בננות - בלוגים / / דוד אבידן, כל השירים כרך ב', חמשת השירים השווים
רן יגיל

דוד אבידן, כל השירים כרך ב', חמשת השירים השווים

 

דוד אבידן, כל השירים, כרך ב', 1968-1973, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ מוסד ביאליק/ 377 עמ', מחיר מומלץ: 98 שקל
 
רגע אחד, שקט בבקשה. יש לי משהו חשוב לומר: דוד אבידן הוא בעיניי המשורר הגדול ביותר שלנו מאז קום המדינה. זהו. הנה, אמרתי את זה. הוא שייך לאותו זן נדיר של מפעלֵימילה, אנשים המשוררים עשרים וארבע שעות ביממה, אפילו בשנתם ובחלומותיהם הקודחים במוחם. הוא שם. הוא משורר פועַל ושֵׁם עצם כאחד. הוא גם כותב שירה טוטאלי, עד הסוף. בדומה ליונה וולך הוא יפתח אפילו וריד, אפילו עורק, כדי לכתוב את שירו הבא.
   עד 1968 אבידן הוא פריצה ענקית בשירה העברית, אז הוא מסכם את עצמו במבחר רחב שנקרא, "משהו בשביל מישהו", בין 1968-1973, חל הקלקול הגדול אצל אבידן. לא ברור בדיוק מה קרה, אבל זה קורה למשוררים. קשה להגיד על גיגאנט כאבידן שמעיינו יבש, אבל אעפעס, רוב השירים זה כבר לא זה. אינני יודע אם זה משום היות אבידן חדשן כמעט בכל מחיר, דהיינו מילוּלְיין; אינני יודע אם הסמים דפקו את השירים, אולי הרהב וריבוי הנשים והחיים האקראיים, אבל שם החל הניוון האבידני, וזה ניכר מאוד בקובץ הרחב והסיכומי שמביאים לפנינו שני אנשי ספרות מעולים: החוקרת והמסאית: ענת ויסמן והמתרגם והעורך המוכר: דוד וינפלד, מי שערך את שני מבחרי אבידן המרכזיים בהוצאת כתר, בעודו בחייו.
   אבידן נוטה למשחקיות, לצורניות, ובשנים האלה הוא כבר מגדיש את הסאה. זה אמנם עדיין מאוד אסתטי, אבל זו לא אותה שירה גדולה של שנות השישים שפשתה בספרות העברית כאש בשדה קוצים. הוא מתרחק מצור מחצבתו הפואטי, השבירה של שירת שלונסקי-אלתרמן-פן והופך ניסויי בכל מחיר. הוא אוהב להלחים מילים וליצור מילים חדשות, תמיד אהב, אך בתקופה זו הוא מרבה בזה, בנאולגיזמים (תַּחדישים) הללו. משה שמיר, הסופר הגדול, הגדיר זאת במאמר חריף על שירתו באופן קולע: קִשְׁקוּשירים.
   אבל עם כל הבעייתיות של שירת אבידן אחרי 1968, עדיין תמצאו אצלו פנינים פואטיות, רגעי שיר נדירים ביותר שלא תמצאו אצל משוררים אחרים, או מוטב נאמר שמשוררים אחרים היו חולמים לכתוב. מכאן יוצא אפוא שהקובץ בהחלט מומלץ. הנה חמשת השירים הטובים ביותר בקובץ הזה מבחינתי ונימוקיהם בכמה מילים.
 
בגלל האהבה: אבידן הוא מאצ'ו פולני-צבּר, אבל כשהוא משורר מתוך אהבה, הדבר הופך נפלא. כאן הוא בשיר פרידה ללילי אבידן, אשתו השנייה. כאשר זו באה אליו בטענות ואמרה שהיא רוצה את הרכוש והדירה, ענה לה אבידן: "ממני יוצאים עם נכסים רוחניים". אז הנה נכס רוחני שכזה, שיר אהבה מקסים.
 
 
הרי את מוּתרת לכל אדם
 
(מעין שיר)
 
 
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים וְשָׁנִים
יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְחֶדְוָה וְאֵיבָה וְסַכִּינִים
וְהֵם יְשֵׁנִים בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת עַל שְׂמִיכוֹת בְּלִי סְדִינִים
אֵין לָהֶם יְלָדִים וְהֵם יְשֵׁנִים כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים
הַקִּירוֹת סוֹכְכִים עֲלֵיהֶם וְהַתִּקְרָה רוֹחֶשֶׁת עֲנָנִים
יֵשׁ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּמָחָר יוֹם חָדָשׁ אֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים
יִהְיֶה טוֹב יִהְיֶה רַע עִנְיָנִים עֲדִינִים
 
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וּמַחְלִיף אִתָּהּ חֳמָרִים
גִּילֵיהֶם הַבִּיוֹלוֹגִיִּים מִתְעַרְבְּבִים וְיֵשׁ נֹגַהּ מוּזָר בַּחֲדָרִים
וְהֵם עוֹבְרִים מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וְלֹא מִסְתַּדְּרִים
לֹא עִם עַצְמָם וְלֹא זֶה עִם זוֹ וְלֹא עִם אֲחֵרִים
אֲבָל הֵם חֻבְּרוּ זֶה לְזוֹ וּמֵאָז הֵם מְחֻבָּרִים
וּשְׁנֵי שׁוֹפָרוֹת נִתְקָעִים בַּחַלּוֹן כְּמוֹ זוּג צִפֳּרִים
זְהִירוּת יְלָדִים הַקַּיִץ חָלַף הַלֵּילוֹת כְּבָר קָרִים
 
גֶּבֶר וְאִשָּׁה חַיִּים לְבַדָּם אֵין לָהֶם יְלָדִים
הוּא בּוֹדֵד וְהִיא בּוֹדֵדָה שְׁנֵיהֶם בּוֹדְדִים
יֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה מַכָּרִים וּמְעַט אוֹהֲדִים
הוּא מְיֻחָד וְהִיא מְיֻחֶדֶת שְׁנֵיהֶם מְיֻחָדִים
הוּא צוֹבֵר אֶפְשָׁרֻיּוֹת וּמִסְמָכִים וְהִיא צוֹבֶרֶת בְּגָדִים
אֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא מִין וּבְדִידוּת וְיֵאוּשׁ וּפְחָדִים
וּבְרֶגַע מְסֻיָּם דֵּי צָפוּי מֵרֹאשׁ הֵם נִפְרָדִים
 
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה שְׁנָתַיִם בְּתוֹךְ דִּירָה
עִם רִהוּט מְאֻלְתָּר וְאֵימָה עַתִּיקָה וּלְלֹא בְּשׂוֹרָה
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה בְּדִירָה שְׂכוּרָה
וְאוֹהֵב אוֹתָהּ וְהִיא אוֹתוֹ הוּא אָמַר הִיא אָמְרָה
כָּל הָעִנְיָן הִתְחִיל אֵיכְשֶׁהוּ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
כְּשֶׁהָיָה נִפְלָא וּלְפֶתַע הִתְחִיל לִהְיוֹת רַע
אֵין עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם וְאֵין אֱלֹהִים בַּתִּקְרָה
 
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וְעַכְשָׁו הָעִנְיָן נִגְמָר
הוּא מִתְקַפֵּל וְהִיא מִתְקַפֶּלֶת חַד וְקָצָר
אֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא חֹשֶךְ לָבָן וְהִבְהוּב לֹאמֻגְדָּר
וְאָרוֹן וּשְׁטִיחִים וּקְצָת חֹמֶרְנִקּוּי מְיֻתָּר
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וְעַכְשָׁו הָעִנְיָן נִשְׁבָּר
וּשְׁנֵי שׁוֹפָרוֹת בַּחַלּוֹן נֶחְבָּטִים כְּמוֹ זוּג יוֹנֵי-בָּר
מַה שֶּׁהָיָה הָיָה וּמַה שֶּׁעָבַר עָבַר
 
 
 
בגלל החידוש: אבידן היה הראשון להבין את עוצמת הדיבור שבשיר. בעוד זך למשל וגם עמיחי הרבו לבקש לשון מצומצמת והקטנה של המציאות, אבל נותרו פעמים רבות חגיגיים ודרמטיים בטון שלהם, עשה אבידן ניסויים ממשיים בדיבור ובמֶלֶל אגבי, הנה שיר נפלא שכזה.
 
דיבורים
 
 
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל אַהֲבָה וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל כֶּסֶף
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל כֶּסֶף וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אֵמוּן
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אֵמוּן וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֶלֶד
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יֶלֶד וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אַהֲבָה
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אַהֲבָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל מִין
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל מִין וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֻקְרָה
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יֻקְרָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אִמֵּךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל סִפְרוּת וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל נְעוּרַיִךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יַלְדוּתִי וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֶלֶד
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יֶלֶד וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אֵמוּן
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אֵמוּן וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל מִין
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל מִין וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל קוֹלְנוֹעַ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל קוֹלְנוֹעַ וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל חוּ"ל
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל חוּ"ל וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל סָבֵךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל סָבִי וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל סָבָתֵךְ
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל עַצְמִי וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל מוּסִיקָה
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל מוּסִיקָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל צִיּוּר
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל צִיּוּר וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אָפְנָה
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אָפְנָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל קוֹלְנוֹעַ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל קוֹלְנוֹעַ וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֶלֶד
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל הֵרָיוֹן וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל גְּלוּלָה
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל גְּלוּלָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל מִין
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל מִין וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֹפִי
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יֹפִי וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל קוֹסְמֶטִיקָה
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל קוֹסְמֶטִיקָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל עַצְמֵךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל עַצְמֵךְ וְדִבַּרְתְּ אִתִּי בְּקֹשִי
דִּבַּרְתְּ אִתִּי בְּקֹשִי וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ בְּקַלּוּת
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ בְּקַלּוּת וְדִבַּרְתְּ אִתִּי בְּשֶׁקֶט
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ בְּשֶׁקֶט וְהָלַכְתְּ לְהִתְקַלֵּחַ
הָלַכְתִּי לְהִתְקַלֵּחַ וְהָלַכְתְּ לָשִׂים תַּקְלִיט
הָלַכְתִּי לִקְרֹא עִתּוֹן וְיָשַׁבְתְּ לִפְתֹּר תַּשְׁבֵּץ
עָלִיתִי לַדִּירָה לְמַעְלָה וְנִכְנַסְתְּ לַדִּירָה מִמּוּל
צִלְצַלְתִּי בַּדִּירָה מִמּוּל וְיָרַדְתִּי לְמַטָּה
 
הוֹצֵאתִי אֶת הַדֹּאַר וְעָלִיתִי לַדִּירָה לְמַעְלָה
זִמְזַמְתִּי לָךְ בַּטֶּלֶפוֹן וְזִמְזַמְתְּ לִי בַּחֲזָרָה
הִפְעַלְתִּי אֶת הַמֶּרְכָּזָן וְחִיַּגְתִּי אֶל עַצְמִי
זִמְזַמְתְּ לִי בַּטֶּלֶפוֹן וְזִמְזַמְתִּי לָךְ בַּחֲזָרָה
 
דִּבַּרְתִּי עִם עַצְמִי עָלַיִךְ וְדִבַּרְתְּ עִם עַצְמֵךְ עָלַי
דִּבַּרְתִּי עִם עַצְמִי עַל מָחָר וְדִבַּרְתְּ עִם עַצְמֵךְ עַל אֶתְמוֹל
דִּבַּרְתִּי עִם עַצְמִי עַל נְיוּ-יוֹרְק וְדִבַּרְתְּ עִם עַצְמֵךְ עַל פְרַנְקְפוּרְט
 
חִכִּיתִי לְעַצְמִי דַּקּוֹת וְחִכִּית לְעַצְמֵךְ שָׁנִים
חִכִּיתִי לְעַצְמִי שָׁנִים וְחִכִּית לְעַצְמֵךְ חֹדֶשׁ
חִכִּיתִי לְעַצְמִי חֹדֶשׁ וְחִכִּית לְעַצְמֵךְ עֶרֶב
חִכִּיתִי לְעַצְמִי עֶרֶב וְחִכִּית לְעַצְמֵךְ לַיְלָה
 
וְעַכְשָׁו אֲנִי מְסַכֵּם וְעַכְשָׁו אַתְּ לֹא מְסַכֶּמֶת
וְעַכְשָׁו אַתְּ כֵּן מְסַכֶּמֶת וְעַכְשָׁו אֲנִי לֹא מְסַכֵּם
וְעַכְשָׁו אֲנִי מְחַבֵּר וְעַכְשָׁו אַתְּ מַחְסִירָה
וְעַכְשָׁו אֲנִי מַחְסִיר וְעַכְשָׁו אַתְּ לֹא מְחַבֶּרֶת
 
חַפְּשִׂי אוֹתִי הַיּוֹם וַאֲחַפֵּשׂ אוֹתָךְ מָחָר
חַפְּשִׂי אוֹתִי מָחָר וַאֲחַפֵּשׂ אוֹתָךְ מָחֳרָתַיִם
חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ אֶתְמוֹל כִּי חִפַּשְׂתְּ אוֹתִי שִׁלְשׁוֹם
 
בֵּינָתַיִם אֲנִי אָזוּז בֵּינָתַיִם אַתְּ לֹא תָּזוּזִי
בֵּינָתַיִם אַתְּ תָּזוּזִי בֵּינָתַיִם אֲנִי אֶחֱזֹר
בֵּינָתַיִם אַתְּ תַּחְזְרִי בֵּינָתַיִם אֲנִי יוֹצֵא
בֵּינָתַיִם אֲנִי חוֹזֵר בֵּינָתַיִם אַתְּ נִשְׁאֶרֶת
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל דִּבּוּרִים וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל עֻבְדּוֹת
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל עֻבְדּוֹת וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל פַּרְשָׁנוּת
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל פַּרְשָׁנוּת וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל אַהֲבָה
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אַהֲבָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל הַקַּיִץ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל הַקַּיִץ וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל הַזְּמַן
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל הַזְּמַן וְדִבַּרְתְּ אִתִּי כָּל הַזְּמַן
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ כָּל הַזְּמַן וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל הָעֶרֶב
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל הָעֶרֶב וְנִכְנַסְתְּ לַדִּירָה מִמּוּל
 
וְעַכְשָׁו אֲנִי מְנַתֵּק וְעַכְשָׁו גַּם אַתְּ מְנַתֶּקֶת
וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְחַבֵּר וְעַכְשָׁו גַּם אַתְּ מִתְחַבֶּרֶת
חַכִּי עַל הַכְּבִישׁ בַּחֲצוֹת וְאָבוֹא בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת
חַכִּי עַל הַכְּבִישׁ בְּעֶשֶׂר וְאָבוֹא בְּדִיּוּק בְּעֶשֶׂר
קְנִי לְהַצָּגָה רִאשׁוֹנָה וְנֵלֵךְ לְהַצָּגָה רִאשׁוֹנָה
אִם יֵשׁ הַצָּגָה יוֹמִית נֵלֵךְ לְהַצָּגָה יוֹמִית
 
וְעַכְשָׁו זֶה סוֹפִי עַד מָחָר עַד הָעֶרֶב וְעַד הַבֹּקֶר
וְעַכְשָׁו זֶה סוֹפִי אֶצְלִי וְעַכְשָׁו זֶה סוֹפִי אֶצְלֵךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל הַסּוֹף וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל עַצְמֵךְ
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל עַצְמִי וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֶלֶד
 
דִּבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אַהֲבָה וְדִבַּרְתְּ אִתִּי עַל כֶּסֶף
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל כֶּסֶף וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל אֵמוּן
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל אֵמוּן וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל יֶלֶד
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל יֶלֶד וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל פְּרָטִיּוּת
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל אַהֲבָה וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל פְּרָטִיּוּת
דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל פְּרָטִיּוּת וְדִבַּרְתִּי אִתָּךְ עַל מִין
 
חִכִּינוּ לְעַצְמֵנוּ דַּקּוֹת וְחִכִּינוּ לְעַצְמֵנוּ שָׁנִים
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מַחְסִירִים וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מְחַבְּרִים
בֵּינָתַיִם אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים בֵּינָתַיִם אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים
חִפַּשְׂנוּ אֶת עַצְמֵנוּ הַיּוֹם נְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמֵנוּ מָחָר
 
הַמֶּלֶל הַזֶּה יִגָּמֵר כְּשֶׁהַמֶּלֶל הַזֶּה יִגָּמֵר
וְהַמֶּלֶל הַזֶּה יִגָּמֵר אִם הַמֶּלֶל הַזֶּה יִמָּשֵׁךְ
וְהַמֶּלֶל הַזֶּה יִמָּשֵׁךְ כְּשֶׁהַמֶּלֶל הַזֶּה יִגָּמֵר
 
עַד כָּאן הָעִנְיָן עַצְמוֹ וּמִכָּאן עִנְיָנִים אֲחֵרִים
עַד כָּאן עִנְיָנִים אֲחֵרִים וּמִכָּאן הָעִנְיָן עַצְמוֹ
וּמִכָּאן הָעִנְיָן מַתְחִיל וּמִכָּאן הָעִנְיָן נִפְתָּח
וְעַד כָּאן הַהֶמְשֵׁךְ נִמְשָׁךְ וּמִכָּאן הַהֶמְשֵׁךְ נֶחְתָּךְ
 
 
בגלל האגו: לאבידן (הכרתי אותו באופן אישי, ישבתי איתו בבתי קפה והוא היה אצלי פעמים אחדות בבית) היה אגו מפלצתי. הוא היה נרקיסיסט ישראלי. זכורה האמירה הרצינית שלו: "אני חד-טיוטתי כמו מוצארט", אבל הוא גם ידע לצחוק על האגו-מניאקיות הזו. היה לו הומור עצמי מצוין. כשגבריאל מוקד, העורך והמבקר המיתולוגי שיחסיו עם אבידן המשורר יכולים להיות מוגדרים ממש כסמיביוזה, נהג להציגו כאחד מן המשוררים הגדולים בדור המדינה, היה אבידן אומר: "גבריאל, מה זה הניסוח החלש הזה, אחד מֵ… מוטב תאמר, גדול הפייטנים מימי יוסי בּן יוסי (הפייטן העברי הקדום מן המאה הרביעית-חמישית לספירה) עד ימינו.
 
נאום בחירות לנשיאות ארצות-הברית-של-סינָמֶריקה
 
עַכְשָׁו שְׁמַע אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ בְּקִסְמֵי אֹרֶז בְּצֶמֶר פְּלָדָה בְּמִיקְרוֹפוֹנִים יַפָּאנִיִּים
יֵשׁ לִי כָּל הַסִּבּוֹת לְהַאֲמִין שֶׁתַּצְבִּיעַ בַּעֲדִי בַּבְּחִירוֹת הַבָּאוֹת מֵרְצוֹנְךָ הַטּוֹב
הַכֹּשֶר הָרֶתוֹרִי שֶׁלִּי הוּא רַק חֵלֶק מִתּוּשִׁיַּת הַהַצְבָּעָה הַבִּלְתִּי מְרֻסֶּנֶת שֶׁלְּךָ
אַתָּה תַּפְגִּין אוֹתָהּ הַפַּעַם לְמַעֲנִי וְרַק לְמַעֲנִי מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה מַאֲמִין בִּי
אֲנִי מִצִּדִּי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָתְךָ וּמְדַבֵּר אֵלֶיךָ כְּמוֹ גֶּבֶר אֶל גֶּבֶר
כְּמוֹ גֶּבֶר אֶל אִשָּׁה כְּמוֹ כֶּלֶב אֶל כֶּלֶב כְּמוֹ כֶּלֶב אֶל כַּלְבָּה נוֹבֵחַ אֵלֶיךָ
צוֹוֵחַ אֵלֶיךָ בְּצֶמֶר פְּלָדָה בִּשְׂדוֹת הָאֹרֶז בְּתַחֲנוֹת הַדֶּלֶק
אֶת הַנְּאוּם הַזֶּה לְשֵׁם שִׁנּוּי כָּתַבְתִּי בְּעַצְמִי
 
שִׂים שִׂים לֵב אֵיךְ אֲנִי מַרְקִיד אֶת הַשּׁוּרוֹת הַמֻּפְלָאוֹת הָאֵלֶּה יָשָׁר אֶל אֶבְרֵי הַשְּׁמִיעָה הַבְּעָיָתִיִּים שֶׁלְּךָ
אֶל אֶבְרֵי הַשְּׁמִיעָה הַנְּטוּשִׁים שֶׁלְּךָ אֲנִי מַרְקִיד מָזוֹן טָרִי בָּרִיא קוֹלֵחַ
אֶבְרֵי הַשְּׁמִיעָה שֶׁלְּךָ וּמֶרְכְּזֵי הַמֹּחַ שֶׁלִּי וְטֶכְנִיקַת הַדִּבּוּר וְהַמִּקְצָב וְקִטּוּעַ הַשּׁוּרוֹת
אֲנִי לוֹגֵם אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּךָ הַמִּתְפַּתַּחַת בְּקַשִּׁיּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת מִזָּוִיּוֹת עֵינֶיךָ
מַאֲמִין בְּעַצְמִי וּמְפַקְפֵּק בְּךָ וּמְפַקְפֵּק בְּפִקְפּוּקִי בְּךָ בֶּאֱמוּנָה רַבָּה
מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה זֶה לִכְאוֹרָה שִׁירָה וּלְמַעֲשֶׂה נְאוּם בְּחִירוֹת
אַתָּה תִּבְחַר בִּי מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מוֹדֶה בַּפֶּשַׁע וּמִשּׁוּם שֶׁאַתָּה שֻׁתָּף לוֹ
אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לְשֵׁם שִׁנּוּי כָּתַב לִי הַיּוֹ"ר בְּנוֹצַת אַוָּז מְעֻמְלֶנֶת
בִּנְמַל הַתְּעוּפָה פֶּקִין וּבִנְמַל הַתְּעוּפָה קֶנֶדִי וּבִנְמַל הַתְּעוּפָה לוֹד אַתָּה מְחַכֶּה לִי
אַתָּה מְצַלֵּם אוֹתִי וּמַקְלִיט אוֹתִי וּמְצַלֵּם אֶת עַצְמְךָ מְצַלֵּם וּמַקְלִיט אוֹתִי אַתָּה הַתִּקְשֹׁרֶת
אַתָּה עִתּוֹנַאי דַּיָּל חוֹקֵר חֲרָקִים מְבַקֵּר סִפְרוּת טֶכְנַאי רֶנְטְגֶן קְצִין מֶכֶס
לֹא עָשׂוּ אוֹתְךָ בָּאֶצְבַּע וְלֹא שָׂמוּ עָלֶיךָ זַיִן וְאַתָּה מְיַצֵּר נֶשֶׁק
אֲנִי אִישׁ הַמְּכִירוֹת שֶׁלְּךָ אֵשֶׁת חַיִל עֲקֶרֶת הַבַּיִת הָאֲגֻדָּה לְשִׁחְרוּר הָאִשָּׁה וְהַגֶּבֶר
שִׂים מַשֶּׁהוּ עַל הָאֵשׁ גָּרֵד לִי בַּגַּב קָשֶׁה לִי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ עַל קֵיבָה רֵיקָה
אֲנִי מְתַעֵב מָזוֹן וְאַתָּה מָלֵא מָזוֹן אָז אֲנִי מְשַׁדֵּר אֵלֶיךָ בְּתֶדֶר מָזוֹן
כֶּלֶב אֶל כֶּלֶב חֲזִיר אֶל חֲזִיר סִינִי אֶל סִינִי הוֹדִי אֶל הוֹדִי כִּיב אֶל כִּיב
יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לוֹמַר לְךָ וְלַאֲחֵרִים שֶׁאֲנִי דּוֹחֶה וְדוֹחֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה וְיוֹתֵר
חַכֵּה לִי מֵעֵבֶר לָרְחוֹב עִם סַכִּין קוֹפֶצֶת רוֹבֵה צַלָּפִים אֶקְדָּח בְּרִשָּׁיוֹן
אֶת הַנְּאוּם הַזֶּה לְשֵׁם שִׁנּוּי אֲנִי גּוֹעֶה אֵלֶיךָ בְּחֶדְוָה לֹא נוֹרְמָלִית
 
אָז זֶהוּ בֵּינָתַיִם הֵבַנְתָּ אוֹתִי וְאִם לֹא הֵבַנְתָּ אֲנִי מַשְׁתִּין עָלֶיךָ
אֲנִי חוֹזֵר כָּרָגִיל אֶל הַמִּלִּים הַפָּחוֹת מוּבָנוֹת וְגַם מִשָּׁם עוֹד תִּשְׁמַע מִמֶּנִּי
תִּשְׁמַע עָלַי בְּמֶרְכְּזֵי הַמֹּחַ הַתַּתְמְפֻתָּחִים שֶׁלְּךָ וּבִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָעַלְקוֹפִיּוֹת
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַתַּתְּבוּנִיּוֹת תְּתַרְגֵּל לִינְץ' גְלוֹבָּלִי שֶׁיֵּהָפֵךְ לַחֲלוֹמְךָ הַבִּלְתִּי מֻגְשָׁם
מִמֶּרְחַקְבִּטָּחוֹן שֶׁשּׁוּם טִילִים בֵּינְיַבַּשְׁתִּיִּים לֹא יֶחֱצוּ אוֹתוֹ עַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה וְעַדְבִּכְלָל
מִנְּקֻדַּת רְאוּת שֶׁמִּחוּץ לְחוּג רְאִיָּתְךָ וּמִנְּקֻדַּת הַשְׁמָעָה שֶׁמֵּעֵבֶר לְתֶקֶן שְׁמִיעָתְךָ
מִחוּץ לְמַעֲרֶכֶת הָעֲצַבִּים הַהַתְחָלָתִית שֶׁלְּךָ וּמֵעַל וּמֵעֵבֶר לְחֻקַּת רִקְמוֹתֶיךָ וּלְמִדְרַג רְטָטֶיךָ
מַעֲרֶכֶת הַחוֹבוֹת הַזְּכֻיּוֹת הַחוֹזִים הָרִגְשִׁיִּים תּוֹלְדוֹת הַתַּרְבּוּת חֻקַּת הַמִּטְבָּח
אֲנִי מְקַרְצֵף בְּצֶמֶרְפְּלָדָה דַּק וְזָרִיז אֶת שִׁכְבוֹת הַשֻּׁמָּן הָעִקְּשׁוֹת סְבִיב מֹחֲךָ הַטְּיוּטָתִי
אֲנִי מְנַקֵּז אוֹתְךָ מְתַכְנֵת אוֹתְךָ מֹחַ פָּתוּחַ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים לַנְּאוּמִים הַבָּאִים לַנְּשִׂיאִים הַבָּאִים
וְאַתָּה תַּצְבִּיעַ בַּעֲדִי עוֹד לִפְנֵי שֶׁתֵּצֵא לְגִמְלָאוֹת בִּקְלָלָה וּבְזֶמֶר
בְּאַלְבּוֹמֵי הַמִּשְׁפָּחָה הָעֲגוּמִים שֶׁלְּךָ אֲנִי מְיֻצָּג בִּשְׁקוּפִית נֶגָאטִיב מְתֻחְכֶּמֶת
אַתָּה תִּפְרֹש מִמִּשְׂרָתְךָ מֵחַיֵּי מִינְךָ מִשֵּׁרוּתְךָ הַצְּבָאִי
אַתָּה תְּדַפְדֵּף וּתְדַפְדֵּף וְתִתְלַבֵּט אֵיךְ לֹא הִצְלַחְתָּ
אֵיךְ לַעֲזָאזֵל לֹא הִצְלַחְתָּ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי כְּשֶׁהָיִיתָ צָעִיר וְחָזָק וּבָעִנְיָנִים
 
זֶה סוֹף הַנְּאוּם וּלְשֵׁם שִׁנּוּי שׁוּם אָדָם
לֹא כָּתַב אוֹתוֹ וְלֹא נָאַם אוֹתוֹ וְלֹא שָׁמַע אוֹתוֹ
לָכֵן הַדְּבָרִים יִשָּׁאֲרוּ בֵּינֵינוּ עַד סוֹף הַמֵּאָה
הַבַּיִת הַלָּבָן הַבַּיִת הַצָּהֹב מְדִינַת הַיְּהוּדִים
עַל כָּל אֵלֶּה וִתַּרְתִּי מֵרֹאשׁ עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד
אֶת הַהֶעָרָה הַזֹּאת לְשֵׁם שִׁנּוּי הֵעַרְתִּי בִּרְצִינוּת
וְעַכְשָׁו אִם יֵשׁ לְךָ רֶגַע פְּנַאי שִׂים לֵב לְרֶגַע
אֵיךְ אֲנִי זָז מִכָּאן בִּמְהִירוּת הָעוֹלָה
עַל מְהִירוּת הַקּוֹל וְהָאוֹר וְגַלֵּי הַמֹּחַ
בְּלִי לַחַץ הַמַּיִם בְּלִי לַחַץ הַשֶּׁמֶן קְבוּצוֹת הַלַּחַץ
וְהָאֹרֶז הַבּוֹכֶה וּשְׂדוֹת הַנֵּפְט וְהַכּוּרִים הָאָטוֹמִיִּים
וּבְסִיסֵי הַשִּׁגּוּר מְשׁוֹשֵׁי הַקֶּלֶט שְׁלוּחוֹת הַפֶּלֶט
מֵעַל וּמֵעֵבֶר לְכָל הַתַּחֲזִיּוֹת הַבַּנְקָאִיּוֹת
וּקְנֵי הַמִּדָּה הַסִּפְרוּתִיִּים הַמְּדִינִיִּים הָאֶסְטְרָאטֶגִיִּים
וְחֶבְרוֹת הַבִּטּוּחַ וּמוֹסַד הַמִּשְׁפָּחָה וְהָאֶווֹלוּצְיָה
וְגַם שִׂים לֵב אֵיךְ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן
אֲנִי נִשְׁאָר צָבָא וּמִנְהָל וְהַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת
וּמַאפְיָה וְאִינְטֶרֶסִים וְעַיִן פְּקוּחָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת
בְּצֶמֶר פְּלָדָה בְּמִיקְרוֹפוֹנִים יַפָּאנִיִּים בְּקִסְמֵי הָאֹרֶז
 
 
בגלל הנצח: השיר הקצר הזה לקוח מתוך הרצף "כיוון כלים". הוא כתוב על קברו של המשורר. אבידן האמין כי יש לאסוף את כל פיסות הנייר הנכתבות כי זהו כל האדם, כפי שהוא עצמו כתב בפרפראזה על קוהלת מן המקורות. זה כמובן טראגי מאוד ואינו נכון. שירים אינם ילדים ופיסות נייר אינם חיים, אבל זה יוצא יפה בשירים.
 
אָדָמִּלָּה
 
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
לִפְנֵי לֵדָתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
אַחַר מוֹתִי
הַמִּלָּה שֶׁהָיְתָה בִּי
הַמִּלָּה שֶׁאִתִּי.
 
 
 
בגלל החוכמה: בשיר הזה מראה לנו אבידן עד כמה הוא יודע להתבונן במערכות יחסים בין בני אדם, הוא והיא. הוא לוקח את האוקסימרון (שני מושגים מנוגדים היוצרים יחדיו ביטוי מפתיע וחדש) המודרניסטי – היופי שבכיעור – שחתומים עליו משוררים כמו שארל בודלר ומסביר לנו איך יכול להתמזג הכיעור ביופי והיופי בכיעור לבלי הַפְרֵד ומתוך עניין בלתי פוסק. יכול מאוד להיות שבשיר הוא מכוון אל עצמו. איש שידע נשים יפות מאוד, אבל המילייה אמר עליו לא אחת שהוא אולי מדבר על המאה השלושים, אבל נראה חזותית כאדם הניאנדרטאלי.
 
  דַּע מַה לְּהָשִׁיב
 
אִשָּׁה כָּלְכָּךְ יָפָה – וְגֶבֶר כָּלְכָּךְ מְכֹעָר.
וְהִיא נְשׂוּאָה לוֹ.
פֶּשַׁע.
בִּגְלַל כַּסְפּוֹ?
שְׁטֻיּוֹת. יֵשׁ לָהּ דֵּי כֶּסֶף מִשֶּׁלָּהּ.
אַזְמָה? פִּקְחוּתוֹ?
הִיא יְכוֹלָה עוֹד לִמְכֹּר עֲשָׂרָה כָּמוֹהוּ.
מִין?
מַה שֶּׁהִיא טָעֲמָה לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִים –
הוּא לֹא קָרָא אֲפִלּוּ בַּסְּפָרִים.
אַזְמָה?
כִּעוּרוֹ. פָּשׁוּט כִּעוּרוֹ.
כָּל הַנָּשִׁים הַמְכֹעָרוֹת, שֶׁרָצְתָה תָּמִיד לִהְיוֹת,
מֵאָז רֵאשִׁית יַלְדוּתָהּ הַקְּסוּמָה, הַמְטֻפַּחַת,
מְרֻשְׁרֶשֶׁת הַמַּתָּנוֹת, מְלֻחְשֶׁשֶׁת הַמַּחְמָאוֹת,
כָּל הַנָּשִׁים הַמְכֹעָרוֹת, שֶׁרָצוּ וְרוֹצוֹת בּוֹ עֲדַיִן
              כִּבְאֶפְשָׁרוּת-מְצִיאוּתִית-יְחִידָה,
זוֹרְמוֹת עַתָּה לְעֶבְרָהּ בְּתַהֲלוּכַת-לַפִּידִים אִלֶּמֶת,
נִגְזָלוֹת, שׁוֹמְרוֹת טִינָה, נוֹבְלוֹת בִּקְלָלָה, זוֹמְמוֹת
נְקָמָה אַחֲרוֹנָה, קוֹבַעַת.
וְזֶה מַה שֶּׁקּוֹסֵם לָהּ, בְּעֶצֶם, גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי,
זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁקּוֹסֵם לָהּ.
רַק כָּאן, דֶּרֶךְ גּוּפוֹ הַמִּקְרִי, נֶתַח-שֹׁד עָלוּב, פִּסַּת
בִּיוֹגְרַפְיָה מִתְפּוֹרֶרֶת, פֵּרוּר
זֹהַר עָמוּם שֶׁל גְּדֵרוֹת-אֲחוֹרִיּוֹת, קְרִיאַת-בֵּינַיִם
כְּבוּיָה שֶׁל אֶפְשָׁרוּת-אֶווֹלוּצְיוֹנִית מְעֻכֶּבֶת,
הִיא יְכוֹלָה לְהַגְשִׁים סוֹפְסוֹף אֶת חֲלוֹמָהּ הַיָּשָׁן,
                              הַמָּנוּעַ-מִשָּׁנִים:
לַחֲרֹג מִתּוֹךְ בְּדִידוּת גּוּפָהּ הַיָּפֶה, הָאֲרָעִי, אֶלְעֵבֶר
                     הַכִּעוּר הַנִּצְחִי, הַלֹּאחוֹלֵף.
 
 
 


 

 

28 תגובות

  1. חגיגה

    תודה, רני.

    • קוברים את דוד סלומון

      צבע טרי בלחיים,שמיים ורוח פרצים
      אין ציפורים במים,דגים במים,ציפורים על עץ

      משיח נולד בבית היולדות בקריה

      (תוכל לצטט את כל השיר?)

      חבר י.

      • טוב, זה לא שיר קצר, אבל הנה זה בא:

        קוברים את דוֹד סָלומון

        צבע טרי בלחיים כנפיים ורוח פרצים
        אין אלוהים בשמיים דגים במים ציפורים על עץ
        גב על מיטה מיטה על רצפה בניין עמודים
        דגל צונן אנשים עסוקים אדמה חפורה
        ועכשיו שתיים שלוש נשימות עמוקות ועיטוש
        משיח נולד בעיטוש בנעירת חמור
        בנפנוף זנב בטריקת דלת במכת מעדר
        משיח נולד בבית היולדות בקריה

        לא לדבר שניימשניים בשקט שלשות שישיות
        עטוף תחבושות אלונקן לפנים אלונקן מאחור
        משיח נולד בבית-היולדות ביפו
        ודוֹד סָלומון נקבר ביום חם בחולון
        איזון גלגלים ואיזון הגה פגוש אל פגוש
        מספר אל ירוק ירוק אל מספר שיפוע בחול

        בן מרדכי? בן מרדכי. ואשתו ובנותיו
        אחותו משפחתה מכרים ותיקים מי הכיר אותו
        הנפטר לא חשב מעולם על הסוף הוא אהב לעשן
        ציפורים וזבובים קיננו בראשו ונחש ארסי
        רבץ בין שתי ריאותיו וחיכה לאות

        נא להכיר דוקטור גרינשטיין פנימית גברים
        נהג להזהיר שהאיש לא מקפיד על עצמו
        יצא למרפסת לראות את השמש חטף סיגריה
        חטף שיעול גנח בפיז'מה ביקש קוניאק
        קילל ברוסית והודיע נא לא לבלבל לו
        רוצה לעשן וימשיך לעשן החיים קצרים

        ועכשיו אוטובוס חציריק וחצימלא
        נוסע מבית הקברות בחולון העירה
        צבע טרי ורוח פרצים בחלון
        תל אביב מתבגרת ודוד סלומון
        מתחפר באדמת חולון וסוחב סיגריות
        מכל הקבורים שהיו עקשנים כמוהו

        • קוברים את דוד סלומון

          ואני שואל,היש שיר נפלא,מצחיק ומורבידי
          מזה?

          היש תפישה מזהירה יותר של אווירת ישראל החילונית,אוירת היום הקטנות
          (של שנות השבעים) במשולש שבין הקריה
          תל אביב,בת ים וחולון?

          והילד משיח שנולד במקביל לעיטוש ונעירת חמור?

          היש תפישה אכזרית מזו של מהות הגאולה
          בהקשר של היום יום ?
          תודה על המאמץ,רני,הגעגוע לשיר תקף עלי!
          ולא רק לאור ההתרחשויות העכשוויות
          (לא טעות)
          י.חבר

          • זה אכן שיר חזק. תמיד כשאני קורא אותו אני נזכר ביעקב שבתאי, אולי בגלל הדוֹד שמת ואולי בגלל אווירת שנות השבעים שציינת. רני.

    • על לא דבר

      רני

      הנה עוד אחד מפורסם משם, אף כי הוא אינו אהוב עליי במיוחד

      תרומה צנועה לתאוריה-של-הפואטיקה/ דוד אבידן

      שיר הוא דבר

      שאני קובע שהוא שיר

      לאחר שאני כותב אותו

      כשיר או כלֹאשיר

      אבל מפרסם אותו כשיר

      ועכשיו תקבעו מחדש מַזֶּשיר

  2. מאד אהבתי את הדרך בה הבאת את הדברים .
    רבים המשוררים שמרגע שהוכתרו מאבדים את המתנה הגדולה ביותר שיכולה להיות למשורר גדול, מוחק גדול- מחק ,
    שהרי מרגע זה ואילך כל קישקוש הוא שיר, קישקושיר, מעצם ההגדרה שכל מה שמשורר כותב הוא שיר אם הוא מפרסם אותו ככזה. אבל זה עונשבה של התהילה,
    מה מעטים הם המשוררים שכל כתביהם פנינים . מה מעטים הם אלה שלא פירסמו
    חומר אפור ושולי שממנו מבהיקות פנינ מופת , אשרינו שהיה לנו אחד אבידן
    ונפלא שסוף סוף אפשר שוב להשיג את כתביו שהפכו כל כך לא נגישים,
    עוד כרך נפלא למי שחפץ להכיר משורר יחיד בדורו.

    • אבנר, תודה לך על תגובתך. אכן, מעטים הם המשוררים שידעו למחוק, אבידן לא נמנה עימם. תגובתך הזכירה לי סיפור על ביאליק, שפעם שאלו אותו למה כתב רק כמאה שירים. שאל אותם, טובים הֵמָּה? אמרו, טובים. נו מה, עכשיו הנכם רוצים, שאכתוב כעת מאה שירים גרועים? אגב, גם תומאס סטרנס אליוט הנודע, שהיה אסתטיקון חמור-סבר, לא כתב יותר ממאה וכמה שירים, אבל כל שיר – מכת פטיש אל תוך המאה העשרים. רני.

      • רני תודה, יפה כיוונת וקלעת בול, הרבה
        פעמים אני מהגדול הולך ומסיק על הקטן ולהפך, כך גם בשיר יש הרבה שורות שמובילות
        אל שורה אחת או שתיים טובות .

        ואגב הדוגמאות היפות שהבאת כך הפך אברהם בן יצחק לפלא, וכך גדולי עולם שנפטרו בדמי ימיהם שהפסיקו בטרם הספיקו לכתוב את מאה האחרים.

        • תודה על התגובה, זה נכון. משורר צריך גם לדעת להתאפק. אברהם בן יצחק הוא דוגמה קיצונית לאסתטיקון חמור סבר. הבנאדם שחרר רק שנים עשר שירים בימי חייו. הטמפרמנט של אבידן שונה לגמרי משלו.

          החלטתי שכל מי שיגיב כאן יקבל במתנה שיר יפה של דוד אבידן הנה האינדיווידואליזם הטוטאלי של אבידן:

          תפילת הדרך

          קרעתי בעצמי קריעה גדולה
          והייתי לא עם ולא גולה
          ולא מנחם ולא אם שכולה
          ולא מקום
          ואם עולמי אינו מקומי
          אני מקומו דל עולמי
          ומשם קיומי ומכאן סיומי
          שלומשלום

          (מתוך "שירים שימושיים")

  3. מאוד יפה ומיוחדת הצגת המשורר ושיריו בדרך רבת פנים ממש כמוהו
    תודה שהבאת
    בחרת שירים יפים שלו מלבד הכתם שנשאר על הקיר המיתולוגי שלו

    • כתוב נפלא רני.

      אפרופו השיר "הכתם נשאר על הקיר"
      ברשותך, רני, קראתי שהשיר נכתב כהומאז' לשיר של ברכט.
      מה דעתך על כך?

      כתובת בלתי מנוצחת/ ברטול ברכט

      בעת מלחמת העולם
      בתא אחד שבבית הסוהר האיטלקי סן קרלו
      שהיה מלא חיילים, שיכורים וגנבים,
      שרט חייל סוציאליסט בעיפרון על הקיר:
      יחי לנין!

      למעלה למעלה היה הכתב, בלתי נראה כמעט
      בתא האפל למחצה, אבל
      האותיות- ענקיות.
      משראו זאת הסוהרים, שלחו צבע עם דלי
      מלא סד,
      ובמצבוע ארוך הוא צבע את הכתובת
      האיומה.
      אולם, מאחר שמשח את הסיד רק בעקבות הכתב,
      כתוב היה עתה למעלה על קיר הבתא
      באותיות סיד:
      יחי לנין!

      רק צבע אחר צבע את הכל במצבוע רחב
      וכך נעלמה הכתובת לכמה שעות, אבל
      לפנות בוקר,
      משיבש הסיד, חזרה ובלטה הכתובת:
      יחי לנין!

      אז שלחו הסוהרים בנאי שיתקיף את הכתובת
      בסכין.
      והוא הוריד אות אחר אות, עבד
      שעה שלמה.
      וכשגמר, היתה כתובה למעלה, בלא צבע,
      אבל חרותה עמוק בחומה, הכתובת הבלתי- מנוצחת:
      יחי לנין!

      "עכשו, הסירו את החומה!" אמר החייל.

      הכתם נשאר על הקיר/ דוד אבידן

      מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר.
      אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך- בהיר מדי)
      אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

      אז שלחתי את הצבע, שימשח את הקיר בירוק.
      אבל הכתם היה בהיר מדי.
      ושכרתי את הסייד, שיסייד את הקיר למשעי.
      אבל הכתם היה כהה מדי.
      אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

      אז לקחתי סכין מטבח וניסיתי לקרצף את הכתם מעל הקיר.
      והסכין הייתה חדה עד כאב.
      רק אתמול השחיזו אותה.
      ובכל זאת…

      ואיגרפתי גרזן והלמתי בקיר, אך הפסקתי בעוד מועד.
      איננייודע מדוע עלה לפתע על דעתי,
      שהקיר עלוליפול, אבל הכתם בכל זאת ישאר.
      אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

      וכשהעמידו אותי אל הקיר ביקשתי לעמוד בסמוך לו.
      וחיפיתי עליו בחזה רחב (מי יודע: אולי)
      וכשיתיזו את גבי, ניגר דם רב, אבל רק מצד הגב.
      יורים.

      ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם.
      מטח יריות שני.
      ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם.
      אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.

      • תמי, תודה רבה לך על התגובה ועל השירים. נדמה לי שהיה זה הסופר הארלאן אליסון – ואם לא, בהחלט מתאים לו לומר את זה – שאל לך לעשות דבר מה שכבר עשו באמנות אלא אם כן אתה משוכנע שאתה יכול לעשות זאת טוב יותר. השיר של דוד אבידן פשוט יותר טוב. ולמה? הרי השיר בגרמנית לא מונח לפניי. כיוון שאבידן הקיומן לוקח מבחינתי את נושא השיר קומה אחת מעלה מן האידיאולוגי-הפוליטי-הקונקרטי אל האקזיסטנציאליסטי. ובאמת, לנין נמחק כמעט לגמרי, אבל הכתם נשאר על הקיר. רני.

    • חנה, הנה תודה לך. הנה אבידן הצעיר והמוכשר, תוסס דינאמי. אבידן של לפני 1968

      בּדיחה

      כְּמוֹ אַמְבּוּלַנְס טָעוּן גּוּפוֹ שֶׁל אִישׁ יָגֵעַ

      דּוֹהֵר אַדְרֶנָלִין בְּתוֹךְ דָּמוֹ הֶחָם.

      אִם לֹא נִגְמוֹר מִיָּד אֲנִי עוֹד אֶשְׁתַּגֵּעַ.

      מַמָּשׁ מוּזָר אֵיךְ אִישׁ עִוֵּר כָּל-כָּךְ קוֹלֵעַ

      אֶל עַפְעַפֵּי-הַשַּׁחַר חֲתִיכוֹת פֶּחָם.

      ***

      מַמָּשׁ מוּזָר אֵיךְ אִישׁ חֵרֵשׁ כָּל-כָּךְ שׁוֹמֵעַ

      אֶת צַעֲדֵי הָרוּחַ הַנֶּחְנָק בַּחוּץ.

      מֵילֶא, כְּבָר רָאִינוּ אֵיךְ בַּרְזֶל דּוֹמֵעַ,

      אֲפִילוּ אֵיךְ מִפֶּצַע מַתְקִינִים קָמֵעַ, –

      אֲבָל כָּ זֶ ה ? (דָּמוֹ הֶחָם חָדַל לָרוּץ).

      ***

      הָאִישׁ כְּבָר מֵת. אוּלַי בְּדִיחָה קְצָת לֹא מֻצְלַחַת

      הִיא לְהַסְפִּיד אוֹתוֹ, וְעוֹד בַּחֲרוּזִים.

      אוּלַי קְצָת מְשֻׁנֶּה לִשְׁטוֹף אֶת הַצַּלַּחַת

      שֶׁלֹּא אָכַל מִמֶּנָּה, וְאֶת הַמִּקְלַחַת

      שֶׁלֹּא נִרְטַב תַּחְתֶּיהָ לְקַרְצֵף בְּנַחַת.

      סוֹף-סוֹף מָה אֲשֵׁמִים בְּכָל זֶה הַבְּרָזִים?

      אֲבָל אִם כְּבָר עוֹשִׂים חִשּׁוּב שֶׁל מַה יֵּצֵא פֹּה,

      אֲבָל אִם כְּבָר כּוֹפְרִים בַּשִּׁיר הַזֶּה בִּפְרָט,

      אוּלַי כְּדַאי לִזְכּוֹר כַּמָּה קְרָעִים שֶׁל סֵפֶר

      בְּתוֹךְ חָצֵר אַחַת שֶׁמֵּי-שׁוֹפְכִין מוּצֶפֶת, –

      וְזֶה בְּעֶצֶם כָּל אֲשֶׁר שָׂרַד.

      ***

      כִּמְעַט כְּמוֹ שְׁנֵי פְּקִידִים שֶׁמֵּתוּ בַּמִּשְׂרָד

  4. אמת, אמת, מה שאמרת עליו. סמים תמיד כאילו נותנים אבל בסוף לוקחים ובגדול.
    ובחרת יפה.

    • אמיר, תודה לך על הקריאה ועל התגובה. סמים באמת לוקחים ויש תקדימים.

      הנה שיר המצדיק את התואר גדול המשוררים אחרי קום המדינה:

      עֶרֶב פִּתְאֹמִי / דוד אבידן

      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
      הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
      הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
      הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
      שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
      הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
      נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
      מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
      כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
      מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
      רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
      וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
      בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ
      כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
      בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
      אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
      רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
      וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
      יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
      עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
      כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
      כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
      אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
      הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
      כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
      עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
      הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
      . אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
      כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
      מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
      שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
      אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
      הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
      עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
      לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
      רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
      חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
      רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
      לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
      תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
      לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
      לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
      אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
      לֹא מֶלֶך
      וְיִפּוֹל
      לֹא עַל חַרְבּוֹ.

      • איך שאני אוהבת את "ערב פתאומי" הוא
        מצדיק את האמירה "אל תשליכני לעת זקנה"

        • אכן שיר נפלא. תודה על התגובה. ואני מתרה – אני כמובן יודע שאת אינך מתבלבלת – בין "ערב פתאומי" (אבידן) ל"ערב עירוני" (אלתרמן). לא להתבלבל. רני.

  5. לרני -תודה על המאמץ.

    האמת היא,שאני עוקב אחרי שירת אבידן משנת 66 ,משהגיע אלי קובץ שיריו המקובץ
    'משהו בשביל מישהו'.צעיר מאוד וכספיתי
    הייתי,ולא נראה לי אז שאבידן באמת
    השתחרר מאזיקי שלונסקי אלתרמן פן.אמנם,היו סימנים מוקדמים בשירים שלאחר הקובץ,למשל

    שקט,תנו להם להתרכז,למלאכים
    הם מתיזים עכשיו ג'זצונן
    מתזמורתו הניידת של מאסטרו גבריאל
    מלאך המוות רוקד עכשיו טוויסט על רחבה בהירה

    אבל עדיין,וגם בשלבים המאוחרים של "משהו בשביל מישהו",למשל,בשיר אהבה וגטאטיבית,הרגשתי משהו לא משוחרר,שאבידן לא מעז לחרוג משפת השירה
    שהיתה אז גבוהה בשתי דרגות לפחות משפת הדיבור,ויצר סוג של חציצה בין השיר
    לבין מהלכם העז של החיים (שהיה אז רדום למדיי,למען האמת).הרתיעה שלי מאלתרמן (אבל לא משלונסקי,שאיך שהוא זרם היטב בתוך השפה הגבוהה) היתה אינסטינקטיבית.את אמיר גלבוע ועוזר רבין,ראיתי כתחנות בדרך,ונתן זך שידר לי זרות בדרכי המבע,בדיוק כמו שאלתרמן שידר לי זרות בנוף – זרות אותה לא הרגשתי כשקראתי,למשל,בלדות סקוטיות או
    אנגליות ,קריאה צולעת של תלמיד שישית תיכון עם ציון 5 באנגלית.
    אני מנסה לסכם תחושות עמומות של גיל שש
    עשרה ושבע עשרה,אבל מוחשת לי בחדות תחושת ההלם כשראיתי לראשונה (בחוברת סימן קריאה 1 ) את "קוברים את דוד סלומון" – התחושה שאבידן השתחרר ל ח ל ו ט י ן מחציצות לשוניות והסיסמוגראף
    הרגיש שבאבידן ,זה שקולט באלפי חושים וזיקות לשוניות את 'מהלכם העז של החיים' – למלוא שטפם ואפסותם האירונית,
    והחיבור העילאי שבין הליך חפירת הקבר
    ,קברו של הדוד סלומון ולידתו של משיח
    ונחיתת הריסוק (הזורמת) אל הדוד עם הסיגריות,הקוניאק הזול והקללות – מהלך
    שלם של קיום זעיר (אך מלא אופוזיציות פנימיות)של הדוד שמכלה את עצמו למוות בעישון.והחמור! והעיטוש! והתיאור הסינכדוכי של האלונקה,והחיבור עם משרד הרישוי המיתולוגי בחולון! פלאי השירה שהותכו מהחומרים היום יומיים והמובנים מאליהם ביותר,שרק בפריזמה המלטשת של
    המשורר החד פעמי זכו לזיכוך עילאי.

    ועוד הערה לך,רני,אינני יודע מה סמים
    לקח אבידן,אבל נהיר לי שמשוררים אחרים,גם אם ילגמו מיכליות שלמות של סמים אבידניים,לא יגיעו לגובה סוליות נעליו.גם אם מאות מעריצות יעטרו את ראש
    המשורר שאינו אבידן בזרי דפנה מיתולוגיים,יחברו לכבודו אודות ומחקרים אקדמיים בני אלפי עמודים – לא יהיה בכך שום עזר.
    עולם השירה האכזרי מורכב מברבורים אחדים בדור,ומאות אווזים שככל שיטפחו אותם,ידעו לשורר רק קוואק,קוואק!
    שלך,ח.צלאל.

    • כן, זה ללא ספק שיר חזק של אבידן, אבל עדיין אני חושב שפואמה כמו "אהבה וגטטיבית" כשיר נטו, היא מעשה אמנות מדהים יותר. זהו אחד השירים החזקים והמשמעותיים שקראתי בעברית בכלל. מובן שקשה מאוד להגיע לרמתו של אבידן. אני מעדיפו על זך ועל עמיחי, בגלל הטוטאליות שלו והחדשנות שלו וההרפתקנות שלו, כי אני מאוד אוהב כותבים שמוסרים את נפשם – גם אם הם אינם מתכוונים לזה וגם אם הם אינם רוצים בזה – על אמנות הכתיבה ועל השירה על אחת כמה וכמה. דורי מנור יכול לדבר עד מחר בבוקר בתוכניות תרבות על סוצקעווער כמשורר בנאי או כבעל מלאכה בסדנתו. בסוף היום צריך הרבה כישרון מולד כדי להיות משורר גדול. זה לא נלמד. זה ממך ובך. אבידן היה אחד כזה. הוא אמר זאת יותר טוב ממני. אמר: אתה יכול להסתובב עם אלונקת סניטאר בקריה או באיכילוב, במעליות, בכל הקומות, זה לא יהפוך אותך בסופו של יום לכירורג טוב. אף כי אבידן בידוע הוא שאהב להשתעשע בדיגומים. תודה על התגובה היפה, ממש מאמר קטן מעורר מחשבה.

      הנה שיר במיוחד בשבילך רצוף מלעיליים סגוליים

      מערבון/ דוד אבידן

      בשדה השֶׁלֶף
      אתה שולף
      ומת כמו כלב
      בקצההלב
      מונחת עצם
      נוטפת דם
      בקֶצֶב עָצֶב
      וקֶצֶף ים
      ורֶצֶף חֶצֶף
      ונֶפֶץ חם
      כל כך השפע
      הזה חולף
      בחפץ נפץ
      ובנֶפֶץ לב
      ואין כאן שמץ
      של הגזמה
      רק רֶמֶז רֶמֶץ
      ומלחמה
      ואור פתוח
      וחשיכה
      ועור מתוח
      על מבוכה
      ושלגמים
      ושֶקֶטקל
      ובינתיים
      מה שנקטל
      הוא הקבוע
      המשתנה
      בכל שבוע
      אשר עונה
      על כורחצורֶך
      וצורֶכרב
      ורוחבְאורֶך
      במארב
      שבו ישבנו
      ובו נשב
      שבו יושבנו
      וניישב
      בקצב חצף
      ונפץ ים
      ורצף עצב
      וקצף חם

  6. תַּלְמָה פרויד

    אבידן היה משורר מקורי, מיוחד, חד פעמי, עם שליטה גאונית בשפה ובמצלול, עם הקפדה וכבוד בלתי רגיל לשפה – ולא רק לה. שירו 'הרי את מותרת' שהבאת בזה ומוצב ראשון בין 'חמשת השווים' שהבאת, הוא אכן מבחינתי… שיר ראשון! אין הרבה שירים מטלטלים ומעולים כאלה – גם לא אצלו. ולא שאין לו עוד שירים מעולים, אבל זה בעיניי מעולה שבמעולים. תודה שהבאת, רני.

  7. תודה על הפוסט הנהדר. כזו חיות יש לשירים אבידן שמשאירה אותם רלוונטים ומופתיים.

    • " אבידן נוטה למשחקיות, לצורניות, ובשנים האלה הוא כבר מגדיש את הסאה. זה אמנם עדיין מאוד אסתטי, אבל זו לא אותה שירה גדולה של שנות השישים שפשתה בספרות העברית כאש בשדה קוצים. הוא מתרחק מצור מחצבתו הפואטי, השבירה של שירת שלונסקי-אלתרמן-פן והופך ניסויי בכל מחיר. הוא אוהב להלחים מילים וליצור מילים חדשות, תמיד אהב, אך בתקופה זו הוא מרבה בזה, בנאולגיזמים (תַּחדישים) הללו. משה שמיר, הסופר הגדול, הגדיר זאת במאמר חריף על שירתו באופן קולע: קִשְׁקוּשירים."

      אני מאמין שאם אבידן העיורניסט החביב
      היה מרחף מדי פעם למאה ה-19
      ומנהל דיאלוג משעשע עם קיטס,
      יתכן ששיר זה היה נכתב למענו.
      ואם לא, אז טוב שמשורר עירוניסט
      אחר…צעיר… ישנן אותו לפני הדיקדנט:

      לא! אל תלך לנהר השֶׁכחה; ואל תסחט
      את עסיסה הקטלני של בּלַדונה;
      והרחק את מצחך הַחֶוַּרְיָן מנשיקת
      ענביה הסמוקים של פֶּרסֶפונֶה.
      אל נא תחרוז רביד מגרגרי הטקסוס;
      ואל תנח לחיפושית, או לרפרף-המת
      להיות לנשמתך האבלה; והינשוף –
      אל תשתפו בעומק מסתריו של עצבונך;
      כי צל לצל יחבור ויטבע
      את דמדומי הייסורים של נפשך.

      אך כשהמנלנכוליה (המשורר התכוון
      למנכוליה בסגנון רוברט ברטו, ולא
      לדכאון של חברות התרופות…) תתפרץ פתאום מֶשַׁחַק, כענן שדמעתו תרטיב
      את התפרחת הכמושה של תם אפריל,
      ותצעף את הגבעה בתכריכי אביב;
      או אז הַרְעֵף את צערך על ורד-שחר,
      על קשת צבעונית של רסס-חול מלוח,
      או על שדה מלא אדמונית;
      ואם ניצת לפתע זעם גבִרתך,
      אסור-נא את ידה הענוגה, שתתרתח
      וגמע לקרבך את עיניה השמימיות.

      כי ביפעה תשכון – יפעה שנידונה למות;
      ושמחה, ידה נוגעת בשפתיה
      בברכת שלום; ונחת מכאיבה קרבה,
      נהיית לרעל קטלני כשלוע הדבורה לוגם:
      תמיד, בלב מקדש הנעימות,
      נסתרת מלנכוליה, שם תשלוט,
      אבל יראנה רק האיש אשר עינב-שמחה
      יסחט קצה לשונו אל חך אנין;
      תטעם אז נשמתו מן העצבת שבלב-כוחה
      ותתלה בין רוב שלליה המעוננים.

      חברך

      • יגאל גודקוב

        הכוונה למלומד הדגול רוברט ברטון
        ולא ברטו…

        נ.ב
        ריבונו של עולם, אין איזה
        מתרגם זריז ושנון שיתרגם את
        ספרו הגאוני לשפת הקודש?

        • יגאל,מה אתה מקשקש בקומקום?

          • יגאל גודקוב

            זה באמת קשקוש. זה
            בגלל המחשבות הפזורות שלי,
            שלא מתאימות לטקסט ארוך, יחד עם האגו הארור שלי, וזה יוצר קשקוש.

            הייתי צריך לשתוק…

            עשה טובה, חבר: מחוק את זה
            וזה יקל על שנינו…

          • יגאל, מדוע קשקוש ומדוע למחוק? חס וחלילה! תגובתך יפה היא ומעוררת מחשבה. אגב, מעשה שטן, שוב אבד לי הנייד שלך. אנא ממך, שלח לי אותו במייל אישי. רני.

            הנה שיר קיומי בשבילך מהגדולים של אבידן בלי התחכמות

            ייפוי כוח – דוד אבידן

            (לכל מאן דבעי)
            מה שמצדיק יותר מכול
            את הבדידות, את הייאוש הגדול,
            את הנשיאה המוזרה בעול
            הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
            היא העובדה הפשוטה, החותכת,
            שאין לנו בעצם לאן ללכת.

            בלילות בהירים האוויר צונן
            ולפעמים בלילות מועבים גַמכּן,
            ויורד גשם ויש חמסינים
            וגופות יפים וגם פנים,
            שעתים מחייכים ועתים לא,
            לפעמים בגללה, לפעמים בגללו.

            הגוף הוא פשוט וחסרערפילים,
            מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים,
            לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים,
            יש מעט ידידים ובעיקר אויבים,
            אבל יש תשוקה חזקה לזרום,
            כמו נהר, יחידי, לאור היום,
            להישאר צעיר תמיד ולחלום
            על קצב נועז לאור היום,
            כמו נהר יחידי, לזרום, לזרום,
            רק גופנו זקן מיום ליום.

            מה שמצדיק יותר מכול
            את החלום, את הייאוש הגדול,
            את הידיעה שאין כל הצדקה
            ואת חיפושה מחדש כל דקה,
            את ההתפעמות ואת המועקה,
            מה שמצדיק יותר מכול,
            מה שמצדיק את הייאוש הגדול,
            היא העובדה הפשוטה, החותכת,
            שאין לנו בעצם לאן ללכת.

            רק גופנו זקן מיום ליום,
            ואנחנו נהר לאור היום,
            לזרום יחידי, יחידי לזרום,
            מה שמצדיק, שמצדיק את החלום,
            מה שמצדיק את הייאוש הגדול,
            מה שמצדיק יותר מכול.

            (נ.ב.)
            הלילות בהירים והאוויר צונן
            יש עוצמה ויש מרץ ואהבה אין,
            וכבר אין חיוך וכבר אין מלים,
            מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים
            השירים כדרכם, אינם מגלים
            אלא את הניתן להיאמר במלים,
            ולכן את עצמם מראשצוק מפילים
            אל הים הגדול, ושם הגלים
            עולים ויורדים, יורדים ועולים.

            אפרופו ייאוש, איש יקר, אני בדיוק קורא כעת "ייאוש" לנַבּוֹקוֹב. חברך, רני

          • יגאל גודקוג

            אני קצת בגמילה…

            אני כעת עם הסנקה שלי…
            הוא מלמד אותי איך למות היטב…

            אני אתקשר: אוזו ומשוושה עליי…

            חברך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל