רן יגיל

כנס

כֶּנֶס

 

מוקדש  לאמי, בלהה יגיל

 

אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר. אני יורד במדרגות האבן והקור טופח על פניי. אדים של חום עולים מפי, או שמא זה עשן סיגריה. בזמן האחרון אני עצבני מאוד. דצמבר קַרְלִי. אני פוסע ברחוב המפויח. מוניות צהובות מהבהבות באורות קלושים על פני הכבישים. אני יוצא מסמטה אחת, נכנס לאחרת. ליד אחד הדוכנים אני קונה לי פפסי קולה, משלם במהירות במטבעות קפואים וממשיך בדרכי. דצמבר, ניו יורק, קַרְלִי. אני כאן מזה שבועיים. קשה לשאת את הקור. תנוכי האוזניים קופאים, את קצות האצבעות אני מתקשה לחוש: בשר קפוא. אני חולף על פני סמטה נוספת ונכנס לבניין נטוש. New York, New York, so nice to name it twice.

   אני יורד במדרגות האבן למרתף עלוב. אני יורד במדרגות, אני יורד. המדרגות לולייניות, הבטון מחורץ, רטיבות פּוֹשָׂה בקירות. אני יונק בחושך את הפפסי קולה שלי מתוך הקשית הלבנה. New York, New York, So nice to name it twice. דלת ברזל ניצבת מולי, דלת מחסן גדולה.

   יש בתנ"ך כמה מונחים לנביא: "חוזה", "רואה", "איש האלוהים". אני אומר זאת לעצמי כי אני מפחד. תמיד אני אומר זאת לעצמי כשאני מפחד מן העתיד המתקרב: פתיחת דלת, קניית משקה, ירידה במדרגות, נסיעה במונית, עישון סיגריה. לאן מסתעפות התולדות? ממה אתה מפחד, רני? אני מפחד מן המחר. יש סיכוי שנקום מחר, רני? כן. אין בטוח: יש סיכוי טוב. טוב, אז יש בתנ"ך כמה מונחים למילה נביא: "חוזה", "רואה", "איש האלוהים". והנה דלת ברזל גדולה. ידיי על כפות המנעול.

   אור חזק מכה בעיניים. קר בתוך החדר והאכזבה המיידית נדבקת לקור. מה יש לנו כאן, אני בוחן את רוֹאוֹתַי: ספסלי עץ קשים אכולי טחב, שורות-שורות סדורים הספסלים. בהַנְגָּר המרתפי הרחב יושבים כמאה אנשים. חלקם מבוגרים מאוד, כובעים טירוליים לראשיהם, אחרים חבושים קסקטים מהוהים. קבוצה של פליטים, אני חושב ויונק מתוך הפפסי קולה שלי בהתרגשות, זקנים עלובים, צמוקים ומצוררים.

   אחד מהם עומד ומדבר ביובש באנגלית מגורמנת, והאחרים זוקפים ראשיהם ומאזינים. את השורות האחרונות מאכלסים בצפיפות גדולה אנשים צעירים, אחדים קצוצי שיער, אחרים מגולחי ראש, חמושים במשקפי שמש. כולם גברים. על הבמה, מאחורי הדובר הישיש, תלויה תמונה של אדולף היטלר. צלב קרס מעטר אותה. התמונה דהויה. אני עומד מאחורי אחד מחובשי המשקפיים ומשלב ידיים.

   "על אף שהנביאים קיבלו את דברי האלוהים, הרי כל אחד ואחד מהם "עיבד" את הבשורה לפי טיב אישיותו." אני אישית מאוד מפחד מן העתיד המתקרב, בשל כך איני נוטה לזרום בהוויה. יש סיכוי שנקום מחר? ינקתי מן הפפסי קולה. נגעתי בכתפו של היושב לפניי. הוא הסתובב אליי מבועת, הפחד בתוכי גבר. קַרְלִי, חשבתי, קַרְלִי עכשיו מאוד.

   "אני יודע שזה כינוס של ותיקי המפלגה הנאצית. מי זה ההוא שם שמדבר על הבמה?" כמו נעירה של אתון יצאו המשפטים בעברית מפי בשל הפחד והבלבול. קַרְלִי בעצמות והזיעה יורדת טיפות-טיפות מבתי השחי אל הצלעות.

   האיש שלח בי מבט מוזר.

   "אתה מדבר עברית?" הוא שאל.

   "כן ואתה, גם אתה מדבר עברית." בלעתי את המילים. מיד ידעתי שטמנו לי פח. שירות הריגול הניאו-נאצי שתל בקהל הנאספים אדם דובר עברית, אולי אפילו ישראלי שמכר את נשמתו לשטן תמורת בצע כסף. כל תפקידו לצוד בקהל יהודים חדשים, ניאו-יהודים, סקרנים דוברי עברית, שבאו במיוחד לחזות בכֶּנֶס.

   לפתע, שתי שורות קדימה, מישהו הסתובב ונופף לי לשלום, מעין שלום חצוי, חסר ביטחון וחיוור, נופף ומיד הוריד את היד. הפרצוף הזה מוכר לי, חשבתי במאמץ, הוא מוכר לי.

   בבת אחת עברו כל שונאי ישראל בסך לנגד עיניי. אלה שדיוקנותיהם ידועים לי מספרי הדת וההיסטוריה: המן, אנטיוכוס אפיפאנס, טיטוס הרשע, תומאס דה טורקמדה, בוגדן חמלניצקי הנתעב, אדולף היטלר, הרמן גרינג, יוזף גבּלס, היינריך הימלר, אדולף אייכמן. למי לעזאזל הוא דומה, האיש שנופף לי לשלום בחביבות הססנית?

   בשל הסקרנות יצאתי מתוך השורה ונשענתי על הקיר. אך כיוון שהתרחקתי, לא הצלחתי בשום אופן לזהות את פני המנופף. חזרתי לשורה.

   האיש במשקפי השמש הסתובב ונתן לי פתק קמוט:

   "יא מניאק, כמה פעמים בג"וליס לקחתי אותך מארס בשש-בּש."

   הפתק היה כתוב בכתב יד מסוכסך, אלכסונית, האותיות לוחמות זו בזו.

   נזכרתי: גיל, מש"ק השלישות מג"וליס. מה הוא עושה פה?

   למען האמת, גיל מהצבא העכיר לי את האווירה. לא נותר דבר מההוד הגרמני הדֶמוֹנִי. הדברים החלו להיראות כמו מסיבת שחרור בג"וליס.

   איפה הדגלים בשחור-אדום, הדיוקנאות של השנואים מלימודי התיכון, אויבי החירות, המדים והמגפיים השחורים, ההצדעה במועל יד, הליכת הברווז, המוזיקה של ריכרד וַגְנֶר. דבר מאלה לא נראה לעין. רק תְּרָחִים זקנים בכובעים טירוליים בשורות הראשונות, וצעירים קצוצי שיער, מגולחי ראש, שזופים, בשורות האחרונות. סיימתי את הפפסי קולה שלי והתחלתי למוץ את הקרח. איזה קור, חשבתי, איזו אכזבה.

   "אלף שנים ייכון הרייך השלישי. אלף שנים ייכון הרייך השלישי…" הקול הדהד עמומות במרתף, כשהזקנים בכובעים הטירוליים לחששו ביניהם. האיש על הקתדרה ציטט מ"מיין קאמפף".

   הצצתי פעם נוספת בפתק מגיל.

   "יא מניאק, כמה פעמים בג"וליס לקחתי אותך מארס בשש-בּש."       

   המשפט הזה הפחיד אותי יותר מהכול. במשך שלוש שנים, בסדנת הרכב בג"וליס, הפסדתי לגיל המגעיל את כל המשכורות הצבאיות שלי. אימא שלי הייתה תמיד שואלת לאן הלך הכסף. עד שיום אחד אִגרפתי יד והכיתי את גיל בפרצוף. מכה חזקה זאת הייתה. הוא התעלף במקום. בערב חיכו לי ליד חדר האוכל: דוד, אבי אזולאי, נחום מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל, שהספיק להתעורר מהמכה ומשעות תסכּול. שם, בבוץ, הם הוציאו אותי להורג. שמיכה אחת, אגרופים, בעיטות, יריקות, שבירת ביצים. הכול היה רע, ירוק-אפור.

   "קַרְלִי," מלמלתי, "באמת נורא קַרְלִי." הפפסי קולה טיפס בגרוני. רציתי להקיא. איש-איש ומלחמותיו. New York, New York, so nice they name it twice.

   הזקן ירד מן הקתדרה וניגש למקומו. אז הבחנתי בהם, בקהל הגדול, חמושים במשקפיים כמו כל הצעירים: דוד, אבי אזולאי, נחום מיקי-מאוס, הרצל פיטוסי, משה פְּרֶגֶר וגיל. דיברו בלחש בעברית בשורות האחרונות.

   לפני שהנואם הזקן התיישב, הוא הרים זרוע והצדיע במועל יד רועדת, תוך אמירת "הייל היטלר" עלובה כזאת, כולם מלמלו אחריו, "הייל היטלר, הייל היטלר." והשתתקו.

   אור חזק הִכּה בעיניים. יצאנו החוצה. לחצתי את ידו של גיל, והוא הזמין אותי למלון שלהם.

   "מה זה?" שאלתי והבטתי סביב.

   "איזה טמבל," אמר פיטוסי, "כל השורות האחרונות זה ישראלים שבאו לראות כֶּנֶס של ותיקי המפלגה הנאצית."

   "אתה רוצה להגיד לי שתשעים אחוז מן הקהל היו בעצם יהודים ישראלים שבאו לראות?"

   "אני לא רוצה להגיד לך כלום, הרי ראית במו עיניך את השורות האחרונות, גם בשורות באמצע היו ישראלים, זה היה כל כך בולט, לא?"

   "כן," אמרתי לנחום מיקי-מאוס.

   "טיול מאורגן לעניין, בסוף פוגשים את רני בכֶנֶס של ותיקי המפלגה הנאצית." צחק פְּרֶגֶר.

   "בואו, אני מזמין את כולם להמבורגר על חשבוני." אמרתי. בתוכי הצטערתי על ההזמנה החפוזה. פיטוסי כבר שפשף ידיים בהנאה נצלנית מכוערת, וגיל שלף את לוח השש-בּש מהתיק כנושא קללה עתיקה.

  

 

33 תגובות

  1. אני מפרסם כאן בבלוג סיפור שפורסם לראשונה באמצע שנות התשעים במוסף הספרות של "מעריב" בעריכת תלמה אדמון. אחר כך הופיע הסיפור בקובץ סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה". אשמח לקבל תגובות.

  2. יהונדב פרלמן

    הי רני
    בדיוק קראתי את הפוסט הקודם.
    באיחור מה עוררת בי את הסקרנות לגבי שיץ.
    קראתי שוב את הסיפור.שוב נהנתי.

    • יהונדב, אני שמח שהגעת לבלוג וקראת גם את המאמר על שיץ. זה חשוב לי. לדעתי, מקומך איתנו ב"בננות". הייתי שמח אם היית פותח פה בלוג כי אתה יוצר ומשורר כל כך מוכשר. צריך לפנות ליעל ישראל בעניין זה. חשוב קצת אם מתחשק לך וקדימה! תודה על המחמאה באשר לסיפור. אתה ודאי זוכר אותו. רני.

  3. ההתחלה מצוינת בעיני, הכל פתוח ומפתיע, מן חלום בלהות של כל הפחדים ביחד, בהמשך{לקראת הסוף} אחרי שהפעלת את הנשק הכבד בהתחלה יש לדעתי פחות ענין, אם כי כמובן הכתיבה שלך מצוינת והראש מקורי.

    • חני, תודה על האמירה "הראש המקורי". זה מצא חן בעיניי. כן, לא אחת אני שומע הערה על הסיפור הזה שהוא מתחיל רציני מאוד, חלום בלהות כפי שכתבת, ומתפתח קצת באופן סאטירי-אבסורדי. יש שאוהבים זאת ויש שמסתייגים.

  4. זה מקורי שבכנס ניאו נאצים, רבים הישראלים, בפרט החברה מהצבא.
    אפשר היה אולי להגיע לכנס מהר יותר בהתחלה.
    סיפור מעניין ומהנה.

    • איציק, תודה על התגובה ועל ההערה. לא חשבתי על זה. באמת, אולי לא תמיד צריך לחמם מנועים ואפשר לגשת ישר לעניינים. שימח אותי שהסיפור עניין אותך. רני.

  5. חגית גרוסמן

    אני מאוד נהנית מכתיבתך. היא מאוד מקורית ולא מאבדת את מקצב החיים.

    • סיפור מאד מקורי , שומר על מתח רציף עד לפואנטה ,יפה השילוב של הפלישבקים בהווה העלילתי , תיאור הכנס מזווית ראיה מיוחדת זו לא רק מענין, אלא אף מקהה את עוקצו של הכנס הביזרי הזה ומעניק לו אופי הזוי , אהבתי מאוד

      • חנה, תודה על תגובתך. אני זוכר סיפור אחד שלך שנחקק בי הקרוי "עלים של חסה", סיפור שמגיע לעומקי האינטימיות הנשית וירון אביטוב ואנוכי פרסמנו אותו בשעתו באנתולוגיה של סיפורי אוכל מן הספרות העברית – "טעם החיים", שהופיעה בהוצאת "כרמל". אני שמח שאת בבלוגייה. אכנס לבלוג שלך ואקרא. רני.

    • חגית, תודה רבה. אני משתדל לשמור על הקצב ובואי נשמור על קשר יותר רציף. הבה נדבר, אני כל יום שישי ב"הנסיך הקטן" בשעה חמש והנה מספר הטלפון הנייד שלי: 0522-777289. אגב, מה שנתת לי לקרוא בשעתו בירושלים, הפואמה או המחזור על מרסיליה, מקסים וחזק מאוד בעיניי. עוד נדבר בזה. רני.

    • חגית תודה. אני משתדל לשמור על קצב והבה נשמור על קשר. מספר הטלפון הנייד שלי הוא 0522-777289. הפואמה שנתת לי בשעתו בירושלים, השיר על מיטת מרסיליה, מקסימה ויפה מאוד בעיניי. עוד נדבר בזה. רני.

  6. נפיץ!
    כל כך צחקתי, כל כך תופס
    את כל החבילה בדיוק במקום הנכון:
    אובססיית השואה, הקשר ההדוק והמוטטיבי בין היהודי לגרמני
    וההווי הישראלי, בלתי-מנוצח
    שגובר על פרעה והיטלר
    בגירוד מאצ"ו אדיש באשכים.

    • שלי, תודה לך. בשבע שורות קצרות וקולעות ניתחת את הסיפור כדבעי. ממש לזה התכוונתי. כל מילה כמו נחקקה בסלע בתגובה שלך. אגב, אני מאוד מקווה שפגישתנו בעינה עומדת. רני.

  7. אהבתי את ההקשר למשפט: למי לעזאזל הוא דומה, משפט שעוקף בשניות את כל "חסידי אומות העולם" הגדולים. למרות האירוניה, נשארתי בלי מענה, מה לישראלים ולכנס שכזה?

    • לבנה. אני חושב שהתשובה לשאלה שלך נמצאת בתגובה המדויקת של שלי. אוסיף ואומר שישראלים מאוד סקרנים לגבי כנסים שכאלה, בעיקר גברים. אני אישית מכיר שלושה טיפוסים ישראלים שאין שום קשר ביניהם ושלושתם הלכו לכנסים שכאלה מתוך סקרנות לשמה. עניין לענות בו. רני.

  8. תמי כץ לוריא

    רני,אהבתי. כמו תמיד אתה כותב מקסים.הסיפור מתגלגל נורא יפה ממתח, זרות וחשש( שתיאורי ניו יורק הקפואים מוסיפים לה) לתחושת ישראליות מוכרת של כאן ועכשיו.

    • תמי, תודה רבה לך. השתדלתי לשמור על ההנגדה שבין השָׁם (ניו יורק) לכאן (ישראל). את האנלוגיות הנחתי שהקורא יעשה בעצמו. אגב, חוברות "עמדה" בדרך. כנראה יופיעו בספטמבר. אני מקווה שספר שירייך נמצא כבר בשלב מתקדם. להשתמע, רני.

  9. סיפור הזוי, רני. איך מִטשטשת אימת השואה, ופתאם כל צוררי ישראל מתקופת הנאציזם ומתקופות שקדמו לה הפכו לדמויות מספרי היסטוריה. וכל הצוררים כבר זקנים, מתבוססים בעליבותם, מצדיעים במועל יד רועד וחלוש. לא באמת מאיימים עלינו. אבל מה שמפחיד אותנו יותר מכל (כמו את הדובר בסיפור) זה "הדמון" מהשירות הצבאי (גיל מהשלישות. חחח…). האם בגלל זה הנביא (הרואה, החוזה) מזהיר אותנו? שהנה אנחנו חשים בטוחים, והבטחון הזה הוא בטחון שווא. כוזב. להתמודד עם גיל מהשלישות, אה? "איש איש ומלחמותיו".

    מעניין שעשית שימוש ב"על כפות המנעול". גם בשיר השירים נפתחת הדלת, והאהוב חומק, עובר. והדוברת יוצאת אל העיר, ושם "הכוני פצעוני". אבל איזה הבדל בין האהבה, שהיא מרדפת, לבין השנאה, שהדובר בסיפור שלך מרדף. ועוד מתוך סקרנות. כמו סקרנותם של כל הישראלים…

    אהבתי את ההכפלה של "אני יורד במדרגות האבן אל הרחוב הקר". so nice to say it twice או של "אני יורד, אני יורד". באמת ירידה וצלילה אל נבכי הזכרון הפרטי, אל מה שמאיים עליך מן העבר הקרוב שלך. בעוד שהצלילה אל נבכי הזכרון הקולקטיבי נעשית מתוך סקרנות ולא מתוך פחד. האם השנאה לגיל מהשלישות ולחבריו (הרצל, אבי ומשה…גם אלה שמות מכוננים) חזקה מהשנאה להמן, אנטיוכוס והיטלר? הא אנו באמת יכולים לשנוא צוררים? או רק להסתקרן לגביהם? זו שאלה מעניינת. ויותר מעניין אותי, האם לכך כיוונת? מעניין.

    • שחר-מריו היקר, כהרגלך קלעת בול. הניתוח שלך מדויק ולכך בדיוק התכוונתי. "על כפות המנעול" מסמל בשבילי יותר מכול את האימה הקפקאית שמעבר לדלת, המציאות האלטרנטיבית שאינה ממומשת כמו אצל עגנון ב"סיפור פשוט" כשהירשל מניח ראשו על כפות המנעול ובוכה. הוא מגיע עד לבלומה אך אינו מעז לפתוח את הדלת של ההוויה החלומית. מובן ששם מדובר באהבה וכאן מדובר בפחד מפני אלימות. באשר למקרא שמות הגיבורים, על זה לא חשבתי, אבל אני מוכן ברשותך לאמץ את הרעיון מיד. אגב, מה עם פגישתנו. אולי השבוע?

  10. משה יצחקי

    רני, מצא חן בעיני המעבר מהמתח שנבנה – ההכפלות של הירידה והקור, אל מרחב ההזוי סוריאליסטי. חיבורים המשלבים טריפות ופרות קדושות במרחב אחד מוטרף, הזוי וחוצה גבולות – ניו יורק. מקורי.
    ההקדשה לאמא בסיפור כזה מסקרנת.

    • משה, תודה לך על תגובתך. שמחתי שראית את הסיפור כמוטרף, כהזוי וכמקורי. באשר להקדשה, זה באמת מוזר שדווקא סיפור שכזה מוקדש לאמי. עם זאת, זה עניין כל כך אישי שרצוי לא לדוש בו בפורום פומבי. צר לי, לא מגלה. רני.

      • משה יצחקי

        זה בסדר גמור רני, לא ביקשתי שתגלה, שיתפתי אותך בסקרנותי, מובן לחלוטין רצונך לא דוש בעניין בפומבי.

        • משה, אמרתי זאת בטון מתיילד ובצחוק. מובן שאם ניפגש, אספר לך את מעשה ההקדשה. ושוב תודה על הקריאה והמחמאה. רני.

  11. סיגל בן יאיר

    מעולה רני, אתה כמו הוודי אלן של הפרוזה, היהודי החרד הקטן עם תסביך הח"ברה הנצחי, גיבנת השואה ודמות החייל המדוכא מרחפת מעל. גם אהבתי את ההכפלה במשפטים הראשונים, מעצים את תחושת החרדה, לוקח אותנו לאט לאט אל השאול עם כל הפרנויות של הגיבור. כל הפרטים הקטנים נהדרים, הפפסי – מתיקות עד בחילה, הביטוי קרלי- כמו מנטרת הפחד שלו, הכינויים של הישראלים, כל סמלי הגבריות.
    דרך אגב, גם אני אקח אותך מארס. ראה הוזהרת.

  12. סיגל בן יאיר

    מעולה רני, אתה כמו הוודי אלן של הפרוזה, היהודי החרד הקטן עם תסביך הח"ברה הנצחי, גיבנת השואה ודמות החייל המדוכא מרחפת מעל. גם אהבתי את ההכפלה במשפטים הראשונים, מעצים את תחושת החרדה, לוקח אותנו לאט לאט אל השאול עם כל הפרנויות של הגיבור. כל הפרטים הקטנים נהדרים, הפפסי – מתיקות עד בחילה, הביטוי קרלי- כמו מנטרת הפחד שלו, הכינויים של הישראלים, כל סמלי הגבריות.
    דרך אגב, גם אני אקח אותך מארס. ראה הוזהרת.

    • וודי אלן של הפרוזה. איזו מחמאה. תלית אותי על אילן גבוה. סיגל, אני שמח שאהבת את הסיפור, אבל אני גם קצת מודאג. אלוהים ישמור! אלופת שש-בש נכנסה לפוסט. עזרא טיסונה, מאחוריך!!! סיגל, לנצח אותי זאת חוכמה קטנה מאוד, נראה אותך לוקחת את גיל המגעיל.

  13. הזוי, רני. כתוב יפה, אבל נשארתי עם ההרגשה לתלות את הקשר בין כנס ותיקי לבין ההתעללויות של החבר"ה נראה לי דורש חפירונת נוספת.

    • ייתכן שאתה צודק ויש מקום להרחיב את הסיפור. זה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי. יונתן בן-נחום שכתב את "וידוי" ו"אינדיאנאפוליס: אפוקליפסה" ומתעסק בדומה לדן צלקה המנוח הרבה עם חומרים אזוטריים, אמר לי בעבר שהסיפור נראה כסקיצה למשהו יותר רחב. רני.

  14. אני אוהבת את זה ותודה.
    מומלץ אצלי בפרוזה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/912-112.html

    אסתי כ.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל