בית בצל רעד, הקובץ היפה הזה, מתייחד בשירים ליריים של משורר בָּשֵׁל. מאיר דדון הוא אקזיסטנציאליסט רומנטי העוסק השכּם והערֵב בקשרים שבינו לבינה – מושא התשוקה והאהבה, מושגת ובלתי מושגת, מבטיחה ומכזיבה; בינו לבינם – משפחה וגורלה, והחברה הסובבת את היחיד, ובינו לבינו – שיח עם אלוהים באשר הוא שם אם הוא שם. כנות רבה עולָה מן המונולוג הפנימי העולֶה מרצף השירים החד הזה.
רן יגיל
מאיר דדון, שירים מתוך "בית בצל רעד"
שִׁיר הַנַּוָּד
הִיא אָמְרָה
לֶךְ-לְךָ מֵעִמִּי
כִּי לֹא בָּאתָ
וּבַאֲשֶׁר בָּאתָ
לֹא נִשְׁאַרְתָּ.
לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ
מְכוֹרָתְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
אֶל אֶרֶץ נֵכָר
בַּעֲבוּר חֹפֶן תַּעְתּוּעִים
אֶל הַגַּעְגּוּעַ וְהַכְּאֵב.
וַאֲנִי כִּי אֲשֶׁר הִרְחַקְתִּי נְדֹד
וְהוֹסַפְתִּי לֶכֶת,
שְׁבִילֵי הֶעָפָר
צִפּוֹרִים בִּמְעוֹפָן
וְדָגִים בִּזְרִימָתָם
יָעִידוּ בִּי
שֶׁאִבַּדְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָאן.
מַעְגַּל רְגָשׁוֹת
אִלּוּ מַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ
אֶנֶרְגְּיָה חַשְׁמַלִּית
הָיִיתִי תַּחֲנַת כֹּחַ
הַמְּסַפֶּקֶת חַשְׁמַל לְעִיר גְּדוֹלָה
וּמֵאִיר אֶת כָּל הָאוֹרוֹת כֻּלָּם לִכְבוֹדֵךְ.
אִלּוּ הָיִיתִי מַעְגָּל חַשְׁמַלִּי קָטָן
הָיִיתִי קֶצֶר שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת כָּל קַבָּלָיו
וּמַד הַמֶּתַח הָיָה קוֹפֵץ לִקְצֵה הַסְּקָלָה.
אֲבָל אֲנִי רַק מוֹלִיךְ לְמֶחֱצָה
שֶׁל זִכְרוֹנוֹת וּמִלִּים
שֶׁנּוֹתָר בְּהַפְסָקַת חַשְׁמַל
בְּאוֹר הַנֵּר הַמְּתַעְתֵּעַ אֶת דְּמוּתֵךְ
עַל הַכְּתָלִים.
הַכִּסֵּא הַמִּתְקַפֵּל
אִלַּפְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ
לְאַיֵּת אֶת הַמִּלָּה אַהֲבָה
כְּבַת עֲרֻבָּה שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה
מִדֵי עֶרֶב בְּיָשְׁבִי
עַל הַכִּסֵּא הַמִּתְקַפֵּל
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
עַל טְרָגֶדְיָה אֱמוּנָה וְאִירוֹנְיָה
לְאָחִי דָּנִיֵּאל הַיָּקָר.
אֶתְמוֹל קָרָאתִי כַּתָּבָה
בְּאֶחָד מֵעִתּוֹנֵי הַיּוֹם,
שֶׁרוֹפְאִים מַחְלִיטִים
לָתֵת מְנַת יֶתֶר שֶׁל מוֹרְפְיוּם
עַד שֶׁהַחוֹלֶה מַפְסִיק לִנְשֹׁם.
הוֹלְכִים עַל הַתְּחוּם הָאָפֹר
שֶׁל הֲמָתַת חֶסֶד.
וְכָךְ הָלַכְתָּ מֵאִתָּנוּ.
בַּהַתְחָלָה זֶה הָיָה נִרְאֶה שֶׁעוֹד מְעַט
יוֹצִיאוּ לְךָ אֶת הַצִּנּוֹר וְתוּכַל לִנְשֹׁם בְּעַצְמְךָ
אוֹטוֹטוֹ אַתָּה יוֹצֵא מִזֶּה,
הִנֵּה כְּבָר יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת לְךָ אוּלְטְרָה סָאוּנְד.
אֲבָל לְאַט לְאַט כְּכָל שֶׁהַזְּמַן נָקַף וְטִפְטֵף
לְתוֹךְ הַוְּרִיד, הָרוֹפְאִים אָמְרוּ שֶׁיֵּשׁ הַחְמָרָה
וְצָרִיךְ לְיַצֵּב לִפְנֵי הַצִּלּוּם.
וְכֻלָּנוּ תְּפִלָּה מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב
תְּהִלִּים וּמִזְמוֹרִים
רַבָּנִים וּלְחִישׁוֹת, תְּרוּמוֹת
וְשׁוּב פַּעַם רַבָּנִים
בָּאִים וְהוֹלְכִים
וְהַשְּׂפָתַיִם לֹא מַפְסִיקוֹת לִלְחֹשׁ תְּפִלָּה לְהַחְלָמָה
וְהַזְּמַן חוֹלֵף וְהַמוֹרְפְיוּם זוֹרֵם.
וּבַמּוֹנִיטוֹר הַמְּצַפְצֵף יֵשׁ מְצוּקַת נְשִׁימָה.
הָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַה לַּעֲשׂוֹת זֶה עִנְיָן שֶׁל זְמַן
וּמוֹרְפְיוּם מַמְשִׁיךְ לְשַׁתֵּק אֶת הַנְּשִׁימָה
וַאֲנַחְנוּ עַל קַו הַתֶּפֶר בֵּין אֱמוּנָה לִרְפוּאָה
מַמְשִׁיכִים לְהִתְפַּלֵּל לְנֵס שֶׁלֹּא קָרָה.
הַמּוֹרְפְיוּם וְהַמַּחֲלָה נִצְּחוּ אֶת הַתְּפִלָּה
אֲבָל הַתְּשׁוּקָה לֶאֱלֹהִים עֲדַיִן מְפַעְפַּעַת בָּנוּ.
לֶקַח
לָקַח אֱלֹהִים אֶת מַה שֶּׁנָּתַן
תָּמִיד לוֹקֵחַ אֶת מַה שֶּׁנּוֹתֵן
נָתַן אֶת הָאוֹר וְאֶת הַחֹשֶׁךְ
נָתַן אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
נָתַן אֶת הַפָּנִים וְאֶת הֶסְתֵּר הַפָּנִים
נָתַן אֶת הַפְּרִיחָה וְאֶת הַשַּׁלֶּכֶת
נָתַן אֶת הָאַהֲבָה וְאֶת הַכְּאֵב
נָתַן אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הֶעָפָר
נָתַן אֶת הַנְּשָׁמָה וְלָקַח אֶת הַנְּשָׁמָה
בְּמַעְגָּלִים שֶׁל לָתֵת וְלָקַחַת.
הַשָּׁכֵן
הַשָּׁכֵן שֶׁגָּר לְיַד אָחִי
מֵת הַיּוֹם, נִדְרַס רָכוּב עַל אוֹפַנָּיו.
כְּמִדֵּי בֹּקֶר קָם הוּא לִרְכִיבָה
מֵאַשְׁקְלוֹן לְאַשְׁדּוֹד וַחֲזָרָה
בֶּן שִׁבְעִים הָיָה וְכֹחוֹתָיו עוֹד בְּמָתְנָיו.
מִדֵּי בֹּקֶר כָּךְ אָחִי הָיָה מְסַפֵּר לִי
הָיוּ הוּא וְהוּא מְבָרְכִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי לְבֹקֶר טוֹב
אָחִי בְּדַרְכּוֹ לְטִפּוּלִים כִימִיִּים
וְהַשֵּׁנִי לִרְכִיבָה עַל אוֹפַנָּיו.
עַכְשָׁו קְבוּרִים הֵם אֶחָד לְיַד הַשֵּׁנִי
עֲדַיִן שְׁכֵנִים.
בַּיִת בְּצֵל רַעַד
אָבִי חָטַף אֶת זֶה קְצָת לִפְנֵי גִּיל אַרְבָּעִים
וּמֵאָז שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ הוּא רָעַד
וְהַבַּיִת שֶׁלָּנוּ רָעַד יַחַד אִתּוֹ
לִפְעָמִים הָיִינוּ מַנִּיחִים יָד עַל מִצְחוֹ
כְּדֵי לְנַסּוֹת לִסְפֹּג מְעַט מֵהָרְעִידוֹת
עַד שֶׁבָּא הַמָּוֶת, אָסַף אֶת כָּל הָרְעִידוֹת
וְהִשְׁאִיר לָנוּ בַּיִת סְדוּק רַעַד.
שְׁתִיקָה
גּוֹזֵר אֲנִי עַל עַצְמִי שְׁתִיקָה
כִּי הַמֶּלֶל רַב מִדַּי
הַמִּלִּים מְבַקְּשׁוֹת לָצֵאת
מִתְדַּפְּקוֹת עַל לוּחַ הַלֵּב
מְדַגְדְּגוֹת אֶת הַלָּשׁוֹן
מַרְעִידוֹת אֶת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.
לַמְרוֹת שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת
בְּרֶגַע שֶׁתִּפְרַחְנָה לַאֲוִיר הָעוֹלָם
לְאַף אֶחָד לֹא יִהְיֶה חֵפֶץ בָּהֶן
הֵן תִּתְנַפֵּצְנָה וְתֵעָלַמְנָה כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ
וּבְכָל זֹאת כָּתַבְתִּי.
שִׁיר שָׂמֵחַ
רָצִיתִי לִכְתֹּב שִׁיר שָׂמֵחַ
וְלִהְיוֹת מַר-שָׂמֵחַ
לְהוֹדוֹת עַל הַטּוֹב
עַל הַטּוֹב לְהוֹדוֹת.
אֶכְתֹּב אֶת הַמִּלִּים הַשְּׂמֵחוֹת
שִׁיר שָׂמֵחַ יִהְיֶה.
וַתָּבֹאנָה אַחֲרֵיהֶן מִלִּים
צְנוּמוֹת דַּקּוֹת שְׁדוּפוֹת וַעֲצוּבוֹת.
מָרוֹת וְקוֹדְרוֹת עָלוּ מִן הַנֶּפֶשׁ
וַתִּבְלַעְנָה אֶת הַמִּלִּים הַשְּׂמֵחוֹת.
וּמַרְאֵיהֶן רַע, כְּבַתְּחִלָּה.
שִׁיר שָׂמֵחַ רָצִיתִי לִכְתֹּב.
בְּדִידוּתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָאֵל
טוֹב, אוּלַי יֵשׁ אֱלֹהִים מֵעַל
וּבְנֵי אָדָם שָׁרִים לִכְבוֹדוֹ
אַךְ קוֹלָם אוֹבֵד בַּדֶּרֶךְ אֵלָיו.
וְהוּא יוֹשֵׁב בִּקְצֵה יְקוּם
שֶׁל רוּחוֹת סוֹלָרִיּוֹת מַקְפִּיאוֹת
עוֹטֵף עַצְמוֹ בִּשְׂמִיכַת הַנְּשָׁמוֹת
שֶׁהוּא אוֹסֵף לְמַכְבִּיר וְהֵן אֵינָן מִתְמַלְּאוֹת.
יוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב שֶׁאוּלַי עָדִיף לַעֲזֹב אֶת הָאֵין
וּלְהִשָּׁאֵר עִם הַסּוֹף.
לְקַבֵּל שְׂכַר מִינִימוּם שֶׁל חַיִּים בָּשָׂר וָדָם.
הֲרֵי מַה הוּא בִּקֵּשׁ בְּסַךְ הַכֹּל קְצָת חֹם וְאַהֲבָה.
וּמִי בִּכְלָל צָרִיךְ אֶת הַנֶּצַח הַבּוֹדֵד הַזֶּה.
מאיר דדון, יליד אשקלון, חבר באגודת הסופרים העברים. זה ספרו הרביעי.
ספריו הקודמים: הייתי קרוב, הייתי רחוק (2009), קָצָר על אהבה (2010),
שוקלד מריר (2015).