רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
הי רן,
קראתי בעניין ובעיון את מה שכתבת בעקבות צאת המהדורה המתורגמת מחדש של דבלינאים. אני מעריצה גדולה של ג'יימס ג'ויס ויש לי שתי הערות בנוגע למה שכתבת.
ראשית, אכן ג'ויס פונה כביכול פנימה אל נפש דמויותיו בסגנון ובתפיסה הנקראת 'זרם התודעה' שהיו בתחילת המאה העשרים חדשניים ביותר וג'ויס, כידוע, אף נחשב לאבי הזרם הזה, אבל דומני שג'ויס לא ראה בכניסה אל נפש דמויותיו "תחליף" לאירועים החיצוניים – אם תשים לב בסיפור אוולין (שהוא באמת מוכר לרבים) למשל, אוולין אכן אינה זזה ממקומה ליד החלון ורק בארבע או חמש השורות האחרונות של הסיפור יש התרחשות בזמן הווה, אבל אני איכשהו לא הייתי רואה את זה כוויתור על התרחשות "אמיתית" – ההתכנסות פנימה היא התכנסות לתודעתו של המספר/ת שדרכה ג'ויס "מדווח" בעצם את הסיפור. במילים אחרות, הפוקוס הוא לאו דווקא על רגשותיו או ה"סייקיק" של הדמות, אלא על דיווח סובייקטיבי שלה, בכוונת מכוון, של המאורעות והאירועים שמניעים את סיפורה. ברור מאליו שכשדמות מהרהרת בתוך תודעתה מתחייב מכך כל מה שהיווה אנטיתזה מרעישה לכתיבה הקלאסית שקדמה לזרם התודעה, כלומר מספר לא יודע כל, רק מה שרלוונטי לתודעת הדמות, ויתור על פרטי מידע רק משום שהדמות יודעת אותם ואין לה צורך לדווח עליהם, כתיבה אסוציאטיבית, ועוד ועוד, כבר אין בזה חדש.
עניין אחר, הנוגע לסיפא של המאמר שלך – הכל נכון ומדויק, הייתי אולי מוסיפה שג'ויס אמנם היה אולי פטריוט, כפי שכתבת, אבל נכון יותר 'פטריוט מפוכח' ומאוכזב וכואב שהעדיף להיות אוהב מולדתו מרחוק ובעיקר ממבקריה החריפים: הוא ראה בכנסיה את שורש כל הרע. בכל סיפוריו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, באופן בוטה או בין השורות, ג'ויס מבקר את השיתוק והחנק שכנסיה גרמה לאזרחי המדינה ואף גרמה בעקיפין לעוניים ולתחושת חוסר תוחלת. הסיפור אוולין הוא כמעט משל לשיתוק הזה – שיתוק ממית, חסר תקווה, שבגללו אבלין מוותרת על חיים חדשים לטובת "חובה קדושה" – השיתוק שהכנסייה כופה על מאמיניה. דימויי הכנסייה והביקורת עליה שזורים בסיפור בכמה וכמה אופנים. אפשר אולי לומר שיחסו של ג'ויס לאירלנד היה יחס ברור של אוהב-שונא, יותר שונא מאוהב, עד שהדבר גבר על הפטריוטיות שלו והרחיק אותו ממולדתו.
עדנה, תודה על התגובה הנפלאה. הייתי חותם כאן כמעט על כל מילה. רק מוסיף, כי ג'ויס באמת מאמין בהקטנת השקף כדי לתאר את הדברים באמת. מה זה לכתוב רומן בן מאות עמודים, על יום אחד בדבלין ב-16 ביוני 1904, אם לא הקטנת השקף, המתחברת לי אוטומטית לכניסה אל ראש האדם, צמצום ודיוק מרבי. ההתרחשות בעולם, הניעה, אינה העיקר בסיפוריו, אך כשהיא קורית היא מהותית, כפי שכתבת. זאת להבדיל מתומאס מאן, שהזמן החדש ברומן ובחיים, המודרניזם, שלח אותו אחרת ובאופן שונה, אלפי שנים אחורה אל המזרח הקדום (יוסף ואחיו). באשר לכנסייה, חותם על כל מילה. רני.
גודקוב, השבוע קובעים ושותים איזה אספרסו קצר ומדברים בכיף על מוסיל ושייקספיר. גם בווריה הולך. אני מזמין. תודה על העידוד. רני.
רשימה מרתקת, קראתי אותה בשקיקה ונזכרתי בסרט שעשו על יחסיו של ג'ויס עם אשתו והתרכזו מאוד ביחסיהם הארוטיים. כנראה שאת ההשראה לארוטיקה שאבו בעצם מכתביו. גם יוצרי הסרט קראו את יצירתו כמוך.
חגית, תודה על התגובה המקורית. רני.