רן יגיל סופר ועורך
יעני גן-עדן
סופרים ועורכים מנוסים ודאי יאמרו לכם, אם אתם כותבים צעירים, שטוב תעשו אם תכתבו על החצר האחורית שלכם, נגיד, אם אתם כותבים על יפו – תישארו ביפו, אל תפליגו לנו פתאום לניו יורק או ללוס אנג'לס, כלומר, אל לכם לכתוב על מקום שלא הייתם בו, הוויה שאינכם מכירים מניסיונכם האישי, שלא לדבר על זמן שלא חייתם בו. לאלה, כותבים צעירים, השיבו, ומה עם תומאס מאן, הוא היה במזרח הקדום כשכתב את "יוסף ואחיו"? ומה עם משה שמיר, הוא חי בתקופת בית שני כשכתב את "מלך בשר ודם"? ומה עם טום רובּ סמית, הוא היה ברוסיה הסטליניסטית כשכתב את "ילד 44"?
לא ולא. לא היה. האמת היא שכשסופר המתח הכל כך מוכשר הזה נולד, סטלין כבר היה 26 שנה בקבר. אבל הכישרון הספרותי, היכולת לתאר עולם, דמויות מזמן אחר, חוצה גבולות של זמן ומקום, ובאמצעות תחקיר מדוקדק שאינו צף על פני השטח – כי בספר טוב התחקיר מובלע באמצעי עומק של חדירה אל מקום ואל נפש הדמויות – מצליח סופר אנגלי בן 30 לחזור לשתי תקופות אפַלות בהיסטוריה של רוסיה הסובייטית: הרעב הגדול בשנות ה-30, ושלטון הפחד העריץ של איש המלשין על רעהו בשנות ה-50.
לעג סמוי מאמץ כאן המספר כלפי אותם אנשים נאיביים שהאמינו כי יקימו גן עדן שוויוני ונתבדו, היו פטריוטים ונלחמו במלחמת העולם השנייה וגירשו את הנאצים; אך יצר לב האדם רע מנעוריו כפי שמלמדת אותנו התורה, וכנראה נשאר אותו יצר אף בבגרותו. ברוסיה התמימה והסובלת הזו תחת שלטון עצמה, הקומוניזם הוא יעני גן עדן, פסבדו-גן-עדן. כאן לא יכולים להיות גנבים ורוצחים, שלא לדבר על רוצחים סדרתיים. אלה יכולים לצוץ רק בחברה הישגית-קפיטלסטית חולה כארצות הברית המנוונת והנפשעת.
זהו סיפורו של רוצח ילדים סדרתי כזה, אנדריי, וזה גם סיפורו של שוטר-חוקר, המסור לשלטון הסטליניסטי, לַב, המתפכח אט אט מן הסנווּר המהפכני תוך כדי רדיפה. זה גם סיפורו של וסילי, סגנו של לב במשרד לביטחון המדינה, המבקש מתוך רגשות קנאה צרים שהוא מזהה בטעות כרגש פטריוטי קולקטיבי ברור, לרשת את מקומו של הבוס בדרכים אפלות.
רוב סמית גורר אותנו מזירת התרחשות אחת לאחרת בזמנים קצרים: ימים, לפעמים שעות באותו יום. הריאליזם בפרטים מדהים: הערים הגדולות ברוסיה, הכפרים, מסלולו של רוצח הילדים שהספר עוקב אחריו. אך מעל הכול אי אפשר להתעלם מהיכולת של הסופר הצעיר הזה לתאר את "גנרל חורף" הרוסי, את השלג הנורא והרוחות הקרות הקשות לקיום, אלה שסייעו לסטלין וחייליו האמיצים לגרש את הנאצים המתועבים מעל אדמת רוסיה הגדולה. תיאורי המרדף בשלג, הרוחות, הנהרות שקפאו, הם מהיפים שקראתי בספרות המתורגמת. ילדים צדים בשלג, רכבים נתקעים בו, רוצחים מתחבאים בו, חוקרים רצים בו לאורך הדפים. התיאורים שלו הם כל כך פלסטיים עד שלך עצמך נעשה קר בזמן הקריאה.
הנה לֵב, הגיבור, החוקר המשטרתי, רץ אחר חשוד בשם בְּרוֹדְסְקִי, אשר נאשם בבגידה במולדת, ברעיון, ובריגול לטובת המערב: "לֵב מעד לפתע, החליק הצידה ונפל אפיים ארצה לתוך תלולית של סחף-שלג. מבולבל, קבור בשלג, הוא התגלגל על גבו, בהה בשמי התכלת ותהה אם נפגע. הוא חש כאב. הוא קם, הבריש את השלג מעל פניו וידיו והתבונן בריחוק קר בחתכים שעל ידיו. הוא חיפש את דמותו של בְּרוֹדְסְקִי, ציפה לראות אותו נעלם בפאתי היער. אך להפתעתו גם החשוד הפסיק לרוץ. הוא עמד ללא ניע. לב מיהר קדימה, נבוך. הוא לא הבין – נראה שבדיוק ברגע שהיה יכול לברוח, האיש לא עשה דבר וחצי דבר. הוא לטש עיניים בקרקע שלפניו. בקושי מאה מטרים הפרידו ביניהם עכשיו. לב שלף את אקדחו והאט לקצב של הליכה. הוא כיוון, אם כי ידע היטב שאין טעם לירות מהטווח הזה. לבו הלם, שתי פעימות על כל פסיעה. נחשול נוסף של אנרגיית מתאמפטמין: חִכּוֹ התייבש, אצבעותיו רעדו מעודף אנרגיה, זיעה זלגה במורד גבו. בקושי חמישים צעדים הפרידו ביניהם. ברודסקי הסתובב. הוא לא היה חמוש, ידיו היו ריקות. נראה כאילו לפתע פתאום וללא הסבר הוא הרים ידיים. לב המשיך להתקדם, התקרב עוד עוד. לבסוף ראה מה עצר את ברודסקי. נהר מכוסה קרח ברוחב של כעשרים מטרים הפריד בינו ובין העצים. שמיכה עבה של שלג שנפרשה על פניו הקפואים הסתירה אותו, והוא לא נראה מהגבעה. לב קרא אליו:
'זה נגמר!'"
סיפורו הקריא והמדויק של רוב סמית בנוי, לצערנו הרב, על מקרה שהיה. היה אדם בשם אנדריי צ'יקטילו שהיה רוצח ילדים בגן העדן השוויוני שהותיר אחריו "הצאר האדום" יוסף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי (סטלין). על רקע מעשה הרצח המפלצתי של דמיאן קרליק בחדשות שלנו, שבו צוין כי שיסף בסכין את גרונות ילדי משפחת אושרנקו, ועל רקע הרצח האכזרי והשפל של הילדה רוז שנרצחה בידי סבה, רוני רון, הושמה במזוודה ונזרקה לירקון – אני מפרט כי פשוט אסור לעבור לסדר היום ולשכוח את הפרטים – אתה שואל את עצמך לאילו זוועות אפלות ונוראות, רחוקות מכל חיה טורפת עלי אדמות במדבריות החול או הקרח, יכול בן אנוש בעל מוח מעוות להגיע. רוב סמית השכיל לעשות מזה ספרות מעולה עשירה בפרטים, בשל כך הוא תורגם לעשרות שפות וזכה ב-2008 פרס החשוב "דוקרן הפלדה" לספרות מתח, ואכן, אין ראוי ממנו לקבלו.
"ילד 44", טום רובּ סמית, מאנגלית: הדסה הנדלר, "כתר", 436 עמ'
הרשימה פורסמה במדור הספרות של "מעריב" 18.12.2009
תודה רבה רני. מאד מעניין!
בהתחשב בעובדה שגדלתי על סיפורי הרפתקאות הבלשים של אניד בלייטון,(!!?!)ואף הקמתי אי אילו חבורות בלשים בעקבות הספרים האלה, מעניין שכעת הז'אנר לא ממש תופס אותי.בעצם, חוץ מבתיה גור, שאהבתי.
ומה, יש מתח ישראלי ראוי?
איריס, תודה על הקריאה ועל התגובה. בתיה גור ז"ל הייתה סופרת מתח טובה בהחלט ככותבת בלטריסטיקה לא אהבתי את הדברים שלה. באשר לעבר-הווה: אורי אדלמן ז"ל בהחלט ידע להעמיד רומן מתח אמין, מעניין ומענג. למנטור בתחום, מומחה גדול והמורה של כולם, אמנון ז'קונט, יש ספרים לכאן ולכאן, הוא גוד אנד איבל, ומן הצעירים בולט מאוד ביכולת הכתיבה-הקליטה שלו ליעד שוהם, אבל אולי פספסתי מישהו חשוב. אינני יודע. מבין סופרי המתח העולמיים מומלץ מאוד-מאוד הנינג מנקל שמזמן חצה את גבולות הז'אנר אל עבר ספרות מעולה. נקודה. זאת יגידו לך עוד יודעי דבר חכמים ממני כמו יורם מלצר ודפנה לוי.
תודה תודה. רושמת ושומרת. אבל מה זה בלטריסטיקה?
או שאחפש בגוגל.
יום נפלא, איש יקר.
איריס יקירתי, אין צורך לחפש ב"גוגל". "בלטריסטיקה" היא ספרות יפה והמילה באה אלינו מן הגרמנית. רן יגיל בתפקיד רוביק רוזנטל. רני.
טוב, גרמנית… איך לומר? אההמ… לא ממש שפת האם שלי. (אגב, גם אידיש לא.ואת המשפטים שלך, המתובלים באידיש, אני צריכה לקרוא כמה וכמה וכמה פעמים כדי להבין את ההקשר.אבל. אני מתענגת. לא מתלוננים.) מכל מקום, את רוביק רוזנטל אני מאד אוהבת.וגם אותך.
איריס אליה, יקירתי, גם אני אוהב אותך. ולו אני ידעתי תרגם יפה כמוך מלשון לעז את לנגסון יוז ועוד, הייתי מרהיב עוז ועושה זאת. מה עם הרומן המונומנטאלי שהבטחת לנו. איהו? באיזה מצב הוא הוא עומד? רני.
רני. אין. אין. אתה תהרוג אותי. נשבעת לך שאין מישהו שמצליח להצחיק אותי כמוך.
ומונומנטאלי ?!?!(פיו… התעייפה לי האצבע רק להקליד את המילה הזאת. מה יהיה עם המילים האלה היום!?)זה כדי להרוג אותי סופית. פטאלי, יהיה יותר מתאים.
עוד שלושה ימים מוש שלי בארץ, שולח להוצאות. אתה תהיה הרביעי לדעת אם מצאתי לו בית.
ונשיקות,אם מותר. אם לא, עוד פעם אוהבת אותך.
אף אני. נו, נחכה לשמוע מה יאמרו פרנסי הספרות העברית ונגידיה. שיהיה בהצלחה מכל הלב. רני.
כבר כתבתי לך שאני נוצרת את הברכה הזאת עמוק בליבי. היא עדיין שם.
כל כך כל כך תודה.
וואלה נשמע מעניין. ואני לא מחובבי ספרוןת המתח בדרך כלל.
הוא באמת סופר טוב. יש לו כל הסיכויים להפוך לסופר מתח, ריגול, גדול כמו אלה שאנו מכירים מן העבר למען הקורא ירוץ בו. רני
מאמר מענין אני אישית לא אוהבת ספרי מתח היחידים שקראתי הם של קונן דויל בנערותי. אהבתי את הפתיח של המאמר סופר טוב באמצעות הדמיון והכשרון ותחקיר טוב יכול להפליג לכל תקופה ולתארה כאילו חי בה ממש וכאן ניכר כשרונו
יפה מאוד. עשית כבוד לז'אנר, רני. ועשית לי חשק לקרוא (גם את 'הדרך' של קורמאק מקארתי קראתי בעקבות רשימתך כאן).
לפני שנים הייתי מכורה לז'אנר. זה החל בילדות בשרלוק הולמס, עבר להרקולה פוארו והמשיך והמשיך…
למגינת ליבה של אמי שחשבה שזו ספרות 'לא רצינית' והייתה 'נוזפת' בי על ה'בלשים, בלשים' שאני קוראת ('בלשים' עם הטעמה על הלמ"ד, כמובן :)). עד היום יש לי ויכוח גדול איתה (מנוחתה עדן). היא טעתה בענק, זה נותן ה-מון!!! ותקצר היריעה מלפרט עד כמה נתרמתי.
רוב סמית נמצא בחברה טובה. גם אדגר אלן פו, הנחשב לאבי הז'אנר, כתב בהתבסס על מקרה רצח שהתרחש במציאות.
אתה יודע רני, אולי זו בעיה שלי, אבל בלש מקורי בעברית, משום מה לא כל כך מסתדר לי מאז ימי חסמב"ה ושאר הבלשים הצעירים של פעם…
ותמיד, ולעולם, הזוועות הכי גרועות והבלתי נתפסות מתרחשות במציאות.