בננות - בלוגים / / גיורא לשם – מסאי ומשורר
רן יגיל

גיורא לשם – מסאי ומשורר

גיורא לשם – מסאי ומשורר

 

 

בכל פעם שעולה הדיון באשר לגורלנו כיהודים, ישר נוצרת פוליטיזציה של השיחה, היא הופכת שטוחה וצפויה והדנים מתחלקים מייד לשני מחנות אמוציונליים עם אש בעיניים של טומי לפידים ואריה דרעים. אף אני איני יוצא מן הכלל בעניין זה ובדידי הווה עובדא. אבל האמת היא שדי נמאס מכל התשובות הפשוטות הנשלפות מן המותן. לא רק ליהדות הדתית יש מסורת ענפה – על כך לֵית מאן דְּפָלִיג – גם ליהדות בלבושה החילוני-משכילי יש מסורת של מאתיים ושמונים שנה, אם נסמן את תאריך ההתחלה עם הולדת משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית, ב-1729. מסותיו היפות של גיורא לשם בספרו – "ציירי הנמרים: מסות על כופרים ומומרים, הוצאת "קשב לשירה ולמסה", 142 עמוד, 2008 – דנות באופן מעמיק בגורלו של היהודי החילוני לאורך הדורות האחרונים, מתוך ההנחה הקדומה והקלאסית כי גם מומר אינו יכול בסופו של תהליך לחמוק מיהדותו.

   כדי להמחיש בדיוק במה עוסק ספר המסות של גיורא לֶשֶׁם, אביא סיפור. בפתח הספר, אחרי ציטוטים מכובדים מאוד משל חוזה המדינה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל והמלחין היהודי האוסטרי הנודע, גוסטב מאהלר, מביא לשם מעשייה חכמה ששמע מפי ידידו, הצייר יוסל בּרגנר, ששווה ציטוט: "שני יהודים מהלכים ביער עבות. לפתע הם רואים גוי הבא לקראתם. אומר אחד היהודים, 'בוא נברח', אומר השני 'למה? אנחנו שניים!' משיב הראשון, 'כן, אבל אנחנו לבד." על התחושה הזאת, של הפחד המלווה בקסם הכרוך במגע שבין העולם היהודי לבין זה הלא יהודי, מדברות המסות האלה, ואין זה משנה אם היהודי נמצא בארץ או בגולה, כי גם כאן בארץ הוא חש תחושת רדיפה תמידית, אם בשל אֵימֵי השואה הקבורים עמוק בתודעתו ואם בשל סיבות אובייקטיביות של סביבה עוינת, עמים שאינם חפצים בהימצאותו באזור.

   בשורה התחתונה "עם לבדד ישכון". היהודים תמיד חשים שהם לבד למול העולם, וכשהם מנסים להתקרב אל העולם הלא יהודי או אז קורית הקטסטרופה הגדולה. הדוגמה הטובה ביותר היא מושאי המסות של לשם, היהודים הגרמנים והאוסטרו-הונגרים שחיו את הכפילות התרבותית הזאת והיו מודעים לה: המשורר היינריך היינה; הקומפוזיטור גוסטב מאהלר; חוזה המדינה שהיה עיתונאי וסופר, בנימין זאב (תיאודור) הרצל; והסאטיריקון קרל קראוס.

   זה האחרון פחות מוכר מן האחרים ואולי משום כך יש לו מקום כל כך מרכזי בספר. קראוס (1936-1874) היה כותב סאטירות, סופר ומחזאי שהצליף בשוטו הלשוני באימפריה ההאבּסבּורגית המתפוררת בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, כלומר גם אחרי שקרסה ב-1918. עיקר ייחודו בשני מפעלים גדולים: האחד היה כתב העת "די פאקל" (הלפיד) שראה אור ב-1 באפריל 1899, בכריכה אדומה – סימן לחריפות העוקצנית כאש של כתב העת – והתקיים שלושים ושבע שנה עד מותו של קראוס. מלבד קראוס כתבו בביטאון בשתים עשרה שנותיו הראשונות: היינריך מאן (הסופר שכתב את "הנתין" ואחיו הגדול של תומס מאן), המחזאי אוגוסט סטרינדברג והצייר אוסקר קוקושקה. הסגנון העוקצני של "הלפיד" קירב אליו קוראים רבים. בשנת השיא שלו נמכר כל גיליון בשלושים וארבעה אלף עותקים. מפעלו השני הגדול של קראוס היה ערבי קריאה. החל ב-1910 ועד מותו ערך קראוס שבע מאות ערבי קריאה בערים אירופיות שונות. לעִתים קרובות תרם את שכר ההרצאות לארגוני צדקה.

   לשם בוחר בקראוס כדמות מרכזית למסותיו לא רק בגלל נידחוּתו אצל הקורא הישראלי. מבחינת לשם, היטיב קראוס לצייר במילים את נמרי התקופה הטורפניים, "את עורם החברבּר, את אוזניהם הזקורות, עיניהם המזרות אימים, את פיותיהם ואת מלתעותיהם החדות, אך גם, ואולי בעיקר, את הצבועים." קראוס, כך התרשמתי מן הפרגמנטים שתורגמו בספר, אכן היה האקטואלי שבין אמני התקופה, כיוון שהיה סאטיריקן שהגיב על ענייני השעה, אבל גם הנציח אמת אנושית חכמה ועל-זמנית במכתמיו.

   הצרה עם קראוס, ועם כך יסכים ודאי לשם, היא שבחושיו החדים הוא תיאר את ההתפוררות של העולם של אתמול וחש באסון הקָרֵב ובא, אבל כמעט לא פתר דבר. הוא צייר את הנמרים במילים בעטו השנון יפה מאוד, על פני ארבעים ושניים אלף עמודים, אבל לא הצליח לאלף אותם. כשהם פרצו את כלובם, קראוס כבר לא היה בין החיים, אבל הם טרפו אחוזי טירוף-שִׂנאה את העולם היהודי המשׂכּילי והאמין כאחד.

   לשם נולד בארץ. הוא ציוני, ישראלי ומתוך מאמריו, מסותיו ואפילו תגובותיו כאן בבלוגייה, ניכר עד כמה אכפת לו מן החברה הישראלית שבה אנו חיים ומתרבותה. ספר השירים הרביעי של לשם "שולי האש, קשב לשירה ולמסה, 109 עמ', 1999 הוא סיכום של שלושים ותשע שנות כתיבה ופרסום. הספר עצמו מחולק לשניים: בחלק הראשון פואמה שבורה הקרויה "שולי האש", ובחלק השני שירים ליריים שפרסם לשם באופן ספורדי במוספים ובכתבי-עת שונים. כיוון שלשם הוא בראש ובראשונה מסאי העוסק בעיקר בשירה, קיימת בו מודעות גבוהה למלאכת-השיר. בחלק הראשון "שולי האש", נאחז לשם בכנף מעילו של ביאליק. הוא בעצם מקיים דיאלוג עם היצירה הפואמטית הרחבה של ביאליק "מגילת האש (מאגדות החורבן)". הנה תזכורת: ההתחלה והסוף של יצירת הפרוזה השירית הזו של ביאליק:

א

כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָּׁמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי  קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

 

ט

וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם – וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל-שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם, וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ, וְהֶחֱרִישׁ עִם-כָּל-הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד.

וְהַמָּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם וּנְקִי הַכָּנָף, אֲשֶׁר עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, יַטֶּה בִדְמָמָה אֶת-כּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם – וְגֵרַע מִשָּׁם דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה בְּדוּמִיַּת שָׁחַר…

 

 

ביאליק משתמש כדרכו בחומרים לאומיים והיסטוריים ומכופף את כולם למען פולחן יגונו של היחיד, על-פי מיטב המסורת הרומנטית; למשל, את חורבן הבית הוא מכופף לתחושות הייאוש של היחיד, ייסורי האהבה. הכיוון של ביאליק הוא בדיוק הכיוון ההפוך לאצ"ג, שחילץ את החומרים האישיים אל עבר שירת הלאום. לשם – כמסאי בראש ובראשונה, אבל גם כמשורר – יודע את זה. הוא יודע שביאליק הוא מכתיב הנוסח של "האני הלירי הרומנטי המריר", השולט בשירה העברית עד היום ומהווה מעין קונוס של מסורת ההולך וצר עד ימיו של לשם, בני דורו, והבאים אחריהם; אבל הוא גם יודע שאצל ביאליק נשמרים עדיין אוצרות פואטיים של שפה והקשר רחבים, הקשורים בעיקר ליהדות, ללשון המקרא, ואף לתרבות העולם. לשם נוהג ביושר. הוא נאחז במה שנראה בעיניו כמופת ומצניע לכת בשולי השיר של ביאליק: "שולי האש" כפואמה נאחזת ב"מגילת האש", בניסיון לשבור ולהרחיב את הנוסח:

שׁוּלֵי הַחשֶׁךְ

 

א"  דִּבְרֵי הַיָּמִים

"בבלבול עשתונות זה, בשעה הרת־גורל זו שעל הסף, לפני מסך זה של כוונות נאצלות ומזימות אפלות, יאה לו למחבר להניח את קולמוסו ולחתום את ספר דברי־הימים."

דברי ימי אנגליה                                               קיית" פיילינג

 

 

סֵפֶר הַהִסְטוֹרְיָה נֶחְתַּם בְּמִינְכֶן כִּמְעַט בִּמְנוּסָה אֶל סוֹף פָּסוּק.

אוּלָם אֲנַחְנוּ הַחוֹשְׁבִים עַל־פִּי הָרֶגֶשׁ וְנִבָּאִים אֶל רוּחַ

מָה עוֹד נוּכַל לָדַעַת?

 

אַף כִּי בָּרָאנוּ דִּבּוּר לַצַּעַר אֱמֶת אֵינֶנָּה חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת.

 

שָׁמַעְתִּי אֶת רוֹכְלֵי הַחֶנֶף/ אֶת רְכִילוּת הַטֶּנֶף/

אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַמַּצְבִּיאִים/ סוֹכְנֵי הַמִּלְחָמוֹת/

אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַנְּבִיאִים/ סַרְסוּרֵי הַחֲלוֹמוֹת/

הַמִּלִּים שֶׁל הַמֵּאָה/ 

הַמִּלִּים הַמְצֻלָּמוֹת/ הָרָמוֹת, הַמְרַמּוֹת/

הַמִּלִּים הַתְּלוּשׁוֹת מִלָּשׁוֹן/ הַלָּשׁוֹן הַקְּרוּעָה מִפֶּה/

הֵן, חַסְרוֹת דַּעַת, מְהַלְּלוֹת יָהּ

 

 

ב"  אוֹתִיּוֹת לְאָחוֹר

בְּקֹטֶב הַמֵּאָה שֶׁל הַשּׁוֹאָה

הַכֹּל מוּכָן לַקַּרְנָבָל.

 

הַמָּוֶת חַי.

 

אֵין הֶגֶה,

וְזֶה קוֹרֶה.

 

נֶשֶׁר גְּדָל אֶבְרָה,

גֵּווֹ, טְפָרָיו,

יָאנוּס

כְּפוּל מַקּוֹר,

בָּשָׂר וָדָם.

 

הָעִיר כְּאִישׁ נִדְהָם:

 

בַּזֵּי אֲוִירוֹנִים

עָטִים

עַל חֲגָוִים.

חֲגָב לֹא־עוֹד־אָדָם

פְּנֵי גִיר, נִקְרַת רַקָּה וָמֵצַח. 

 

בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ, עַד־עוֹלָם.

 

 

ג"  מִבְזָק

רָאִית אֶת הָאוֹיֵב.

רֹאשֵׁךְ מָלֵא פָּנִים.

 

הפואמה השבורה של לשם, כפי שוודאי הבחנתם, עוסקת בנושאים רבים: מתיאורים היוליים של זריחת השמש, כדור האש ומעשה הבריאה ועד עיסוק אינטנסיבי באדם הסובב אותו. כאן נכנסים לתמונה חומרים מתחום הילדות, המשפחה, אבל גם מתחום הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה, הקשורים לארץ ישראל ואף למזרח התיכון. את כל אלה עוטפת השפה ובעיקר המילים היחידאיות והנדירות שלשם בוחר להשתמש בהן, כמו במתכוון, כדי להכעיס, כקריאת תיגר על הלשון הרזה והמדודה, הלשון האירונית, או כקריאת תיגר על שורתו של יהודה עמיחי: "אני משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון".

   עם זאת, לשם משתדל להישאר צמוד לקרקע, והוא מדבר בגובה העיניים, למרות הרצון שלו לגעת בנשגב; הוא מתאמץ, בצדק, להישאר בתוך ההקשר הארצי היומיומי שלו. עניין זה יוצר שבר בתוך הפואמה, וכך דרות להן שורות כמו "השפה של אמי איננה שפת אמי./ ולא תהיה.// ילדותי לא שמעה את ילדותה/ ולא תשמע,/ שוכנת דומה בין דומה.//…". ("קדיש יתום", עמ' 21), או "לכעוס כעסת דווקא בעברית. ומה/ אֹמַר לך, גרמנית היא שפת הצעקות.//  אותי דווקא לימדת את השפה שלך,/ שאבין את העולם, בזכות הצעקה.// וכל הילדים צחקו:/ 'אני לא מווין, אני מברלין.'/ ולא הבנתי.//…". (שפת אם, עמ' 22), לצד "האור פילח את כַּפֹּרֶת על שִׁמשת  הצוהר,/ גָלָה פנים מלוא הלחי גָרֶם,/ חלקת כָּרֵס ושׁד, נשקף/ בהפך אישונים/ באֶפֶס קול, בחושך.//…" (מתוך "מולד", עמ' 9).

   לעתים מתקיימת סינתזה יפה בין הנשגב-המיתי-ההיסטורי, והיומיומי. כזה הוא השיר "איגרת ממסע" (עמ' 29), מתוך החלק הקרוי "כתיבת הארץ" – אגב, כך קראו בעבר למקצוע הגיאוגרפיה. "גם אנדרומדה פה/ הפקר למלח./ על מפת גופה תוכלי/ להפליא נתיב/ לארכיפלג מופלג.// ולרדת בנמל הבא.// ילדים יקדמו פנייך/ בזרי דפנה ותזמורות. כאן/ תוכלי לפרוק סדקית,/ כלי לובן, את/ כל הגוף כולו.// ולעלות ביבשת אחרת.// בנאות דשא להתהלך./ במי מנוחות לטבול./ אנייה עוגנת פה/ פעם באלף שנה./ האלבטרוס יודע.//".

   אפשר לראות שלשם – בעקבות ביאליק ובעיקר בעקבות "מגילת האש" – שומר אל הפנייה המסורתית הרומנטית של הדובר לנמענת במקומות שונים בפואמה, כלומר, הוא שומר על הדומיננטיות של דמות האישה בעיצובו של עולם הדובר. "ראיתי את האויב/ ראשך מלא פנים.//". (מתוך "מבזק", עמ' 20), או "שלהי הקיץ בשפלה/ הם ציפור מהגרת:/ כנפיים ועננים.// שלום רב שובך.//". ("אל הציפור", עמ' 33).

   בחלק השני של הספר קיימים אלמנטים המצויים בפואמה, אבל כאן מתמקד לשם בעיקר בשיר הלירי. ניכרות ההשפעות של משה דור, אריה סיון ומשה בן-שאול, בעיקר בקִרבה אל שירת הנוף הילידית, שיש בה משהו מן היופי הנאיבי. יפים בעיניי "שירי המקלט" של לשם, שבהם הוא מנסה לתאר את חוויות הילדות של ישראלי בן דורו דרך הישיבה במקלט במלחמת העולם השנייה, כשתל אביב הופגזה על ידי מוסוליני; וכן יפה הוא השיר "אגדה", המטפל במוטיב ידוע: "סיר הלחץ שבו נתון הישראלי": ילד בישראל מקבל בדואר בובת דרקון מסין, הלוקחת אותו מהוויית החיים של התקופה ההסתדרותית-הבורגנית, אל מחוזות רחוקים ומשובבי-נפש. "וכשבאו האורחים בלֵיל שבת/ להדליק לעצמם סיגריה מאש נחיריו, הרכיב/ את הילדים על גבו הלוהט ועף לארץ סין./ הו, מה יפים הלילות.//" (עמ' 53).

   אל אלה אפשר להוסיף את סדרת השירים המתחמים עצמם בגבולות הבית והחצר, כמו השיר על עץ השסק או על צמח השרך; כביכול, שירים מינוריים, אבל לשם מוכיח בשירים אלה שאפשר להיצמד לפרט קטן אחד ודרכו לתאר את הוויית העולם מבלי לשעמם את הקורא. צריך רק להעצים את אותו פרט לעבר הפנטסטי, לעבר החלום, ולהגשים. "…כלורופיל זה יפה: בְּרַק עלים כהה/ פולח את כהות העין./ גם הרוח קהה./ רק מתחת לרגליים הרוחפות/ חולפת האדמה הפוכת רגבים//…" ("שרך", עמ' 85).

 

הנה שני שירים ליריים כאלה במלואם, מנוקדים, שירים קצרים וקסומים על עצים: ברוש ושסק

 

 

אם תרצו

 

שְׁעוֹן שֶׁמֶשׁ,

מְחוֹג הַצֵּל

בִּרְחוֹב יַלְדוּתִי,

בּוֹאֲכָה הֶרְצֵל.

הַבְּרוֹשׁ.

 

אִם תִּרְצוּ

אֵין זוֹ אֶלָּא אַגָּדָה,

עֲנָק יָרֹק וְגַמָּדִים

(כָּעֵת בַּנְק

שֶׁהוּא גַּם יָדִיד).

 

לְיַד אוֹבֶּלִיסְק זֶה

חָלַף יוֹבֵל.

אֲנִי חוֹצֶה,

חוֹסֶה בְּצִלּוֹ

הוֹזֶה-לֹא-הוֹזֶה.

 

הָיֹה הָיָה יֶלֶד,

הָיָה בְּרוֹשׁ.

וְאִם תִּרְצוּ

אֵין זוֹ אַגָּדָה.

הַבְּרוֹשׁ לֹא נִגְדַּע,

הַיֶּלֶד יֶלֶד.

 

תל אביב, 1 בספטמבר, 1996

 

 

שסק שני, באותו חלון

 

זֶה לֹא צִיּוּר, כִּי אִם צֶבַע

לֹא דּוֹמֵם, יָרֹק

יָרֹק מִן הַטֶּבַע.

 

עַל-פִּי גּוֹנוֹ בַּחַלּוֹן נִתָּן לִזְכֹּר

יְרֻקִּים וּתְרֻגִּים: סִרְפָּד

צוֹרֵב, חַרְגּוֹל, שְׁרַקְרַק.

 

סְמוּיוֹת מִן הָעַיִן, צִפֳּרִים שָׁרוֹת

בַּסְּבָך הַשָּׁחֹר-יְרַקְרַק

שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס.

 

עָנָף-כָּנָף שֹוֹרֵט

אֶת זְגוּגִית הַמִּטְבָּח, סַכִּינִי

פּוֹלֵחַ שֶׁקֶט וְסָלָט נִפְרָס.

 

לוּ זֶה הֶגְיוֹנִי

לְהַזְמִין שְׁרַקְרַק לַאֲרוּחַת יָרָק

הָעֵץ הָיָה שָׁר. וְגַם אֲנִי.

 

אביב, 1998   

 

    

 

 

15 תגובות

  1. הדברים כאן מיוסדים על שתי רשימות שכתבתי בעבר על גיורא לשם ב"מעריב". במסה זו איני עוסק בגיורא לשם כמתרגם. רני.

    • רות בלומרט

      טוב לשוב לדברים הנכוחים. מעטים בארץ כותבים אמת לשמה תוך כדי אמנות,
      הם נדחקים לשולי השולים שהרי מי מעונין באלה.
      העקשנות, שבה ניחנו דוברי אמת ובעבר גם נביאים, מעמידה מראה מול פנינו המכורכמים, החמדניים.

      • רות, מסכים עם כל מילה. לא קל לאדם לעמוד על שלו ועל אמיתו לנוכח המצב, וגיורא כמסאי וכמשורר עושה זאת. הוא אינו לוקה בענייני ספרות לא בחולשת הרצון ולא בחולשה לרַצות. בקריית ספר שלנו – דבר גדול הוא. רני.

  2. טובה גרטנר

    היי רני
    מאוד מענין לקרא על גיורא, להבין את הדקויות של השירה שלו.
    צרתק.
    להתראות טובה

  3. גיורא פישר

    שלום רני
    למדתי להכיר ולהוקיר את דרכו של גיורא לשם דרך ה"בננות".במיוחד אני מעריך את הדרך בה הוא נלחם את מלחמת הציונות השפויה ,בלי לאמץ את עמדת ההתנצלות הקבועה שרבים מבני עמנו לובשים כשהם מדברים על העם והארץ.
    מבין השירים שהבאת לכאן מוצא חן בעיני במיוחד השיר האחרון המצליח בעדינות לשרטט תמונה ישראלית מוכרת ולהראות את היופי במראה הנושן.

    • כציוני, יהודי, ישראלי, אני יכול להזדהות מאוד עם דבריך על גיורא. תודה על התגובה. נו, מגיורא לגיורא כוחנו עולה. רני.

  4. וכבר נאמר: ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.

    יפה שלשם אינו מהמשתחווים . אם כי השקפת עולמי שונה, אך יש לתת את הדעת על העמדה הזאת.

    באשר לדרעים. הפלג הספרדי מאד חביב ומתון. נחמד להסתובב בנווה הרצוג- בואך פרדס כץ. אנשים תומכים חביבים ומכניסי אורחים ונעימים מסתובבים שם. קרוב לודאי שהם שחשים אהדה לדרעי.
    מעבר לזה לא ארחיב.
    הפלג האשכנזי, הוא עולם אחר. ולא תמיד קל לבוא איתו בדברים בשל סגירותו. אם כי לא כולו.

    אהבתי את השיר האחרון וכמובן מתענינת בכל התיחסות לביאליק.

    • אביטל, תודה לך על הקריאה ועל התגובה היפה. אף השקפת עולמי שונה משל גיורא, כי אני, כמוך, אדם מאמין. עם זאת, אני מלא הערכה לעומק הידע שלו. ועוד דבר, גם אם איני מסכים על כל קביעה אסתטית שלו בתחום הספרות ובפרט בתחום השירה, הרי מייד ניכר בטיעוניו שהוא מן הקוראים המעמיקים ביותר בטקסטים ספרותיים, בפרט שירים, וכי ניתן ללמוד ממנו על המושא הזה הקרוי ספרות יותר מאשר במסגרות סדורות אחרות. הקיצור – קראת את מסותיו (מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם, למשל), זכית לבית ספר טוב מאוד בתחום הספרות. מומלץ. רני.

      ואני מוסיף לינק לרכישת הספר "הוא ולא מלאך", ספר שיריו הראשון של גיורא לשם שהופיע ב-1966. גדעון גלעדי מ"בוקספר" רוצה עבורו 70 שקל, זה לא זול לספר משומש, אבל בהחלט כדאי לרכוש ולקרוא. רני

      http://www.booksefer.co.il/catalog.php?id=32626

  5. שסק שני? עכשיו ברור ממי הושפע המשורר בשטח כשהתחיל לספור תפוזים

    • אנא, אל תערבב בין הפירות השונים -תפוז הוא תפוז ושסק הוא שסק. שניהם טעימים וכל אחד טוב לחיך האוהב.
      ושסק שני?
      מפני ששנים קודם לכן כתבתי שיר אחר על שסק.

    • אגוזים, אגוזים, ולהם שלושה סודות ורזים. כמאמר המשוררת לאה גולדברג. רני.

  6. מאמר ביקורת משובח, רני, יסודי ומענין כדרכך ,ושיריו של לשם שהעלית כאן יפים ונוגעים, גם הציטטות הנבחרות. יישר כוח מאמריך מעשירים ומרחיבים את הדעת.

  7. מירי פליישר

    שירים נפלאים .
    תודה שהיסברת לי את גיורא לשם.
    הייתי זקוקה לזה למען האמת.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל