בננות - בלוגים / רן יגיל / הסוודר והחמור
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

הסוודר והחמור

הסוודר והחמור

 

לזכר סבי, משה חורגל – שחקן

 

בערבים היה יוצא לטיול בן עשרים דקות. הרופאים ציוו עליו, בגלל הלב. בתחילת החורף היה כבר קריר לשק עצמות שכמותו, ובשל כך היה לובש סוודר, צעקני משהו. תמיד תלוי היה, קיץ וחורף, על קולב סמוך לדלת הכניסה.

   עשרים שנה לפני כן עזב את "המטאטא" בשל סכסוך, הוא היה בן חמישים. אשתו, פְרוּמָה, אמרה לו, "לך תבקש עבודה כשחקן ב"קאמרי" אצל פֶּפּוֹ." הוא פחד מפני דחייה. פחד שיאמרו לו: אין אצלנו מקום, ומלבד זאת אתה כבר מבוגר. התיאטרון צריך דם חדש שיזרום בעורקיו.

   "לך לפֶּפּוֹ," אמרה פרומה.

   "אבל אני פוחד שידחו אותי," אמר, "אני הרי בא מהאסכולה של סטניסלבסקי ופפו הוא בכלל חניכו של תיאטרון הניכור למקס ריינהרדט."

   "לך לפפו. עם גאווה אי אפשר לקנות במכולת, ועם ביקורות תיאטרון טובות של ד"ר גמזו עוטפים שבוע אחר כך דגי שבת."

   בסוף היא הלכה לפפו. היא באה אליו וסיפרה לו הכול. הוא ישב בחליפה שחורה מהודרת והביט בה בחיוך ממזרי, כשהוא שומע אותה עד הסוף. אחר כך קם משולחן הכתיבה שלו, פרש את ידיו לצדדים כמו עטלף ואמר, "בשבילו, בשביל משה, כל הדלתות פתוחות – אַנְטְרֶה."

   הוא נכנס ל"קאמרי" ואומנם קיבל שם בעיקר תפקידים קטנים, אבל את מה שנתנו לו השתדל לעשות היטב. הוא הפסיק עם האלתורים בנוסח התיאטרון הסאטירי והבידור הקל ונצמד לטקסט. לא היה לו כל כוונה לתקן את איבסן, צ"כוב, או אלתרמן. אבל פעם אחת העלו את "אֶלֶקְטְרָה" לאווריפידס בתרגומו של דן מירון ובבימויו של גרשון פלוטקין. אורנה פורת שיחקה את אלקטרה, אורי לוי את אוֹרֶסְטֶס והוא את האומן הזקן של אַגַמֶמְנוֹן.

   המחזה הוצג בחורף. לפני הופעתו על הבמה היה צריך לטפס על הר. ובכן אפוא כיצד מטפסים על הר ב"קאמרי"? מתחת לבמה יש מרתף, שם העמידו מדרגות עץ שבהן היה עולה למעלה. במרתף החשוך שרר קור כלבים. הוא רצה לבקש מהנהלת התיאטרון שתציב שם תנור, אך בכל ערב שכח. לבסוף כשכבר ביקש, התברר שאין נקודת חשמל במרתף. אמרו לו שיסדרו את העניין ובינתיים כמו הרבה דברים אחרים, הדבר נשכח. כיוון שההצגה התרחשה ביוון העתיקה, היה לבוש בגלימה תפורה מבד דק ובלא שרוולים, ובקור זה היה יושב ומחכה להופעתו.

   באותו ערב ישב במרתף החשוך ונזכר איך בערבי הקיץ היו אנשי היישוב העברי באים על חמורים להצגות של "המטאטא" מחוץ לעיר. בהצגה אחת, שהועלתה כתגובה על הספר הלבן, זלמן לביוש היה צריך לצעוק: "טקסי," ואז הרקוויזיטור היה דוחף לבמה חמור. בכל מקום שהגיעו אליו השיג הרקוויזיטור חמור אחר. ופעם אחת שכח הרקוויזיטור לצרף לחמור השָכוּר מעט חציר. מולה רודנסקי פתח בקבוק בירה ואמר: "מילא לא יאכל, אז לפחות ישתה." הוא נזכר איך אחז החמור בבקבוק הבירה ושתה את המשקה בהנאה בשפתיו השעירות והעגולות. משסיים, הרפו שפתיו מן הבקבוק וזה נפל ארצה והתנפץ.

   לא לחלום, לא לחלום עכשיו, הוא חשב לעצמו. קם ושפשף את ידיו. עליי להיות מוכן לַקְּיוּ כדי לעלות על הבמה. לא לחלום. אוף, איזה קור כאן. הוא חש טעם לוואי בפה.

   אחרי שהחמור שתה, עלו שחקני "המטאטא" על הבמה. הוא דיבר ורודנסקי עשה לו פרצופים. חשב שזה טבעי, רודנסקי תמיד מנסה לגנוב פוקוס. ואז הביט על זלמן לביוש, וזה עשה את אותם הפרצופים כמו רודנסקי. מה קורה פה? ולביוש עוד לחש לעברו: "חמור". הוא חשב שהם השתגעו לגמרי. הוא הסתובב לאחור וראה: חמור! החמור השיכור לא חיכה באותו ערב לרפליקה שלו והופיע על דעת עצמו על הבמה כסולן.

   החמור הזה עמד משתאה למולו. לבסוף שלח את לשונו הארוכה והעגלגלה והדביק לו ליקוק חם רווי אדי אלכוהול. הקהל פרץ בצחוק וגם הוא ושאר השחקנים. כולם צחקו בלי סוף, זה היה נהדר, ממש חגיגת קיץ.

   להתרכז, חשב לעצמו. עתה להתרכז, לא לחלום. עוד מעט מגיע הַקְּיוּ וצריך לטפס על ההר. כל כך קר כאן במרתף. הוא חיבק בזרועותיו את גופו המבוגר. חייבים להתרכז. הוא תפס את האַפְסָר של החמור ואמר: "בוא ידידי, טוב שבאת לקחתני". והקהל שוב פרץ בצחוק והוא איתם.

   "היכן הוא הזקן, האומֵן של אגממנון?" נשמעה קריאה מלמעלה. צריך לעלות הוא חשב, צריך לעלות. רק להתרכז. הוא טיפס על ההר והופיע על הבמה. על הבמה עמדה המקהלה היוונית ואורנה פורת – אלקטרה. הוא פנה לאלקטרה והתחיל לספר לה את אשר ראו עיניו. הוא דיבר אליה, ותוך כדי דיבור הבחין בזה שעיניה אינן כתמול שלשום. זיק ניצת בהן. הוא המשיך: "אַיֵּה, אַיֵּה היא הילדה בתו של אגממנון, שגידלתי פעם? כמה תלולה הדרך לביתה הזה," הוא התנשף והתנשף כהוראות הבמאי, "אף על פי כן, ברכיי הרופפות, גבי המקופל מזוקן, חייב אני – למען ידידים – חייב אני, זקן כְּמוּש פנים – להיות לכם אכזר. הו, בתי, הנה הגבירה המטרונית, אני רואה אותה לפני הבית."

   הוא נעצר אט אט בסמוך לאלקטרה ופרץ בבכי בשל התרגשות הפגישה, כפי שעשה ערב ערב. "טלה עוּל, שזה עתה נולד, שלחתי לך, מתחת לכבשה נטלתי, מעדר הכבשים המפוטמות." הוא המשיך לבכות בהתרגשות, "הנה הבאתי גם גבינות בסלסילות, כולן מעוטרות עלים, גם יין זה, נושן, של דיוניסוס, רקוח בבשמים, מועט, אך טוב למהול אותו בתוך משקה חלש ממנו. יישא נא מישהו את הדברים הביתה לאורחים. אני רוצה למחות בקרע גלימתי זה את דמעותיי."

   הוא הושיט את ידו לגלימה ומה ראו עיניו? הוא לבוש בסוודר אדום עם שרוולים וכפתורים כחולים נוצצים, בלב יוון העתיקה על אחת מגבעות אַרְגוֹס. רעד אחז בו. הוא שהחליט לחסל את האימפרוביזציות עם היכנסו ל"קאמרי", שאמר לעצמו שזה לא סאטירה, זה לא בידור, כאן אי אפשר להשתעשע עם הטקסט. זאת הזדמנות לשחק מחזות קלאסיים. הוא שכל כך רצה להוכיח לעצמו ולאחרים, עמד שם בסוודר האדום בעל הכפתורים הכחולים, כמו חמור שנקלע לנשף קיץ.

   בינתיים הופיעה על הבמה אורי לוי – אורסטס. היתה לו רפליקה כזאת: "שלום לך, זקן." מייד ראו עליו שהוא עומד להתפקע מצחוק. הוא פנה לאלקטרה, כשהוא מצביע על האומן ושאל כפי שכתוב בטקסט, "על מי ממרעייך, אלקטרה, נמנה הסריג, סליחה, השריד העתיק הזה?"

   הוא התבלבל. איזה אסון. אחרי הטעות הזאת כבר אי אפשר היה לעצור את הצחוק. אורסטס ואלקטרה פרצו בצחוק מתגלגל באמצע הסצינה הדרמטית ואיתם כל המקהלה היוונית. הוא ידע היטב שאם שחקן נדבק בצחוק, הוא חייב לצחוק, אחרת ההתאפקות תגרור צחוק מתגלגל, גדול ומידבק. וזה מה שקרה עכשיו. השחקנים ניסו להתאפק, אבל לא יכלו להירגע, והוא היה משותק. לא יכול היה להוריד מעליו את הסוודר, כאילו כפאו שֵד.

   בשורות הראשונות הוא שמע שמתלחשים, "שששששששששש," הוא שמע את המילים "סריג", "סוודר", "אפודה", "כחול", "אדום". הוא עמד שם נבוך כשפלונית הסבירה לאלמוני בחושך את פשר הצחוק. אחר כך כמו גל התפתח מין צחוק בשורות הראשונות, ולבסוף זה הגיע עד לאמצע האולם ואולי עד לסופו. הוא רצה שהבמה תבלע אותו ישר לתוך המרתף הקר והחשוך שממנו יצא. מרוב צחוק נאלץ מנהל ההצגה לסגור את המסך באמצע המערכה. זה קרה לו רק פעם אחת בחיים.          

 

16 תגובות

  1. אהלן, מה ניש?
    אוהבת את החום של הסיפורים שלך, אוהבת גם את החום האנושי, במקרה הזה מרגישים את הקשר לסבא. הלוואי עלי משפחת שחקנים, שחקנים נראים לי דמויות כאלה מדליקות, לא שגרתיות.
    אז תגיד, מאיפה יצא הסוודר הזה? היה לו קר והוא לבש אותו בלי לשים לב?

    • יודית, תודה על המחמאות. כן, בהחלט. הסוודר היה שם כי היה לו קר והוא מוזכר בתחילת הסיפור. הוא לבש אותו מוכנית ולכן זה לא צוין. אני שמח שהצטרפת כבלוגרית אלינו, ברוכה הבאה.

  2. נורא יפה רני.

  3. כמה יפה. סיפור אמיתי — ואני לא מתכוונת לכך שנלקח מהחיים. האנשים הם אנשים, התכונות, תגובות ותחושות מסתברים (מסתפרים…) מן הטקסט ולא "מצהירים" עליהם, זה כובש. הולכת ללבוש סוודר

    • יעל, תודה רבה לך על המחמאות. אני שמח שאהבת את הסיפור, ובאמת כמו שיידיש מידברת להבדיל משפות אחרות, כך הסיפור הקצר צריך להסתפר, אחרת זה עסק ביש. רני.

  4. רני
    נהדר. "ערב החמור" של "חלום לייל קיץ" מאחור, רוכב על הסבא שלך עליו השלום.
    סיפור שמתיך כמה עולמות תוכן לנרטיב אחד: האומן הארגוסי, הסבא התלאביבי – הכל מתאחד בקינת הגעגועים שלך.
    שבת שלום
    יהונדב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל