בננות - בלוגים / / לובשת בגד הפוך (מבחר וחדשים) / יערה בן-דוד / ביקורת ועוד איך תהיה…
רן יגיל

לובשת בגד הפוך (מבחר וחדשים) / יערה בן-דוד / ביקורת ועוד איך תהיה…

ביקורת ועוד איך תהיה…

"על בּארות עונג, על תפוז הדם"

 

לובשת בגד הפוך (מבחר וחדשים) / יערה בן-דוד / עורכת: לאה שניר / הוצאת הקיבוץ המאוחד /  211 עמ' / 82 שקלים

 

רן יגיל

 

ראשית צריך לומר כי יערה בן-דוד בשבעת ספריה, אם לכלול גם את המבחר הדי רחב הזה "לובשת בגד הפוך" הכולל בסופו שער של שירים חדשים, היא משוררת שעושה דרך, משוררת מתפתחת שלעִתים שיריה סובלים מקולאז' של תרבותיות יתר, בעוד ששירה טובה, לטעמי, מן הראוי שתַפנה צווארה וראשה אל מחוזות פראיים תוך שמירה על אסתטיקה מובנית וקול אישי שיזוהה עם המשורר. ודבר נוסף, יש משהו אצור ואף עצור יתר על המידה בשירים. עם זאת, ככל שאתה הקורא מעמיק יותר במבחר המקיף הזה, שאינו גדוש מדי, ועשוי לעילא, ובמקרה הזה שותפה לקרדיט גם העורכת והמשוררת לאה שניר, אתה רואה כי שירתה עם השנים הולכת ומעמיקה, הולכת ומתייטבת.

 

כוחם של השירים נובע ממקור ראשוני אחד. רגע עדין של מגע בעולם הוא לב השירים. משהו נוגע במשהו בהוויה, והמגע הזה נוגע בַּמשוררת. בעדינות הזאת של המגע יש המון עוצמה מתפתחת בשירים. הנה, "מיזוּגאוויר": "זוג בהצגה יומית במיזוּגאוויר, רגע / לפני ההקרנה. הוא / פניו למסך אומר משהו כמו, היא / הוכחה חותכת לקיומו, / תנועה קלה. מילה. נקודה. / זוקפת גבה. / בחסות החשיכה הממוזגת / פרודות מילים, / קורים דקים בנקודות מפגש מקריות / לרקום אושר בִּדְיון". זאת רק דוגמה יפה, אבל המגע הראשוני הזה בהוויה, דק מן הדק, מלווה את השירים לכל אורך הספר מן הפתיחה בשירים כמו "מגובה הכוס" ו"שיר רנטגן בדרך לירושלים" ועד המחזור "שירים לאמי במותה".

 

התחושה הזאת של מגע, הנה משהו נושק למשהו באופן מטונימי בעולם, מתפתחת אצלה יפה לתחום המחזור. ככלל, בן-דוד חזקה מאוד במחזורים שיריים רגשיים עדינים וקצרים. היא יודעת לעשות זאת. יש תחושה שהמשוררות מחלחלת במעברים מחלק לחלק. נוכל למצוא שורות מגע שכאלה מקסימות בכל המחזורים, הן המוקדמים והן המאוחרים, הנה: "אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה / ולא אכפת לי להיכנס לתוכה…", מתוך המחזור המאוחר יחסית "בטרם"; או "כתם אדם / תחת שמי עופרת ממתין לתזוזה / (זה זמן מה איני עוקבת אחר תנועותיו)…" מתוך המחזור המוקדם יחסית "הכלאה".

 

תמצאו כאן בשערים עיסוק במוות בכלל ומוות ספציפי בטרם עת בפרט של קרוב משפחה, למשל אחיה של המשוררת; שירי משפחה על ההורים; שגרת היומיום; שירים פוליטיים אנטי-מלחמתיים מעודנים, שירי אהבה סמליים; מחוות סובטיליות ליוצרים אהובים וידועים מכל האמנויות, למשל למשוררים דליה רביקוביץ ודוד פוגל, אבל גם לפסלים ולציירים. הנה, "בחצר בית מלאכתו, בין התמרים": "נְחַש אבק החול על פִּסְלֵי החלודה. / כלבי הברזל שלו פוערים ללא הֶגֶה, / מתיכים זמן בִּזמן. / על פיגומיו, עצום עיניים מן האור המסמא / ראה הפַּסָּל תמר מיתמר במלוא צוהריו. // דרומה לאורך השבר הסורי-אפריקאי / רוח לא קם. / עלֶה לא נד. / צורות סלעים באור ירֵחי כמו שיניים עקומות, / לילה בלי טל ומטר. // לילה טוב".

 

בן-דוד איננה מן המשוררים היראים לחשוף את שולחן הכתיבה שלה. היא עצמה כתבה לא אחת ביקורת בבמות שונות, ואני זוכר לטובה מאמר מעניין ביותר שלה על שירת המשורר שמעון שלוש בכלל ועל ספרו היפה "אלגריה" (כרמל, 2009) בפרט. בקוראי את המבחר הזה של בן-דוד שמתי לב ביתר שאת לדמיון בין שני המשוררים המעודנים הללו, בן-דוד ומי שכתב את הספר בעל השם היפה "אור הדברים היפים" (כרמל, 2005), בדרכי השיר אשר להם, המושכים לדידי בַּבּוֹנְנוּת שלהם בעולם לא אחת משירת יאיר הורביץ, כלומר המשורר מביט אל החיצוני ובאמצעות האור רואה את מה שמעבר לו, מה שהמבקר וחוקר הספרות פרופ' נִסים קלדרון קרא נופים פנימיים, הנה שיר ו' מתוך המחזור "בטרם": "זה האור מרחק קילומטר מהבית של מַיְדָה שמעֵבר לַכּביש. / ברגע זה היא רואָה / ואור ניצת באור. / בכפר הרדום כל מה שנוגע בעיניי / טובע בַּחושך החובק את בית העץ. / ואני התולעת, / ואני הנקר המעיר בבוקר, / והעלווה כונסת עיניים".

 

כיוון שבן-דוד איננה מן המשוררים החוששים לחשוף את מלאכת הכתיבה שלה ומפני שראתה כי שירתה לא זכתה ברבות השנים לתשומת לב מספקת מצד מבקרים וחוקרים, ואולי גם כי חשה תחושה סיכומית-פנימית בינה לבין עצמה כי הגיע המועד, הרי שבסוף הספר היא מפרסמת מסה שירית-ביוגרפית "אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בה – הרהורים בשולי השירים", המסבירה בעצם למה היא כותבת שירה ובמה עוסקת שירתה. מסה שכזאת כל כוחה בכך שהיא חושפת טפחיים ומכסה טפח, כלומר מגלה קצת יותר ממה שהסקנו אנו הקוראים לבד, סוגרת לנו מעגל, כמו למשל המסה היפהפייה "מרגש למילים" על דרכו אל השירה של המשורר האירי הנהדר שיימוס היני, חתן פרס נובל לשנת 1995, שקראתי בשעתו בכתב העת "חדרים" של העורכת והמתרגמת הלית ישורון. אך במסה של בן-דוד על שירתה, שיש בה אומנם רגעים מרגשים, יוצא הקורא בתחושה כי המשוררת כיסתה טפחיים וגילתה טפח ולכן יצאתי מעט מאוכזב.

 

המשוררים אוהבים מאוד להציג את עצמם כאינדיבידואלים מוחלטים, בשם עצמם הם פועלים. אלא מאי, יש להם בהחלט נטייה טבעית להסתדר בקבוצות רעיוניות וגיליות. עם זאת, כיום הדבר הגיע עד כדי אבסורד שקיים ניסיון פתטי סוציו-ספרותי זהותי לסדר משוררים על פי קבוצות משל היו חיילים באיזו מלחמה תרבותית מתמשכת, למשל משוררים אתניים ממוצא מזרחי, ולא כך נכון לבחון שירה בפרט ואמנות בכלל. בעידן ימי ביניימי כזה יפה לראות משוררת מבית עיראקי הכותבת שפניה אומנם למערב, אבל היא כותבת שירה אוניברסלית לא מתוך התנכרות חלילה למזרח, אלא מתוך הליכה אחרי מה שאותנטי בעיניה וקרוב לליבה כמשוררת, מבלי לנהות בהכרח אחר צו האופנות. הנה, "שיר אושר": "במשק חולף נסקו מתוכי עופות לילה // בַּמֶּה שִׂמחה נקנֵית אם לא בִּקְנָאוֹת קטנות / על פריחת אירוסים בִּשְׂדות אחרים, / על סְבך חמים, זרועות ענפים נלפּתות זו בָּזו, / על קרעי עננים מנמיכים פֶּה אֶל פֶּה לחשים, / על בּארות עונג, על תפוז הדם, שמן המוֹר והמאוֹר. // בִּדממה מונחות בי עכשיו שכבות הנפש כנוצות שנשרו".

 

הביקרות ראתה אור בדפוס ב"עתון 77", גיליון 416, כסלו-טבת תשפ"א, דצמבר 2020 – ינואר 2021, עורכים: עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר

 

עיצוב עטיפה: רוחמה ש.
ציור/צילום העטיפה: יערה בן-דוד

3 תגובות

  1. גיורא פישר

    קראתי את ספר השירים היפה והעדין, הכרחתי את עצמי לקרא את הספר לאט (שלא כדרכי), קשה היה לי להגדיר מאין נובעת היִפְעָה. אני שמח שאתה הצלחת לתת לה מילים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל