק והקאתי סמוך למדרכה.

   "וחיים התיישב לידו וניסה לעזור לו. באימאשְלי, שאני ימות פה אם אני משקר. התיישב לידו וניסה להכניס לו בחזרה את המעיים למקום כי הוא מבין בבשר.

   ראיתי מישהו רץ החוצה מהפיצוצייה. כנראה זה היה מיכה.

   "ישב חיים על המדרכה ליד דוד, הידיים שלו רעדו והוא התאמץ לדחוף ת'מעיים של דוד בחזרה למקום, כמו אחד שדוחף הרבה כביסה למכונה ולא הולך לו וחלק ממנה נופל על הארץ ונשפך לצדדים."

   "אתה יכול להפסיק עם החזרה הזאת על הדברים. מיכה כבר יצא וכמו שאתה רואה עלינו זה משפיע אחרת," אמר אלי והתכוון אליו ול'אני ואפסי'.

   "בכל אופן," המשיך אבי, "מישהו הזמין אמבולנס והמשטרה הייתה תיק-תק במקום. דוד היה כמעט מת כשהאמבולנס בא ולקח אותו. אבל חיים לא אמר מילה. רק עמד שם והשוטר איזק אותו, שם לו יד על הראש כמו לילד קטן שעשה טעות, והכניס אותו לתוך הניידת."

   השתררה שתיקה לא נעימה בפיצוצייה. אלי ניסה לשבור אותה.

   "אז מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה, אבי, מה התכל'ס?"

   "שלפעמים טעות קטנה יכולה להוביל לאסון גדול. שנייה אחת של חוסר תשומת לב ואתה לוקח איתך חיים שלמים לכל החיים. על הכביש זה קורה כל הזמן. גם אוטו כמו סכין, זה כלי רצח. אתה אחראי לכל דבר שקורה לך. יש לך חלק. אם אתה לא נמצא במקום וחושב לפני מעשה, אתה עלול לפספס את הרגע של התיקון שלך, ואז חביבי אתה יכול לנסות להחזיר את המעיים למקום עד מחר, אבל המעשה כבר נעשה. עכשיו לך תקן את זה. בשיעורי הקבלה שאני התחלתי לקחת לימדו אותנו שקוראים לזה ביהדות: מעוות לא יוכל לתקון."

   "אני דווקא חושב שיש לי מסקנה אחרת מהסיפור הזה," אמר אלי.

   "כן מה?" שאל אבי.

   "אתה שוכח שהסיבה האמיתית לכל הסמטוכה הייתה אילאנית, לא?"

   "כן."

   "אז המסקנה שלי היא: נשים – נחשים," סיכם אלי את הסיפור.

   "והמסקנה שלי היא: גברים – מטומטמים," שמעתי את 'אני ואפסי' סוגרת את העניין כמו שהיא רצתה. ביד היא עשתה תנועה למיכה השמאלני להיכנס בחזרה לפיצוצייה. "גברים – מטומטמים, אבל לפחות הסיפור הזה היה מעניין."      

    

 

             

 

    

                 

                  

                      

          

 

 

23 תגובות

  1. אני מפרסם כאן את הפרק השישי מתוך הרומן האחרון שלי "אני ואפסי". הפרקים הקודמים מצויים בארכיון הבלוג. מקווה שתיהנו, ושבוע טוב ומבורך לכל חברי הבלוגייה, הקוראים והמגיבים. רני.

  2. איריס קובליו

    רני, זה הולך ונעשה קשה וחריף מפרק לפרק. כמה שנים טובות מחיי הייתי מורה בתיכון של "צפונים". מדי פעם נקשרתי באופן שקוף, סמוי, לדמות מורובידית כזאת, היה כואב להסתכל, לעקוב לבלי להתערב, כי למרות שהן היו מתות להתערבות , הן היו מוכנות לחתוך באכזריות כל מבט לעברן. שתיים שלוש נערות כאלה. הפרק הזה שלך הזכיר לי.

    • איריס, זה אכן נעשה קשה יותר ויותר מפרק לפרק. ככל שהאב ישראל ידעון רוצה, עם כל מגבלותיו הרגשיות, להתקרב אל "אני ואפסי". לא ידעתי שהיית מורה. צריך הרבה סבלנות כדי לעבוד עם בני נוער. אני רואה בזה ממש שליחות. אגב, העבודות שאת מפרסמת ביחד עם הטקסטים שאת כותבת, מרשימות אותי מאוד, אבל אני רוצה להגיב לא כאן, אלא בפוסט האחרון שלך. שבוע טוב, רני.

      • חנה טואג

        חי, תוסס ומרתק. ציירת בצבעוניות רבה ובאותנטיות את מליה נהגי המוניות על סיפוריהם והתנהגותם המחוספסת. ענין מיוחד מוסיפה הטכניקה הספורית של מספר עד השומע ועוקב אחר הנעשה באובססיביות רבה מתוך מכוניתו אנו דרוכים יחד איתו לבדל מידע. כתוב בכשרון רב , רני, אתה יודע לעלות ולרדת במשלב השפה ולצייר פיסות חיים אותנטיות מכמירות לב ,גם אם הן נעות על גבול הגרוטסקה. אהבתי

        • חנה, תודה רבה לך על שאַת מלווה וקוראת את פרסום הפרקים מן הרומן. תגובותייך חשובות לי מאוד. הן מחזקות אותי. שלחתי לך – אומנם באיחור קל וזו אשמתי – את הרומן לכתובתך בראשון לציון, מקווה שהוא יגיע בימים הקרובים. המשיכי לפרסם שירים עמוקים ויפים בבלוג שלך, אני עוקב, ואל תחסכי מאיתנו את סיפורייך. אני הרי הכרתי אותך לראשונה כפרוזאיקונית. רני.

        • חנה טואג

          עוד משהו .מאוד אהבתי את הסיפורון על הקצב חיים המנסה לדחוף את המעיים חזרה לבטנו של קרבנו. הקטע מתואר מפיו של הנהג בנטורליזם קשה, אך לקחיו כל כך אקטואלים לגבי האלימות השוררת במדינה וטבע האדם בכלל. מעוות לא יוכל לתקון- נכון בדיעבד לגבי מקרים כאלה אבל מלכתחילה את הטבע האנושי ניתן לרכך מעט עם מודעות וחמלה אנושית. תודה שהבאת ,רני. הטקסטים שלך עשירים ומרובדים.

          • חנה טואג

            ני יקר אני בראש ובראשונה כותבת פרוזה השירה נכתבת כשמתעורר בי צורך להתפלל ולהודות לאינסוף ברוך הוא היא בשבילו…

          • חנה טואג
          • זה בדיוק העניין. חנה, אני מצפה לקרוא סיפורים חדשים שלך ואולי גם טקסטים חווייתיים ניסיוניים כפי שפרסמת בבלוג, קטעים שאהבתי מאוד. רני.

          • חנה טואג

            הייתי רוצה לפרסם סיפורים מהקובץ שלי, אך הם ארוכים למדי. אמשיך לפרסם את קצרצרי ואולי פעם הם יאספו לספר, ומידי פעם כשארצה להתפלל- אפרסם שיר או מאמר

          • חנה, אנא ממך, עשי זאת. אני זוכר שהסיפורים בקובץ "עלים של חסה" הם סיפורים טובים מאוד. אז מה אם הם ארוכים, אפשר לחשוב כמה ארוכים. זה בסופו של דבר סיפור קצר ולא נובלה או רומן. הרי הסיפורים הללו יתפרסמו שוב בעתיד, אם יתפרסמו, לכל היותר באנתולוגיה או באיזשהו מקבץ. לדעתי, וזו רק דעתי, אחרי כתבי העת והמוספים הספרותיים – זה הזמן לתת להם חיים בבלוג. רני.

          • חנה טואג

            קודם שהרומן שלי ייצא לאור ,ואחר כך נראה אולי אתפנה לסיפורים ( שצריך להדפיסם מחדש, כי כל הדיסקים ארוזים איפה שהוא מאז שעברתי דירה) נחמד שאתה מעודד אותי , רני

          • חנה, מה קורה עם הרומן? אני פשוט סקרן. יש משהו קונקרטי, הוא עומד לראות אור? או שזו איזושהי משאלה כללית. רני.

          • כן, חנה אלימות של יומיום, ואתה לא מאמין שהיא באמת קיימת בחצר האחורית שלך או בחדר המדרגות שלך, עד שאתה נתקל בה ממש – ישר לתוך פרצופך. שוב תודה, רני.

      • איריס קובליו

        רני, ממה שאתה כותב, מפחיד להתקרב לסוף.
        החוויה עם נוער היתה לי מופלאה כי התקרבנו מאד בגלל האמנות והשירה, אבל לפעמים כשהיתה התקרבות מאד חזקה, חטפתי פטיש על הראש שמאד בילבל אותי. אחרי עשר שנים אינטנסיביות יצאתי לפנסיה שהקדימה את המוקדמת. לא יכולתי לחכות, אפילו במחיר אבדן "זכויות".
        בבית הספר שלי ה"צפוני") אנסו, סחרו, רצחו, אושפזו. האנדרנלין היה קיצוני גבוה. ובכל זאת כמה מתלמידיי נשארו חבריי הטובים עד עכשיו. שליחות? כן, אבל לא תמיד היו לי כלים ותמיכה מול כל זה. "אני ואפסי" מצמרר אותי כי זה מעורר זכרונות. ולא רק זכרונות.

        • איריס, אני שמח שאת כותבת על כך כי גם אני בין עוונותיי שימשתי מורה כמה שנים בבית ספר וזאת הייתה חוויה לא פשוטה עד שהחלטתי – ואני אוהב בני אדם מאוד – שעדיף לי לעבוד עם ניירות ולא עם בני נוער כי זו באמת שליחות וצריך המון סבלנות, אבל אולי האמנות, למרות שזה נשמע קצת קלישאה, היא אלמנט מחבר בין מורה לתלמיד, אלמנט מגשר. אולי. אחרי הכול גם אנחנו היינו פעם תלמידים, ואני הייתי אחד שעשה די הרבה צרות. לא אונס או שוד, אבל בהחלט צרות. "אני ואפסי" עצמה היא לא בדיוק נערה, היא בהווה כבר בוגרת, אבל כמו בני דורה היא מבקשת למשוך את הנעורים הלאה הלאה… רני.

  3. משה יצחקי

    רני הסיפור שלך תופס תאוצה אל איזורי הדמדומים המדממים, אל הצד האפל של ירח החיים. הכתיבה מרתקת, קולחת, נקודת תצפית ומשלבי השפה אמינים מאד, ואני חייב להודות שמסקנתה של אני ואפסי לא רחוקה כל כך מהאמת. יש לך עין חדה רני למצבים אנושיים ולהמרתם לביטוי אמנותי.

    • משה תודה רבה לך על התגובה המפרגנת. אהבתי מאוד. את "אזור הדמדומים אלה הצד האפל של ירח החיים", זאת באמת "אני ואפסי" וזאת כמובן פרפראזה על התקליט או הדיסק, או הקובץ – תלוי לאיזה דור הדובֵר שייך -של ה"פינק פלויד" משנות השבעים. בהצלחה עם ספר השירים החדש. רני.

  4. חני לבנה

    רני סוף סוף היה לי זמן לקרוא את הפרק הזה, אני אוהבת את האפן שבו אתה כותב פנים וחוץ יומיומי ומעבר, הספור חכם מאוד.

    • חני, תודה רבה לך על התגובה. זו הבחנה מאוד נכונה בעיניי. הרומן נע בין חוץ לפנים, בין מרחבים סגורים ומוגדרים כמו חדר במלון, בית פרטי, פיצוצייה, מועדון רוק; לבין המרחב הפתוח – חוף הים, הרחוב התל אביבי. הדמויות משתנות בתוך המרחבים השונים, משחקות תפקידים. אני מקווה שגם הפרקים האחרים, אין עוד הרבה, יִשאו חן בעינייך ותאהבי אותם. רני.

  5. אני מאוד רוצה להכיר חנות סקס אחרת ממה שאני כמירה
    הכי טובה שאני מכירה זה פרוטי אבל היא באמת טובה
    אני רוצה עוד ..

    http://www.fruti.co.il

  6. הרבה מאוד חנויות לא מגיעות לקרסוליים של החנות הזאת
    http://www.247sextoy.com
    חנות מין עם הרבה נסיון !

השאר תגובה ל איריס קובליו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל