אהבות חלומות וכשפים, ספר סיפורים חדש לאורה עשהאל בהוצאת "עמדה": דברים עליו וסיפור יפה מתוכו

מתוך קריאה בספר "אהבות חלומות וכשפים" של אורה עשהאל אנחנו מבינים כי אישה היא סיפור היא חידה. חייה על כל נגזרותיה הם דבר אניגמטי ובלתי מתפענח. תמיד קיים איזה סוד שכזה הקבור עמוק-עמוק בתוך הלב, או יושב על על הכתף לפרסונה הנשית העולה מתוך הסיפורים, והסיפור של עשהאל מאפשר הצצה רגעית אל מעבר לפרגוד, רק הצצה, אך לא כניסה והישארות בתוך עולמה החידתי של האישה, הצצתָ, נפגעתָ ותודעתך נשרטה. העולם השתנה.

 

בסיפורים היפים "האִשה שעשתה אהבה עם פרח" או "הווילה הלבנה", למשל, אנו למדים וחווים כי האישה אצל אורה עשהאל עשויה, ממש כמו בשיר של יונה וולך, "שַׁן דובי שַׁן", מן הזיכרון שלה ומן החלומות והמאוויים שלה, ויש בה גם מן המֵמד של הכישוף. האישה כרוקחת שיקויים ממש כפי שהיא מספרת סיפורים, כמו בשירים של המשוררת רחל חלפי, למשל. אל העולם המכושף והחלומי הזה המתחבר לממדי הפנטסיה או הציור הסוראליסטי, הקוביסטי והמופשט, מתחברים הסיפורים של עשהאל.

 

רן יגיל

 

הנה סיפור אחד יפה מתוך הספר,

יש לשים לב כיצד עובדת יפה הסופרת

עם שמות צמחים ומונחים בוטניים:

 

 

האישה שעשתה אהבה עם פרח / אורה עשהאל

 

בבוקר אחד מצאו שכניה את חברתי חרמונה מוטלת בכתונת לילה מעל הפרח שקומתו כקומת אדם. כשניסו להרימה בזהירות, הבינו שהיא ללא רוח חיים.

חרמונה גרה לבדה. בבקרים נהגה להתעורר עם אור ראשון. היא אהבה את זמרת הציפורים בשחר, וחששה מחמימות המיטה כשהיא בגפה. כשהתאלמנה נהגה לומר שהכר נהיה לה חבר, ולפני השינה היא משוחחת עמו. לכן נהגה לצאת לגן השכם. היא אהבה לעבוד בערוגות פרחיה. בכל עונה הוסיפה צמחים חדשים.

גם לאחר פרישתה נראתה צעירה. גופה הנערי, שערה הארוך שצבעה לשחור, עיניה הגדולות, הירוקות, בפניה השזופות, שידרו מראה של אישה רעננה ומושכת. היא נהגה ללכת במכנסיים צמודים, ובנעליים שטוחות שהתאימו לקומתה המלאה. טוניקה רפויה אפשרה לה חופש תנועה.

בעלה שאהב אותה מאוד נפטר זמן קצר לפני שהגיעה למושבה. הוא היה רואה חשבון שמרכז חייו היו משרדו ודירתו בתל אביב. חרמונה עבדה כרופאת משפחה. לא נולדו להם ילדים והם התמסרו לעבודותיהם. החוגים החברתיים שלהם היו קשורים בעיסוקיהם. לאחר הפטירה החליטה חרמונה לפרוש מהמרפאה ולהיפרד מהעיר הגדולה. היא הצליחה להגשים לעצמה חלום  ולחזור לראש פינה. לבית הוריה הקטן שירשה.

המבנה, שגגו עטור רעפים אדומים, שכן באזור העתיק. הבית התיישן. היא חידשה אותו כך שלבש פנים אחרות. חדר אחד ייעדה לציוד המרפאה. גדר המתכת נצבעה בתכלת. הרהיטים נצבעו בצבעים עליזים. המזנון בכתום, רהיטי המטבח בירקרק והמדפים בצהוב. הריפוד הוחלף והפסנתר כוון. היא חזרה לקבל שיעורי נגינה. עם ציוד חדיש למטבח ולחדר הרחצה, שחוברו למערכות מים וחשמל חדישות, יצרה לעצמה סביבה מרופדת.

הגן היה אהבתה הגדולה. פרחיה השיבו לה אהבה בשלל צבעים מטרף בכל עונה. "פרחים לא מדברים, בסוף תשכחי שפת אנוש", הייתה שכנתה מיכל זורקת לעומתה, "למה את לא יוצאת קצת? ראובן רוצה להכיר אותך. צמחים ובעלי חיים הם לא חברה מספיקה, ההסתגרות שלך נראית מוזרה". השיחות הסתיימו באמירות נחרצות מצד הרופאה "יש לי את אַבֶּבּו  נַגָ'ה לעזרה בבית ואת אַלֶמוּ טַגֶלֶה לגינה. סמיון מגיע פעמיים בשבוע ממצפה הימים וג'ו הגגן בא לתחזוקה. אני לומדת מילים באמהרית ורוסית ומשפשפת את האנגלית שלי". לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שינתה המושבה המנומנמת פניה. היישוב, שקם על אדמות גיא אוני, הפך למקום בילוי וקיט ולמרכז קניות ומסעדות תוך שמירה על אופיו. במשך שלוש השנים מאז שחזרה הרופאה למושבה ניסתה מיכל לגרור אותה לבתי הקפה ולסינמטק.

חרמונה הגשימה את חלומה ובנתה לעצמה עולם קסום. מהרדיו בקעה מוזיקה. קולות הכלבים, החתולים וציוץ הציפורים השתלבו בצלילי  קונצרטים חגיגיים. לאחר שהציפורים נרדמו השתמשה בהקלטות החביבות עליה. שלא כמו בחייה הקודמים בעיר, עם בעלה חובב הטלוויזיה, השקט במושבה אפשר לצלילי המוזיקה לזרום להנאתם של הצמחים.  גידוליה ופרחיה האזינו לנגינה, שהגבירה את צמיחתם והעמיקה את צבעיהם.

בשעות שבהן הייתה השכונה ריקה מאנשים התירה לעצמה  להשתולל עם הצמחים וגלי הקול המשכרים. בשאר שעות היממה הנמיכה את מעטה הצלילים, שעטף את הבית המוקף עצי איקליפטוס קזוארינות ואורנים.

מול ביתה היה שלט שבישר על מקצועה. אבל היא שימשה כרופאה רק במקרים דחופים, בעיקר כשדובר בתינוקות ובילדים. היות ושהשתמשה בצמחי מרפא לשיכוך כאבים, ולעתים בחבישות וכתרופות, יצא לה שם של מומחית לצמחי מרפא.

הגינה כישפה אותה. צבים, זיקיות וקיפודים השתכנו בשטחי הגידולים שלה. חלזונות וחשופיות, זחלי פרפרים וציפורי שיר מצאו אצלה מזון ומחסה. היא הרשתה לזחלי לבנין הכרוב לזלול את עלי ופרחי כובע הנזיר. למראה הצמחים המכורסמים התנחמה בפרפרים הלבנים שבקעו מהגלמים. היא אהבה את המטבח. ריחות הריבות, פשטידות הירק ותרכיזי הפטל שלה התערבבו בריחות הפריחה. שמני המרפא שלה, היו מבוקשים מאוד בחנות האורגנית של מלון מצפה הימים. משם שלחו אליה פעמיים בשבוע הסעה מיוחדת שהיו בה ירקות ופרות אורגניים, מאפים ודברי חלב. ההסעה חזרה למלון עם פרחיה של חרמונה והתוצרת האורגנית המיוחדת שלה.

את השקט הפריעו מדי פעם גברים בודדים שהגיעו לקליניקה כמקרי חירום עם תחלואים שנראו לה כהמצאות ותירוצים. יום אחד הובילו אליה את ראובן כשידו עטופה במגבת ספוגה בדם. היא טיפלה בפצעו עד שהחלים. הלשונות במושבה ריננו שהוא פצע עצמו בכוונה.

אנשים נהגו לעצור לפני השער, להתבונן ולהקשיב. בראשית החורף דמו עלי כובע הנזיר לצלחות. עם בוא הגשמים התקשטו פרחי לוע הארי בפתחי פה ענקיים. סלסלי הכסף היוו מרבד תחרה מרתק ופרחי ציפור גן העדן, בצבעי כתום וסגול, התנשאו לגובה. ריחות שלל הפרחים הכו בתדהמה את מי שנכנס בשער. פרחים שהכירו היטב נראו להם בגינה זו אחרים. הם היו גדולים יותר ובעלי צבעים עזים.

אפילו בקיץ שלט הצבע בגינה. היא לא חסה על המים והצמחים השיבו בתודה. גרניום בשלל צבעים, וציניות ודליות עם תפרחות ענק קישטו את הכניסה לבית. המאביקים, כדבורי הבומבוס והלבנינים, התעופפו מעל הפרחים. זמזום חרקים ליווה את תנועת הממטרות.

באביב, כשהפריחה פרצה, הייתה נמלאת אי-שקט ומגבירה את קולות המוסיקה, עד שהשכנים היו מגיעים לדרוש שתנמיך אותם. עונות הפריחה של הלימון והפומלו וריח הוורד האדום כיין שטיפס על סוכת גפניה, היו גורמים לה לסחרור חושים.

את דלתות הבית הותירה ללא שינוי. היא אהבה את צבע העץ הטבעי. בוקר אחד לא הצליחה לפתוח את דלת חדר השינה שלה שמתחת לגג הרעפים במפלס גבוה יותר. תקרת העץ המשופעת שלו וחלונותיו הפונים לעצים ולמטפסים נתנו לה הרגשה של ריחוף. אבל לאחר שכל ניסיונותיה במשך השעות המוקדמות עלו יפה, והיא פחדה שתישאר סגורה לבדה למשך היום, החלה קוראת בכל כוחותיה: מִי  כַל  מִי  כַל עזרה   עז   רה. שכנים התאספו מול השער וגם מיכל הגיעה במרוצה. כשהסבירה מה קרה רצו לחפש את ג'ו. הם דיברו בינם על כך שאם לא ימצאו בעל מקצוע, ייאלצו לעקור את משקוף הדלת. למזלה נהגה להשאיר בחוץ מפתח בכד, ששימש למנקה האתיופית. לאחר שהצליחו להביא את ג'ו ולהשעין סולם גבוה שטיפס בו לחדרה, נרגעה. מיכל ומספר סקרנים נותרו לראות כיצד ייפול דבר. ג'ו המיומן קדח ושחרר את המנעול הישן. "אביא לך מנעול חדש ואחליף לך בבית את כל המנעולים. אין בררה, הם מחזיקים את הידיות והתיישנו. אבל דלתות אל תנעלי, חוץ מדלת הכניסה".

גם לאחר שננעלה בחדרה, המשיכה חרמונה בהרגליה הקבועים. התאים לה לגור ביחידות. ידידותה עם מיכל התחזקה ולעתים נהגו להיפגש לכוס תה ועוגה. היא הרבתה להחליף ספרים בספרייה המקומית, ושקעה בספרים הישנים שנותרו בביתה.

כשיצאה לסידוריה הקפידה לנעול את השער לבל יטרידו עוברי אורח את מנוחת הפריחה ואת בעלי החיים שלה. שונרה, החתול הלבן, הענק, וגאיה כלבת הבוקסר שלה נותרו בתחומי הבית והמשטחים המרוצפים. מעולם לא חדרו לממלכת הפרחים, "כדי שלא יפחידו ולא יפצעו אותם".

באביב השנה השלישית לבואה למושבה נבטה אהבתה הגדולה. בפינת הערוגה הקדמית הבחינה חרמונה בצימוח חדש, מוזר. הנבט לא דמה לעשבי הבר שהייתה מעשבת, גומא, יבלית, או ינבוּט. נבט מיוחד היה זה, שלא דמה לצמחים שהכירה. הוא  היה חדש לה, והיא הותירה אותו. הצמח החדש שתה את מי ההשקיה בתאוותנות מיוחדת וגדל במהירות מפתיעה. גבעולו התעבה והיא חששה שמא לשלשת ציפורים הביאה לגינה צמח שיקשה לסלקו בבוא העת. אבל עליו התמימים בגוון ירוק-אפור, שהיו גלדניים ומוארכים נראו לה מיוחדים. גבעולו הישר שצמח מעלה ושתי השלוחות, ספק קנוקנות ספק ידיים, שצמחו בחלקו העליון נעמו לה ועניינו אותה. חרמונה טיפלה בצמח החדש כפי שטיפלה בכל פרחיה האהובים ואפילו יותר.

כשהגיע גבעולו של הצמח הנדיר לגובה שפתיה, הבחינה בבוקר אחד, לשמחתה, שניצן ענק הנץ בראשו. הניצן גדל ונפתח לאחר ימים אחדים לפרח סגול. פרח הדור וענק שהסתובב לעברה בכל פעם שנעה. גודלו היה כגודל פני אדם. הוא המשיך לסובב את כותרתו לכל כיוון שפנתה אליו. כשהתקרבה לפרח השתופף אליה. היא אהבה ללטף את עלי הגביע והכותרת שלו בעדינות. כשעשתה זאת חשה בקנוקנותיו הזעות, נכרכות סביבה, נוגעות באיבריה, מרטיטות אותה.

אף על פי שציפתה שכדרכם של פרחים יעשה פרי וזרעים, לא הייתה בטוחה בכך. היו לו עֵלִי לבן ענק עם צלקת מעובה בראשו, ואבקנים שחורים,  אך מעולם לא ביקרו אותו מאביקים. לאורך חודש ימים ניגשה אליו בבקרים כאשר כוס התה החם שלה בידה האחת וכד מים עבורו בשנייה. היא נהגה ללטפו מדי בוקר והוא התבונן בה בעיני פרח נאמנות. לקראת שעת השינה נהגה לצאת אליו לאחל לו לילה טוב. באותה עת רחקה ממנה הבדידות ושנתה ערבה לה. היא לא קראה לפרח בשם ולא הזניחה את פרחיה האחרים, אבל מחשבותיה היו נתונות רק לו. בחלומותיה, הצמיחו כפות רגליה שורשים וידיה עלים וערוותה נמלאה לחות נעימה.

באותו בוקר יצאה חרמונה לשתות את ספל התה שלה ולהשקות את הפרח. פתאום חשה חשק בלתי נשלט לנשק אותו, במרכז פריחתו. אז לפתו אותה ידיו ומעין פה חושני נצמד לפיה. היא צנחה כמתעלפת על השביל. כשהפכו אותה ראו שפניה שקועות במרכזו של פרח סגול ענק בעל שתי קנוקנות שהקיפו את גזרתה. על פניה היה חיוך מלאכי. עדת לבנינים הקיפה אותם  לצלילי מוזיקה חרישית.

 

אהבה חלומות וכשפים, אורה עשהאל, עריכה: נורית זרחי, ציור העטיפה: אדריאנה נווה, עימוד ועיצוב העטיפה: יגאל ארקין, הוצאת עמדה, 140 עמ', 60 שקלים