בננות - בלוגים / רן יגיל / סוף הקומדיה
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

סוף הקומדיה

סוף הקומדיה

 

לאבי, גדי יגיל

 

הבדרן הידק את מעיל העור שלו באזור הצווארון והניח את הסיגר על גדר האבן. פניו החדודים רחרחו את אוויר הבוקר הקר. בידו האחרת תמך בכובע הבורסלינו שחבש לראשו.

   "לא לשכוח לקחת את הסיגר כשאני יוצא."

   הוא מיהר ונכנס אל הפואיֶה של בית החולים איכילוב. ליד המזנון, לפני הכניסה למעליות, במקום בו התכנסו הרבה אנשים שטחנו וטחנו – התנפלה עליו בחורה וצעקה בצרפתית: "בֶּבֶּל בֶּבֶּל, סֶה טוּאָה, סֶה טוּאָה," (בבל, בבל, זה אתה, זה אתה).

   הוא נרתע לאחור והיא הרפתה.

   "אה, פַּרְדוֹנֶה מוּאָה (סלח לי), התבלבלתי," אמרה במבטא צרפתי, "זֶ"ה ווּזֶה פְּרִי פּוּר אַן אוֹטְר (סברתי שאתה מישהו אחר). חשבתי אותך ז"אן פול בלמונדו, באמצע תל אביב לחשוב לפגוש את בלמונדו. סליחה, באמת בלי כוונה, סליחה."

   "לא קרה כלום," הוא אמר וחשב: "אומץ, אומץ, לא לשכוח את הסיגר כשאני יוצא."

   בדיוק נפתחה דלת של מעלית וזרם של אנשים יצא ונכנס. הבדרן מיהר ונדחק פנימה וכולם נעצו בו עיניים, עד שאחד אמר: "מה קורה?" ואחר אמר: "באת להצחיק אותנו?" הוא חייך ושמע את עצמו מספר בדיחה על אריק שרון. צחוק מתגלגל תָּכַף לפואנטה.

   "תא אטום," חשב לעצמו, "תא אטום," והמעלית נעצרה.

   כאשר כנפות הדלת נפתחו אוטומטית, חמקה הדמות השחורה של הבדרן אל תוך המחלקה, כשהיא מציצה בחטף מתחת לכובע הבורסלינו על מספרי החדרים שמעל המשקופים. מול חדר מס" 5 עצר הבדרן. הוא הסיר את כובע הבורסלינו והצמיד אותו אל חזו, נשם נשימה עמוקה, פתח את הדלת והסתנוור. לרגע לא ראה כלום, רק אדום וצהוב, ואז את השמש שהייתה תלויה בינות לבתים האפורים.

   "כדור של אש," חשב, "לא, פולוספוט נדלק."

   בקצה החדר, על גבו, צמוק כמו שועל רזה, שכב מכוסה וממוכשר כולו הבדרן הוותיק. הבדרן קרב אל דמותו. הוא רצה להושיט יד ארוכה, אבל התחרט ורק מישש את תיתורת הבורסלינו בביישנות. הוא תר בעיניו אחר מקום שבו יוכל להניח את החפץ הטורדן. לבסוף שם אותו על הכיסא וחשב: "לא לשכוח – הסיגר על האבן, הכובע על הכיסא."

   "כל כך הרבה מכשירים," הוא אמר לבדרן הוותיק, "אם מחברים לך מנוע, אתה מגיע עד חיפה."

   הבדרן הוותיק לא יכול היה לצחוק ורק העלה חיוך כאוב ורחב על דל שפתיו ומצמץ בשתי העיניים. הבדרן פשט את מעיל העור והניח אותו על מסעד הכיסא. הוא התיישב על קצות המיטה אלכסונית, כשהוא נוטע רגל אחת במשבצת הרצפה ומטלטל את האחרת באוויר. אחר החזיק בידו המגוידת והדקורה של הבדרן הוותיק.

   "תעשה לי את "ריקוד הדגים"," אמר.

   עיניו של הבדרן הוותיק נתרחבו בבהלה, והוא הזיע את ראשו השועלי ימינה ושמאלה באיטיות, אות לשלילה.

   "אבל למה?" אמר הבדרן, כשהוא לוטף את היד המגוידת.

   הראש הצמוק נע בשנית לכאן ולכאן, והקו של המוניטור מעליו הזדגזג.

   "טוב," אמר הבדרן ושתק.

   הוא נזכר איך הגוף הזה, שלא יכול היה עכשיו לזוז, עשה בעבר את מה שעשה: "הוא היה שוטר ביפו ואברך בבני ברק, קלושר בפריז ושחצן תל אביבי, זקן במֶסְחָה ודוכס בלונדון, לוחם סיני עתיק ורבולוציונר בארגנטינה, ערבי ביפו וקניבל באפריקה. הגוף נע לכל מקום על פני הכדור כאוות נפשו, בכל השפות: עברית וערבית, צרפתית ואנגלית. הקואורדינציה הייתה משולמת: הראש נע על הצוואר בחדות משמאל לימין ומימין לשמאל, וכף היד הימנית שהייתה מושטת קדימה נעה בו זמנית על ציר פרק היד בכיוון ההפוך לתנועת הראש. הזרוע האחרת, זו שנותרה, הייתה מתווה חצי עיגול באוויר, מעלה מטה, מעלה מטה, באיטיות, חוזר חלילה, והרגליים? האחת הייתה נטועה במקומה, והאחרת נעה קדימה ואחורה על ציר הברך בתנועת בעיטה." הבדרן הביט בפנים המיוסרים של הבדרן הוותיק: "מכל הפנטומימה הפנומנלית הזאת נשארה רק המימיקה האיומה של הסבל."

   אחות נכנסה לחדר.

   "גם אתה פה?" היא שאלה. "הבוהמה באים מתי שמתחשמק להם." הוסיפה בחצי פה וביקשה ממנו לצאת, כשהיא גוררת בידה המטופחת את וילון הפלסטיק סביב למיטה. "מסך", הוא חשב, "ב"בית החייל" או בקולנוע "אורדע" ברמת גן," ויצא למסדרון.

   הוא נשען על הקיר הלבן בכבדות. כל כך התחשק לו לעשן.

   "לזכור," חשב, "המעיל על הכיסא, גם הכובע, הסיגר על גדר האבן. אסור לשכוח כלום, הרקוויזיטים חשובים, אחר כך חסר על הבמה וזה לא מקצועי."

   מישהי נופפה לו לשלום.

   "מי זאת?" הוא הֵצֵר עיניים.

   היא עמדה די רחוק, בקצה השני של המסדרון, סמוך לדלפק הקבלה של האחיות והרופאים.

   "אה, זאת הצרפתייה שחשבה שאני בלמונדו," חשב לעצמו.

   היא נדנדה את תסרוקת הקארה בחן: "כמו דג במים. מה היא רוצה?"

   האחות יצאה מן החדר.

   "הרבה שחקונה עוברים פה," אמרה בחצי פה. הוא שנא את המילה הזאת. היא הושיטה זרוע ארוכה אל קצה המסדרון, "שם בסוף, הצרפתייה, היא חברה שלי."

   עיניו עקבו אחר אצבעה המטופחת.

   "כן, היא חשבה שאני…"

   "אני יודעת. היא חשבה שאתה בלמונדו. מטורפת, אבל לא רחוקה כל כך מהאמת. נראית לה שחקן. היא שאלה מה עושה כאן איש מצחיק כמוך, אז סיפרתי לה."

   "מה את יודעת מה אני עושה פה," חשב, אבל אמר: "אני יכול להיכנס אליו?"

   "זרוק בדיחה, אחרת אתה לא נכנס." הוא שתק לרגע: "טוב, אריק שרון הולך בסברה ושתילה שבוע לפני הטבח. בדרך הוא פוגש ילד קטן. הוא אומר לו: ילד, בן כמה אתה?" הבדרן חיקה את קולו של אריק שרון, "אז הילד עונה לו: בעוד חודשיים אני אהיה בן חמש. אז אריק אומר לו: אופטימי, ילד אופטימי."

   האחות פרצה בצחוק וכיסתה בידה המטופחת על פיה. נראה שיותר משצחקה מן הבדיחה, צחקה מן החיקוי המוצלח.

   "היום שרון מונה לשר הבינוי והשיכון," אמרה מגחכת.

   "נו, עכשיו כבר ייבנה המקדש." אמר הבדרן ושתק. היא צחקה. "תגידי, אין סיכוי שהוא…"

   "לא," היא חשפה טור שיניים בריאות, "זה סוף הדרך בשבילו," אמרה וגבה אל הבדרן. אגבית סובבה את הראש והוסיפה: "אתה יודע איך אומרים, סֶה לָה פֶן דֶה לָה קוֹמֶדִי, זה הסוף של הקומדיה."

   משנתרחקה הציץ הבדרן בחטף על משקוף הדלת שעליו הייתה כתובה הסִפרה – 5 ולבו נחמץ. הוא נכנס לחדר, ממעך בעדינות את כפות המנעול. שמש חורפית עמדה במרומי הרקיע, וכל החדר היה מואר. רק עכשיו שם לב כי החדר ריק מחולים – המיטות היו ריקות ומוצעות בקפידה. גרר כיסא והתיישב הפוך, כשהוא מניח זרועות על המשענת. חשב: "למה הסיטה האחות את הווילון, הרי החדר ריק לגמרי."

   הביט על הכיסא שמולו ואל הבדרן הוותיק שנראה ישן. החזיר מבט אל הכיסא שמולו, עליו היו מונחים הבורסלינו והמעיל. חשב: "תיאטרון הניכור. חפצים בלי איש."

   קם והתיישב על המיטה לידו. רצה ללחוש תעשה לי את "ריקוד הדגים", אבל נמלך בדעתו וחיכך את הידיים המיוזעות על מכנסי העור. הבדרן הוותיק פקח את עיניו.

   נראה שֶׁלַּקְּיוּ הזה חיכה הבדרן, אמר: "כשהייתי בן שש עשרה הייתי ב"בסמ"ת" – בית ספר מקצועי תיכון. היו לנו בגדים כאלה: אוברול כחול וחולצה כחולה, אתה יודע, כמו הפועלים בחיפה של אז. בבוקר עבדנו עד הצוהריים – בצוהריים למדנו. והיה שם הערבי הזה, שישב תמיד ליד בית השעון, אתה יודע, ביאליק פינת הרצל, פינת בלפור. הייתה שם "גלידת שׂניר". הוא ישב ליד המדרגות שנכנסו לבניין שלנו מהצד השני, ליד גלידה שניר הטובה בעיר.

   "אז הוא ישב שם. אדם מבוגר, בשנות השבעים לחייו. ביד הייתה לו מְסַבָּחָה כחולה שהוא היה משחק אִתה. והוא היה קם ומתהלך וכל הזמן היה חוזר ואומר: "מגיד עתידות, וואהְרְזאגֶר, פוֹרְצֶ"נְטֶלֶר, אַי טֶל יוּ דֶה פְיוּצֶ"ר, ווֹט דוּ יוּ ווֹנְט טוּ נוֹ אֶבָּאוּט דֶה פְיוּצֶ"ר, אַי טֶל יוּ; מגיד עתידות, וואהְרְזאגֶר, פוֹרְצֶ"נְטֶלֶר…" הוא דיבר ערבית, עברית, אנגלית וגרמנית –  הכול מעורבב.

   "עכשיו, האיש הזה תמיד סִקרן אותי. הוא היה קירח כולו, שזוף, חום כהה לגמרי, כמו סודני כזה, והיו לו עיניים גדולות וכחולות. הוא היה לוקח חצי לירה, אחר כך מסתכל על כף היד שלך, ולפי כף היד תוך כדי סיבוב החרוזים – זה היה עוזר לו להתרכז – הוא היה אומר לך את העתיד שלך – לא את העבר ולא את ההווה – רק את העתיד.

   "יום אחד תפסתי אומץ והנהנתי לו לשלום, ואז הוא ענה לי באנגלית משום מה. אין לי מושג למה אנגלית ורק אחר כך עברית. אולי זה נשאר לו עוד מימי המנדט, לא יודע, גם העיניים הכחולות שלו נראו כמו ירושה מן המנדט."

   נדמה היה לבדרן כי הבדרן הוותיק מעלה על שפתיו הרחבות והיגעות שמץ חיוך.

   "הוא אמר לי: "הָאוּ דוּ יוּ דוּ? קאם, אַי טֶל יוּ יוֹר פְיוּצֶ"ר." אמרתי לו אין לי כסף, עזוב. אז הוא אמר: "דאזֶנְ"ט מֶטֶר, אַי נוֹ יוֹר פאדֶר." הוא הכיר כנראה את אבא שלי, כי אבא שלי היה עובד בניקיון בגלידה שניר הטובה בעיר, כשהוא נהיה פנסיונר, והוא כנראה דיבר עם אבא שלי גרמנית וערבית. אז התיישבתי על המדרגות והוא אמר לי: "יוּ אַר אִין ווֶרְקִינְג סְקוּל," אמרתי לו כן, אני פה ב"בסמ"ת". "ווַי אַר יוּ נוֹט אִין סְקוּל?" אמרתי לו שיעור חופשי. "טִיצֶ"ר סִיק?" לא יודע סִיק לא סִיק – לא בא."

   עכשיו כבר הצטייר בבירור החיוך על פרצופו הרחב והמיוסר של הבדרן הוותיק.

   ""אוֹקֵי, אַי טֶל יוּ יוֹר פְיוּצֶ"ר." צחקתי, כי מה הוא יגיד לי. מה תגיד לילד בן שש עשרה שעוד שנתיים הולך לצבא? עכשיו, אני למדתי במגמה מקצועית בשביל מטרה מסוימת. ידעתי שאני אנצל את זה בצבא בתור טכנאי מטוסים או בנשקייה. למדתי מסגרות וחרטות מכונות ב"בסמ"ת", אחרי זה עפתי, לא חשוב, אחרי שנה הורידו אותי לשפרינצק. הוא לקח את כף היד שלי ככה," הבדרן אחז ביד הדקורה והמגוידת של הבדרן הוותיק והסתכל עליה כאילו הייתה כדור בדולח, אמר: "יוּ אַר וֶרִי סְטְרוֹנְג בּוֹי, בּאט יוּ אַר לֶרְנִינְג פוֹר נאתִ"ינְג." מה זה? אמרתי, מַזְּ"תומֶרֶת? "יוּ לֶרְן אֶה פְּרוֹפֶשֶׁן, בּאט יוּ ווִיל נוֹט ווֶרְק אִין דִיס פְּרוֹפֶשֶׁן." למה לא? שאלתי. "אַי סִי יוּ סְטֶנְדִינְג אוֹן סאמְתִ"ינְג הַי, אֶנְד פִּיפְּל ווֹטְץ" אֶט יוּ, לוּק אֶט יוּ." ומה הם עושים? "בּרָאווֹ! דֶי אַר דוּאִינְג בְּרָאווֹ לַיְק דֶי אַר דוּאִינְג טוּ שייקה אופיר. אַי סִי אוֹן יוּ לַיְטְץ, מֶנִי לַיְטְץ, אֶנְד פִּיפְּל אַר דוּאִינְג בְּרָאווֹ טוּ יוּ לַיְק דֶי אַר דוּאִינְג טוּ שייקה אופיר."

   בקולו של הבדרן הוותיק נשנק הצחוק, "שיעשה לי את ריקוד הדגים," חשב הבדרן, "רק עוד פעם אחת."

   "עכשיו, אני חשבתי לעצמי, הבנאדם דפוק. חבל מי שנותן לו ת"חצי לירה, זה כסף בים, זה ממציא סיפורים. עכשיו, מה שמצחיק זה שהוא צדק. האיש פשוט צדק. אתה מסתכל ואומר אולי מקריות, אבל הוא צדק כשהוא אמר לי שאני אהיה כמוך, כי שנתיים אחרי זה התקבלתי ללהקה צבאית, אבל מי חשב על זה אז. עכשיו, האיש – נעלם, בכלל. אני לא זוכר אותו למשל בגיל עשרים בחיפה. אני זוכר את יוסי-בלונים ואת אברמל"ה-חמישה-גרוש, אבל אותו אני לא זוכר בכלל. אני זוכר שבאתי לחיפה שנים אחר כך ושאלתי: תגידו איפה הוואהְרְזאגֶר, אז אמרו לי היידישיסטים בהדר: קִיק אוּן אַ פּוּנִים אוּן לאכְט נִישְׁט. הוא כבר איננו מזמן. הוא כל כך מזמן איננו שהוא עוד מעט חוזר, אֶפְשֶׁר קוּמְט עֶר בּאלְד צוּרִיק."

   הבדרן הוותיק העלה חיוך דאוב ואחר הרצין. הבדרן קם מעם המיטה באיטיות, כשהוא לוטף את ידו המגוידת והדקורה של הבדרן הוותיק.

   "אני באמת דומה לבלמונדו?" חשב, "אף פעם לא חשבתי על זה."

   הוא שלח זרוע ארוכה אל עבר הכיסא שמולו והרים בלאות את הכובע ואת המעיל, "לא לשכוח, הסיגר על האבן."

   אחר נפנה ללכת. לפני הדלת קפא לרגע והסב את ראשו. והנה, הזרוע הדקורה והמגוידת התרוממה אט-אט מן הסדין בתנועות גליות. שרירי גב היד והאצבעות נעו בגמישות קדימה ואחורה, יוצרים בקצות האצבעות צורה חדה. אחר כך צצה הזרוע השנייה, שנראתה רזה ודקה יותר, ובתנועה גלית, כּמיָמים-ימימה, קרבה אל הזרוע האחרת. כף יד נגעה בכף יד ונרתעה, נגעה שוב ונרתעה, לבסוף בלעה כף יד אחת את האחרת בתנועה גמישה – לא האמין – "ריקוד הדגים".       

  

               

 

 

 

 

35 תגובות

  1. כעת פרסמתי את הסיפור במלואו. אשמח לקבל תגובות קוראים. התגובות הקודמות נמחקו לצערי עם מחיקת הבלוג. עמכם הסליחה וחג שמח, רן יגיל.

    • נחמד לי שאתה מבקש תגובה, אשמח להגיב: יש קסם בכתיבה שלך יש בה בן דיבור לספרות, זאת הרגשה שאני שומעת את הגיבורים מדברים… מהמהמים
      אבל לא בדיוק ככה מדברים כי גם יש פה ספרות, ותנועה…
      זה להיות סופר עם הרבה קולות, וקונטרה פונקט בראש
      חג שמח
      טובה

      • טובה, תודה על תגובתך. כן. אני בעד ריבוי קולות בסיפור ובעד משלבי שפה. גם אני בן לדור הספרות הרזה, אבל אני מבקש לעתים להיחלץ משם. חג שמח, רני.

    • סיפור יפה ומרגש. מעניין שחשבתי, כפי שאמרתי לך, על משהו אחר ממה שהתכוונת אליו. חשבתי שהבדרן הצעיר רואה את עצמו נניח בעוד חמישים, שבעים או שמונים שנה, ומנהל דו שיח עם דמותו העתידית.
      מכל מקום הסיפור מרטיט לב בין אם יודעים מי הנפשות הפועלות ובין אם לא.

  2. מרגש, נוגע ללב, ניכרת אהבה גדולה. מעורר מחשבות על הדרך וסופה, והאף על פי כן, ומה שבין מציאות ואשליה, במה וחיים. יוצר היכרות אינטימית עם הדמות האהובה והמוכרת.
    עדין, יפה ורגיש

    • משה, תודה רבה לך על התגובה העדינה והמדויקת. אכן, החיים הם סוג של תיאטרון עצוב. כולנו אומרים זאת בעקבות שייקספיר ודוריאן גריי של וויילד הנפלא. שמחתי על תגובתך. רני

  3. אני מבין שקודם הועלה "סוף הקומדיה" בלי סוף הקומדיה.

    אבל עכשיו הסוף של הקומדיה הולם (בשני המובנים).

    ובכלל, יש פסקה אחת – "הראש הצמוק נע לכאן ולכאן, והקו של המוניטור מעליו הזדגזג. הוא נזכר איך הגוף הזה, עשה בעבר את מה שעשה.
    הקואורדינציה הייתה מושלמת. הראש נע וכף היד הימנית נעה בו זמנית והרגליים מטה מעלה מטה…

    מכל הפנטומימה הפנומנלית הזאת נשארה רק המימיקה האיומה של הסבל" –

    והיא שירה.

    • שחר-מריו, כן, אתה מבין נכון, הפסקה האחרונה שבה שייקה אופיר עושה בפעם האחרונה בשתי ידיו את "ריקוד הדגים" היא מאוד מהותית לסיפור. אי אפשר לוותר עליה. תודה על המחמאה, הפסקה שציטטת היא אכן פסקה שירית וכשכתבתי אותה הרגשתי כמי שכותב שיר. אני אינני כותב שירה כבר שנים. המעיין הזה יבש, אבל זה מה שהרגשתי אז, כשכתבתי, חג שמח, רני יגיל.

  4. "יוּ לֶרְן אֶה פְּרוֹפֶשֶׁן, בּאט יוּ ווִיל נוֹט ווֶרְק אִין דִיס פְּרוֹפֶשֶׁן."

    משפט מטלטל בקונטקסים מסוימים

    • חג שמח, זה נכון, אבל תלוי באיזה הקשר זה נאמר. זה יכול להיות נורא, אבל יכול להיות גם לטובה. בסיפור זה נראה לי לטובה. מה דעתך? רני.

      • לטובה, בוודאי לטוב. אבל כשמישהו שנמצא בלימודים וחושד שהמשפט הזה עשוי גם להתאים לו, זה מעורר את: האם איי ווייסט מיי טיים? לא רק זה, האם איי ווייסט מיי לייפ, טלנט וכולו וכולו, כיוצא באלה רבים מאוד.

        • חג שמח, בכל זאת, אני סארטריאני כמעט עד הסוף ומאמין מאוד בבחירה שלך. צריך ללכת עם החלום שלך עד הסוף, בתנאי שהוא לא פוגע באחרים. אחרת מה אנחנו עושים פה בבלוג הזה ובכלל. רני.

  5. טוב, מוזר לחזור על תגובות. בקצרה – יפה מאוד כשלעצמו – וגם כביוגרפיה ספרותית לדורות הבאים.

    • אמיר, תודה על התגובה. אגב, קראתי את השיר היפה של פיונה סמפסון "ציד". משל גדול לקיום שלנו כמי שצריכים להביא את הטרף הביתה יומיום. ככה אני קורא את השיר. מובן שתיאור הציד עם השדה הסמנטי של ציד מסורתי, קרי: כלבים, שועלים קרנות, הוא שעושה את השיר ליפה. ויש כאן גם טון מאוד פצפיסטי. אגב, באיזו הוצאה יצא הספר?

      • תודה, רני. הספר יצא זה עתה ב"קשב", ועודנו בדרכו לחנויות. היום או מחר אביא כהלכתו את המידע הראוי בשלמותו.
        השיר הזה פסימי באופן די מחריד, אבל שירי ה"יחסים" בספר נעים על מנעד לא פחות קשה (מאונס ועד אהבה).

  6. סיפור מהודק וטוב. אמפאטיה ויכולת הבנה לדרך ההתבוננות של שחקנים על המעברים בין החיים לבדיה ובין החיים למוות. באו המילים שלך ועפו הכל באהבה.

    • השתדלתי מאוד לומר בסיפור רק את מה שנחוץ. התגובה הזאת לסיפור היא מעין שיר, ואיני אומר זאת באירוניה. שחקן במה, להבדיל משחקן קולנוע, חיי הנצח שלו הם זמן מחיאות הכפיים מהשורה הראשונה עד לאחרונה באולם. כמדומני, זאת פרפראזה של דברי אלבר קאמי על "השחקן" ושמעתי אותה מפי אילי גורליצקי היקר.

  7. חיוך עצוב, וכתוב יפה, תודה.

  8. רני, אני אוהבת את הכתיבה שלך,
    חמה ועשירה כמו עוגת פירות כהה מלאה כל טוב, גווני גוונים של רגשות אנושיים.
    זה אחד הסיפורים הכי טובים שלך שקראתי.
    הדקת אותו יפה, גם בסיום.

    • מיכל ברגמן

      אני מגיבה פעם שניה: הסיפור עדין, מרגש, מדויק ונוגע ללב. אפשר לראות את העיניים של שייק"ה זורחות למרות הכאב, את האהבה ואת הפרידה שבפתח.
      אני אוהבת לקרוא אותך – מאוד אהבתי את מה שקראתי על רבי עקיבא וטרם סיימתי. קוראת את זה לאט לאט. ר" עקיבא מהדמויות החידתיות והמופלאות בעיני.

      • מיכל, ראיתי שהגבת כשהסיפור פורסם בחלקו, ואני שמח שאת מגיבה כעת בפעם השנייה. רבי עקיבא הוא דמות גדולה מאוד ומחייבת. הפרגמנט שכתבתי עליו הכתוב כמעין זרם תודעה היה אמור להיות משהו יותר רחב, אולי רומן, אולי נובלה. אבל כוחי לא עמד לי והפסקתי. זה באמת נושא גדול כי מדובר בדמות גדולה מכל הבחינות שכבר כתבו עליה סופרים גדולים בעבר: יוסף אופטושו, מרגרט יורסנאר. השנה אהיה בן ארבעים. רבי עקיבא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים על פי המסורת. לא רציתי שרבי עקיבא שלי יהיה לאומני. רציתי מאוד שהוא יהיה אישיות גדולה החרדה בזמנו לגורל היהדות כולה. מקווה שהצלחתי באופן חלקי. אשמח לשמור על קשר וחג שמח, רני יגיל.

        • מיכל ברגמן

          אני אהיה בת ארבעים עוד שנתיים ונראה לי שגיל 40 הוא גיל לא רע ללמוד – ישנה חכמת הלב שאין לבני 20, איזו פרופורציה ארוכה, למודת חיים – ורק בני 40 -+ יכולים לחשוב כך (מחשבות של זקנים)-
          לכן, ובגלל שהיה אינטלקט מבריק, הוא הצליח להדביק פער של כאלה שהתחילו צעירים ממנו – כך נראה לי.
          בכל אופן – אכן דמות מורכבת. "לאומני" קצת מצמצם ואנאכרוניסטי. אין ספק שראה דברים שאחרים לא ראו ("אם כך עושה לדורשי רעתו – הרומאים – קל וחומר לדורשי טובתו). אין ספק שהביא לאסון קולוסאלי ואין ספק שלא יכול היה להפריד בין אמונתו הדתית לבין העם היהודי – ומבחינה זו היה שם קורטוב לאומיות ולענ"ד גם למעלה מזה.
          האם אפשר היה אחרת? ומה היה עולה בגורלנו? – לעולם נשאל ולעולם לא תהיה תשובה.
          בעיני היטבת להגיע אליו, למרות שודאי קשה להקיף דמות שכזו.
          חג שמח!

          • מיכל, תודה על דברייך החמים וחג שמח. אגב, חלק מן הטעויות של רבי עקיבא נבעו מזה שהוא לא ישב על הגדר אלא נקט עמדה. מי שלא עושה לא טועה, אבל גם לא משנה. אגב נוסף, הוא עצמו הודה בטעויותיו. בעניין ארבעים, לעולם לא מאוחר ללמוד, להחליף מקצוע, להגשים חלום. רני

    • יודית, תודה על התגובה. הדימוי הקולינרי לעוגה מאוד מצא חן בעיניי. את כל כך חזקה בדימויים הרגישים והפלסטיים האלה כמו בשירך, כשהדוברת הולכת לאכול את כל הקופסה עם גרגירי התירס. חג שמח, רני

  9. רן, אתה כותב ברצף לקוראים בגילאים שונים וכולם יכולים להנות מכל השפות… אם תקרא את זה בארוע משפחתי (סתם לדוגמא) אז הייתי מצפה ליותר רגישות לקשרים בין הדמויות, לטעמי.

    • אסתי ג. חיים

      רני,
      סיפור מדוייק, רגיש ומעורר מערבולת של תחושות, עצב וחום וחמלה. לי נגעו כמה פרטים באופן אישי: בן זוגי למד בבסמ"ת, שנחשב בשנות השבעים בית-ספר מעולה, אחי נזרק לשפרינצק… אותו בן-זוג שלי, עוד כשהיה סטודנט למשחק, שיחק עם אביך בהפקה של "החייל האמיץ שוויק", והסיפור שלך העיר בי את כל זה.

      • אסתי, תודה לך על התגובה האישית. זה מרגש לשמוע שהסיפור מעורר זיכרונות אישיים. הרבה חיפאים פנו אליי כשפרסמתי בשעתו את הסיפור ב"עמדה" ובספר. אבי באמת היה שווייק מוצלח, עד כמה שבן יכול להיות אובייקטיבי ואת מאיר מרגלית האגדי לא זכיתי לראות בתפקיד הזה. גם שלמה בראבא היה מצוין בדרכו ההיסטרית. אגב, מעניין מיהו אותו שחקן? ספרי לי באופן אישי בהזדמנות. ובכלל, כדאי שניפגש שוב. שוחחתי גם עם ציפי שחרור ואותו עניין סוכם בינינו. להשתמע וחג שמח, רני.

    • בהחלט ייתכן. אני רואה את הסיפור הזה לא רק כסיפור על התיאטרון, אלא גם כסיפור על המשפחה שלי: המשפחה הביולוגית ומשפחת השחקנים בכלל. זה סיפור מאוד אישי. חג שמח, רני.

  10. רן,
    יש יתרון וחיסרון בו זמנית ביכולת לכתוב הקדשה כזאת – לאבי, רן יגיל – (את אבא שלי עליו השלום, לטוב ולרע, כמעט איש לא הכיר…)זה מכניס את הסיפור מיד לקונטקסט מאוד מסויים, יוצר בקוראת איזשהו עניין ממין מיוחד הגובל ביצר המציצנות, הרי כולנו מכירים ואוהבים מאוד את דמותו הבימתית של אביך – המצחיקן, החביב, החריף – אבל כמובן שהקריאה בסיפור עצמו מיד אומרת לנו: תתרכזו, תקראו, זה לא מה שאתם חושבים – וזה כמובן נכון והסיפור צובט, ואני אהבתי אותו מאוד.
    חג שמח,
    עדנה

    • עדנה, ייתכן מאוד. הקדשה היא צורך נפשי ועניין מאוד אישי. אני מאוד לא אוהב שהקדשות הופכות להיות מטבע עובר לסוחר. בסיפור המקורי שפורסם ב"עמדה" וגם אחר כך בקובץ הסיפורים "סוף הקומדיה" ההקדשה אינה קיימת. כאן מצאתי לנכון לתת אותה כי אין ספק שהסיפור הזה הוא של אבא שלי, לאבא שלי. סוג של מתת. מלבד זאת תודה על המחמאות, רני.

  11. רני רני רני,

    איזה סיפור פנטסטי!

    אוי כמה שנהניתי – …

    שתדע, גם אני ילד של אחורי הקלעים; לאבי היה קולנוע ו"תיאטער" ביפו, בג"בלייה, קראו לו "גלרון", ואין לי ספק שאביך הופיע שם בזמנו. מי לא הופיע שם – דז"יגן ושומאכער, פסח"קה בורשטיין וליליאן לוקס, עדנה פלידל כ"עליזה מזרחי", לוס פרארגוואיוס, לוס מצ"וקמבוס, להקת ביריוזה ועוד ועוד…

    אתה כותב נהדר. מהלב. פשוט נהדר.

    ונזכרתי – תצא תצא, יא ציטה… אינדירה, דארלינג… צ"אן קאיי צ"ק עוד לא שלחת צ"ק…

    מחיאות כפיים!!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל