בננות - בלוגים / רן יגיל / שירים מתוך "מדברת איתךָ מתוך השריפה", ספר השירים החדש של נטלי יצחקי
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

שירים מתוך "מדברת איתךָ מתוך השריפה", ספר השירים החדש של נטלי יצחקי

*

 

אָמַרְתָּ שֶׁרָאִיתָ אֶת הַחַיִּים

מִתְאַוִּים אֵלַי.

רַק אֲנִי הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּמָּוֶת

מִתְאַחֵר

כְּמוֹ מַרְחִיב בְּדִבּוּר.

אַל תִּכְעַס, פָּשׁוּט לִי

כְּבָר אֵין מָה לַעֲשׂוֹת עוֹד

עִם הַזְּמַן הַזֶּה.

הִסְתַּכַּלְתִּי אֵיךְ שֶׁהִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי

הוֹרֶגֶת אֶת עַצְמִי

יוֹם אַחַר יוֹם

וּבְאֵין אֲשֵׁמִים בַּלֵּילוֹת

אָמַרְתָּ שֶׁרָאִיתָ אֶת הַחַיִּים

מִתְאַוִּים אֵלַי

מְבַקְּשִׁים אוֹתִי לָבוֹא.

 

 

*

 

אֶתְמוֹל הָיִינוּ רַק שְׁנֵינוּ וַאֲנִי הֵשַׁבְתִּי לְךָ מַבָּט.

לֹא תַּאֲמִין לִי אֲבָל

מַשֶּׁהוּ מִכָּל זֶה הָיָה לִי נָעִים.

הִזְמַנְתָּ אוֹתִי וּבָאתִי אֵלֶיךָ.

כֵּיצַד זֶה אָדָם שֶׁעֲטִיפָתוֹ כֹּה יָפָה מוֹצֵא בִּי תֹּכֶן?

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִסְתַּכַּלְתָּ עָלַי שׁוֹאֶלֶת בְּלִי פַּחַד

הַאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁשּׁוֹבֵר

אוֹתְךָ

בָּעוֹלָם

כְּמוֹ אֶצְלִי?

וְרָאִיתִי אֵיךְ הָעֲטִיפָה שֶׁלְּךָ מִתְקַלֶּפֶת

וְאֶת רַגְלֶיךָ נְסוֹגוֹת מִמֶּנִּי

הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁכֻּלָּם שׁוֹמְעִים אוֹתְךָ צוֹעֵק

נָטָלִי, תְּכַבִּי אֶת הָאֵשׁ

אֲנִי רַק רוֹצֶה לָגַעַת בָּךְ.

 

 

*

 

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ נִרְאֶה הַלַּיְלָה שֶׁלְּךָ.

זֶה לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי עִנְיָן מְיֻחָד בְּלֵילוֹת שֶׁל זָרִים

אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת וְשׁוֹמַעַת

אֶת הַנְּדוּדִים שֶׁלְּךָ.

 

אֵין זֶה חֲלוֹם וְלֹא הָיְתָה זוֹ מַכַּת יָרֵחַ

כִּי אֵין לִי עִנְיָן מְיֻחָד בְּלֵילוֹת שֶׁל זָרִים

אֲבָל לִפְעָמִים קָשֶׁה לַעֲצֹם עֵינַיִם,

זֶה יָכוֹל לַהֲרֹג לִי אֶת הַלַּיְלָה

שֶׁתִּינוֹק בּוֹכֶה מֵעֵבֶר לַקִּיר.

 

 

*

 

וְכָל הַזְּמַן הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי עִם הָרֹאשׁ בָּאֲדָמָה

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אַהֲבָה בַּחוֹל.

אֲבָל בַּיּוֹם הַהוּא קָשֶׁה הָיָה כָּל כָּךְ לְהִשָּׁאֵר

אָז בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ לִצְעֹד לְצִדִּי מְעַט.

יָדַעְתִּי שֶׁהָיִינוּ רַק לִזְמַן מָה

כְּמוֹ הָעוֹלָם עוֹד רֶגַע הוֹלֵךְ לְהִגָּמֵר

אַךְ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת בְּעֵינֵינוּ

מַהִי נֶאֱמָנוּת שֶׁאֵין לָהּ סוֹף.

וַאֲנִי כָּל הַזְּמַן הַזֶּה

רַק הָיִיתִי עִם הָרֹאשׁ בָּאֲדָמָה

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אַהֲבָה בַּחוֹל

וְשָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ מְסַפֵּר עַל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים

וְשֶׁאַתָּה אוֹהֵב כְּלָבִים

וְלֹא אָמַרְתָּ לִי וְלוּ פַּעַם אַחַת

זֶה בְּסֵדֶר

גַּם אֲנִי כָּמוֹךְ

אָדָם שָׁבוּר.

 

 

*

 

כְּשֶׁיָּרְדָה הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה, הָלַכְתִּי.

זֶה לֹא הָיָה כָּל כָּךְ נוֹרָא

הַקּוֹלוֹת הַשְּׁקֵטִים עוֹד הָיוּ בְּהֶשֵּׂג יָדִי

הָרְגָעִים הַטּוֹבִים נוֹתְרוּ שְׁמוּרִים בְּחֶזְקָתִי

אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא דִּבֵּר עַל הַגֶּשֶׁם.

אֲבָל רָאִיתִי בְּנֵי אָדָם צוֹעֲדִים אֶת חַיֵּיהֶם

בִּמְיֻמָּנוּת

נֶאֱמָנִים בְּהִתְמַכְּרוּת לְעִצְּבוֹנָם

כְּמוֹ כָּרְתוּ בְּרִית חֹרֶף עִם הָעֲנָנִים

אִישׁ מֵהֶם לֹא חָשַׁב לַעֲזֹב.

אֱלֹהִים, לוּ רַק יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת אַחַת מֵהֶם.

אָמְרוּ שֶׁמָּחָר יִהְיֶה מַבּוּל

שֶׁלֹּא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה.

 

 

*

 

אֲבָל הָיִיתִי רוֹצָה יוֹם אֶחָד לְהָבִיא בֵּינֵינוּ

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.

שְׁתֵּינוּ הָיִינוּ מַחֲזִיקוֹת אֵשׁ

בֵּין הַיָּדַיִם.

וְאַתְּ הָיִית לוֹחֶשֶׁת לִי

שֶׁאַתְּ רוֹצָה לָמוּת.

הָיִיתִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי וְאוֹמֶרֶת:

בְּבַקָּשָׁה חַכִּי לִי

עַד שֶׁאָבִיא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֵלַיִךְ.

וְלֹא רָאִית אוֹתִי עוֹלָה בַּלַּיְלָה לַשָּׁמַיִם

כּוֹרַעַת עַל בִּרְכַּי מוּל עֲנָנִים

כּוֹתֶבֶת עַל כָּל כּוֹכַב

אֵינֶנִּי – מוּכָנָה – עוֹד – לַצַּעַר.

כֵּן. אֵלּוּ הָיוּ עֵינַי שֶׁשִּׁקְּרוּ:

עוֹד מְעַט

וְאָבִיא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֵלַיִךְ.

 

 

*

 

לִפְעָמִים יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי מִזֶּה

וְאִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב דָּבָר.

וַאֲנִי עוֹמֶדֶת לְפָנֶיךָ

הַנּוֹף נִרְאֶה לִי עָצוּב כָּל כָּךְ

וַאֲנִי אֵינֶנִּי יְכוֹלָה עוֹד

כִּי

יֵשׁ

יוֹתֵר

מִדַּי

מִזֶּה.

 

 

אהבה

 

תּוֹדָה

כִּי חָיִיתִי לְצִדְּךָ כְּמֵיטַב יְכָלְתִּי

כִּי הָלַכְתָּ בְּלִי סִבָּה, כֹּה שָׂמֵחַ לִקְרָאתִי

כִּי הוֹשַׁטְתָּ לִי יָד כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת

שֶׁהִשְׁאַרְתָּ לִי אֶת הַטִּפָּה הָאַחֲרוֹנָה

וּבְלִי לוֹמַר דָּבָר.

עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁהָיִיתִי עֲצוּבָה

וְהֵרַמְתָּ לִי אֶת הָרֹאשׁ

וְלֹא עָזַבְתָּ כְּשֶׁהָיִיתִי עַל הַגְּבוּל.

עַל שֶׁבָּחַרְתָּ בִּי

וְעוֹד מֵרְצוֹנְךָ הַחָפְשִׁי

עַל הָעֶצֶב שֶׁהָיָה לְךָ בָּעֵינַיִם

כְּשֶׁהִכֵּיתִי עִם הַלֵּב שֶׁלִּי כּוֹכָב.

 

 

יש משהו נואש ומנסה להתנחם בטון השירים הדיבוריים והליריים בספר החדש והיפה של נטלי יצחקי "מדברת איתךָ מתוך השריפה" ("עמדה" 2019). קיימת איזו תחושה נלווית לשירים שהכול רגעי והכול בן חלוף ולכן חשוב כל כך לכתוב על הרגע המוחמץ שבינו לבינה ובינה לבינה בשפה מטאפורית, אבל גם פשוטה וישירה, שהכול יבינו. היכן תימצא האינטימיות בתוך עולם חששני כזה וחשדני שכזה, שבו כל אחד מגשש אצל האחר באופן חושי כדי שחלילה לא יתאכזב וייפגע? על כך השירים אינם משיבים, הם אינם נותנים מענה, אך אולי הם עצמם המענה.

 

רן יגיל

 

ציור העטיפה: אבי עופר

ציור העטיפה: אבי עופר

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל