בננות - בלוגים / / הידידות הלבנה (סיפור משלי)
רן יגיל

הידידות הלבנה (סיפור משלי)

 

 

 

הידידות הלבנה
 
כאשר גורקין היה מחייך – היה מסנוור את כולנו.
   "תגיד לו משהו," איתמר היה אומר לי, "תגיד לו משהו. אני לא רואה שום דבר." הרבה לפני זה – כשגורקין היה צעיר במזרח אירופה – מישהו מילא לו את הפה בשיני זהב, סגולה למזל – אושר ועושר. הרבה אחרי זה – כשהקומוניסטים התמוטטו בברית המועצות – גורקין עלה לארץ. הוא היה יהודי ערירי ותמיד רצה לראות את ארץ הקודש. כך בכל אופן אומרת חנה, זאת שמוכרת לו כיכר לחם אחיד כל בוקר ושניים לֶבֶּן מחוברים. חנה מהמכולת ברחוב אחד העם יודעת מה שהיא מדברת, כי היא יודעת הכול על כולם, ומקשקת רוסית בלי סוף. אני מכיר אותה חמש עשרה שנה. תמיד הייתה שתקנית. אבל מאז שהגיעו גלי העלייה, היא נזכרה בשפת אמה, והיא לא סותמת את הפה: "אִידִי סוּדָא, אִידִי סוּדָא, טִי גַאבַארִישׁ פּוֹ-רוּסְקִי?" (בוא לכאן, בוא לכאן, אתה מדבר רוסית?)
   פעם אחת היא אפילו טעתה בי. נכנסתי למכולת לקנות בייגלה ושוקו. היא אמרה לי: "טִי גַאבַארִישׁ פּוֹ-רוּסְקִי? אִידִי סוּדָא."
   "חנה, מה קורה לך?" אמרתי, "השתגעת לגמרי? את מכירה אותי כל כך הרבה שנים. אני נולדתי בארץ. רני, רני יגיל, את יודעת. אני קונה תמיד שוקו ובייגלה עם מלח, לא עם שומשום, רק עם מלח."
   "אה, סליחה," אמרה ועל פניה הצטיירה הבעת אכזבה על כך שאיני יודע רוסית, "ראיתי אותך מהגב ולא הייתי בטוחה. וחוץ מזה אתה נולדת כאן, אבל לא היה נורא אם היית יודע קצת רוסית. בעיקר אם אתה רוצה להיות פּוֹאֶט כמו ששמעתי."
   למרות שגורקין היה ערירי, הוא לא עלה לארץ לבד. באו איתו שני חברים טובים: הקונטרבּס ופֶנג הלבן. הייתה לו חליפה – אללה יוסטור – משובצת משבצות קטנות וצבעוניות, כמו של ענקי הג'אז משנות החמישים, שגדי, איתמר ואני הערצנו כל כך. הוא היה יושב על כיסא שלקח מאחד מבתי הקפה, כיסא גבוה וישן, אותו היה מציב על המדרכה, בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול באלנבי פינת אחד העם; אוכל כמה חתיכות מהלחם האחיד וגומע את שני הגביעים המחוברים באחת. רק אחרי זה היה לו כוח לנגן. הוא היה מוציא את הקונטרבס מהתיבה, חובק אותו בקושי ומתחיל להוליך את האצבעות השמאליות על הגריף, והימניות היו פורטות למטה על המיתרים העבים. הרבה מאמץ ונשמה היה משקיע בסולואים של הבוקר, אבל אם לומר את האמת – גם איתמר חשב ככה – הסולואים לא היו משהו. בשל המאמץ והריכוז הוא היה נוהג לשרבב את שפתו התחתונה מטה, ואז היה יוצא מין פרצוף מצחיק כזה. אחרי התאמצות ממושכת של כחצי שעה, ארבעים דקות – זה היה בא, והוא היה מתחיל לחייך לכולם כמו אידיוט, וטורי-שיני-הזהב שלו סנוורו אותנו העומדים דרך קבע מעבר לכביש. כל אותו זמן פֶנְג הלבן היה רובץ לידו, מלחית בלשונו הוורדרדה, ועניבת הפרפר האדומה לצווארו השעיר של הכלב הייתה נִכְתֶּמֶת בְּלִכְלוֹכֶת המדרכה.
 
*
 
היינו שלושה חברים: איתמר, גדי ואני, וחשבנו שלעולם לא יצליחו להפריד בינינו. גם אם סדאם חוסיין ינסה להפיל פה טילים כימיים, והאיראנים יבחרו לפסוע קוממיות אל אורשׁלים אל-קודס – השילוש הקדוש תמיד ייכּון. הגשש החיוור של עירוני א' תמיד יהיו קיימים – לנצח. כינו אותנו: הקַלְבָּן, העיקלן והישרן. זה בא מהמורה לתושב"ע. המורה לתושב"ע קראו לו בנימין גורפיין. הוא היה אֶרֶךְ רגליים וגדל שפם, ואת פדחתו הקירחת כיסתה כיפה סרוגה שנראתה כמו צלחת. ביום הראשון שהוא נכנס לכיתה בשביעית הוא אמר: "אני גבוה, נכון? ובלשון חכמים – כיפח." אחר כך הוא גרר את גדי לקתדרה ואמר: "תראו-תראו את הרגליים שלו, הן 'ברוגז' אחת עם השנייה, כל אחת מושכת למקום אחר." כל הכיתה צחקה וגדי הסמיק. "בלשון חכמים קוראים לזה קַלְבָּן, כמו הצורה של הקולב." והוא פרש את שתי זרועותיו הארוכות והמדולדלות בזווית קהה ויצר משולש רחב. לימים גיליתי, בחוג ללשון העברית, שאין זה הפירוש הנכון למילה קלבּן, שקלבּן ועיקלן חד הם, והפירוש שהמורה גורפיין נתן למילה הזו היה אישי שלו.
   "יא קלבּן אחד," צעק לו איתמר שהיה תמיד מלא בעצמו, "צ'רלי צ'פלין פראייר לידך."
   "בוא, בוא, בוא אתה לכאן." אמר לו המורה לתושב"ע ושלח אצבע ארוכה ופתלתולה כמו המורה בווידיאו-קליפ של פינק פלויד, זה שטוחן את הילדים במטחנת בשר.
   איתמר הרצין ואמר בחיוך נבוך, שהיה מהול בחשיבות עצמית: "עד כאן המורה."
   "בוא, מה אתה חושש," הוא עיין ביומן בשמות, שהיו סדורים על פי מקומות הישיבה והוסיף: "איתמר, נכון? איתמר?"
   איתמר גרר עצמו אל מרכז הקתדרה, נבוך קמעה, אך מרוגש ומסוקרן.
   "איתמר, גבירותיי ורבותיי הצעירים," הכריז המורה לתושב"ע, "איתמר הוא עיקלָן," והכיתה פרצה בצחוק. "בוהן ימין שלו נושקת לבוהן שמאל, הן מאוהבות אחת בשנייה, כמו אצל שחקני כדורגל רבים. אצל חיילים קרביים בנעליים גבוהות זה בולט עוד יותר. גבירותיי ורבותיי, איתמר העיקלן."
   "ומה איתו המורה?" איתמר הצביע עליי.
   "מה איתו?" הרצין המורה באחת ושלח את איתמר למקומו. "בוא לכאן!" הוא אמר לי. גררתי את עצמי בינות לשולחנות הכיתה, כשאני שומע את כולם קוראים: "יא טרחן, יא כתבן, יא קמצן."
   המורה הביט בכפות רגליי שהיו נתונות בתוך נעלי אולסטאר בצבע תכלת ואמר: "אינני מוצא שום ייחוד אצלו."
   "הוא חרמן, המורה," גדי צעק, וכל הכיתה פרצה בצחוק. גורפיין, שהיה שקוע בניסיון למצוא שם לצורת כפות רגליי בלשון חכמים, לא שמע את הבדיחה, חזר ואמר: "אין שום ייחוד בכפות רגליו של פְּלוֹנִי."
   "רני," אמרתי, "רני."
   "הוא ישרָן." אמר איתמר מסוף הכיתה, "הוא ישרָן." הכיתה השתתקה, וגורפיין קימץ את גבותיו ואמר:
   "נגזרת יפה מן העברית החדשה. רן הוא ישרן." והצִלצול הגואל הגיע.
 
*
 
גורקין היה לַבְקָן. ריסיו ארוכים ולבנים ושפתיו ורדרדות. על לחייו השמנמנות והחלקות היו פקועים נימי דם דקים, ושערו מתולתל חלבי. פנג, אף הוא היה לבקן. הוא היה כלב זאב לְבֶן-שיער, בעל רעמה. נראה היה ככלב זקן, אך יפהפה, וגברת חנה מהמכולת יכולה הייתה להישבע שהוא למעלה מעשר שנים אצל גורקין.
   "מי יודע מה השניים האלה עברו ביחד, שָׁמָּה, אני מתכוונת, ברוסיה." אחרי הסולואים של הבוקר, והחיוכים הענקיים האלה לכל העוברים והשבים, המזוודה השחורה של הקונטרבּס הייתה מתחילה להתמלא במטבעות. היו זורקים לו שקל, שני שקלים, ואפילו מטבע של חמישה, או-אז הייתה מתחילה ההופעה האמיתית. גורקין היה שר ואיתו הכלב. הם היו שרים שירים של לואי ארמסטרונג, פרנק סינטרה ושירים ממחזות זמר. הכלב היה מרים את צווארו השעיר והלבן ומבעד לשערות היה צץ לו עורו הוורדרד-תכלכל. כך היה שר.
   "תראה, תראה," גדי היה אומר לי, "הוא מענה את הכלב. אנחנו עומדים פה כמו יוֹצִים והוא מענה את הכלב." ואיתמר היה מוסיף: "לא מספיק שהוא מסנוור אותנו כל הבוקר עם השיני זהב שלו, הוא גם מענה את הכלב. הכלב הרי לא שר מתוך הנאה. הוא עושה לו משהו, צליל גבוה, שיכאב לו. רני, תעבור את הכביש ותגיד לו משהו." אך אני היססתי, והיה גם מחסום השפה. גורקין שר באנגלית רצוצה ודיבר רוסית, אבל עברית אף פעם לא שמעתי אותו מדבר.
   אנחנו לא עמדנו שם סתם מעבר לכביש, עמדנו מטעמים הומניסטיים: היינו נציגיה של עמותת "תנו לַחַיות לחְיות". נתנו לנו בחופשה דוכן כדי שנפיץ אינפורמציה וננסה לגרום לאנשים לאמץ חתולים וכלבים. זו הייתה יוזמה של איתמר.
   "מודעות חברתית," הוא אמר, "צריך שתהיה לנו מודעות חברתית. אנחנו צריכים לדעת להתארגן, להראות שאִכפת לנו כמו אצל הנוער הדתי. אתם מבינים, לתת להם קונטרה." יגאל מהסיירת של "תנו לַחַיות לחְיות", שהיה ידיד של איתמר, סיפק לנו את הדוכן, הטפסים והשלט; אך גורקין, שם, מעבר לכביש, בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול, קלקל את כל ההנאה ההומאנית. לדעת שלושתנו הוא היה מענה את הכלב. ואנחנו: הקלבּן, העיקלן והישרן – לא ידענו את נפשותינו מרוב צער על הקלקול הגדול בתוכנית האלטרואיסטית. ראינו עצמנו בשל כך כשלושה שלימזלים מוחלטים, והחלטנו בינינו לבין עצמנו שעד סוף הקיץ, כלומר עד סוף החופשה, אנחנו נשים לזה סוף ויהי-מה! והעניין הפך לאובססיה.
   הם היו מתחילים את הבוקר לבנים וצחים: גורקין ופנג. לובנם היה עומד בקונטרסט לקונטרבס השחור שהיה מכסה אותם: בטנון גדול וכבד משקל. לאט-לאט, לקראת שעות הצהריים, הם היו מאדימים. בהתחלה רק מעין הוורדה קלה כצבעו של תות שאינו בשל, אחר כך לקראת השעה אחת עשרה היו השניים בגון התפוז – כתום מזעזע – משעה שתים עשרה ואילך הפכו עגבניות בשלות. לא הבנו למה הם לא עוברים לצל. איתמר תִּחקר את חנה מהמכולת בשאלות קצרות וזו ענתה בערך כך: "גורקין חושב שזו הפינה הטובה ביותר בעיר למלא בה את הקופסה של הקונטרבס במטבעות. הוא אמר לי ברוסית: 'סְבְיַטוֹ מְיֶסְטוֹ פּוּסְטוֹ נְיֶה בִּבַאיֶט.' (המקום הטוב, הקדוש, לא יכול להיות ריק.) ולא אכפת לו בכלל שהוא ופנג נִצלים להם בשמש.
   "לעזאזל," מִלמל לעצמו איתמר מתחת לשפה, "האיש הזה פשוט פסיכופת. אי אפשר לעמוד שם מנגד ולראות את זה מבלי לעשות משהו." זָעֵף יצא מהחנות של חנה וקילף בשאט נפש את הניילון מעל חפיסת הווינסטון, ניתק ומיעך את נייר הכסף שבראש הקופסה באגרוף קמוץ, וּזְרָקוֹ על המדרכה. הוא הצית לעצמו סיגריה והתקרב אלינו. "לא אִכפת לו, חנה אומרת," והוסיף, "לא אִכפת לו שהכלב ימות בחום הזה – נבֵלה." ואנחנו הנהנו בראשנו החמושים במשקפי השמש השחורים כנגד שיני הזהב שמעבר לכביש. "ונוסף לכול הנבלה הזאת גם מסנוור אותי." אמר איתמר, שלה מכיס חולצתו את הריי-בּאן השחורים ושם על העיניים, כשהוא מצטרף לאחים בלוז.
   לקראת השעה שלוש היה מגיע הפינאלה. גורקין היה כופף עצמו אל תיבת הקונטרבס השחורה שעל המדרכה ושולה משם קשת מפלצתית. הכלב היה אוחז בפיו את הקשת ומעביר אותה על מיתרי הקונטרבס. גורקין מנגן למעלה ופנג מנגן למטה, מניע את הקשת לכאן ולכאן. כאן העוברים והשבים היו זורקים כבר עשיריות. הם היו עושים זאת בערך עשרים דקות. והרפרטואר היה רוסי, אבל רק שירים נוגים: "בדומייה", "טוהר ותכול המטפחת" ועוד שירים שלא הכרתי. עשרים דקות-חצי שעה של מופע, ואחר כך הם היו מתקפלים. גורקין הקטן היה נושא את הקונטרבס הענקי על הגב הכפוף בהצלבה, כשבידו האחת הוא אוחז את הכיסא הגבוה שעליו ישב; ופנג הלבן – פראייר – היה הולך אחריו ומכשכש בזנב-הווילון שלו (לפעמים הכלבים הם כל כך שקופים וצפויים.) גורקין היה נכנס לבית הקפה "עוגתי" ויוצא בלי הכיסא, אבל עם שקית גדולה ביד וקומקום ישן ומחליד מלא במים, שאותו היה מניח לפני הכלב. הכלב היה לוקק בטירוף את המים. זרבּוּביתו הייתה נוטפת ומשיניו היה נוזל ריר.
   "אִידִי סוּדָא," היה גורקין מאיץ בו, "אִידְיוֹם דוֹמוֹי." (הולכים הביתה.)
 
*
 
לפני שגוקרין הפך לנגן רחוב, הוא היה מלצר. מה הוא עשה בדיוק ברוסיה אין לי מושג, וגם חנה מהמכולת אומרת שהיא אינה יודעת, אבל אני אינני מאמין לה.
   "הוא עבד קצת בתור מלצר בקפה 'עוגתי'," אמרה לנו יום אחד חנה, "בעבודה שלו הוא היה בא מוקדם ומנקה את השולחנות והכיסאות, מעביר מטאטא ושוטף את הרצפה, שם מפה לבנה על כל שולחן, ובכלל מכין הכול בשביל לפתוח. אחר כך הוא היה משרת את הלקוחות. שירות כזה אַי, אַי, אַי – אל תעשו פרצוף – זה היה שירות תוצרת חוץ, כמו שאירופאי יודע. לפני כל לקוח או לקוחה הוא היה מתכופף קצת בשביל הכבוד, והוא היה עובד מהר וטוב. מנחם, זה מקפה 'עוגתי', היה מבסוט ממנו והתייחס אליו כאילו הוא בן משפחה."
   "אני מקווה שהוא לא חייך ללקוחות עם השיניים האלה."
   "חצוף!" פסקה חנה כשהיא מורידה קופסאות רסק מאובקות מהמדף העליון, "פשוט חצוף!"
   "באמת חנה," אמר גדי, "את היית רוצה שישרת אותך כריש כזה?"
   "מה? מה אמרת? לא חשוב. אתם צעירים ולא יודעים מה זה טוב. מלצר לבוש יפה עם עניבה של פרפר ופתקים ארוכים ביד בשביל כל הזמנה…"
   "בּוֹנים," אמרתי.
   "מה אמרתָּ"
   "קוראים לזה בונים," הסברתי.
   "שיהיה בּוֹנבּוֹנים," אמרה.
   אחר כך היא סיפרה שיום אחד הוא פוטר. איך קרה הדבר? הוא ניגש אל אחת הלקוחות המעצבנות עם אספרסו ועוגת גבינה על המגש, תחת לזרועו מפית אדמדמה כמו באירופה ובקצות האצבעות חבילת הבונים.
   פּוֹזַ'אלוּיְסְטַא מַאדַאם," אמר ברוסית. כשהתכופף קמעא כדי לקוד את הקידה המסורתית שלו, אישוניו פּולבּלו מעלה, כך שרק הלובן נראה בארובות העין; לפתע עוגת הגבינה והאספרסו הקצר התעופפו להם בחלל בית הקפה ונחתו על פרצופה וחולצתה של הלקוחה הוותיקה: "הצילו!" היא צרחה.
   גורקין עוד הספיק לצעוק ברוסית: "סְפַּאסִי בּוֹנִים, מנחם, פַּאימַאי בּוֹנִים," (תציל את הבונים, מנחם, תתפוס את הבונים.) וכך הוא כרע בגבורה תחת לשולחן כשמפיו המחרחר צף לו קצף לבנבן. הבונים של מנחם עם כל ההזמנות, שייטו בחלל בית הקפה, כשאחד מהם נחת בעדנה על קרחתו הנוצצת של לקוח קְשֵׁה-עורף ועב-פִּימה.
   הוא פוטר. גורקין פוטר והפך לנגן רחוב. כשנפל בבית הקפה, קשה-העורף ועב-הפימה, שהיה רופא פנסיונר צעק: "לא לגעת בו. הם מתעוררים לבד." כשגורקין התעורר, מנחם, בעל בית הקפה, התפתל לכאן ולכאן כמה ימים ולבסוף דיבר איתו: "סְלוּשַׁאי גורקין, אוֹפִיצַאנְט אִי אֶפִּילֶפְּסְיַא נְיֶה סוֹבְמֶיֶסְטִימִי," (תשמע גורקין, מלצר ואפילפסיה זה לא הולך ביחד.) גורקין לא התנצל ולא התחנן על מקום עבודתו, הוא רק אמר ברוסית: "דַא, בְסוֹ פַּאנְיַאטְנוֹ יַא פְּרֶדְפּוֹלוֹגַאל." (אני מבין, זה היה צפוי.) מאז, בגלל ייסורי המצפון, מנחם מוציא לו כיסא-סטול ישן מן החנות כל בוקר, ובסוף יום העבודה, כלומר בערך בארבע, גורקין מחזיר את הכיסא. מנחם נותן לו את הקרואסונים שנשארו ולפעמים קצת ירקות, ואם יש למנחם זמן והוא אינו ממהר, גם איזה כוס קפה שחור. לכלב מנחם נותן מים בתוך הקומקום הישן והחלוד, טוב הוא לא עבד אצלו ואין לו לגביו ייסורי מצפון.
   "איך בנאדם שחולה במחלת הנפילה יכול להתאכזר כל כך לכלב?" אמר איתמר ומשך באפו הנשרי.
   "אפילפסיה," אמר גדי כשהוא משפריץ את הסמ"ך ועימה נֶתֶז רוק שפגע בחולצת הגולשים של איתמר.
   "תיזהר, הלו, אתה מטביע אותי," נהם איתמר.
   "הוא מוציא את התסכול שלו על החלש, זה דבר ברור, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. מחלה איומה – אפילפסיה," חזר גדי כדי להכעיס.
   "כִּפְיוֹן, ופלוני אלמוני בן פלמוני אשר בו שניכם מדברים – הוא נִכְפֶּה."
   נשאנו שלושתנו עינינו לשמיים, והוא עמד שם מולנו בצד השני של הדוכן – המורה לתושב"ע.
   "על מי הם בדיוק מדברים?" הוא שאל אותי.
   "על הטיפוס ההוא הלבקן שמעבר לכביש," אמרתי. "נגן רחוב, רוסי, אוהב שירים אמריקאים ישנים."
   "בלשון ימי הביניים קיימת מילה זו – כפיון – אבל כבר בלשון חכמים מופיע הכינוי לאדם אפילפטי. כלומר נִכְפֶּה.
   "יעני הוא מוכרח להתכופף." התחכם איתמר.
   "משהו מעין זה," חייך לו גורפיין המורה לתושב"ע במשובה, וגביניו העבים קיפצו כמו בסרטון הידוע של פינק פלויד. חשבתי לעצמי שגורפיין נראה באמת מאיים, אבל בסך הכול הוא מורה די משובב – שמרן חביב.
   "ומה אתם עושים פה מאחורי הרֵישׁ דּוּכְנָא הזה?"
   "אה, אני יודע מה זה," אמר איתמר, "ריש דוכנא זה יעני עוזר הוראה, מן מלמד כזה. אתה רואה המורה, הקשבתי בשיעורים."
   "כל הכבוד." גורפיין באמת נראה מופתע מההברקה של איתמר. עד עתה הוא סבר כי בשיעורי תושב"ע הוא מדבר רק אל עצמו באין שומע. איתמר ניצל את ההזדמנות כדי להתגרות במורה, "אבל אנחנו המורה, לא עוסקים בבעיות תיאורטיות מלפני אלפיים שנה על שור נוגח ושטח שמותר לעבור בשבת או אסור לעבור; או אם מותר לכסות את המת או אסור. אנחנו, יש לנו מודעות חברתית, ואנחנו לא ממיתים עצמנו באוהלה של תורה וגם לא עושים משהו למען המִמסד המזויף. המורה, אנחנו כאן כדי להציל חיות. אנחנו מסדרים לחתולים ולכלבים בתים. מגוחך בעיניך?" והוא משך באפו הנשרי וחייך חיוך בוחן ומזלזל.
   "חס וחלילה! איתמר, נכון?"
   "כן."
   המורה גורפיין היטיב את הכיפה על ראשו.
   "אני מלא הערכה למה שאתם עושים בחופשה הגדולה, זו משימה חשובה מאין כמותה. יש ילדים שעובדים בחופשה בדלית ברירה, ואילו אתם, בנים לחברת השפע הבורגנית, עוסקים בפעילות מתנדבת למען יצורים חלשים. זה יפה מאוד. הקולבן זולתן, העיקלן זולתן והישרן זולתן."
   "זולָ-מה?" שאל איתמר.
   "זוּלָתָן, בלעז אלטרואיסט. מי שמוכן לוותר על טובתו שלו למען הזולת." קבע גורפיין.
   איתמר שהרגיש קצת נחות אינטלקטואלית מול כל הידע הלשוני שהפגין גורפיין הטרחן, כבר רצה להיכנס למין ויכוח חברתי-פוליטי שסב סביב הזנב של עצמו, מעין ויכוח לשם הוויכוח, אבל גדי חתך אותו ואמר: "מה שמרגיז אותנו זה שהעבודה החשובה שאנו עושים בחופש לפני הגיוס," וכשאמר את המילה גיוס הציץ בחשד ביקורתי באיתמר, "הופכת להיות מגוחכת על רקע הדבר הזה," והוא הצביע על גורקין הלבקן ופנג הלבקן שמעבר לכביש.
   "ומה כל כך נורא בשניים האדמדמים האלה שמעבר לכביש?" תהה המורה לתושב"ע מר גורפיין.
   "הוא מענה את הכלב," אמרתי.
   "אני לא רואה שהוא מענה את הכלב," אמר המורה לתושב"ע, וכבר דימיתי את אוזני פיל הדמבּו שלו מתארכות לצלחות חיישניות ולאנטנות רגישות.
   בדיוק גורקין ציווה על הכלב לתפוס בשיניו את הקשת ולעבור לשלב הפינאלה.
   "אתה רואה המורה," פרצה צעקה מפי, "אתה רואה, הוא מנסה להפוך אותו מחיית מחמד לחיית עבודה, לכלב קרקס."
   "אוי," אמר המורה לתושב"ע, "זה דבר נחמד. מה קורה שם? הוא מנגן למעלה באצבעות גרומות, והכלב אוחז בפיו את הקשת ומנגן למטה בשיניים חשוקות. אוי, זה נחמד. אני חייב לראות את זה מקרוב." ומר גורפיין, המורה הענקי לתושב"ע, חצה את אלנבי ברגליו הכיפחות אל עבר גורקין כחולם, כדי לראות את המחזה הקסום בשתי עיניו הממושקפות. מעבר לכביש ראינו את גורפיין עומד מול גורקין ופנג ומאזין להם. אחר כך הוא השליך מטבע אל תוך תיבת הקונטרבס השחורה ופסע משם קוממיות.
   "אתם רואים," אמר איתמר, "זה המורים שיש לנו. מה הפלא שכולם יוצאים דפוקים."
 
*
 
שלושה ימים אחרי זה סיידו את בית הכנסת הגדול מבחוץ לכבוד הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, ופנג וגורקין נעלמו על רקע לובן החג. הם עמדו שם וניגנו מעבר לכביש, אבל זה נראה מהמקום שבו עמדו כאילו הקונטרבס החליט לנגן לבד. משום-מה באותו יום לא לקח גורקין את כיסא הסטול ממנחם מ"עוגתי", ואנחנו העלינו השערה שאולי הוא רב עימו. רק לקראת שעת הצהריים גורקין ופנג החלו לבלוט ארגמניים על רקע הקיר הגדול והחיוור. בערך בשעה שלוש וחצי, כאשר פנג וגורקין כבר היו מעוגבנים כהלכה, הכניס גורקין את הקונטרבס לתיבה הקשיחה. פנג התרומם ממקומו, וכבר החל לפסוע בגמלוניות ימינה לכיוון קפה "עוגתי" – כוחו של הרגל – אבל גורקין צעק אל הכלב: "פֶנְג, קוּדָא טִי אִידְיוֹשׁ? אִידְיוֹם וְ-דְרוּגוּיוּ סְטוֹרַנוּ." (לאן אתה הולך? הולכים בכיוון אחר בכלל.) ואצבעו הגרומה של גורקין הצביעה אל עבר רחוב אחד העם. הכלב קפא על עומדו, ואחר כך בבהמיות המאפיינת כבשה סב סביב זנבו ופסע אחר אדוניו, כשהוא מלחית בלשונו הוורודה והענקית.
   "זאת ההזדמנות שלנו," תקע גדי מרפק בצלעו של איתמר, "הוא הולך לחנות של חנה לקנות כמה מצרכים. הוא משנה מסלול. קח את רני ולכו אחריו. תדברו איתו. חנה תהיה המתורגמנית שלכם, אולי תצליחו להכניס לשכל שלו שהוא מענה את הכלב, והוא יפסיק עם זה." איתמר הביט בי מבעד למשקפי השמש, ואני הבטתי בו.
   "הולכים?" הוא שאל.
   "הולכים," אמרתי, ושנינו פסענו קוממיות לעבר המכולת של חנה. כשהגענו למכולת ראינו את פנג רובץ בפתח ומכרסם בייגלה ישן. חנה לא הרשתה לכלב הגדול להיכנס לחנות המכולת הקטנה שלה. הוא היה עסוק עם הבייגלה, ואנחנו דילגנו מעליו.
   "עכשיו הוא לא יגדל," התחכם איתמר. במכולת, ליד הקופה הרושמת, עמדו חנה וגורקין וניהלו שיחה ברוסית.
   "פְּיַט שֶׁקֶלֵי זַא קִילוֹגְרַם פּוֹמִידוֹרוֹב אֶטוֹ דוֹרוֹגוֹ." (חמישה שקלים בשביל קילו עגבניות זה יקר.)
   "יַא אוֹטְדַאם זַא צֶ'טִירְיֶה." (אני אעשה לך את זה בארבעה.)
   "נוֹ אוּ-מִינְיַא בְסְיוֹ-רַבְנוֹ נְיֶה חְבַאטַאיֶט." (אבל בכל זאת אין לי מספיק.)
   "שְׁטוֹ, טִי חוֹצֶ'שׁ בְּיֶסְפְּלַנְטוֹ?" (מה אתה רוצה בחינם?)
   "נְיֶט, זַא טְרִי שֶׁקְלַא." (לא, תעשי לי בשלושה.)
   "צֶ'טִירְיֶה." (ארבעה.)
   "טְרִי, אִי נְיֶה קוֹפְּיְקִי בּוֹלְשַׁא." (שלושה, גרוש לא יותר.)
   "סְקַאזִ'י, פּוּצֶ'מוּ טִי נִיקוֹגְדַא נְיֶה פּוֹקוּפַּאיֶשׁ יֶדוּ דְלַא סוֹבַּאקִי?" (תגיד, למה אתה לא קונה אף פעם אוכל בשביל הכלב?)
   "דְלַא פֶנְגַא?" (בשביל פנג?) פנג היה המילה היחידה שאיתמר ואני הבנו, ושנינו הזדקפנו מארון הלחם כשני עכברים שזכו לשעת כושר.
   "דַא," היא אמרה, "דְלַא פֶנְגַא."
   "נְיֶה נַאדוֹ. אוֹן יֶסְט טוֹ זֶ'ה סַאמוֹיַא שְׁטוֹ אִי יַא." (לא צריך. הוא אוכל מה שאני אוכל.)
   "מה הוא אמר?" שאל איתמר.
   "תלמד רוסית." פטרה אותו חנה באמירה מצחיקה, הפתיע אותי שגם גורקין צחק.
   "הוא אומר שהכלב אוכל מה שהוא אוכל."
   "בטח." סיננתי, "הכלב אוכל חרא."
   איתמר שהיה חצוף, אבל היה בו משום הדיפלומט, סב סביב הקורבן. "גברת חנה," אמר, "אני רוצה לשאול אותו משהו. תוכלי לתרגם אותי לרוסית?"
   הגברת חנה שנפלה לה לידיים הזדמנות כזאת, קרנה מרוב אושר. לא רק לקשקש עם פְּלוני ברוסית, גם לשמש מתורגמנית – נפלא.
   "כן," אמרה ופניה נהרה.
   "תשאלי אותו," אמר איתמר וחיכך את ידיו זו בזו. "תשאלי אותו למה הוא מענה את הכלב?".
   הסמקתי.
   חנה החווירה. לזה היא לא ציפתה. היא חשבה על שיחת חולין, אבל חוסר נימוס, סליחה, זה לא במכולת שלה!
   "אני לא יכולה לשאול אותו את זה, חצוף!" אמרה.
   "סְפְּרוֹסִי, סְפְּרוֹסִי, שְׁטוֹ אַנִיְ חַאטְיַאט זְנַאט?" (תשאלי, תשאלי, מה הם רוצים לדעת?) אמר גוקרין ברוסית.
   חנה חככה בדעתה והקישה באצבעה בעצבנות על מכסה הקופה הרושמת.
   "שְׁטוֹ אִים נַאדוֹ?" (מה הם רוצים?) חזר גורקין על השאלה.
   חנה תיקנה קווצת שיער שנפלה על מצחה ואמרה ביבושת:
   "אַנִיְ חַאטְיַאט זְנַאט זַאצֶ'ם טִי אִיזְדְיֶוַאיֶשְׁסְיַא נַאד סוֹבַּאקוֹי." (הם רוצים לדעת למה אתה מענה את הכלב.)
   גורקין האדום כסלק הפך חיווריין בִּן-רגע. הוא הביט בעצב פעם בי – נראיתי כנראה עוין – ופעם באיתמר – שנראה כחוקר פרטי – אחר הביט בחנה ששיחקה מתוך אי-נעימות בכפתורי הקופה הרושמת, ואז אמר: "נַא-סַאמוֹם דֶלֶה נְיֶה בְסְיוֹ טַאק, קַאק קַאזֶ'טְסַא." (הדברים הם לא כמו שהם נראים.) ויצא מהחנות מבלי לקחת את העגבניות ואת שאר המצרכים המועטים שצבר על הדלפק.
   "מה הוא אמר?" שאל איתמר.
   "הוא נעלב." אמרתי וכל העוינות שבקרבי התפוגגה.
   "בגללכם הפסדתי לקוח," אמרה חנה בזעם. "אני מבקשת שתעזבו עכשיו את החנות. אני אתנצל בשמכם, אם אתם לא רוצים לבקש סליחה." וכאן הקול שלה הפך פוקדני ולא נעים כאילו הייתה קצינה בצבא האדום. "ילדים סקרנים ועקשנים שכמוכם, הכול אתם צריכים לדעת, תצאו, תצאו מהחנות!" כבר עמדנו לצאת, אבל איתמר שהיה לו אופי של עיתונאי ולא יכול היה להתאפק, הסתובב ופלט: "רק תגידי לנו מה הוא אמר, זה הכול." היא שתקה. "בבקשה, חנה," התחנחן במיומנות.
   "הוא אמר סתם משפט כזה ברוסית, מין ביטוי כזה, שהדברים הם לא כמו שהם נראים."
 
*
 
חלפו להם עשרה ימים חמים בשמש. גדי פרש. היה לו גיבוש ליחידה מובחרת, ולקראת הגיבוש הוא עשה לעצמו גיבושון. הוא העמיס על שוקי-רגליו הקולבניות משקולות ועל גבו נשא תרמיל מלא חול; כך היה רץ על חוף הים כל יום, לפעמים פעמיים ביום. נו, אחרי זה למי יש כוח לעמוד ולשכנע אנשים לאמץ חתולים וכלבים. איתמר קילל את גדי כל בוקר על כך שהוא מאלה ש"יורים ובוכים" אחד מאלה "החברה הטובים" שלא באמת אכפת להם והם עושים מה שעושים בשביל הרזומה וכדי שהמצפון יהיה שקט. לרגע נדמה כי נגן הרחוב הרוסי שמעבר לרחוב – בפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול באלנבי – משתכח מלבו, הוא וכלבו, אבל כעבור יום או יומיים יצא המרצע מן השק ואיתמר אמר: "אתה יודע למה גדי עזב?"
   "בגלל הגיבושון."
   "גיבושון הסבתא שלי. הוא לא יכול היה לשאת את העובדה שהרוסי, שם מעבר לכביש, עושה מה שהוא רוצה, ואנחנו לא מסוגלים לטפל בעניין כזה פעוט כמו להפסיק את העינוי של הכלב. שום גיבושון ושום צבא, מהבושה הוא עזב."
   זה נשמע לי כל כך אידיוטי שרציתי לפרוץ בצחוק, אבל אז ראיתי שם, מעבר לכביש, את גורקין ופנג עומדים ושרים בזחיחות, ובאמת היה משהו לעגני בתנועות הגוף של השניים. גורקין חייך שם, מעבר לכביש, חיוך זהוב ומזלזל; ופנג פסק את מלתעותיו קמעה, כשהוא מטלטל את ראשו המשוער אנה ואנה. לעזאזל, אמרתי לעצמי, יכול להיות שאיתמר צודק?
   ואז קרה דבר מוזר שרואים רק פעם אחת בחיים. לפתע גורקין התרומם מכיסא הסטול – שהוחזר לזירת השואו, כי גורקין כנראה השלים עם מנחם מקפה "עוגתי" – הוא התנודד כשיכור וניסה להיאחז בקשת שהייתה קבועה בפיו של הכלב. הכלב פסע לאחור קמעה, וגורקין נותר תלוי לרגע על הקונטרבס כחליפה מיובשת, ראשו לבן-השיער שמוט בחיקו של הכלי השחור, ושנייה אחר כך, מבלי שהספקנו לראות, היה הקונטרבס על גורקין ועל הקונטרבס כיסא הסטול הארוך. קשה היה לראות את החליפה המשובצת תחת שני החפצים הכבדים שהונחו עליה. הכלב הביט הלום במתרחש, ואחר כך קרב אל גורקין ושמט את הקשת הגדולה על כיסא הסטול.
   איש צעיר, קצר-שיער ועב-זקן, הגיח לו לפתע ממקום אין-יודע כשהוא צועק: "אני רופא באיכילוב, אני יודע מה לעשות. לא לגעת בו, הם מתעוררים לבד." אבל אז הבחין בחפצים שנערמו על גורקין ואמר: "אם לא יורידו מעליו את הריהוט, הוא יפסיק לנשום תוך חמש דקות. אין לו שום סיכוי, הוא ייחנק."
   פנג השפיל זנב בין הרגליים וסבב את גורקין שתחת הערימה, פעם ופעמיים, אחר התיישב והביט אדיש בקהל הרב שנאסף כדי לראות את המחזה. בכל פעם שמישהו ניסה להתקרב לגורקין, חשף ניבים. אנשים הצטופפו על שתי המדרכות משני צדי הכביש. באחת – התנועה נעצרה. נהגים אחדים יצאו ממכוניותיהם בניסיון להגיש עזרה, אך משראו את הכלב הגדול קפאו על עומדם. שוטר שהזדמן למקום על וֶסְפָּה וכמעט התנגש במונית, הסיר את הקסדה באחת ושאל: "מה קורה כאן, קבינימאט?"
   "האיש הזה הוא חולה מחלת הנפילה," הזדעק הרופא מאיכילוב כשמאחוריו ארבעה אנשים אחרים, "וצריך מהר מהר להוריד מעליו את כל החפצים כדי שיוכל לנשום חופשי, אבל נראה שכולם חוששים מהכלב. תעשה משהו."
   "למה אני?" נבהל השוטר.
   "אתה החוק, לא?"
   "אני שוטר תנועה, לא מאלף כלבים."
   "נו, בוא נשים לזה סוף." אמרתי, "ניגש לגורקין ונסיר מעליו את הקשת, הכיסא והקונטרבס."
   "למה? נקמתו של פנג." לחש איתמר, אבל קולו רעד.
   "כי הוא ימות, איתמר, הוא ימות." אמרתי בתחינה, "השתגעת, אנחנו הרי לא מפחדים מפנג בכלל. בוא נו, אל תהיה קטנוני, מדובר כאן בחיי אדם, קדימה! בוא נציל אותו!"
   "טוב, בסדר," נתרצה איתמר. עזבנו את הדוכן – ככה, כמו שהוא – וחצינו את הכביש לעבר הפינה השמאלית של בית הכנסת הגדול. קרבנו לחליפה המשובצת שתחת לערימת הרהיטים ופנג הזדקף. איתמר אמר, "כלב טוב, ששש, כלב טוב, ארצה." אבל במקום שהכלב ימשיך לרבוץ, הוא נתמתח עוד יותר והישיר את צווארו השעיר והלבן לפנים כחיית ציד המתכוננת לזנק על טרפה. הוא החל מחרחר בשנאה כלפינו, חושף ניבים צהבהבים וחניכיים ורדרדים.
   "זה משקפיים," אמרתי, "אנחנו נראים לו מוזרים עם המשקפיים. אם נוריד אותם הוא יירגע."
   באחת הסרנו את המשקפיים כמו האחים בלוז וטמנו אותם בכיס החולצה. ביצענו עוד צעד, והכלב החל לנבוח ולחרחר, לחשוק שיניים ולחשוף ניבים. ריר לבן נטף מפיו ואישוניו הצהובים כמעט יצאו מחוריהם.
   "עזוב את זה," משך איתמר במרפקי, "אני לא מוכן למות כדי להציל את גורקין."
   הקהל הרב שנאסף משני צדי הכביש נסוג ברחש לאחור, ואנו פסענו מספר צעדים אחורה ונעמדנו באמצע הכביש. פנג ראה זאת וחזר לרבוץ, מלחית סמוך לאדוניו. רק לשנייה רבץ שם, אחר התרומם, סבב בשנית את גורקין פעם ופעמיים כשזנבו בין הרגליים, ואז ניגש אל הערימה. לאט לאט אחז את הקשת בפה כשהוא מקפיד לשמור על שיווי משקל כדי שזו לא תיטה ותישמט מפיו. רק מעל לארגז השחור של הקונטרבס הוא עזב אותה. אחר כך קרב לרגליים של כיסא הסטול וניסה לתפוס אותו בשיניו פעם ופעמיים. משנואש נגח בו בכוח רב. הכיסא התגלגל עד סמוך לשפת המדרכה. נשאר רק הקונטרבס. הוא קרב אליו מחלקו הבטנוני הרחב, זה המוכר לו, אבל לפתע נמלך וסבב בחצי עיגול את גורקין השרוע, מתח את צווארו קדימה בסמוך לגריף, נעל את מלתעותיו על המיתרים וצוואר-העץ וגרר בתנועות ראש אחורה וקדימה את הקונטרבס, שבתחילה נע בקושי – מגושם וכרסתני – לימין ולשמאל, ולבסוף גלש מגופו של גורקין כמו חסקה שמורידים אותה למים.
   הציבור שהתאסף משני צדי המדרכה מחא כפיים כאילו מדובר במופע קרקס. פנג הביט בקהל ובמכוניות העומדות בזלזול, אחר רבץ בשני שלבים – כפות קודם ואחר רגליים – סמוך לראשו לבן-השיער של גורקין. לשונו הארוכה והוורודה של גורקין השתלשלה לה מפניו הצידה ונראתה כחפץ עצמאי, מנותק מן המכלול. קצף לבנבן התעבה בזוויות פיו וניגר על המדרכה.
   "עכשיו כבר אפשר לגשת אליו?" שאל השוטר ושלף את פנקסו.
   "עוד לא," אמר הרופא המזדמן קצר-השיער ועב-הזקן, "צריך לתת להם להתעורר לבד."
   "בסדר," אמר השוטר והביט בפנג במשטמה.
   "ומה יהיה עם הכלב?" שאל השוטר.
   "אם אתה כל כך רוצה, אתה יכול לנסות לגשת אליו." אמרתי.
   "כן, אבל קודם תבקש מהרופא שלנו שיצלצל לאיכילוב ויזמין אמבולנס. בשבילך – לא בשבילו." הצביע איתמר על גורקין.
  אט-אט החל הכלב ללוק את פניו של גורקין. בתחילה במתינות ואחר כך בקצב מתגבר. לשונו הוורודה והמחוספסת של פנג החליקה על הפרצוף האדום, שמתוכו השתלשלה הלשון הוורדרדה והצרה של גורקין כנחש, ומעל לכל אלה השיער הלבן של זה ושל זה, ולפתע הם נראו לנו כיצור אחד.
   "איכס," אמר השוטר ונהמות הגועל נשמעו מכל העברים.
   "זה טוב," אמר קצר-השיער ועב הזקן, "זה טוב, ככה הוא יתעורר יותר מהר."
   "אתה בטוח?" אמר השוטר ופרצופו התכרכם בקבס גלוי.
   "בטוח, בטוח, אלף אחוזים."
   פנג המשיך ללוק את הפרצוף המעולף עוד כדקה-שתיים בקצב אחיד, אך מהיר, ואז גורקין התעורר. הוא התרומם כניעור מחלום, כל פרצופו האדום עוות קמעה – העיניים צרות והפה מוטה על צדו – נשען על מרפקיו ואמר לכלב שהמשיך ללקק אותו באותו קצב, כשמלועו בוקעים גרגורי שמחה:
   "פנג חְוַאטִיט, נוּ פְּרַאבְדַא חְוַאטִיט, יַא אוּזֶ'ה אַצְ'נוּלְסְיַא. נוּ חְוַאטִיט אַצְ'נוּלְסְיַא." (מספיק, באמת מספיק, אני כבר התעוררתי, נו באמת התעוררתי.)
 
*
 
גורקין ופנג, הקונטרבס והקשת, חזרו לנגן בפינת הרחוב, בצד השמאלי של בית הכנסת הגדול שבאלנבי, ואיתמר עזב. התירוץ שלו לקראת סוף החופש היה שהוא צריך לסדר לעצמו את השחרור מצה"ל כמה שיותר מהר, ולא היה אכפת לו אפילו ללכת לקב"ן. הוא שכח את הדוכן ואת ה"מודעות החברתית" והתרוצץ ברגליו העיקלניות בין לשכת הגיוס לבקו"ם. היה לו תירוץ נוסף שאותו גיבה באידיאולוגיה כדרכו: הוא גילה שהאהבה היא-היא הדבר החשוב ביותר לאדם. הוא מצא לו חברה בשם לי וטען בתוקף שהיא אהבת חייו ושהוא מאוהב עד לקצות אוזניו, וזהו, זה הדבר האמיתי. מאז היו בערך עוד שש חברות, אבל אז – לי – הייתה הדבר האמיתי. הם נהגו לשבת על שפת הים סמוך לדולפינריום ולהביט בגלים ובשקיעה והיא הייתה אומרת: "תראה את יפו מכאן, איזה הוד!" היא כתבה שירים.
   ואיתמר היה מקפל את רגליו העיקלניות בישיבה מזרחית זו על גבי זו, מהנהן ואומר: "המזרח התיכון, לי, זה המזרח התיכון."
   ואני נתקעתי עם הפרוספקטים והדוכן, ועם יגאל מ"תנו לחיות לחיות" שהיה בא פעם בשבוע כדי לשאול אם קרה משהו, ועם גורקין מעבר לכביש שהיה מחייך כל הבוקר ומסנוור אותי.
   אבל לא עזבתי. משום מה לא יכולתי לעזוב את הדוכן הזה לפני סוף החופש, סוף אוגוסט. אז עוד לא הבנתי למה, למה כל כך חשוב לי שהדוכן הזה יחיה כאן באלנבי עוד שבוע. נראה היה שהגשש החיוור, השילוש הקדוש של עירוני א' הולך קאקען. כל אחד הלך לדרכו, ואני התעקשתי להחזיק את הדוכן הזה עוד שבוע ועוד שבוע; אבל אז תליתי את הסיבה בגורקין, רק בגורקין. הוא לא ישבור אותי, חשבתי לעצמי, הוא לא ישבור אותי כמו שהוא שבר אותם. נכון שהכלב אוהב אותו, אבל הוא מענה אותו, בפירוש, הוא מנצל אותו – נקודה. אין על זה ויכוח. אני לא זז מפה עד סוף אוגוסט – הזמן שבו יגאל היה אמור לקפל את הדוכן.
   בדקתי כעבור שלושה ימים את המאזן: הצלחנו למצוא בתים לעשרה חתולים ולשנים עשר כלבים. לא רע, חשבתי לעצמי, עשינו משהו; ובעוד אני מהרהר לי ככה זחוח-דעת בפעילות היפה שבה העברנו לנו גדי, איתמר ואני את החופש, קרה דבר מוזר.
   השעה הייתה שלוש ורבע, וגורקין ופנג היו בשיאה של ההופעה. גורקין מנגן למעלה ופנג מנגן למטה. לפתע נשמטה הקשת מפיו של פנג, הוא החל להסתובב במעגלים סחור-סחור – פעם-פעמיים-שלוש-ארבע, ריר לבן וצמיגי נזל מן הניבים שלו והזרבובית נתלחלחה. הוא צנח על צדו סמוך לשפת המדרכה ולשונו הרחבה התבצבצה בוורדרדוּת מראשו השעיר. בטנו הענקית והשעירה עלתה וירדה, ופרץ של קצף צץ על השפתיים הכפולות והעבות. גורקין עזב הכול: את הקונטרבס, הקשת, הכסף שנצטבר בתוך התיבה השחורה, ורץ אל שפת המדרכה. הוא התיישב שם בישיבה מזרחית על המדרכה, מלכלך את החליפה המשובצת של הג'זיסטים משנות החמישים בטינופת ובפיח של רחוב אלנבי. את ראשו הגדול של הכלב הוא הניח תחת ירכיו, ואת עניבת הפרפר האדומה שקישטה את צווארו הוא הסיר מעל פנג באחת. כך ישב לו וליטף את ראשו של הכלב, חזור ולטף, בקצב מתגבר. לא יכולתי להתיק את עיניי מן המחזה. הסרתי את משקפי השמש מהחוטם וטמנתי אותם בכיס. אנשים שעברו ברחוב לא עצרו לרגע. הם רק הביטו בשניים האלה השרועים להם על המדרכה במבט מרוחק חקרני, דאגן וחשדן כאחד, והמשיכו ללכת. המכוניות נסעו להן כבכל יום, ולרגע אוטובוס קו ארבע שהתחרה עם מיניבוס אדום על מספר נוסעים, הסתיר לי את פנג ואת גורקין. הכלב אפילפטי, חשבתי לעצמי, הכלב גם הוא נִכְפֶּה; אז מי בעצם שומר כאן על מי? גורין ישב שם פשוט-איברים על שפת המדרכה וליטף את ראשו הגדול של הכלב. שיערו הלבן והמתולתל של גורקין כיסה חצי מפרצופו והתערבב בשיער הלבן והמשיי של פנג: ומתוך הלובן הזה צצו והשתרבבו כתמי העור האדמדמים של גורקין והלשון הוורדרדה והמחורצת של פנג. אמרתי לעצמי שאפשר ללמוד פה משהו, וחציתי את הכביש. וכשעמדתי שם כפוף בסמוך לפנג ולגורקין, חשתי בפעם הראשונה את התחושה, שהדברים הם לא בדיוק כפי שהם נראים. ומשהו צבט לי בלב. וניסיתי לשמוע מה גורקין לוחש לכלב באוזן המשולשת, השעירה והגדולה שלו.
   "אַצְ'נִיס," הוא אמר, חזר ואמר. "טִי בּוּדְיֶשׁ וְ-פּוֹרַדְקְיֶה, טִי אַצְ'נוּשְׁסְיַא." והצלצול של המילה האחרונה ברוסית נשמע לי מוכר, ואמרתי לעצמי שאזכור אותו ואשאל את חנה מהמכולת, וכששאלתי היא אמרה לי: "תתעורר, זה מה שהוא אמר לכלב, אתה תהיה בסדר, אתה תתעורר."
        
      

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל