בית ראשון, ספר שירה קונספטואלי ומרגש של יפעת ניר

בימים אלה ראה אור בהוצאת "עמדה" ספר השירה "בית ראשון" של יפעת ניר. אני מאוד גאה במחזור התמטי הזה המתאר פרידה מבן זוג בדופּלטים, טריפּלטים וקוורטטים חופשיים לחלוטין, כאילו באמצעות השירה משתחררת הדוברת בהדרגה מהקשר עם בן זוגה. נדמה כי הרצף הזה, הבנוי מקטעים קצרצרים, מותיר בך רושם חזק לא פחות, ואולי אף יותר, מרומן פרידה בעל דמויות עגולות. הנה מה שכותבת עורכת הספר דבורה חיץ עליו ואחר טעימה קטנה מתוכו, כי הייתי רוצה שתקנו אותו ותקראו אותו במלואו מתחילתו ועד סופו, מפני שהוא נקרא באחת בנשימה עצורה.

 

 

ספרה של יפעת ניר, "בית ראשון", (הוצאת "עמדה") בנוי כרצף של אמירות נוקבות, פשוטות וישירות, המבטאות את הוויית־הלבד שלאחר הפרידה מבן הזוג.

הכותבת מדברת עם עצמה, כמי שאין לה מפלט מעצמה. בשורות קצרות וטעונות, בכנות ובאומץ, היא חושפת את חווייתה הפנימית, ועוצמת שיריה מחלחלת אל ליבו של הקורא.

 

 

דבורה חיץ, עורכת הספר

 

 

יפעת ניר נולדה ב־1968 בקיבוץ שובל, גדלה במושב שדות בצפון סיני,

עוסקת בכתיבה, אמנות פלסטית ומוזיקה. למדה ב"רימון" כתיבת שירים, הלחנה וביצוע. ספרה הראשון: "מפגש" ראה אור בהוצאת "גוונים".

"בית ראשון" הוא ספר שיריה השני.

 

 

 

מתוך הספר:

 

 

הָאוֹר בַּחוּץ צָהֹב חוֹל בָּאֲוִיר

וַאֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַשְׁאִיר אֶת הָרֹאשׁ מֵעַל הַמַּיִם

שַׁבָּת שֶׁקֶט שֶׁל בֵּית קְבָרוֹת

 

 

 

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת

עִם הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי בִּלְבַד

לֹא מִזְּמַן הָיָה פֹּה בֶּנְאָדָם.

 

 

 

אֲנִי מְחַיֶּכֶת כְּאִלּוּ כְּלוּם

וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל רָם מִדַּי

שֶׁלֹּא יִרְאוּ

 

 

 

אִשָּׁה! אִשָּׁה!

יֶלֶד עִם אוֹפַנַּיִם קוֹרֵא מֵאֲחוֹרַי

לֹא מְגִיבָה לֹא מְבִינָה שֶׁמְּדַבֵּר אֵלַי.

 

 

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת תִּלֵּי תִּלִּים

מֶדִיטַצְיַת אוֹם כִּמְשַׁכֵּךְ כְּאֵבִים

 

 

 

אֵלּוּ הֵן לֹא עֵינַיִם קָרוֹת

אֵלּוּ הֵן עֵינַיִם רֵיקוֹת

 

 

 

אֲנִי לֹא זְקוּקָה לְאַף אֶחָד

וּבְמַקְבִּיל זְקוּקָה לְכָל הָעוֹלָם

שֶׁיְּעַרְסֵל אוֹתִי.

אוּלַי אֶקְנֶה עַרְסָל.

אֶקְשֹׁר מֵעֵץ לְעֵץ.

 

 

 

אַף פַּעַם לֹא הָלַכְתִּי

עִם טַבַּעַת נִשּׂוּאִין.

 

 

 

כַּמָּה זְמַן עָבַר, שָׁנָה?

אַל תְּחַשְּׁבוּ לִי תַּ'זְּמָן עִם טָעֻיּוֹת

עָבְרוּ 7 חֳדָשִׁים וָחֵצִי

 

 

 

בַּחֶדֶר בַּחֹשֶׁךְ

טֶלֶוִיזְיָה דּוֹלֶקֶת עַל רֵיק

אֶתְקַשֵּׁר לַיְּלָדִים

אֶשְׁאַל לָמָּה הֵם לֹא בָּאִים

וּמַה שְּׁלוֹם הָאִשָּׁה שֶׁל אַבָּא.

 

אֲנִי אָמוּת לְבַד.

 

 

 

יוֹשֵׁב מוּלִי נִרְאֶה זָחוּחַ

מְדַבֵּר רָגִיל אֲבָל זָר

 

 

 

לוּלֵי הַתִּקְרָה

הַשָּׁמַיִם הָיוּ נוֹפְלִים עָלַי.

 

 

 

אִם אֲשַׁכְלֵל אֶת הַלְּבַדּוּת שֶׁלִּי

אֲנִי עֲלוּלָה לֵהָנוֹת

 

 

 

הַיְּלָדִים שֶׁלִּי בּוֹכִים כָּל אֶחָד בְּתוֹרוֹ

אֲנִי בּוֹכָה אַחֲרֵיהֶם סְגוּרָה בַּמִּקְלַחַת

 

 

 

אִוְשַׁת מְכוֹנִיּוֹת עַל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי

הַחַיִּים זוֹרְמִים מִחוּץ לִי בְּצִיר מֶרְכָּזִי

 

 

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת

מַשְׁמָע אֲנִי חוֹשֶׁבֶת.