בננות - בלוגים / / גיליון חדש, מס' 6, של נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות
רן יגיל

גיליון חדש, מס' 6, של נכון – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות

נכון שיהיה "נכון"

 

בימים אלה רואה אור גיליון מס' 6 של "נכון" – כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות. נושא חשוב מאין כמותו בעיניי. כתב העת מקדיש כמובן חלק הארי ממנו, לא אחת, לעיסוק בפנטסיה ומדע בדיוני מתוך הערכה ומחשבה כי ספרות זו באופן ספציפי, ולא רק ספרות סמלית מופשטת באשר היא, יש לראותה כחשובה וראויה לדיון מעמיק. יש לי הכבוד להיות חבר מערכת בכתב עת זה. אני מפרסם כאן את מאמר המערכת של פרופ' אורציון ברתנא, עורך כתב העת, ואת רשימת המשתתפים בגיליון:

 ***

מאמר מערכת / אורציון ברתנא

  1. אוטופיה ודיסטופיה

מהי המשמעות המקובלת של צמד המושגים, אוטופיה ודיסטופיה? נראה לי כי במסגרת המציאות  המקובלת, עד כמה שישנו מושג מוסכם כזה, אוטופיה היא בקצה האחד של תמונת המציאות האפשרית ודיסטופיה היא בקצה השני שלה, הקצה המנוגד. כאילו הנחנו כי גן העדן מכאן וכנגדו הגהינום, הן שתי הַקְצָנוֹת של המצב האנושי המוכר לנו. כאילו האוטופיה היא העולם שלנו במיטבו, ואילו הדיסטופיה היא העולם שלנו בשיא המיצוי השלילי של המציאות.

האמנם כך? לתפישה זו יש לשים, לפחות, שני סייגים:

הסייג האחד הוא מן האובייקטיביות של מושגים אלה. כאילו כשמדברים על המצב הטוב ביותר ההנחה היא כי זהו מושג אובייקטיבי, שיהיה מוסכם על כל בני אנוש שיחשבו עליו; וכך גם ניגודו, המצב הרע ביותר, הדיסטופי, הוא מושג אובייקטיבי, מוסכם. והלא ברור כי אובייקטיביות מונחת זו היא ריקה ממרבית התוכן, ומה שטוב בעיניים אנושיות מסוימות עשוי להיות פחות טוב, ואף נורא בעיניים אחרות. ברור כי חלק ניכר משני מושגים אלה הוא סובייקטיבי, וסובייקטיביות זו של שני מושגים אלה תקפה גם במישור של הפרט, וגם במישור של הקבוצה האנושית, מהקבוצות הקטנות והלאה – משפחה, קהילה, אומה והלאה. לעיתים קרובות, בתולדות אנוש, מה שהוא מצב אוטופי עבור קבוצה אנושית אחת עשוי להיות מצב דיסטופי לגבי קבוצה אנושית שנייה, ולגבי קבוצה אנושית שלישית אותו מצב יהיה לא אוטופי ולא דיסטופי.

הסייג השני הוא מהיות האדם נזר הבריאה, שאת טווח היכולת שלו מתארות האוטופיה מכאן והדיסטופיה מכאן. כבר מן המאה התשע-עשרה, יותר ויותר מחשבה אנושית מיוחדת למחשבה כי המין האנושי, ההומו סַפִּיאֶנְס, לא נוצר "כמין הנבחר" על ידי "הבורא", והוא שלב התפתחות שקדמו לו שלבים מפותחים פחות, וסביר להניח כי יהיו אחרים אחריו. אפשר לתאר זאת אפילו בלשון שאולה ממושגיו של פרידריך ניטשה. המציג את המין אנושי כ-"חיה שמהותה עדיין לא הוגדרה" או כ-"הבטחה לעתיד" או כ-"גשר". כלומר, מה שעתיד לצמוח ממנו הוא מהות וישות שמעבר לו וליכולותיו. המין האנושי אינו יכול לתאר את עתידו. בלשון האוטופיה והדיסטופיה אפשר לומר שהטוב ביותר הצפוי לו או הנורא ביותר הצפוי הם בעלי ממדים שהוא עצמו לא יכול לשער בהווה בו הוא נמצא.

  1. תיאור ממקד ותיאור מפזר

לכן חשוב לומר כי ב'נכון' יש שתי התייחסויות מקבילות אל שני המושגים, אוטופיה ודיסטופיה: האחת היא ההתייחסות השמרנית יותר, הראיה של הטוב ושל הרע כשתי הַקְצָנוֹת של המצבים ה"נתונים", ה"מוסכמים". והשנייה היא כי, כפי שנאמר כאן למעלה, אנחנו מנסים להעלות על הדעת  גם אפשרות שמעבר למחשבה שלנו היום, שמעבר לאפשרות היום. ולכן, במקביל, יש, לי לפחות, רצון לכוון את המבט אל מעבר למחשבה של היום. לנסות לכוון אל מה שאני קראתי בחקר הספרות כבר לפני שנים – "תמתיקה מפזרת", תפישה שאומרת כי ההסבר של מה שנראה ונתפס על ידינו נמצא מעבר למסגרת תמונה שאנחנו קולטים. משמע, אנחנו קולטים, חלקית ובצורה יחסית, תופעה, תמונה, הוויה (בחרו כרצונכם), שהיקפה מחוץ ומעבר לתמונה שאנחנו יכולים לראות. וכנגדה – "תמתיקה ממקדת", שהיא כל תפישת עולם שאומרת כי מה שנתפס על ידינו מספיק כדי להסביר את עצמו. הכול נמצא ויכול להיות מובן במסגרת שלנו, במסגרת החושים שלנו ובמסגרת התודעה שלנו, ההיגיון שלנו. אין לנו שום דבר מעבר לאלה, וכל מה שיש לנו ממוקד.

אין הכוונה כאן להבחנה האומרת כי מערכת ממקדת היא גשמית ומערכת מפזרת היא רוחנית. כלל לא. הכוונה היא לומר כי מצד אחד ישנן מערכות תרבות שאומרות כי יש בידינו הכלים להסביר את כל מה שאנחנו חווים, המערכת שלנו היא שלימה, ומה שחסר בה היום יתגלה בה ביום מן הימים במושגים הקיימים. מערכת זו יכולה להיות מדע ויכולה להיות גם דת. הדומה בין אלה הוא בהנחה כי יש משהו שיכול להיות שלם במושגים שלנו, ואם הם חסרים היום, הם יתגלו מחר. זו מערכת אחת, "תמתיקה ממקדת". לעומתה, ה"תמתיקה המפזרת", בין אם היא בדת בין אם היא במדע, היא ההנחה כי ההסבר למה שיש בידינו הוא מעבר ליכולת של עצם הכלים שלנו היום, עצם התודעה שלנו היום, לקלוט, להחזיק.

  1. ארתור סי. קלארק

סופרי מדע בדיוני לא הרבו לעסוק בתיאורים של תמתיקה מפזרת, שכן איך אפשר להשתמש בתודעה לתאר אל-תודעה או על-תודעה, תהיינה אשר תהיינה. הדרמה בספרות רוכשת קוראים בעזרת הצגת ריגושים אנושיים להזדהות אתם. אחד מהמעטים שניסו לחשוב על הלא ניתן לחשוב הוא סופר מדע-בדיוני נפלא שהצליח גם בכך – ארתור סי. קלארק. ברומן הבלתי נשכח שלו, 'קץ הילדות' (פורסם ב-1952 – ראה אור בעברית ב-1976), הוא מספר על חוצנים שהגיעו אל כדור הארץ, העולם שלנו, כשליחים של כוחות עליונים, כוחות שהם גם מעבר לאותם חוצנים העושים את דברם. כוחות עליונים אלה הנחו את החוצנים להגיע הנה ולעזור למין האנושי, להומו ספיאנס, לצאת מתקופת הילדות שלו אל שלב שהוא מעבר לו, מעבר לכדור הארץ , מעבר למערכת השמש, מעבר לגלקסיה שלנו, מעבר…

תרבותם של חוצנים אלה משוכללת בהרבה מזו של ההומו ספיאנס, אבל היא מאותו "סוג". הם מספרים לאותם בני אדם מעטים ששורדים ונותרים להמתין עד לסופן הטבעי, כי הם נשלחו כדי למנוע מבני אנוש להשמיד את צאצאיהם כשיסתבר לבני אנוש כי יצאו מתוכם יצורים שמשמעם הוא סוף התרבות האנושית. לא במקרה צורתם של חוצנים אלה היא כשל שטו, עם קרני השטן וזנב השטן. אומר כאן קלארק כי למין האנושי יש "זיכרון קולקטיבי של העתיד", ולא במקרה צורת השטן היא כצורת אותם חוצנים; שכן, הופעת אלה משמעה סוף המין האנושי, גם אם סוף זה הוא תחילת השלב הבא של צאצאי המין האנושי, שהם מעבר למין האנושי.

בואו נראה מה מקרינה מחשבה ספרותית זו של קלארק על המושגים אוטופיה ודיסטופיה. מצד אחד, זהו הליך נפלא – התמזגות צאצאי בני אדם עם היקום בצורה שדתות מסוימות עד כה רמזו באופן כללי, ורוב תבניות המחשבה האנושית אינן יכולות לעכל. מצד אחד, זו אוטופיה. אנחנו מגיעים לשלמות שמעבר. אבל מצד שני, האם אלה אנחנו? האם יצורים אלה, שאמנם יוצאים מאיתנו, הם המשך כלשהו של ה"אני" שלנו? האם "לנו" יש איזשהו חלק במצב חדש מופלא זה? הלא התודעה האנושית אינה נמצאת בו כבר. אם כך, אולי זו דיסטופיה? אולי זה הליך טראגי שמבהיר לבני אדם שסופם הגיע, וזהו סוף מוחלט. הם, במובן הנחווה, המודע, לא יהיו עוד. אכן, הרומן הנפלא הזה מתאר גם את השינוי המופלא, שבו יצורי העל שיצאו מבני האדם מפרקים את כדור הארץ, פשוטו כמשמעו. אין להם עוד צורך בכלוב זה שהיה כל עולמם של בני אנוש. מנקודת המבט של בני האדם שנשארו לראות את ההליך זוהי טרגדיה נוראה. אם כך מהו הרומן? אוטופיה? דיסטופיה? לא זה ולא זה? גם זה וגם זה? דבר אחד ברור – עצוב לנו בחלוף. כל העצב שלנו הוא החלוף.

  1. משורר שהולך אל האמונה – לזכרו של איתמר יעוז קסט

הרבה דברים טובים יש לי לומר על האיש איתמר יעוז קסט, אדם טוב וחבר טוב, ועצוב לי לכתוב אותם היום משהסתלק. את כל דברי הקצרים כאן אני רוצה לייחד למשורר חשוב, מרכזי, שתרם רבות לשירה הערבית של זמננו. העיקרי בהם הוא כי איתמר יעוז קסט אינו משחק. שיריו הם וידוי, דין וחשבון, מונולוג, פניות לנמענים. בדרך זו או אחרת כמעט כולם הם חשבון נפש ישיר וגלוי. שיריו גלויים, כי נושא אחד במרביתם, והוא – הדרך אל האמונה. דרך זו היא בבסיסה דרך ביוגרפית. מכיוון ששיריו ישירים, קל מאוד לזהות את המהלך הביוגרפי, וקל לקורא הרוצה להתוודע אליו ללכת אתו בדרך חייו שבשירתו. מן המציאות, מן הביוגרפיה, מן ההיסטוריה, מן הקיומיות (אקזיסטנציאליזם) הוא מתרומם לכתיבה פלאית וחידתית, כתיבה שמעטות כמוה בשירה הישראלית.

ההתחלה הביוגרפית של איתמר יעוז קסט היא ילדות למשפחה מתבוללת בהונגריה של לפני מלחמת העולם השנייה, אסון המלחמה והחורבן, ההיאחזות בנוף הארץ-ישראלי, המציאה של האמונה מתוך צורך פנימי, שלבי ההיאחזות באמונה כשהחיצוני, האינסופי, צומח מתוך האישי והסופי, הדבקות באינסופי, שאלת הספק שנשארת בתוך המשורר, השאלה האם הספק הכרחי אצל כל מי שלא צמח מתוך הילדות המוקדמת ביותר יחד עם האמונה. בצורות אלה ואחרות, אלה הם עיקר שירי ספרו האחרון, 'שירים לרעיה בשער השמים'.

בשיריו אלה, שנכתבו לאחר מות רעיתו, פרופסור חנה יעוז, הוא מחבר יחד את האוטוביוגרפי, את האמוני ואת האבדון האישי, הקיומי. מתחת ידו יוצאים שירים מרשימים מאוד, שהם אישיים, שופכים נפש בפני הקורא, וגם רעיוניים, מצביעים על האמונה כדבר שבו יכול היהודי-העברי-הישראלי לאחוז לנוכח האבדון האישי.

זו שירה אוטוביוגרפית, שקופה, צלולה וברורה. זו שירה שנעה בין הווידוי שבשירה האישית המודרנית, זו השירה האקזיסטנציאליסטית, ושירתו של יעוז קסט היא גם קיומית-אקזיסטנציאליסטית, לבין הווידוי שבתפילה, ושירתו של יעוז קסט היא גם כזו. זו שירה שאינה מגלה הכול, אבל אומרת את האמת של המשורר. זו שירה שהפיגורטיביות שבה אינה מכסה על החשיבה שבה. זו שירה שהרגש הוא נושא מרכזי שאין להתבייש בו. זו שירה שהיא גם המעבדה וגם התוצר המוגמר.

בתרבות ישראלית הולכת ומשתנה, שהיא מזה מספר דורות תרבות מחפשת דרך, יש לשירתו של איתמר מה להציע. הוא הולך אל הספק ואינו מבטל אותו. הוא הולך אל הקרע ואינו מבטל אותו. דווקא מתוך הספק ודווקא מתוך קיום קרוע, הוא מוצא את חיפוש האמונה כתשובה. ואת החוויה של המופלא כחוויה שעומדת במבחן הספק ויכולה לו.

איתמר יעוז קסט כתב הרבה שירה, תרגם, ערך, כתב מסה ועיון והיה פעיל מאוד כאיש רוח במדינת ישראל. אציין רק ספר אחד מספרי שיריו הרבים והחשובים, 'ספר האור הלבן'. בספר מרשים זה הוא כותב כדרכו, ללא משחק והתייפייפות, את דרכו אל האמונה, ואת המעוף שמצא באמונה זו, עם כל הספקרות1 מעוף שהוא משכיל להציע לקורא להשתתף בו אתו. אני, כקורא, נעניתי ואהבתי.

 

האיש הלך. שירתו נשארה. אני מאמין שהיא תישאר הרבה מעבר לדורנו, כי למה שהיא אומרת ירצו אנשים להקשיב דורות רבים.

***

משתתפים בחוברת על פי סדר הופעתם: אורן בן יוסף, וועלוול טשרנין, רן יגיל, אורציון ברתנא, לילי פרי, שרה טיסדייל, דן אלבו, חגית בת-אליעזר, אלי אשד, יובל ליבליך, ליאור וינשטיין, מיכאל בן אבו, יבשם עזגד, ירון אביטוב, צדוק עלון, שמעון רוזנברג, אלי יונה, אור יגיל, דניאלה גורביץ. כל מי שרוצה לרכוש חוברת או לפנות לשם דיון או משלוח חומרים, מוזמן לכתוב למייל של פרופ' אורציון ברתנא:

bartana@ariel.ac.il

 

 

העטיפה: רנה מגריט, אימפריית האור

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל