רן יגיל סופר ועורך
70.
ביום שישי התפרסמה בדפים האחוריים של עיתון "מעריב" מודעת אבל בזו הלשון: בצער רב וביגון קודר, אנו מבכים את מות יקירכם יגאל עמיר ז"ל שהלך לעולמו בטרם עת.
איתכם באבלכם: מאיר וחנה, צילה ובני, עד וסער וכל משפחת כהן.
ביום שישי התפרסמה בדפים האחוריים של עיתון "מעריב" מודעת אבל בזו הלשון: בצער רב וביגון קודר, אנו מבכים את מות יקירכם יגאל עמיר ז"ל שהלך לעולמו בטרם עת.
איתכם באבלכם: מאיר וחנה, צילה ובני, עד וסער וכל משפחת כהן.
71.
לאחי היקר שלום,
אתמול הייתי עד לשוד וגם לרצח. זה קרה תחת הסככה הכחולה הגדולה. התחלנו לבנות את בית הספר הגדול ב"סווטו" והבאנו פועלים יעני מקצועיים. שום דבר הם לא יודעים השחורים האלה. רק לשאול כל הזמן, "איטס אוקי מאסטר?", "לייק דיס, מאסטר?". חמורים גמורים. פועל אחד ראוי אין כאן. אבל הם עובדים קשה: בכיפוף הברזל, בהכנת המולדים והיציקות, בהשקיית הבטון, בייצור ובהצבת הפרופס. מה שאומרים להם הם עושים. עוד לא רואים תוצאות על פני השטח, אנחנו רק בשלב הבסיסי של החיזוק והשלד.
כל יום שישי מחלקים להם משכורות תחת הסככה הגדולה שהבאנו לכאן. פיטר מננגאני, מיכאל הרוסי ואני, יושבים מאחורי שולחן עץ רחב וארוך באמצע הסככה. השמש מכה, זבובים גדולים חגים לנו מעל הראשים ואנחנו שותים המון מים. מחוץ לסככה, בשמש, משתרך תור ארוך של כחמישים פועלים עד לקו הצל. הם ניגשים אחד אחד, מקבלים את הכמה ראנדים שלהם וחותמים שקיבלו, שלא יבקשו אחר כך עוד פעם כסף. רובם חותמים בטביעת אצבע, כי הם אנאלפביתים ואין דבר יותר אמין מזה מבחינה משפטית, אבל גם אין דבר יותר משפיל מזה. חוץ מזה, אני שואל אותך, הפועל המסכן הזה יעז לתבוע מישהו מאיתנו אם לא נשלם לו? אנחנו נתבע אותו בשביל כמה גרושים יותר? קדחת, איזה שטויות. רק אחדים מהם יודעים לחתום את שמם באנגלית.
כל אחד מתקרב ועומד על איקס שסומן כארבעה מטרים מהשולחן שלנו. הפועל צריך לעמוד בול על האיקס, אם לא, פיטר מננגאני מתחיל להתעלל בו. הרוסי צוחק, אבל זה מאוד לא נעים כל אווירת "אוהל הדוד תום" הזאת. אם הוא לא יעמוד על האיקס בשקט, ידיים בצדי הגוף והכובע ביד, הוא יכול לשכוח מהכסף לאותו שבוע. "יקבל כפול בשבוע הבא," אומר מננגאני, "ממילא הוא יבזבז חצי מהסכום על שתייה ומשחקים אלקטרוניים". ככה הם עוברים אחד אחד על פנינו: נעצרים, מקבלים את הכמה גרושים, חותמים והולכים הלאה. על השולחן, מננגאני תמיד מניח את אקדח הברטה הישן שלו. סימן, שיידעו שאיתו לא כדאי להתעסק ואיתו לא כדאי לעשות חוכמות.
אתמול עברו עשרים וחמישה-עשרים ושישה פועלים. אולי שלושים. בכל אופן כבר חצי התור היה מאחורינו. התקרב אחד גבוה, תומאס, הוריד את הכובע ועמד על האיקס. נראה היה שהכול בסדר. מננגאני שתק לרגע, הביט בו כאילו הוא יודע משהו, כאילו יש בין השניים איזו איבה מוסתרת, ואז קרא לענק השחור להתקרב, לקחת את הכסף ולחתום. הענק התקרב, לקח את הכסף, אבל במקום לקחת את העט שמננגאני הושיט לו – השחור הזה ידע לחתום את שמו, יחסית לאחרים הוא היה ראש גדול – הוא חטף את האקדח שהיה על השולחן וירה כלפי מעלה באוויר. חור ענק התהווה ביוטה הכחולה שמעלינו ואור שמש מאובק חדר לשטח המוצל. נהיה עוד יותר חם. בשנייה, היינו הרוסי, אני ומננגאני מתחת לשולחן הגדול. מכסים בזרועותינו על האוזניים בשל הרעש. מזווית השולחן, סמוך לרגל, יכולתי לראות שמחצית התור שנותרה – נעלמה. הפועלים ברחו.
התומאס הזה התחיל לצעוק מילים בשפה לא מובנת, ולנופף באקדח הברטה לכל עבר. המתכת נצנצה בשמש, ונראה היה שהוא באקסטזה מוחלטת. אחר כך, בדיעבד, אמרו לי שדיבר בשפת הזולו. מננגאני, מתחת לשולחן, צעק עליו בחזרה, הרוסי היה חיוור כסיד ואני, ידיי רעדו ושמטתי את הספר של הבטון קלנדר על הרצפה. חבטה נשמעה, אבק עלה ומן הפאניקה התומאס הזה ירה שוב. עוד חור בסככה. וכל הזמן הזה הוא צועק בשפה שלא מדברים אותה בשום מקום הגיוני עם כל מיני קליקים וטיקים מלחיצים, ומננגאני עונה לו מתחת לשולחן בכעס ובצעקות.
חשבתי כבר שאני אבוד, ואז מננגאני קרץ לרוסי מתחת לשולחן, לא הבנתי למה הוא כל כך שמח. פתאום הוא קם. בין השניים השחורים האלה נמשך דין ודברים, כשהרוסי ואני מתחת לשולחן. מתברר שהוא רצה את הכסף של המשכורות. בזווית העין ראיתי את פיטר מננגאני פותח את קופסת העץ הגדולה ומוציא מתוכה את כל המשכורות שנותרו, עשרים וחמש-עשרים ושש צרורות עלובים, כל אחד כרוך בגומי. כל אותו זמן, במרחק של שלושה מטרים, איים עליו התומאס הזה עם האקדח. מננגאני, דחף את כל המשכורות לתוך שקית ניילון גדולה והשליך אותה לעבר תומאס. הוא חטף את השקית בעודה באוויר ורץ מן הסככה כמו משוגע כשהאקדח מתנצנץ לו ביד.
עד השער של אתר הבנייה הוא הגיע. העובדים האחרים, שחששו למשכורותיהם, רדפו אחריו. הוא ירה לעברם ופגע ברגלו של נער בן חמש עשרה. הם הצליחו לתפוס אותו. הכו אותו במקלות וזרקו עליו אבנים, ממש סקלו אותו. הכסף התגולל לכל עבר, וכל אחד רץ לקחת את מנת חלקו. אדם לאדם זאב. תומאס שכב שם, עיסה מלאה בדם. את הנער החישו אל מתחת לסככה כדי לטפל בו. מננגאני צלצל למשטרה, והרוסי ואני חמקנו במהירות אל הפורד פיאסטה. המשטרה באה וקבעה את מותו של תומאס הענק. הוא מת מדום לב. אפילו אמבולנס לא הביאו. אחרי שכל אחד קיבל את הכסף שלו, לאף אחד לא היה אכפת מהגופה שלו. שתתגולל, אז מה!
השוטרים השליכו אותו לרכב כמו בובת סמרטוטים, מילאו כמה טפסים ונסעו משם. גם בשנות התשעים בדרום אפריקה, כושי זה רק כושי. אז הוא התפגר, אף אחד לא עשה מזה עניין, לא השחורים ולא הלבנים. לא ידעתי שמתים כל כך מהר. יהיה פה בלגאן, אחי מאיר, אני אומר לך, זו שאלה של זמן, יהיה פה בלגאן גדול, כשמנדלה יעלה לשלטון, אם יעלה. השחורים אומרים: "וואן מן וואן ווט", הלבנים אומרים: "וואן מן וואן וולט". מה עם ההעברה הבנקאית שהבטחת לי, מה זה, גם אנחנו נהיינו אח לאח זאב?
72.
יש לי בבית תמונה שנתנה לי צילה אחרי הלוויה. היא מלפני אלף שנים. הצבתי אותה בוויטרינה שבסלון, כמו פולני טוב. בכל פעם שלבי נחמץ ועיניי מתמלאות דמעות, אני מתיישב על כורסת העור השחורה בסלון, לוקח את התמונה לידי ובוהה בה. אולי אראה שם משהו חדש. התמונה בשחור-לבן, כלומר פעם היא היתה בשחור-לבן, היום היא נוטה לאפור דהוי. רואים בה ג'יפ צבאי פתוח, מאלה שנסעו עליהם בשנת תש"ח, כשצה"ל רק נולד.
אני הייתי שש שנים לפני גיוס. בקדמת הג'יפ עומדים שלושה חברים: אלי, משה ודוד – כולם נפלו בקרבות בדרך לירושלים. ככה אמרה לי צילה, וגם שמעתי עליהם קצת פה קצת שם, בעיקר כשבני היה מספר. הוא סיפר מעט על אותה תקופה. על קיום התמונה לא ידעתי, עד שצילה הביאה לי אותה במתנה, "שתהיה שלך, בני היה רוצה בזה." הלב נחמץ.
בתמונה הנופלים מחייכים ושמחים מאוד. על הג'יפ – מכונת ירייה. עליה עומדים שעוּנים בני, וסמוך לו – חיוכו ביישני – רבין. לא פחות ולא יותר, יצחק רבין.הוא צעיר, נאה מאוד. לא ראיתי את התמונה הזאת בשום ספר זיכרון שיצא עד כה, לא באף כתבה, ואני גם לא אתן אותה למישהו. מעניין מי צילם אותה? אולי הם צילמו את עצמם? אני נוצר אותה בשבילי. היא רק שלי. חגורת הרובה של בני אחי בהצלֵב, יורדת-גולשת אל המותן הנגדי, ותמיד נדמה שמאחורי הגב תלוי הסקסופון ההוא, שאני איבדתי לו את הפייה, זה שאחי היה לוקח מן הקונסרבטוריון ומנגן על המרפסת של השכנה אחר הצהריים לפני העוברים ושבים בעיר ההולכת וגדלה, ארץ קטנה של מהגרים. אני יודע יפה שאין שם סקסופון ושמאחורי הגב תלוי לו רובה קרַבין, אבל אני מוכן להישבע, שאם אני מתרכז טוב-טוב בתמונה, העיניים ממוקדות במטרה כמו לפני שאני מפגיז מתוך מטוס, אני רואה שם את צוואר הסקסופון מציץ. החיוך התמים של כולם מקסים כל כך ובעיקר זה של רבין. אותו חיוך שנדד עשרות שנים אחר כך מהפָּנים הביישניים של רבין אל פני הרוצח המתועב. חיוך ציני של לועס מסטיק, שבשתי ידיי, בשתי ידיי כאן ועכשיו, הייתי הורג אותו. חותך אותו. גומר עליו. סוקל אותו. מכה במקל עד זוב דם, עד שפרצופו היה הופך עיסת בשר מגעילה. לא חשוב. עלי להתרכז במשימה.
כן, התמונה, יש בה משהו מרגיע. ריח של פעם. ברקע האפור לבן – שדות. הייתי רוצה שהתמונה הזאת תתפשט, שתכסה את כולי, שאוכל להיכנס לתוכה ולהיעלם בזמן; אבל מה שמטריד אותי בשבתי למולה זה שהיא דוהה וברבות השנים, אם אחיה עוד עשר-עשרים שנה, סביר להניח שהיא תיעלם.
חרגתי ממנהגי והראיתי אותה לזָר. ניגשתי לשאול בחנות הצילום ברחוב קינג ג'ורג' את בכר הצלם הוותיק, אם יש סיכוי להציל אותה. הוא פרץ בצחוק אדירים שהרעיד את שפמו ואמר: "זו תמונה מרגשת ויפה, אבל היא זמנית כמונו. אני לא רוצה לנגוע בה, שלא תתפורר. אני לא רוצה להרוס." אבל אני רוצה למות לפני שהתמונה דוהה, ולא אכפת לי מכלום.
73.
לפני חודשיים קניתי אופנוע. סוזוקי אר-1,000, חיה רעה. קניתי גם חליפה מעור, קסדה וכפפות. זה היה חסר לי כל כך. משחק המהירות הזה. ההילוכים שברגל, הקלאץ' שביד, המשחקים הקורדינטיביים, השליטה. באתי לסלון המבריק של 'סוזוקי' והצבעתי לסוכן-המוכר על האופנוע, "כזה אני רוצה", אמרתי לו, וכבר גירד לי בידיים לנסות אותו. עלה לי למעלה ממאה אלף שקל, אבל זה שווה כל רגע.
אי אפשר לומר שאני נוסע במהירות מופרזת, אני פשוט טס נמוך. אני משכיב אותו. כמו בסרטים אני עובר מתחת למקומות אתגריים, גדרות, חניונים. אני כל כך אוהב את הסיכון הזה. זה חוזר אלי. אני יורד בפיתולים לטבריה במהירות אדירה. אני עושה תל אביב חיפה בארבעים דקות, משכיב את המטוס הקטן הזה בין המכוניות הנוסעות. אני נהנה לשמוע אותם מקללים אותי מבעד לחלונות הפתוחים, שאדרס, שבצומת הבא יהיה שמן ואחליק, שאני בדרך לבית הקברות. הם לא יודעים שאני באמת בדרך לבית הקברות.
אני מרים את הפלסטיק למעלה והרוח משטחת לי את הפנים. זה עושה אותי צעיר בעשרים שנה. זה יותר טוב מניתוח פלסטי. את המספר באחורֵי האופנוע טשטשתי, וכבר כמה וכמה פעמים חמקתי מן המכמונות של המשטרה. הם אפילו רדפו אחריי כמה פעמים, אבל כמו האופנובנק בשעתו, חמקתי מהם. נעשיתי עבריין. אי אפשר לתפוס אותי. אני כמו הרוח. מה אכפת לי, בין כה וכה הלכה המדינה קאקען.
חנה חושבת שיצאתי מדעתי. פעם בצעירותי היו לי אופנועים רגועים יותר, בהתחלה בִּי-אֶס-אֵי תרנגול, אחר כך בֶּה-אֶם-וֶה שחור עם מנוע כנפיים שבלט משני הצדדים. היינו נוסעים איתו לאילת. עד שנמאס לחנה והיא אמרה לי: "תתבגר! או אני או האופנוע". עכשיו חזרתי לזה ובגדול. כיוון שהיא מתייחסת אלי כמו אל נקבה שאיבדה את היקר לה מכול, את יופייה, את חייה, דהיינו את הטיסה, היא מבינה אותי. יעני היא נותנת לי להשתובב, כי אני קצת הסתובב לי הראש, קוּקוּ. בכלל, נראה לי שאין לה כלום אלי. לולא השנים היפות ההן והיותה באופיה אשה של איש אחד, סביר להניח שכבר היתה עוזבת אותי. אולי היא רואה בי בן. אהבה אין בה אלי, זה ברור. אבל אני קניתי את האופנוע למטרה מסוימת, הוא חלק מהתוכנית הגדולה, ואני מתאמן.
אתמול עמדתי ברמזור. נהיה ירוק וטסתי מאפס למאה בשלוש שניות. כל זה קרה לפני היציאה משדרות ירושלים ביפו אל המרחב הפתוח של הטיילת, אבל שנייה אחר כך קרה משהו מוזר. מונית מרצדס יצאה מרחוביפת ופנתה שמאלה בצהוב. ראיתי אותה ובחושיי החדים שלא החלידו כלל מאז שהפסקתי לטוס, הספקתי לחמוק ממנה, אבל טראח שמעתי מכה והופס מצאתי את עצמי נוסע על המדרכה, מתפתל בין עמודי התמרורים. "עצור בצט!". נשמע כל חלוש ומתרחק מאחוריי, "עצור, טוקמאק, שברת לי את הראי".
במקרה אחר סביר להניח שהייתי נותן גז ומשאיר את הטרדן מאחוריי, שיחפש אותי חונה בתל נוף, אבל הקול נשמע לי מוכר מאוד ובאופן אינסטינקטיבי נתתי ברקס היסטרי ועשיתי צלחתבמקום. הגלגל שהשתפשף ונשחק הותיר סימן באספלט. במתינות חזרתי לאחור, בקצב של רוכב אופניים, נותן לאדרנלין שלי בדם להימוג. "מה קרה?" שאלתי, כאילו לא ידעתי. נהג המונית שהספיק לחנות עם שני הגלגלים על המדרכה, הוציא את ראשו מן החלון וחרז: "מה קרה, מה קרה, לא נשברה הקערה, אבל נשברה לי המראה. טוקמאק, אתה לא רואה לאן אתה נוסע? אין לך עיניים בראש? רגע אחת, אני מכיר אותך טופ חביבי, אתה נסעת איתי כמה פעמים". והוא יצא מהאוטו, כשהוא מחזיק את העיתון היומי בידו.
אוי לא, קשה להאמין, אבל זה היה הנהג הבולגרי, זה שאשתו שכבה עם הפועל ממול. רק הוא היה חסר לי.
הורדתי את הקסדה מהראש ואמרתי: "שלום, מה שלומך?"
"אני בסדר, אבל האוטו שלי לא. אתה הרבצת לו."
"אני אשלם לך עבור המראה," אמרתי
"וגם בשביל התיקון", הוסיף.
"גם בשביל התיקון. מה שלום אשתך?" שאלתי בזהירות, ומייד הצטערתי ששאלתי.
"תודה שאתה שואל. היא חזרה הביתה, נגמר לה מהמַה-קורים-אותו של הגוי הבולגרי. אבל זה יותר גרוע. עכשיו היא רוצה פעמיים-שלוש בשבוע. תגית לי אתה, למי יש כוח לעשות את זה פעמיים-שלוש בשבוע, מה, פעם אחת כבר לא מספיק? אתה ואשתך עושים יותר מפעם בשבוע צ'יריבּים צ'יריבּום?"
באמת לא חשבתי על זה. המון זמן כבר חנה ואני לא שכבנו. מי יודע כמה, אולי שנתיים, אולי יותר?
"כן, פעם בשבוע זה מספיק," אמרתי.
"לי ולך זה מספיק, טוקמאק, אבל לתימני הקטן שיושפ בכלא, זה מה יש לו מה-קורים-אותו גדול, זה לא מספיק. תאמין לי, הכולירה הקטן." והוא דפק על העיתון ביד העבה שלו, כשהוא מביט בשאט נפש על התמונה של יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר. "תראה איך נראית, כמו ברקודה, הנבלה. בכלל מה נשים מוצאות בג'חנון הזה, תגית לי? כל הזמן שולחות לו מכתבים מאמריקה, עוגות יומולדת, הפתעות. אני עובד כמו חמור, משלם מיסים, והוא רוצה לצאת לדייטים. מאמא טידבה סלאטקה. מייקיטה."
"אני רואה שאתה לא אוהב אותו, לא חשבתי שאתה שמאלני."
"אני לא שמאלני ולא ימני, אני בנאדם, והחרא הזה לא בנאדם. נכון שאני תמית הצבעתי 'מערך', אף פעם לא 'ליכות', אבל זה לא שייך. היית נותן לי אותו בידיים, הייתי עושה ממנו קאשקאוול."
"קח," אמרתי, והכנסתי את היד לכיס המעיל, הוצאתי את הארנק. "קח," אמרתי. משכתי את כפפת העור בפה, ספרתי כמה שטרות ונתתי לו. זה בשביל המראה, ובקשר לזה, הצבעתי על העיתון, יש לי משהו להציע לך.
74.
אחרי מלחמת ההתשה התחלתי לטוס על מיראז'ים. ב-73' הייתי בקבוצה הראשונה שבאה לשדה בבקעת הירח. זה היה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. אפשר לקרוא לה בשקט 'אֵם כל המלחמות', שלנו, אני מתכוון. במלחמה הזאת הפלתי ארבעה מטוסים. יחד עם ההוא של ששת הימים, זה חמישה. מלחמה מאוד קשה. כל רגע אתה שומע על מישהו שנהרג. בימים הראשונים פשוט לא יצאתי מהמטוס. גרתי בתוכו. היו כל הזמן קרבות אוויר. אתה יוצא מהמטוס לכמה דקות, מתדלקים אותו ואתה חוזר. קוראים לזה המראה מיידית. אתה יושב עם האוזניות ומחכה. פתאום אומרים לך: טראח, זנק! עשינו הרבה תיקולים וקרבות אוויר. זה לחיים או למוות. אתה רואה אותו יושב עליך ויורה. מי שמנצח הוא מי שיותר קר רוח ומחושב. הרבה פעמים אתה מפטרל-מפטרל-מפטרל, גומר את הדלק וחוזר הביתה, כמו מונית. פתאום אתה שומע את המילה "למפגש". כשאתה שומע את המילה הזאת, כל האדרנלין קופץ לך למוח. ברגע שראיתי מטוס אויב מולי, הייתי הופך קר רוח לחלוטין. כאילו זה לא הייתי אני. יעני, רובוט, או טייס אוטומטי. כאן צריך להפעיל את מה שלמדת.
מישהו ישב לי על הזנב ולא הזהירו אותי. וכשהתריעו, הוא כבר ישב מאחוריי על הזנב וירה. הפלתי אותו. עשיתי לו תרגיל התחמקות פראי במיוחד. פשוט העברתי אותו קדימה והפלתי אותו. זה היה קטע קשה מאוד, כי הפלתי אותו מקרוב נורא. מטרים ספורים מאחוריו הייתי, כשיריתי עליו אש. משכתי חזק לחמוק מתוך ההתפוצצות. כשמטוס מתפוצץ, זו פטריית אש ענקית. בתוך האד שעלה ממנו לא היה חמצן. המנוע כבה לי. באותו רגע אמרתי לעצמי: עכשיו תשכח מן המלחמות, אתה תחזור להיות טייס ניסוי. המלחמות הספיקו לי.
הייתי כמה שנים טובות טייס ניסוי, ועשיתי את כל הניסויים של ה"כפיר", כולל כיבוי מנוע והגבהות באוויר, שזה ניסוי נורא מסוכן, כי זה מנוע אחד, ואם הוא לא יניע לך, אתה בצרות. עשיתי בשקט את כל התרגולת של התנעת מנוע מחדש, והוא ונדלק. המנוע תפס. זה היה במצרים, באזור של הדלתא פחות או יותר, וכדי לחזור היינו צריכים לטוס מעל הים, כדי לא לעבור מעל הארמייה השנייה שהיתה שם, באזור התעלה. אבל לא היה לי שום צ'אנס, כי לא היה לי דלק. נשארתי בגובה נמוך, טסתי לכיוון רפידים ועברתי מתחת לחוטי חשמל. נזכרתי בתקופה שהייתי טייס ריסוס. כמה זמן עבר מאז. אלף שנים, בטח. אם אתה טס נמוך לא רואים אותך, כשכבר מגלים אותך, זה בה להם בהפתעה. אני מתכוון, עולים עליך כשזה כבר מאוחר. מבחינת האופק לא רואים ולא שומעים את הרעש שלך. אתה בא להם מהר וחומק. רגע כאן, אחר כך איננו.
טסתי ממש מטרים ספורים מן הקרקע. כשהייתי רואה מישהו בא מולי, נגיד הייתי מתקרב לאיזו יחידת אויב, הייתי יורה עליה. מבלי לפגוע, רק יורה, כדי להרחיק. פה ושם גם ירו עלי, אבל זה לא היה רציני. וכשהגעתי לאזור ביר גפגפה, ה"כפיר" נהיה דאון. כבה לי המנוע. אפס דלק. נחתתי שם על המסלול. יצרתי איתם קשר עין, כי נחתתי נגד הכיוון. חשבתי לעצמי, אני אבוא. אם אראה מישהו ממריא מולי והולך להתנגש בי, אני אקח הצידה; אבל זה לא קרה. אף אחד לא המריא, אף אחד לא נחת. האמת, אני גאה על זה עד היום, שאני אחד מאבות ה"כפיר".
75.
ארבע פעמים העבירו את עמיר מכלא לכלא תחת אבטחה כבדה. ארבע פעמים שבהן יכולתי לחסל אותו ולא עשיתי את זה. אני נוטה לרבוץ במקומי ולא לפעול. זה היה בערך שנה אחרי הרצח, אבל אז עוד לא נפל לי האסימון. עוד לא הייתי מוכן להתביית על המטרה ולהפגיז. בהתחלה הוא היה בכלא באר שבע, אחרי זה העבירו את האדון לתא מבודד בכלא השרון. אחר כך הוא חזר שוב לבאר שבע, לתא שמור ובו מצלמות טלוויזיה במעגל סגור גם בשירותים ובמקלחת. עמיר כבר הצליח להתחכם ולכסות אותן בבגדיו. לתא השמור שלו בבאר שבע היתה צמודה חצר טיולים קטנה. גם זה לא היה טוב. בכלל, במקום להוציא אותו להורג, אולי ייתנו לו איזו סוויטה ב"הילטון" תל אביב, על הגבעה, מול הים. יש בריזה. לעזאזל, למה אני תמיד מתעורר מאוחר.
בכלא "אוהלי קידר" שבבאר שבע האגףנקרא על שמו של הדייר היחיד בו, יגאל עמיר. התא – שלושה מטרים על שלושה מטרים, כולל שירותים ומקלחת. החצר – פרטית. הרוצח רשאי לטייל בה בין ארבע לשש שעות בכל יום. הביקורים – אחת לשבוע, ורק בתוך חדר המעצר שלו. הטלפון – אין טלכארד כמו לכל האסירים, רק שעתיים ביום מותר לו להתקשר לקווים קבועים ומאובטחים. סדר היום – מתחיל בשש בבוקר ונגמר בעשר בלילה.
עמיר הציק והציק למערכת המשפט ולבסוף ב-2003 הועבר לכלא איילון. להיות קרוב יותר לג'חנון של אמא. בחלומי אני רואה אותי נוסע על אופנוע וכמו בסרטי אקשן זולים משתלט על השיירה הנוסעת, אפילו במחיר חיי אדם, ויורה בעמיר מקרוב שלוש יריות כשהוא מחייך אלי, ואחר כך מבצע וידוא הריגה ויורה עוד שלוש יריות. החיוך של עמיר נותר נסוך על פניו. בחלום אחר אני רואה עצמי ניצב על גבעה רחוקה כשרובה צלפים ביד, וממש לפני שהשיירה מגיעה אל כלא איילון, אני דורך את הנשק, סוחט את ההדק ויורה פעמיים. ראשו של עמיר המציץ מן המושב האחורי, ניתז לאחור.
בכלא איילון כבר מותר היה ליגאל שלנו לדבר שלוש שעות בטלפון ביום כמו נערה מתבגרת, עד שהתברר שהחברים הטלפוניים של יגאל הם נעם ואלישבע פדרמן מ"כך" – אנשים מתונים שבוודאי ניהלו איתו שיחות חולין על מזג האוויר ועל פרשת השבוע. רשות הדיבור בטלפון התקצרה משלוש שעות לעשרים דקות. שנים חלפו מאז הרצח, כמה שנים מאז שהתחלתי להרהר בהתנקשות אפשרית בחייו של יגאל עמיר. שנים של לחכות להזדמנות. בתוך כלא איילון העבירו את עמיר לחדר מרווח יותר. למה לא. קודם ישב בחדר איש המאפיה הרוסית ויקטור לרמן. אין ספק, זה סטאטוס. מדובר באחד התאים המרווחים והחדישים ביותר של שירות בתי הסוהר. אני יודע בדיוק את מיקומו. ולאיזה תא מחורבן הם ישליכו אותי?
76.
שלשום בלילה פגשתי את סולי בחירבה הקטנה שלו. ישבנו בחוץ על כיסאות הפלסטיק ותכננו את המשימה. קניתי שני בקבוקי בירה. הוא לגם וסיפר באנגלית שלו עם המבטא הספרדי איך הוא סחב את אבא שלו מת בידיים בגיל ארבע עשרה מהמעלית עד הבית, כשאמא שלו צורחת כל הזמן ברקע מאחוריו. "איי הב דה סיים סיקנסס דט הי הד. היי בלאד פרשר. מאתיים. באט הי דידנט טייק דה פילז דט איי הב טו דיי. איי טייק סבנטין פילז אה דיי. אין דה מורנינג". אבא שלו קרס מלחץ דם גבוה. הריאות התמלאו במים. הוא זוכר איך העיניים יצאו מחוריהן ממש, הוא זוכר איך הקצף יצא מהפה והנזלת מן האף. הגוף ניקה את עצמו מכל הליחות והנוזלים. מחזה איום. לא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי כשהוא סיפר את זה. שרוע במטבח הקטן שבו אכלנו כל החיים ואמא שלי צועקת, "הוא מת, הוא מת, מאיר תעשה משהו, אבא שלנו מת. מה אתה עומד שם".
עברתי עם סולי על פרטי התוכנית, והוא נשמע נלהב עוד יותר ממני. פתאום יש טעם לחיים האלה. אנחנו לא עכברים קטנים.
בדרך הביתה ניגשתי לאופנוע. רכסתי את המעיל, חבשתי את הקסדה ולבשתי את הכפפות. פתאום הרגשתי דקירה חזקה בחזה בצד שמאל ויד שמאל שלי כולה מהכתף ועד האצבעות משכה למטה. אפילו להרים את האופנוע מהג'ק לא היה לי כוח. אמרתי לעצמי תכף זה יעבור, תכף זה יעבור; אבל הלב הבוגדני המשיך לפעום במרץ וכוסיתי זיעה קרה. רק לא למות עכשיו, אמרתי לעצמי, רק לא למות עכשיו, לפני שסיימתי את המשימה. איכשהו הצלחתי להדליק את האופנוע בלחיצה על הסטארטר, להעפיל על גבי המושב ולנסוע כמעט את כל בן יהודה, עד שברמזור של ירמיהו קרסתי. פשוט ככה. עמדתי ברמזור ולפני שנתתי גז מצאתי את עצמי על הרצפה והאופנוע עלי. היה קשה לנשום. אני מת פה, חשבתי. אם אני לא מת בעוד דקה שתיים תעבור פה מכונית ותעיף אותי. היה נדמה לי שאני נרדם. עכשיו כאבה לי מאוד גם הלסת. הרגשתי כאילו הוציאו לי את הלב ושמו אותו חי ופועם על הכביש, והמוח כאילו חתכו אותו בסכין חדה. אני נרדם, אמרתי לעצמי, אתה ישן. אנחנו פוטרים אותך מכל עניין ודבר. כל מה שעשינו עשינו רק לכבודך. ואז, לא יודע מאיפה, הטייס האוטומטי שבי ניעור. אנוכי הרובוט. קמתי, כאילו זה לא אני קם. הרמתי את האופנוע, כאילו לא אני הוא זה שמרים אותו. התנעתי בלי לחשוב, כאילו הפנטו אותי. ונסעתי זקוף כולי על המושב עד הבית. בבית קרסתי לתוך המיטה הזוגית. חנה כבר ישנה. שמעתי את נחירותיה הקלות. נשימות נעימות כל כך של מישהו חי. מישהו שמנהל שגרת חיים. כיסיתי עצמי בשמיכה עד מעל הראש ורציתי להיעלם שם, ואז נרדמתי כמו תינוק.
77.
אני הייתי כל השנים טייס הפרויקט הראשי של ה"כפיר". הייתי בצוות המתכננים של המטוס כבר ב-68'. אז קראו לזה טכנולוג. זה היה מיראז' דו-מושבי, שאמרו נשתיל לתוכו מנוע אמריקאי, אותו מנוע שיש בפנטום, ואז נעשה עליו כמה טיסות ניסוי, כדי לראות אם הרעיון הזה כדאי. במשך כל התקופה הזאת עבדתי עשרים שעות ביום. עשיתי טיסות ניסוי רגילות, וגם הייתי בצוות התכנון של המטוס הזה. פיתחנו את ה"כפיר" בגלל האמברגו הצרפתי. ככה זה. בלחץ אתה עובד הכי טוב. שנה ויותר ליוויתי את העבודה על המטוס בהאנגר הצבאי. כל פח במטוס הזה אנימכיר. זה מטוס עם מנוע חזק יותר מהמיראז', ובדגמים המאוחרים של ה"כפיר" הרכיבולו כנפיים קדמיות, כנפי ברווז. הוא יותר כבד. יש לו יכולת נשיאה גדולה יותר מזו של המיראז' ולטווחים רחוקים יותר. מערכות נשק מאוד משוכללות ומורכבות הורכבו על המטוס הזה: תותחים, פצצות ופצצות חכמות שמתבייתות. שתים-עשרה שנה הייתי בסיפור הזה. בפיתוחים של המטוס. ה"כפיר" הוא מטוס מעולה, ועל זה שהוא תוצרת ישראל אני עוד יותר גאה. אילו היה לי ילד, הייתי קורא לו כפיר, אבל אני משוכנע שחנה בוודאי היתה מחליטה על שם אחר. הוא השתתף לראשונה במלחמת לבנון ב-82'.
ב-71' יצאתי לקורס שנה בחיל האוויר האמריקאי. קורס של טייסי ניסוי ואסטרונאוטים. זה היה ב"אדוארדס", מקום מאוד יוקרתי. טסתי שם על המון מטוסים. בכלל, תמיד שאפתי לטוס על כמה שיותר כלים. ממטוסים קטנים ואפילו מסוקים ועד מטוסי תובלה. סקאיהוקים, מטאורים, מיראז'ים, כל מה שהיה, כולל פוגות ומטוסי תובלה – החל מדקוטה ונורד וכלה בכל סוגי הבואינגים למיניהם. רציתי להתפתח בכל הכיוונים. הייתי טייס ניסוי אמיתי. טסתי בין היתר בארצות הברית על אף-104, שהוא מטוס מיוחד. טסתי גם על הגלקסי, סי 5, שזה צ'וּפר. זה המטוס הכי גדול בעולם. יותר גדול מג'מבו. מפלצת. זו היתה שנה מדהימה. כשחיל האוויר עמד לקנות אף-15 בשנות השבעים, הם התלבטו אם לקנות אף-15 או אף-14, הייתי שם כדי להחליט – אף-15. חד-משמעית. עדיין היו רק אבטיפוסים. לא היה ייצור סדרתי. אחר כך טסתי גם על אף- 16. בקו ישר ה"כפיר" היה מהיר מן האֶפים. הגעתי איתו ל-2.4 מאך. כמעט פי שניים וחצי ממהירות הקול. מבחינת כושר תמרון, האף-16 עדיף עליו.
ב-82' כבר הייתי די זקן, אבל השתתפתי במלחמה. חשבון פשוט. מ-54' עד 82'. עשרים ושמונה שנות טיסה. אז לא חלמתי שיבוא יום שאצטרך לפרוש.
78.
אבא שלי המנוח תמיד היה קם מוקדם. בארבע וחצי לפנות בוקר הוא כבר היה על הרגליים. לובש בגדים קלים, רוחץ פנים, מתגלח מול המראה ועושה התעמלות על השטיח הקטן בסלון: אחת שתיים פתח רגליים, שלוש ארבע כיפוף לימין כיפוף לשמאל והרפיה. הוא היה עושה הכול בשקט כדי לא להעיר אותי ואת אמא. אחר כך הוא היה נשכב על הרצפה בפישוט איברים, שולח את ידו הארוכה והשעירה לשידה הסמוכה ולוקח תנ"ך כיס. בכל יום הוא היה קורא בו פרק אחד. כך היה קורא: תורה, נביאים, כתובים. כל יום פרק. כשהיה מגיע לסוף, היה חוזר מייד מהתחלה. זה הפך אותו בקיא בתנ"ך. הוא ידע בעל פה פרקים שלמים. הוא היה מן החילונים הפנאטיים ההם של פעם, שידעו את התנ"ך והכירו את ארץ ישראל, אהבו את בן גוריון ושנאו את הגלותיות.
אחר כך היה לוקח שקית וכובע, למרות שבשעות האלה כמעט לא היתה שמש, והולך לרחוץ בים. הוא היה שוחה עד המזח, יוצא, מתקלח וחוזר הביתה. הכול כל כך בשקט, שלא היית שומע אותו. אחר כך הוא היה מתלבש יפה, אלגנטי. למרות שלא היית לנו לירה על התחת בבית, הוא תמיד נראה מיליון דולר. גם אמא. אף פעם לא הרגשת שחסר. חשבת שהוא סגן מנהל או מורשה חתימה באיזה בנק, וכולו היה לו מפעל לייצור סודה בבקבוקים סמוך לרמת גן. מקצוע שלא קיים יותר בעולם. הוא היה זה שמפעיל את המכונות, הוא היה זה שממלא את הסודה בסיפולוקסים, הוא היה זה שסוחב ונוסע ועושה את הקו – הוא היה הכול. היו לו גם שני עוזרים צעירים שתמיד הסתובבו בגופייה, או בלי חולצה, ושביחד היתה להם מנת משכל של שני בלוני גז. קצת התביישתי במקצוע שלו. תמיד חשבתי לעצמי איך לעזאזל יש לו כוח לעשות את כל הפעילויות האלה לפני העבודה. רק לחשוב על זה שיש לך סדר יום לפני הסדר-יום, יכול להוציא מהדעת. אבל בעצם גם אני כזה. הייתי שנים סוס-עבודה. עשרים שעות יכולתי לעבוד בלי לראות את חנה ואת הבית.
למרות שהוא השתדל מאוד לא להעיר את אמא ואותי – בני כבר לא היה בבית – לעתים הייתי מתעורר, קם ונעמד מאחורי המַבְדֶלֶתומביט בו כשהוא היה מתעמל. להודות על האמת, זה היה מחזה די מגוחך. הייתי מחייך, ואם הייתי עייף מאוד, הייתי חוזר למיטה ונרדם כמו תינוק. לפעמים הייתי חושף את עצמי. קוּקוּ. הייתי אומר מאחורי המַבְדֶלֶתוהוא היה נבהל קצת, מפסיק את התרגולת ומתיישב בפישוק רגליים שעירות.
יום אחד הוא אמר לי: "בוא, בוא לכאן, מה אתה עומד שם כמו איזה ישיבע בוחער בשימרס עיניים." קרבתי אליו, ומשום מה התיישבתי באופן ספונטני בין רגליו הארוכות כמו ילד קטן. הייתי כבר בן ארבע-עשרה וקצת, הרבה אחרי בר מצווה. זה הגיל שבו אתה לאט לאט נפרד מההורים והופך עצמאי. קצת התביישתי על האופן הטבעי שבו פשוט התיישבתי בין שתי רגליו הארוכות של אבא. אמרתי לו: "אבא, למה אתה מתעורר כל כך מוקדם כל יום ומתעמל והולך לים, ואיך יש לך כוח לעבוד אחר כך?"
זה הטריד אותי. זה נראה קרתני ומסוגף.
"אני?" הוא אמר, קצת מופתע מן השאלה, "אני מאיר'קה, שייך למניין וסיקין."
"מה זה?" שאלתי.
"אווו," הוא אמר ופיו התעגל כמו ביצה, "זה המניין הראשון לתפילת שחרית. זה שאומר קריאת שמע עם הנץ החמה, בדיוק עם עלות השמש."
"אבא, אבל אתה בכלל לא מתפלל, אתה עושה התעמלות."
"זאת התפילה שלי." הוא חתם. שתק, ואחר כך הוסיף: "סבא שלך, אבי, התייתם בערך בגיל שלוש-עשרה, עוד בעיר לודז' בפולין. אבא שלי היה לוקח אותי מגיל שלוש למניין ותיקין, או כמו שהאשכנזים קוראים לו מניין וסיקין. בעשר שנותיי, מגיל שלוש עד שלוש-עשרה, התרגלתי לקום בשעה כזאת, שעת שופט עולם. אתה רואה את זיו התבל, גם אם אתה נמצא בעיר מפויחת ומזוהמת ולא בכפר. זה מעורר בך הוד. חיים של כבוד. וכמו שאומרים, גירסא דינקותא אין זונחים. זה חקוק בך. דתי גדול אני לא, כפי שאתה כבר יודע. מאז שהצורר שחיק עצמותיו טבח בנו בהמונים וכל המשפחה של אמא ושלי נספתה באסון, אין בי אמונה כלל ויש בי הרבה כעס. אבל לקום מוקדם, זה חייבים. השעון שבי מעורר אותי. אין מה לעשות. במקום להתפלל אני עושה התעמלות וקורא פרק בתנ"ך. בדיוק היום אני עומד בפרק האחרון העוסק בשמשון", והוא ציטט בעל פה מבלי לפתוח את הספר, כמו חתני התנ"ך ביום העצמאות: "ויקרא שמשון אל אדוני ויאמר, אדוני אלוהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוהים ואינקמה נקם-אחת משתי עיניי מפלשתים. וילפות שמשון את-שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם וייסמך עליהם אחד בימינו ואחד בשמאלו. ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים ויט בכוח וייפול הבית על הסרנים ועל-כל-העם אשר-בו. ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו. ויירדו אחיו וכל-בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו. והוא שפט את ישראל עשרים שנה."
הקשבתי לו. כבר אז היא נעמה לי כל כך – העברית הזאת של התנ"ך. הרגשתי שהיא שלי ורק שלי. משפטים כל כך קדומים, פסוקים, ואני הרגשתי קרוב אליהם. עם זאת, כשהם באו מפי אבא היה בזה משהו מגוחך, ולא יכולתי שלא לחוש קצת בוז לאיש הזה שהוא אבי. כל הפאתוס הזה. תמיד הרגשתי שאני הכי צודק, הכי חכם והכי חזק במשפחה הקטנה שלנו.
"תגיד מאיר'קה", הוא אמר. חשתי אינטימיות גדולה וזה הרתיע אותי. מעולם לא שוחחתי כך עם אבי לפני כן, "נגיד שהייתי עושה מעשה איום ונורא. מהו המעשה הגרוע ביותר שהייתי עושה ולא היית אתה כבן יכול לסלוח לי עליו?"
שתקתי. לא ציפיתי לשאלה כזאת. לרגע חשבתי ואז יריתי. "אם תבגוד אי פעם באמא," הקול שלי נשמע מאיים וקצת שבור, לא הבנתי בכלל מאיפה הוא יוצא לי, "אז אני לא אסלח לך לעולם, לעולם." הוא השתתק. כנראה לא ציפה כלל לתגובה מעין זו. הוא הביט בי ואחר כך שם את כף ידו תחת הסנטר, כאילו הרהר במה שאמרתי זה עתה. הייתי נבוך לגמרי והסמקתי. הייתי חייב להגיד משהו, אז שאלתי: "ואתה אבא, על איזה מעשה נורא לא היית סולח לי, אם הייתי עושה אותו?"
"אם היית בוגד במולדת," אמר אבא שלי במלוא הרצינות כשהוא מדגיש כל מילה ומילה, "אם היית בוגד במולדת, לא הייתי סולח לך לעולם."
79.
יותר לא רק שאני לא בא לשיר עם ליצני השלום ליד האנדרטה, אני גם לא שם פרחים בימי שישי על הגלעד של רבין בכיכר. נמאס לי מכל הנוסטלגיה הזאת. אבל אתמול עצרתי שם עם האופנוע וירדתי להביט באבנים השחורות, אחרי שלא הייתי שם כבר הרבה זמן. הסרתי את הקסדה והכפפות ושמתי אותן תחת למושב. הורדתי את המעיל ותליתי אותו על המראה. עמדתי שם מול הגלעד לזכרו של רבין ורציתי לבכות. מסביב התנועה זרמה, החנויות היו פתוחות, אנשים חצו את הכביש על הזברה. המים זרמו במזרקות, פחי האשפה היו מלאים ניירות, ורק אצלי החיים נעצרו. עמדתי שם שמוט כתפיים ומבויש. רציתי לבכות ולא יכולתי. לפתע שמעתי מאחורי, "פססססט, היי, פסססט, פסססט, כן אתה, אני מדבר אליך." מאחוריי, סמוך לרמזור עמד בחור צעיר וחסון שהיה נראה כמו איש שב"כ. באוזן היתה לו אוזנייה עם חוט מסולסל, במותן אקדח. הוא לעס מסטיק בנונשלנטיות. היתה לו בלורית שטנית וחליפת ספארי. "אפשר לדבר איתך, שנייה?" הוא שאל את זה כמו שחקן קולנוע של פעם, ככה בפה חצי סגור.
"איתי?" שאלתי. לא הייתי משוכנע שהוא מתכוון אלי.
"כן איתך, אלא עם מי?"
"אני מכיר אותך?" שאלתי
"תכף תכיר," הוא אמר, "קוראים לי ניראל לוי ואני רוצה להחליף איתך כמה מילים."
"אין לי מה לומר לך." זה הסריח לי ורציתי להיפטר ממנו.
"אבל לי יש מה לומר לך, בוא נשב פה ממול ב'פנסו ביס', אני אזמין אותך לקפה ובורקס. אל תפחד, אני לא נושך."
חציתי איתו את הכביש. השירות ב'פנסו ביס' – עצמאי. הוא חזר עם מגש עם שני בורקס תורכי עם ביצה ושני קפה הפוך. "בתיאבון," אמר, קרע שתי שקיות סוכר בבת אחת במיומנות, הצמיד אותן זו אל זו ושפך במהירות את התכולה האבקתית לתוך הקצף הלבן. לא היה לי תיאבון בכלל, ורק מראה הקפה עשה לי צרבת. שיחקתי קצת בכפית. הוא משך זמן. פיו התמלא בבורקס תורכי עם ביצה.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
הוא מחה את פיו במפית מהדיספנסר, רכן מעל לספל הקפה ואמר בלחש: "תראה, אני שייך 'לפורום הסודי להתנקשות בחיי יגאל עמיר', ואתה עם התוכניות סוליקו האלה שלך הורס לנו עבודה של שנים."
"אתה מה?" שאלתי
"תגיד, אתה חירש? לא הבנת אותי?" הוא לחש, "קיים פורום סודי מזה שבע שנים שנשבע לרצוח את יגאל עמיר. יש לנו אנשים בכל מקום, בכלא שהוא ישב, בכלא שהוא יושב עכשיו, באזור המגורים של הוריו, בשב"כ, בחלונות הגבוהים. אנחנו עוקבים אחרי שני האחים, יגאל וחגי, וגם אחרי קרובי משפחה רחוקים וקרובים. יש לנו ציוד משוכלל ונשק."
"אתה דיברת עם שרון, שרון מחנות 'עולם הנשק' שלח אותך. אתה מנסה לעבוד עלי. תיאמתם שניכם משהו."
"לא מכיר שום שרון מחנוּת 'עולם הנשק'. מי זה בכלל?"
"רגע, נגיד שאתה באמת שייך לפורום הזה שאתה מדבר עליו, אז למה לעזאזל אתם לא מתנקשים ביגאל עמיר? בתור ארגון שקיים כל כך הרבה זמן אתם כישלון קולוסאלי. מה הבעיה לגמור בנאדם?"
"כמה פעמים ניסו לרצוח את היטלר, תגיד לי, אה?"
"זה בכלל לא אותו דבר."
"ואת קסטרו?"
"המדינה נעשתה בית משוגעים. אתה באמת חושב שאני אאמין לך שאתה שייך לאיזשהו פורום סודי, גילדה, מחתרת או כת?"
"אתה יכול להאמין במה שאתה רוצה. אנחנו לא ניתן לך לקלקל לנו שום דבר, ואנחנו יודעים עליך הרבה."
"איך קוראים לאשתי?"
"חנה."
נשארתי פעור-פה.
"איך קוראים לאשת אחי?"
"צילה, והילדים שלה עדי וסער, ואח שלך בני מת מסרטן בריאות ויש לך חשבון פתוח איתו. לפני כארבע שנים הפסקת לטוס ואתה מתגעגע ואין לך ילדים, ומאז שרבין נרצח אתה חושב שנגמרה לך המדינה, כך שאתה דפוק בכל המישורים: המשפחתי, המקצועי והלאומי. יפה. אתה בדיוק הטיפוס הקלאסי שיכול לקלקל לכולנו את המשימה החשובה. אני אומר לך תרד מזה. אתה רוצה, אני יכול לנסות להכניס אותך שתהיה אחד משלנו. אני לא מבטיח כלום, אבל אני מוכן לנסות".
"קדחת. אני לא כורת איתך שום ברית, ואני לא יודע מה אתה רוצה ומאיפה אתה יודע את כל הפרטים האלה עלי".
"לא תרצה לחבור אלינו. אנחנו נצטרך לעצור אותך בכל דרך אפשרית?"
"רגע, זה איוּם?"
"לא אמרתי." הוא ליקק עכשיו את הכפית וגירד את תחתית הקצף שבספל. "לא אמרתי." הוא חזר וחייך חיוך רב משמעות, לעגני, מדושן עונג, כמו הרוצח.
"אז אולי תסביר לי, מר שושו ניראל היקר, איך זה שעד עכשיו לא רצחתם את יגאל עמיר?"
"בוא נגיד שאנחנו יודעים לעשות את זה מושלם ומחכים להזדמנות. מלבד זה, יש לנו גם אויבים. אבל בנוגע לזה אני לא אוכל להוסיף."
"ואללה יופי. מאיפה ידעת עלי את הפרטים הביוגרפיים?"
"בוא נגיד שציפור קטנה לחשה לי. עכשיו אני קם מהכיסא בזהירות והולך לשלם את החשבון בקופה. אתה תישאר כאן לשבת עוד כמה דקות, אם בא לך תרד על הקפה והבורקס." חשתי קבס מטפס בגרוני. "אחרי שאשלם, אצא מן החנות, אפנה ימינה לכיוון צפון, ואתה לא תקרא לי, ותתייחס לפגישה בינינו כאילו מעולם לא התקיימה. אתה תקום, תחצה את הכביש ותחזור לחייך הרגילים. מקובל?"
"מקובל," אמרתי ונשארתי לבד, בוהה בכיסא הריק שלמולי. הורדתי את הראש אל המגש ומשהרמתי אותו ישב למולי אדם אחר. דומה לזה שראיתי לפני רגע, אבל בשחור. אוזנייה באוזן ואקדח במותן, שיער פחם וחליפת ספארי. הוא היה כהה עור וענק. שפשף את מרפקיו ושאל: "מה הוא אמר לך?"
"מי?"
"אל תיתמם. זה שדיברת איתו עכשיו."
"מי אתה, לעזאזל?"
"נעים מאוד," הוא הגיש לי את ידו מעבר לשולחן, מעל למגש עם הבורקס והקפה. זאת היתה כף יד חומה, גדולה ועבה כשל פועל. "אני שייך ל'ליגה להגנה ולשמירה על יגאל עמיר'".
זהו זה. המדינה נעשתה בית משוגעים. אולי תמיד היתה. כל שני אנשים פה יורדים למחתרת, מאגדים אגודות סודיות, פותחים גרילה דמיקולו. זה אנחנו. אנחנו מתים על משחקי המלחמה הקטנים האלה, המוסד, השב"כ, המבצעים, הבחירות, מאבקי הכוח הפוליטיים-צבאיים, העמותות החבויות. עם של שושואיסטים. פעם שמעתי איזה קומיקאי אומר שאנחנו עם בחירה לא כי אנחנו מובחרים, אלא מפני שאנחנו אוהבים כל כך בחירות ובחישות והתאגדויות שמתחת לפני השטח, שאחר כך תילמדנה בספרי היסטוריה במלוא חומרת הסבר. אבל סוף לסיפור. זה נגמר. אני שם לזה סוף.
ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.
הרביניסט האחרון (א) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673
הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171
הרביניסט האחרון (ג) – רומן.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969
הרביניסט האחרון (ד) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070
הרביניסט האחרון (ה) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126
הרביניסט האחרון (ו) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231
הרביניסט האחרון (ז) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14351#post14351
הרביניסט האחרון (ח) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14526&blogID=171
הרביניסט האחרון (ט) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14806#post14806
הרביניסט האחרון (י) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14824#post14824
הרביניסט האחרון (יא) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14860#post14860
רני, אתה רוצה להרוג אותי? זה הסוף?
טוב, הלכתי חזרתי נרגעתי. זה באמת הסוף?
אם כן, מתוחכם והזוי. צריכה לישון על זה לילה.
איך שלא יהיה, תודה ענקית. מחכה מאד לאחרים שלך.
ושוב לא חזרת אלי בעניין כמה אני צריכה לשלוח לך. נראה לי שיותר פשוט לקבל ממך תשובה כאן. בעצם צריך גם כתובת…
איריס, יש עוד חלק אחד. זה לא הסוף. את הספר שלי שלחתי לך ושלחתי לכל מי שביקש. הוא צריך להגיע בימים הקרובים אם לא יהיו שיבושים. הכתובת שלי היא "חובבי ציון 15, תל אביב".
שבוע נפלא. רני.
אה, כמה לשלוח? 35 שקל. תודה רבה. רני
פרקים חזקים מאוד וכתובים נפלא אהבתי במיוחד את הפרק המתאר את בני האח של מאיר והפועלים השחורים ביום חלוקת המשכורות העלובות- פרק מכמיר לב
אהבתי את המפגש עם הנהג מונית הבולגרי העילג -כל אחד וטרופו כל אחד ואומללותו בתוך המדינה ומחוצה לה.
חזקות במיוחד שורות הסיום של חלק זה בהן בולט תאטרון האבסורד במלוא גיחוכו
מאוד מרגש רני מחכה להמשך
רבין בעיניו של מאיר הוא סמל של טוהר נעורים שנגוז הן מחייו הפרטיים והן מחיי המדינה
חנה, ניתחת זאת לעילא כדרכך ב"איזמל כירורג הספרות שלך". סליחה שאני יוצר סמיכויות מופרעות, אבל אני תחת השפעתו של אבי אליאס ושיריו הייחודיים והחזקים, כי קראתי כעת כמה מהם. תודה-תודה על הכול. רני.