בננות - בלוגים / / הרביניסט האחרון (ז) – רומן
רן יגיל

הרביניסט האחרון (ז) – רומן

 

46.

"חנה, יש מישהו בחוץ, על המדרכה, עם שלט על הצוואר הנושא את השמות שלך ושל מאיר, את מכירה אותו? הוא נראה קצת תמהוני," אומרת סיגל הכספרית. חנה מציצה מחלון משרדה בקומה השנייה בבנק דיסקונט – היא מורשית חתימה וסגנית מנהל – ורואה למטה את בני. הוא לבוש ברישול, סוודר קרוע וצעיף. יום חורף קר. מכנסיו פתוחים. על צווארו תלוי שלט. חנה מתקשה לקרוא אותו. היא ממהרת במדרגות הלולייניות אל פתח סניף הבנק ונעצרת, מוכת תימהון. על השלט שבני נושא על צווארו כתוב: "אני בני כהן, בן אהרון ונעמי, לא מתבייש לומר שלחמתי במלחמת השחרור ואין לי עכשיו מה לאכול. יש לי אח קטן ואכזר, מאיר, שלא עוזר לי להשתקם, למרות שהוא טייס, מלח הארץ, ויש לו כסף. אשתו, חנה, היא מורשית חתימה וסגנית מנהל בסניף זה של דיסקונט (חץ שחור וגדול מופנה מן השלט לעבר הבנק). יש להם הרבה כסף. לא אזוז מפה. אבוא כל יום עד שהם יעזרו לי להשתקם, כי זו חובתם. איפה נשמע שאח ינהג כך באח? (ובאותיות גדולות ועבות) יהודים, רחמו על עני ותנו נדבה. צדקה תציל ממוות." חנה שועטת מבעד לדלת הזכוכית. היא נעמדת למולו אדומה כולה, מלכסנת מבט, תלתליה מרצדים בשמש החורפית. "בניומין, מה אתה חושב שאתה עושה?" היא מסננת, כשהיא מנסה לשמור על קור רוח, אבל בני מתעלם ממנה, שורק לתומו ומביט לעבר השמים. היא תופסת בזרועו הארוכה בכוח – קטנה כזאת למולו הגבוה – "מה אתה מנסה להתעלם ממני? אה? בני תענה לי, אתה מנסה להתעלם ממני? מה זה פה הצגה? באת בכוונה תחילה כדי להביך אותי?" היא מטלטלת את הזרוע הארוכה, אך הדחליל עם השלט המוזר נשאר עומד ובוהה מבלי לומר דבר. העיניים – בשמיים. שתיקה. ואז הדחליל הגדול לפתע מדבר. "אני עומד כאן על המדרכה עם שלט וזו זכותי המלאה, גברת". חנה בועטת ברגלה בחפיסה ריקה של סיגריות, את ידיה היא משלבת בתנועת חיבוק בשל הקור ומבטה מושפל. קר לה בחליפה הכחולה והמחויטת. עוד מעט ותפרוץ בבכי. "כפוי טובה, זה מה שאתה, כפוי  טובה," היא מושכת באף, "בור ללא תחתית. כמה כסף שניתן וניתן זה לא יעזור, אתה תבזבז אותו על הפנטזיות שלך. אמרתי למאיר להפסיק עם זה, שזה לא הפיתרון. רק לתת ולתת. הוא אידיוט. אתה איש חולה. מהמר. נקודה. ועכשיו גם משוגע. אתה צריך טיפול בני, כסף לא יועיל כאן. אתה פשוט צריך טיפול." שתיקה. "טוב תגיד לי אתה בעצמך, מה אתה רוצה לעשות עכשיו? תגיד לי, נו." היא מסתכלת למעלה לשמים האפורים והדמעות כבר ניגרות על לחייה כמים. "עוד מעט יירד גשם, אתה רוצה להמשיך לעמוד כמו אידיוט עם השלט המגעיל הזה כאן?" שתיקה. לפתע החל הדחליל לעפעף בעיניו ולדבר איתה. "גברתי מורשית החתימה, אני אגיד לך עכשיו שמונה מילים שהן משוואה: אם אתם מביכים אותי, אז אני מביך אתכם." שתיקה ארוכה. היא מושכת באף. "בניומין, מה אתה חושב לעשות?" שתיקה. "תענה לי, קר לי כאן. אתה לא יכול להמשיך ולעמוד עם השלט הזה כמו קבצן באמצע הרחוב מול הבנק שלי. תחשוב עלי. תחשוב עליך, על צילה, על מאיר, על הילדים. איזה מין פרצוף יש לך, תגיד." נדמה לרגע שהקבצן הדחלילי יפתח פיו וידבר, אבל אז שוב משתררת שתיקה ורוח קרה נושבת. "טוב, אני מצלצלת לצילה, עכשיו, עכשיו שתבוא, לקחת את התכשיט הפסיכי שלה." היא רצה אל עבר דלת הזכוכית כשזרועותיה חבוקות בשל הקור, מקטורן החליפה הכחולה מתנופף לצדדים ברוח. קורעת את דלת הזכוכית בכוח לרווחה, רוקעת ברגליה ולפני שזו נסגרת קוראת לעברו, "תזכור, אני מצלצלת לצילה."

   צילה לא באה, אבל מאיר כן. חנה טלפנה לצילה, לבית, לעבודה – טלפון נייד עוד לא היה לה אז – אבל זו לא ענתה. איפה האנשים האלה כשממש צריך אותם, חשבה חנה. מחלון חדרה בקומה השנייה בבנק דיסקונט היא ראתה שגשם החל לרדת. במשרד נעשה חם. מישהו כנראה הגביר את המזגן בשל הקור. היא הורידה את המקטורן הכחול ונותרה בסריג הגולף האפור. הצוואר החל לגרד לה והיא חשה עצמה נחנקת. הגשם הלך והתחזק. היא צלצלה למאיר ותפסה אותו. מאיר בא. הם עמדו שם בגשם, שני האחים והשלט ביניהם. "בני, השתגעת? אתה רוצה שאתה ואני נחטוף דלקת ריאות? בוא נעמוד שם ליד הכספומט מתחת לגג ונדבר. למה לעזאזל צריך דווקא לעמוד בגשם. מה אנחנו מרוויחים מזה? בני, היגיון, קצת היגיון, בחייאת ראבק. הרגת אותי." אבל הדחליל לא זז ורק האותיות השחורות של השלט התחילו לנזול. מאיר תקע חזק את ידיו בתוך המעיל וצעק לעבר בני הגבוה, "מה יש לך אתה. די, זה נמאס. נמאס לי מההצגות שלך. כאן זה לא הבימה. אפשר לחשוב כמה אתה מסכן. בדרום אפריקה שלחתי לך כסף כל הזמן בהעברות בנקאיות. אחרי זה קנית לך כרטיס לארץ כי הסתבכת שם עם המאפיה. באת לפה, נתתי לך כסף. אמרת שתתחיל לעבוד ותחזיר לי. אמרתי לך לא צריך שתחזיר לי רק תעבוד. תמצא משרה בהנדסת בניין, שבזה אתה גאון, ותעבוד. התעקשת לפתוח עם הכסף שלי ושל חנה עסקים כושלים ויש לך עוד טענות. מסעדה. מה אתה בכלל מבין באוכל. היית בכל העולם ועם כל זה תמיד אתה רוצה מנה פלאפל. פתחת מפעל לכריות ובובות, למה? כי עדי עשתה עם סער כמה כריות ובובות חרסינה של פיירו. אז יש לה ידיים טובות, זאת סיבה לקנות עשרות מטרים של בד, צמר גפן, דבק מיוחד ומסכות ליצן? זה טירוף. בסוף נכנסת בתור שותף בחנות לכלי נגינה. מאה שנה לא ניגנת בסקסופון ופתאום קפץ לך הג'וק לראש שאתה רוצה לעסוק בזה. כמעט מוטטת להם את העסק הקטן שלהם. בני, אי אפשר כל שלושה חודשים להחליף מקצוע וגם להצליח. אקספרימנטים עולים כסף. בני אתה מקשיב לי, אתה מקשיב בכלל?" הוא תפס את הדחליל בשתי ידיו במעיל המהוה, כשמים זורמים על שניהם מכל עבר. השלט שביניהם הפך אט-אט לעיסה דביקה. "מה אתה רוצה תגיד לי, כסף, עוד כסף? אז קח, הנה." מאיר הכניס יד לכיס המעיל ושלף משם שטר של מאה שקל. "קח, נו קח. הנה כסף". באותו הרגע נשלחה יד דחלילית ומאיר ספג סטירה מצלצלת. הזרוע השנייה של בני חטפה מידו את השטר. שתי כפות הידיים הגדולות, בעלות האצבעות הארוכות, קרעו את ז'בוטינסקי לגזרים. מאיר התנפל על בני. התחילו מכות. הם לא הפסיקו עד שחנה ירדה מלמעלה וגם צילה הגיעה, וגם המשטרה.        

 

47.

   "צילה, למאיר יש  חבר חדש שהוא פגש בבית החולים בזמן הצנתור."

   "נו, אז-מה?"

   "הוא כלומניק."

   המלצרית מתקרבת ובידה שני ספלי קפה הפוך חלש בלי קצף. לצד כל כוס – עוגייה.

   "מה זאת אומרת, חנה, שהוא כלומניק?"

   "כלומניק זה כלומניק. עוֹיְבֶרבּוֹטְל שחי באיזו דירת מרתף של חבר. קוראים לו סולי נחמיאס קפלוטו."

   "איזה שם!"

   "נכון מוזר? הוא גם נראה ככה."

   "מה כל כך מוזר בו?" שואלת צילה כשהיא לוגמת מן הקפה ומעבירה את העוגייה בהגנב-מה לצלוחית של חנה.

   "יש לו קרחת גדולה, אף תפוח אדמה ועיניים קטנות וממזריות של נוכל, וכשהוא מדבר נדמה לך שהוא מאוהב בקול שלו. חמש שפות הוא יודע: ספרדית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וערבית, וגם קצת עברית. הוא טוען שהוא עולה חדש מוונצואלה, קראקס, ושהוא חולה מאוד, אבל לי הוא נראה יותר כמו איזה אזרח נמלט, אם את יודעת למה אני מתכוונת. הם מסתגרים בחדר של מאיר שעות ומקשקשים באנגלית. אין לטיפוס הזה לירה על התחת ומאיר מזמין אותו כל הזמן לארוחות בוקר וארוחות צהריים בחוץ."

   "מה המקצוע שלו?"

   "נווט מסוקים."

   "נו באמת חנה, זה מסביר הכול."

   "מה זה בדיוק מסביר?" שואלת חנה כשהיא מעבירה בהגנב-מה את העוגייה בחזרה לצלוחית של צילה ומוסיפה גם את שלה.

   "זה מסביר," אומרת צילה ולוגמת מהקפה, "למה הם התחברו. שניהם טייסים שלא יכולים יותר לטוס. במקרה של מאיר אלה רק סיבות בריאותיות, במקרה של הסולי הזה, זה לא רק זה. נגיד שזה גם זה. יכול להיות שהוא הסתבך שם בארץ שלו בעניינים ביטחוניים ונאלץ לברוח, ויכול להיות שלא. בכל אופן, שוב נראה לי שאת רואה צל הרים כהרים, חנה. מה כבר הפנסיונרים האלה יכולים לעשות?"

 

48.

   אתמול אמא מתה. בני לא היה שם כדי לראות את זה ושוב נאלצתי להתמודד לבד. אפשר גם להגדיר את זה אחרת, נגיד בצורה יותר רומנטית. אמא סוף סוף הצטרפה אל אבא אהרון ובני. היא הרי התגעגעה אליהם כל כך. בחודשיים האחרונים היא התאשפזה חמש פעמים, מבית האבות לטיפול נמרץ, ומטיפול נמרץ בחזרה לבית האבות וחוזר חלילה. ידעתי שיבוא הסוף. הריאות התמלאו מים והמערכות קרסו, היא לא יכלה לנשום אפילו עם שקית החמצן על האף, ובכל זאת בכיתי ליד המיטה. לא יודע למה. בלוויה של בני לא בכיתי, לא יכולתי. רק בסובארו, כשהייתי לבד, לפני שחנה הגיעה, פרצתי בבכי חנוק, וכשאבא אהרון מת הייתי ענייני וארגנתי את הכול כמו שצריך, והנה עכשיו ישבתי ליד אמא שכבר לא הכירה אותי ועמדו לנתק אותה מן המכשירים, והדמעות זלגו כמים על הלחיים וחשבתי לעצמי שם בצערי, סמוך למיטה, שאני באמת נחלש עם השנים, ואז הותקפתי מאחור על ידי הבחור ההוא.

   סמוך למיטה של אמא נעמי בטיפול נמרץ שכב בחור צעיר. המתחם שלו היה מכוסה בווילון כל הזמן, לא רק כשבאו אחות לטפל או רופא לבדוק. הווילון מעולם לא הוסט, אבל בינות לחריצים כשנכנס אדם אחד ויצא אחר, יכולתי להבחין בו. זה היה בחור צעיר מאוד, אולי בן עשרים, עשרים פלוס, ירוק כולו ושפתיו נפוחות. זבוב טורדני היה חג שוב ושוב סביב פניו. מהמקום שבו ישבתי, מרחק של כמה מטרים ממנו, הוא נראה לי מת מוחלט. רזה כמו שלד. אפילו החזה שלו לא עלה וירד. בשטח שמחוץ לווילון, על כיסא פלסטיק של "כתר", ישב בחור עדין כזה כל הזמן בשקט ועיניו היו מוצפות דמעות. הוא נראה כבן גילו של החולה ומדי פעם היה מסיט את הווילון, נכנס ומבצע בידו מעל הבחור הירוק, החולה, תנועות מעגליות מוזרות, מין הילינג. אחר כך היה מסיט את הווילון ולא הייתי רואה דבר. אחרי כעשר דקות הוא היה מזיז את הווילון בחזרה ומתיישב עצוב מאוד וחיוור על כיסא הפלסטיק, כשהוא חוזר לקרוא בספר רוחניֶיס של איזה הודי, אינני יודע, אושו-בּושו. כל השבוע האחרון ראיתי אותו יושב על כיסא הפלסטיק. הוא כמעט לא אכל. זיפים ניכרו על פניו. פעם ביום היו באים זוג הורים צעירים, מתוך ההתלחשויות הצלחתי להבין שאלה הוריו של הבחור החולה, שלד-האדם. הם כל הזמן בכו ואחזו זה בזה. מלבדם אף אחד לא בא לבחור החולה.

   כשהודיעו לי שעומדים לנתק את אמא מהמכשירים, פעלתי מהר. צלצלתי לחנה והיא באה מייד עם צילה. הילדים היו אז בדיוק בחו"ל, כל אחד במקום אחר. הן שתיהן עמדו שקטות ליד המיטה של אמא נעמי, ואני ישבתי על כיסא הפלסטיק של "כתר" ולפתע פרצתי בבכי. הן נדהמו, אבל הן לא הספיקו להגיב, כי אז הבחור ההוא, שהיה כל הזמן רגוע כמו אחד שעושה שלוש פעמים ביום מדיטציה, התנפל עלי מאחור.

   "מה אתה בוכה?" הוא צרח ולפת את הצוואר שלי, "מה אתה בוכה יא טיפש, יא מטומטם. אמא שלך עוד מעט כבר בת מאה, אז מנתקים אותה מהמכשירים, נו אז מה. אני את החבר שלי הולך לאבד היום, יחד עם אמא שלך. רק שהוא רבע מהגיל של האמא שלך הסנילית. הוא נתן לי אגרוף בפרצוף מאחור, ואני הצטמקתי, מגן בשתי ידיי על פניי. הרחתי את ריח עורי. מקום אינטימי, חשבתי, מקום אינטימי, והוא המשיך להלום במרץ, מנסה להכניס לי מאחור אגרופים בבטן. הצטמצמתי עוד יותר, משום מה לא החזרתי לו, לא ניסיתי להחזיר לו. זה מגיע לך, חשבתי, זה באמת מגיע לך, כי נחלשת, כי נתת לרגש שלך להשתלט על השכל שלך. אז תחטוף, תחטוף מההומו הזה מכות. הוא לא היה חלש ההומו הזה, אבל אז בדיוק הגיעו שני קציני ביטחון רוסיים במדים. הם דיברו ביניהם שני משפטים קצרים בשפת אמם ומייד קילפו מעלי בכוח את הבחור. "אתם לא תנתקו את נדב," הוא צרח. הסבתי ראשי לאחור והם גררו אותו. "אתם לא תנתקו אותו – כלבים, יודו-נאצים שכמותכם. אני אתן לך סיבה לבכות, אני אפרק אותך במכות. אמא שלו מתה בת מאה ועוד יש לו טענות. את כל החיים הוא עבר איתה ואני, מה יהיה איתי ועם נדב. בחיים אני כבר לא אראה אותו, מה אני יעשה, מה אני יעשה".      

 

49.

היה משהו מהקורטוב של ארץ ישראל הישנה והטובה בפגישות ההן בחצר האחורית של הווילה השכורה ברמת השרון. שרנו, אוהו כמה שרנו. 'גבעת התחמושת' ו'המנון הפלמ"ח' ו'עצי שקמים עומדים', וצילה היתה מרעימה בקולה ומושכת את הצליל והאוויר לא היה נגמר לה, למרות כל הסיגריות שהיא עישנה. 'הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע', 'חולצה כחולה והיא עולה', 'הוא פשוט שריונר, איזה יופי הוא בוער' וצילה אמרה, 'איכס מה שסמדר שיר עשתה לשירים היפים שלנו, רצחה אותם אחד-אחד בשביל ההומור.' וחנה ובני היו מתלבשים בבגדים מסורתיים של תימנים, אוחזים בדלי-פח גדול של צילה ושרים דואט. בני: 'יש חור בדלי תביטי יא יונה, יש חור בדלי המים נוזלים.' חנה: 'תסתום אותו יא יוסף יא טמבל יא אהבל, תסתום יא יוסף, יוסף תסתום אותו.' בני: 'במה אסתמֶנו תגידי יא יונה, במה אסתמֶנו, תגידי במה'. חנה: 'בקַש יא יוסף יא טמבל יא אהבל, בקש יא יוסף, תסתום אותו בקַש…' ובחנוכה היו מתחפשים לרב ולרבנית אשכנזים ושרים בדואט. בני: 'אוי חנה זלדה אשתי האהובה, הנה הקמח להכין לי לביבה, כי בחנוכה נפשי מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה.' חנה: 'אוי רבי בניומין אישי היקר, לי במטבח קמח לא נותר, בעלי היקר ואיך זה ייתכן להכין לך לביבה, אם קמח לי אין.' שניהם (חנה ובני): 'אז רבי בניומין נועל מגפיו, לובש מעילו ונועל ערדליו. השוקה דוהר, הביתה חוזר…' ובסוף היינו שרים את 'היה היו כאן פעם שקמים' ו'ירושלים של זהב' ו'תכול המטפחת' וסבתא נעמי שהיתה יושבת על כיסא הנדנדה בחוץ, היתה מבקשת קצת יידישקייט ושרנו 'איש חסיד היה' ו'ניגוניך אבי וניגונייך אמי' ואז כולם היו הולכים לאכול, כי אמנון החבר של בני מהגימנסיה שאשתו, שלא יודעת מה זה להיות אמא – עזבה אותו זמן קצר אחרי זה, הפרימדונה, בשביל איזה קפטן אמריקה שרירי ומבוגר – גמר להפיח רוח בגחלים עם המאוורר הישן של צילה שהוציאו מהמחסן ששימש גם כמקלט, ועדי היתה בורחת אליו כשסער היה מכה אותה, ככה זה כנראה ילדים. הוא, אמנון, היה יודע לעשות על האש, היה עומד ומזיע מעל האסכלה הגדולה עם הפֶן הישן של צילה ביד, בפינה של החצר, כדי שלא יסריח את החגיגה והשירה והשמחה. ותמיד כשהיינו אומרים לו, לך לנוח חביבי, מאיר יחליף אותך, או בני, או מישהו, הוא היה מרים גבה ומרעיד את שפמו הדודי ואומר, חבר, אלה על האשה שלהם לא יודעים להשגיח, אז בשר אתם רוצים שהם יידעו להוציא. הסלטים כבר התייבשו בשמש והשתייה כבר התחממה והבקבוקים החלו להזיע ומישהו אמר, 'מה בחושך נאכל את המנות האחרונות, יאללה תתחילו להעמיס.' ולפני שפנינו אל השולחנות העמוסים כל טוב, שרנו את 'שיר לשלום' ואז, לעזאזל, יופטפויומאט, לפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון קרוזו, הרוסים כבר היו כאן, ורבין נרצח.

 

50.

   "אתה יודע למה אין לך ילדים?" אמר לי בני ודמעות עמדו בעיניו.

   "למה?" הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, אבל אז המבט שלי נח על הים שמנגד ונזכרתי בַּפִּייה של הסקסופון.

   "אין לך ילדים, כי אף פעם לא היה לך כבוד לאבא ואמא. תמיד התנשאת עליהם."

   הרגשתי שיש אמת בדבריו, כלומר לא בגלל זה אין לי ילדים, זה ברור, ואם כן, מניין לבני לדעת את זה, מה הוא אלוהים, אבל הוא צדק בקשר להורים. תמיד הרגשתי מעליהם: יותר חזק, יותר חכם, יותר מאורגן.

   "ואין לך ילדים, כי גם אין לך כבוד אלי." הוא מחה דמעה מן הלחי ונחיריו התרחבו. רציתי להושיט יד אל מעבר לשולחן ולטפוח לו על הכתף, אבל הוא נרתע לאחור.

   "אל תיגע בי, ההסתחבקות הזאת לא תעזור לך כאן. אתה בן אדם לעצמך, ובן אדם לעצמו לא צריך ילדים. יש לו את עצמו. את ההסבר הזה קראתי בספר על הקבלה."

   ישבנו בקפה "הטיילת", מול הים. בני זימן אותי לפגישה בטלפון. הוא רק אמר לי, "הולכת להיות לנו שיחה קשה." ציין את שם המקום ואת השעה וניתק. באתי לפגישה וידעתי שהולך לבוא משהו רע. לפי הטון הרועד שלו בטלפון, ידעתי שהולך לנחות עלי דבר-מה. המלצרית התקרבה ובני אמר, "אני מזמין, לא צריך טובות מאף אחד." זאת היתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו ברצינות מלב אל לב. אחר כך הוא נסע במפתיע, מבלי להודיע לאף אחד, לדרום אפריקה, ככה סתם, בוקר אחד, ירד לקנות אצל "מבורך" פלאפל וקופסת סיגריות, וטלפן מיוהנסבורג. בדיעבד היתה לי הרגשה שהוא תכנן את כל המהלך הזה, מעולם לא היה יכול לגור בארץ יותר משנה, שנתיים מקסימום. יש ישראלים כאלה. הם שונאים את המדינה שלהם ואת האנשים שבה. הם חייבים לנסוע מכאן. בחוץ הם ישראלים גאים, וכאן הם רק מנסים לברוח.

   בני עבד ב"סולל בונה" בניגריה ועשה הרבה עסקאות מהצד. "זולל בונה" קראנו לחברה בגלל השחיתות שחגגה שם והקומבינות. כשחזר לארץ היה לו הרבה כסף, אבל הוא היה הרפתקן וכל הכסף הלך על פנטזיות, ואז באה הנפילה הגדולה בבורסה, והוא נאלץ לחזור ל"זולל בונה" כמהנדס בניין שניהל פרויקט קטן ומושתן, והוא לא יכול היה לשאת זאת. זה כמו איזה תת-אלוף שפתאום יעשו ממנו בחזרה סגן. אפשר להשתגע. כולם ידעו שהוא נפל. בדיעבד, אני יודע שהוא תכנן את הבריחה הזאת כדי לעשות את מה שהוא קרא לו "המכה השנייה", או "הסיבוב השני", בדרום אפריקה. כן, באפריקה, היבשת שהוא הכיר כל כך טוב, היבשת של הפראיירים, שהאדם הלבן בה הוא מלך, והיהודי – תחמן ועשיר.

   אבל זה לא קרה. הוא לא התרומם מבחינה כספית, ורק הסתבך שם עם כל מיני גורמים מפוקפקים, עבריינים. חנה אומרת שזאת המאפיה הרוסית, גם צילה, אבל לי קשה להאמין. כנראה אלה היו עבריינים מקומיים, עולם תחתון. שלחתי לו כסף בהעברה בנקאית, והוא, צילה והילדים חזרו ארצה. כשהם חזרו ארצה, הוא כבר היה שבר כלי והתנהג עוד יותר מוזר. אני חושב שהוא היה קצת לא נורמלי, אבל סירב לגשת לטיפול. לבסוף באה המחלה וסגרה על הכול – סרטן בלבלב.

   שם, בקפה "הטיילת", היתה השיחה האחרונה שלי איתו. יותר לא דיברנו בכלל, ואז התחילו להגיע מדרום אפריקה המכתבים העצובים וההזויים ממנו, עם הקבלה והרב דיוויד הזה, וחוט של אור שמחבר את כולנו מן הקודקוד. אחרי שחזר ארצה מדרום אפריקה, ראיתי אותו פעם אחת, מול הבנק, בגשם, לא דיברנו, הלכנו מכות ובאה משטרה. הוא סירב לדבר איתי. לא הוציא מילה מהפה שלו.

   "אני רוצה להגיד לך," המלצרית הניחה על השולחן את כוסות הקפה ושתי מנות הקדאיף והתרחקה. "אני רוצה להגיד לך, שאף פעם לא אהבתי אותך." הדמעות חזרו והופיעו בקצות עיניו, אבל אז הוא לא בכה, רק משך קצת באף. "אתה מבין, מאיר, אתה טייס, מסתכל על הכול מלמעלה. שום דבר לא ממש נוגע בך. אתה לא מעורב, והשנים חולפות."

   "אני דווקא מאוד אוהב אותך ואת צילה ואת הילדים וגם את אמא אני אוהב ואת אבא אהבתי."

   "קדחת! בלה-בלה-בלה. הכול דיבורים. אני לא מאמין לאף מילה שלך. אתה איש צבא מקצועי. אתה יכול לשקר לי מבלי להניד עפעף. אם יחברו אותך עכשיו למכונת אמת, תצא זכאי. המפציץ החמקן. אי אפשר לתפוס אותך."

   "שטויות," ביטלתי אותו בהינף-יד והסטתי את המבט כדי לא להיתקל בעיניים העצובות והמיואשות שלו. ואז העין שלי שוב צדה את הים ונדמה היה לי שאני רואה סירת מפרש מרחוק, או אולי גלשן רוח, בכל אופן היה לדבר-הזה צורה של פִּיית סקסופון ולא יכולתי להתיק את עיניי ממנו.

   "לאן אתה מסתכל, מאיר?" הוא שאל, "שוב אתה בורח ממני."

   "לא לא," אמרתי, מבלי לאבד את העשתונות, "אני מקשיב לך, דבּר."

   "אצל הספרדים אין דבר כזה בין אח לאח. אין ניכור. הם עוזרים אחד לשני, כי דם יותר סמיך ממים. אין מה לעשות. יש כבוד לאבא, לא כמו שעדי וסער מדברים אלי. יש כבוד לבעל, לא כמו שצילה נוהגת בי בזלזול. ויש כבוד לאח הבכור, כי הוא זקן מהאח הצעיר בשנים, וחייבים בכבודו. ולא רק שם, גם אצל הדתיים זה ככה. אבל אצלנו האשכנזים החילוניים, אין כבוד לשום דבר. על הכול מותר לצחוק. אין שום דבר קדוש. כל אחד לנפשו ושיהיה בריא. כולם ציניים שבא להקיא. עושים קריירה. אצל הספרדים האחים הם שותפים בעסק, הם תומכים זה בזה, לא נותנים אחד לשני ליפול."

   "עזוב אותך, בני," אמרתי, "אלה רק סטריאוטיפים. גם לספרדים ולדתיים יש המון בעיות במשפחה. תבדוק את זה, תוודא את זה ותודיע לי." המבט שלי נישא מעליו, תקוע היה בים הכחול והגדול ובדבר הזה שנע באיטיות מפינה אחת של האופק אל האחרת.

   "פעם זה היה שונה, מאיר, הכול היה שונה. אתה זוכר שהיינו רצים ברחוב פרישמן בירידה לים והרוח היתה מנפחת לנו את הגופיות. כל הדלתות היו פתוחות בבתים, כאילו תל אביב זה קיבוץ. אפשר היה לראות את הים מאלנבי בבירור ומרחוב ביאליק. היה מרחב. הבתים היו יותר קטנים והיה חלום. היה אופק." הוא הצביע בזרוע ארוכה אל הים שמאחוריו. "לפני מלחמת השחרור ואחריה, חשבנו שתהיה כאן מדינה יותר טובה, יותר צודקת, ערכים וכל הבולשיט הזה. אבל אנחנו חארות כמו כולם. בעצם יותר גרוע, אנחנו יותר חארות מכולם. אפילו בן גוריון אמר את זה."

   "כן, מה הוא אמר?"

   "הוא אמר שלא די שאנחנו לא אור לגויים, אנחנו חושך ליהודים. תסתכל מסביב, אנחנו לא אוכלים אחד את השני?"

   "בני, אתה יודע כמה פעמים ביום אני שומע את הטרוניות הרומנטיות האלה. רוצה עוד קלישאה, תפאדל, שלושה מיליון יהודים – שלושים מיליון טענות."

   "זו הצרה שלך, שאתה עוד מאמין במדינה הדמיקולו הזאת. פעם סער, שהוא ילד סופר-חכם, שאל אותנו כשהתכנסנו ביום העצמאות בחצר בבית הקודם ברמת השרון ושרנו שירים, על איזה מעשה נורא שאילו היה עושה, לא היינו סולחים לו. צילה אמרה: לוקח סמים, ואני אמרתי: פוגע בעדי, וחנה אמרה: רוצח, ואתה, מה אתה אמרת?"

   "לא זוכר. מה אמרתי?"

   "בוגד במולדת. זה מה שאמרת במין קור כזה שיצא ממך. בוגד במולדת. וכולם פרצו בצחוק. אבל אתה התכוונת לזה בשיא הרצינות, ולכן היית לפתע נבוך."

   "אני לא זוכר את זה בכלל." אמרתי בשאט נפש, למרות שמשהו בכל זאת דגדג לי בקצה הזיכרון. הייתי צריך להיות יותר אמפתי כלפיו. אני לא משוכנע שזה היה עוזר. היה לו המון נגדי, אבל הריחוק שלי וההיסגרות שלי פשוט הוציאו אותו מדעתו והשניאו אותי עליו עוד יותר. אבל מה לעשות, לא יכולתי להתיק את עיניי מקו האופק.

   "למה תמיד שאני מדבר איתך, נדמה לי שאתה מסתכל על מישהו או משהו מאחוריי." 

   "אני מקשיב לכל מילה שלך." אמרתי והשתדלתי למקד את המבט.

   "היית מהילדים האלה שאוהבים להביך את אבא ואמא שלהם. בהתחלה זה נחמד, הילד הוא פרופסור. מחונן. אבל אחרי כמה זמן זה מתחיל להעיק. אני זוכר בארוחות ליל שבת, היית מתקיל את אבא ואמא בשאלות של ידע כללי מתוך האנציקלופדיה "תרבות" שקראת. וכשהיו באים חברים של ההורים לשחק קלפים, בכלל היית עושה מזה גמישט שלם – הצגה. היה לך ועדיין יש לך זיכרון פנומנאלי. היית קורא דף ומצלם אותו. אחר כך היית שואל שאלות שכבר ידעת עליהן את התשובות המדעיות. כמו בן כמה העולם, מי הם חכמי התלמוד, מהי מהירות האור, מתי נולד בדיוק הנשיא הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, ומה זה גזים אצילים, או אוסמוזה. היית ילד רע. לא שובב – רע. מכונה מתוכנתת היטב. נהנית להביך אותם – לשאול, ליצור שתיקה רועמת, ואז לירות לחלל האוויר את התשובה. בתחילה הם צחקו. איזה בן גאון יש להם, בן טייס; אבל כשהשאלות עברו אלי, הסיפור כבר לא היה מצחיק כל כך, לפחות בעיניי. הרגשתי כמו אידיוט. האח הגדול האידיוט. ידעתי שאני לא דביל, ידעתי את זה, ושאתה פשוט מצלם את הדפים בראש מתוך האנציקלופדיה, ולמרות זאת זה פגע בי, והנה אני זוכר את זה עד היום."

   "בני, נו, אז מה מהירות האור?"

   "אל תצחק," הוא ממש כעס, "בגלל דברים קטנים כאלה שמצטברים, אין לך ילדים."

   "300,000 קילומטר בשנייה," אמרתי.

   "מה זה?"

   "זו מהירות האור."

   "נו די, אל תתחכם, תהיה רציני."

   הוא חשב לפגוע בי. הוא ידע שהנקודה הרגישה אצלי זה עניין הילדים ושבזה אין ספק שהוא הצליח יותר ממני. הוא חזר ונופף בזה, וכאן כבר לא יכולתי לוותר. בגלל ההקנטה הזו שהפכה לפגיעה ישירה, לא יכולתי לוותר לו, ולכן הרמתי חרטום באוויר וצללתי לתקיפה.

   "אני אגיד לך מה אני חושב, אם כבר שמים את הדברים על השולחן. אני אהיה כן איתך. הצרה שלך היא שאתה מקנא בי."

   "בוקר טוב אליהו. מאיר, התעוררת? על מה אנחנו מדברים פה כבר שעה."

   "חכה, תן לי לסיים. אתה מקנא בי, ואתה בעצם צודק שאתה מקנא בי, כי אני יותר מוצלח ממך. נקודה." פרצופו החוויר. "בטח ציפית שאני אגיד לך שזה שטויות, שכל אחד טוב בתחום שלו ומוצלח באופן שווה וכל הבולשיט הזה. אני טייס, אתה מהנדס בניין, סכרים, גשרים, ובסך הכול שנינו היינו ילדים מוצלחים והפכנו אנשים איכותיים, אבל זה לא מדויק. ואם אתה שם את הקלפים על השולחן, אז גם אני. אני פשוט יותר מוצלח ממך, ואבא ידע את זה ואמא עדיין יודעת את זה והיא מתייחסת לכך ולכן היא כל כך מאוכזבת שלי אין ילדים. היא אוהבת את עדי וסער מאוד, אני לא אומר שלא, אבל תדע לך שהיא ציפתה לנכדים ממני יותר מאשר ממך, כי היא חושבת שאני יותר מוצלח. נקודה." ומסמר אחרון תקעתי ואמרתי, "וההורים גם אהבו אותי יותר, ואתה יודע את זה, ובגלל זה אתה מנהל את הבוכהלטריה הרגשית-משפחתית הזאת עד היום."

   הוא שתק. ראיתי שהוא עומד להתפוצץ, אבל הוא שתק. הייתי צריך להיות יותר רך איתו, אבל זה לא יצא לי. מה לעשות. הוא קם. גבוה כל כך. ניגב את הפה. עיניו הדומעות נעוצות בי קשה. השליך את המפית בהפגנתיות על שארית הקדאיף, זרק שטר של מאה שקל על השולחן ויצא.

   הייתי צריך לרדוף אחריו, הייתי צריך לרוץ אחרי הנסיך-צבר הזה שאיבד הכול ולאחוז אותו בחולצה, או בזרוע הארוכה שלו ולא לתת לו ללכת ממני ככה. הייתי צריך להתחנן. אבל אני לא טוב בזה. מה לעשות. אז ישבתי במקום על הכיסא בקפה "הטיילת" כמו פוץ וחייכתי למלצרים ולכל הלקוחות חיוך של מר-לא-נעים ואמרתי בלבי שזה לא נורא, שזאת סתם גחמה וזה יעבור. לכל אחד יש לפעמים קריזה ורגעים קשים בחיים, ושאני תמיד הייתי ועודני יותר חזק מאמא ומאבא וכמובן גם מבני שתמיד נטה להיסטריה. ולכן אני צריך לגלות הבנה ובגרות וכמה טוב שמישהו שולט במצב.

 

 

9 תגובות

  1. ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.

    הרביניסט האחרון (א) – רומן:
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673

    הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171

    הרביניסט האחרון (ג) – רומן.

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969

    הרביניסט האחרון (ד) – רומן:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070

    הרביניסט האחרון (ה) – רומן:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126

    הרביניסט האחרון (ו) – רומן

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231

  2. רן יגיל כאשר אני קורא פרוזה אני נזכר – כשהייתי ילד נוסע באופניים.
    הרגשתי את הרוח באוזניים, את העצים שנעים מאחורי, במיוחד בירידות שבהן נסענו בכביש עמק יזרעאל אל מורדות הגלבוע…אז, לא נסעה שם מכונית אחת ב500 שעות.
    ובכן גם עכשו קנו לי אופניים.
    הוא ניצב בחדר ותפקידו לא להגיע לגלבוע אלא
    להשאר במקום. רוכבים עליו בגיל שבו הגלבוע הוא זכרון מתוק.
    וזה נשאר לי ההבדל בין שירה לפרוזה.

    לא תראה זאת כעוון אם אומר שכתיבתך יורדת יפה את הגלבוע שלה, משמיעה את הרוח הנעימה באוזניים, ולא צריך לעשות הרבה פדאלים כדי להגיע איתה למרחקים.

    • יוסף, תודה רבה על התגובה הזאת, להפך, אני שמח בה, זאת לא תגובה סתם, זה ממש שיר, והדברים על הגלבֹּע והילדוּת מרגשים אותי מאוד. שבת שלום וחג שמח.

      • רן, משהו מסתתר מאחורי הדברים: מצד אחד
        יש לי תחושת זמן קצרנית:קשה לי לקרא פרוזה.
        המטוטלת שלי מתפרעת ואני מדלג בעיניים עלך השורות מחפש ריתמוס שקיים רק בשורות ממין , דת וגזע אחר.
        אפילו את "הזר" של קאמי […ספר דק…] נאבקתי לסיים. ואינני דיסלקטי…
        ספרי הסטוריה או פסיכולוגיה , פילוסופיה, אומנות, אקרא בקלות.
        אבל פרוזה – המורה שלי הודתה שאני, לא דברתי פרוזה: בת 90 היא היתה כשלקחתי את ילדי להכיר אותה {המורה צפרירה, טירת צבי } והיא, ישובה על כסא גלגלים, צלולה ושובבה, אמרה להם:
        לאבא שלכם כתבתי "חיבור אינו שירה, נסח את משפטיך באופן ראוי"… שבוע אחרי אותה פגישה היא נפטרה.

        • יוסף, אבל המורה צדקה. חיבור אינו שירה. אני חושב שלא חלה על איש חובת קריאה. לא שירה, לא פרוזה, לא עיון, ואתה יודע מה, אפילו לא תורה. קודם כול – צריך לרצות, רוצים אז זה בא. אם זה לא מושך באף, ביד, ברגל, מה הטעם בכל הקריאה המואמצת הזאת? אגב, זה תופס גם לגבי כתיבה. לפעמים אני רואה תגובות של אנשים, ואינני מתכוון חלילה אליך, שממש מתאמצים לענות בכתב, לטוב ולעתים לרע, לשם-מה? רני.

  3. איריס אליה

    רני יקר, כל כך תודה. הייתי חייבת להיכנס להגיד שחיכיתי לזה בקוצר רוח.
    אקרא ואגיב בלילה שלי. שבת שלום ושלום.

  4. קראתי.
    מה לעשות: זו הפלצה. מקסימום החמצה.
    מקווה שבפעם הבאה ייצא לך יותר מוצלח…
    שבת שלום
    י.י.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל