בננות - בלוגים / רן יגיל / גלגל הצלה מפני החיים – "פני עצמי" כמסע של חניכה. ד"ר רחלי אברהם-איתן
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

גלגל הצלה מפני החיים – "פני עצמי" כמסע של חניכה. ד"ר רחלי אברהם-איתן

 "כל ספר נכתב מתוך בדידות", ציין יחזקאל נפשי בפתח החלק השלישי בטרילוגיה "פני עצמי" (עמדה, 2018). כל חלק  נכתב מתוך כאב שהגיע לשיאו בחלק השני של הטרילוגיה בו חישב אף ליטול את חייו, כשהכאב גבר על כוח הסבל.

 

חלק ג' של הטרילוגיה "פני עצמי" מפויס יותר מכל שאירע לו, בו הכותב מגיע לידי השלמה ומתוך אמונה שיד אלוקית כיוונה את הדברים ממעל: "הכל היה מעגל מושלם אשר אותו טווה אלוה בחכמה כבירה ואשר שכלו של האנוש רחוק ממשגת. ממעל הכל היה הרמוני ושלם, מותאם בשלמות אחדותית למקומו…" (עמ' 17). התחושה בספר זה שלמחבר הייתה הארה תובנתית עמוקה המשנה את עולמו, איזו יקיצה תודעתית המביאה לאיחוי הקרעים והשברים לאור כל הקורות אותו ובפרט ברגעיו הקשים ביותר בשנה בה שהה בבית החולים לטיפול במומו בניתוחים רבים ומסובכים. פירוד ופירוק הנפש, לפי פרויד, בא לידי איחוי ובניית האני השלם. תחושה המתגברת בשהותו המשמעותית ביותר – בהודו.

 

לא העולם החיצוני הוא שהשתנה, אלא נקודת המבט האינטרוברטית של המחבר המתבונן בעולם ובעצמו בעיניים מפוכחות יותר, אופטימיות יותר. גם במים העכורים רואה המחבר את היופי: "המים היו שחורים-ירקרקים, עכורים, ואד אפרפר עלה מהם, אך איזה יופי רב, נדיר ומנומנם, שהיה נסוך על הכל כבאיזו קדושה ירוקה שהציתה את לבי" (עמ' 67). תחושה רליגיוזית זו שורה על כל תחנותיו במסע הגיאוגרפי שמתחיל בלונדון, נמשך לאמסטרדם, מגיע לשיאו בהודו, הונגריה, קולומביה, ברזיל והשיבה הביתה לישראל, אל יחזקאל האחר, שכמו איחה ואיחד את השברים.

 

בכל חלק במסע הגיאוגרפי פוגש המחבר דמויות שונות, כביכול באקראי, אך המשורר חש שיד הגורל בדבר. כל מקום, כל דמות מזיזים סלע פנימי במסע החניכה האינטרוברטי שלו, כשהוא ניצב מול פני עצמו. בכל חלק במסע ניצב המחבר בסכנה כלשהי אשר הוא נחלץ ממנה בכוח תושייה פנימית וביד אלוקית המלווה את מסעותיו. את החלק של המסע באמסטרדם מסכם המחבר בלשונו שלו באופן זה: "היה לי איזה רגש חזק כי אני איני אלא חייל על לוח השחמט הכביר הזה של אלוהים, מונע ממקום למקום…"

 

בפתיח המתאר את טרום מסעו להודו מפנה המחבר את המבט אל עצמו ואת דחף הנדודים ודולה משם הסברים לצורך שלו לנוע ממקום למקום: "ייתכן מאוד וחשתי שאט נפש מן המקום בו הייתי וממה שהוא סימל עבורי. מן האדם שהייתי… רעב רוחני הניעני קדימה… נסיעה זו הייתה בעצם  נסיעה לעבר עצמי… נדדתי לעבר מקור ישותי בחפשי אחר אלוהיי שלי ואורם הפנימי…" (עמ' 75-74).  הדחף לנסוע להודו גבר על ניסיונותיו המכמירים של אביו למנוע ממנו את הסכנות, בפרט לאור כל מה שהתרחש לבנו בבית החולים והדאגה הכנה לשלומו. גם דמעותיו של אביו לא מנעו ממנו את דחף הנסיעה להודו. "'זה לא אירופה… ' שב ואמר לי. 'יש שם מחלות ופשיעה… זוהי מדינת עולם שלישי….'" ניסה האב בכל דרך להניא את הבן מנסיעתו להודו, אך ללא הועיל.

 

בהודו בכפר וגטור הדל ובין היתושים הטורדניים חש המחבר כי הוא חורג מגבולות עצמו: "אט אט משהו שונה וחדש היה מתפתח מקרבי, גדל באיטיות, צומח בשתיקה… הייתי כגולם טרם פקיעתו. כבאיזה הליך של מטמורפוזה בלתי נמנעת" (עמ' 82).

 

המחבר מנסה להשתלב עם חבריו למסע: תומר שינה, ידידו משכבר הימים המוזכר גם בכרך א' ודודו א' ובין המוני התיירים השוטפים את החופים. "המצאתי את עצמי מחדש", כך מסביר המחבר את התהליך האנליטי של פירוק האני ובנייתו מחדש, לפי התורה הפרוידיאנית. "שם, במרחק קילומטרים רבים מן הארץ בה נולדתי, ניתן היה לי להיוולד בשנית, להישטף לעבר הוויה חדשה, שונה מזו אשר בה התקיימתי על אדמת אירופה" (עמ' 83).

 

התהליך לא היה פשוט כלל וכלל. משברים לא פשוטים הוא חווה בדרך לבניית האני. בגואה, בין המוני בני אדם מכל העולם, המחבר חש תחושת שחרור ואף מעין כוכב, אתו מבקשים ההודים המקומיים להצטלם מעת לעת.

 

את הצעירים הרוקדים ליד עצי הדקל במסיבה ההמונית רואה המחבר כ"מחוללים באיזה פולחן עתיק יומין, כבאיזה קסם, באקסטאטיות, כאילו ואחזם שד. על פני כולם משוך שכרון ואיזה ערפול (אולי בהשפעת סמים?).

 

בתיאורי המסע בהודו, מתחבט המחבר רבות עם זיכרונו, ובכל סצינה אותה הוא מעלה על הכתב, עניין הזיכרון המעורפל של הדברים עולה לדיון ומשוחזר כמתוך ערפל, לפי הגדרתו, לדוגמה, באחת הסצנות: "תחושת הִפּנוט אמורפית, כאילו נוכחתי בממד שונה ואיזו סהרוריות גם." (עמ' 87).

 

השינוי ניכר גם בהיבט של המעבר מעצבות לשמחה, מאינטרוברטיות לאקסטרוברטיות, מהתכנסות אל האני ליציאה מן האני, מהצורך להצטדק על מעשיו ורצונו לנוע בעולם לתחושת "מגיע לי" ולרצון לפצות את עצמו על כל שאירע לו בחייו והזמן האבוד של ימי הנעורים בין כותלי בית החולים. (כל תלאותיו בבית החולים מתוארות בהרחבה בחלק השני של הטרילוגיה "פני עצמי").

 

"פתאום נפלה עליי ההבנה שהרווחתי את שהותי פה ביושר. הרווחתי את המציאות הזו ועליי להפיק ממנה את המרב. מדוע לא לרקוד ולהשתחרר, מדוע לא לחייך לנערות, לשמוח ולצהול? (עמ' 87).

 

אולם מחשבה לחוד ומעשה לחוד. בשלב מוקדם במסיבה ההמונית הוא נוטש את קהל הרוקדים ושב לסוכתו הדלה, להפתעת בעלת הבית שהשכירה להם את הביתן. גמלה בו ההחלטה לפרוש מחבריו דודו ותומר ולהמשיך את מסעו בגפו "לאן שתוליכני הדרך". זאת מתוך הבנה שכדי להגיע אל הגרעין של האני ולהשלים את המסע הפנימי, עליו לעשות את דרכו ביחידות, הדרך בה הלך כל חייו. הזיכרונות מבית החולים לא מרפים ממנו גם בבריחתו להודו. דרכו נותרה מצולקת מהחוויות העולים ומציפים אותו. הוא תמה על הצפת הזיכרונות הזו שהרי היה הבטוח שכבר השתחרר מהם. אולם יש בתובנה לפצות על הסבל. המחבר מגיע להכרה ולהשלמה בעובדה שלמעשה בגרעין העצמי הוא לא השתנה וכנראה לא ישתנה. היותו אינדיבידואליסט, מתהלך על ציר היחיד והייחודיות גם בקרב חבריו הטובים כמו בעבר, כמו במשפחתו, כמו בבית הספר ובכל מעגלי חייו הקודמים. הוא מגיע לידי הבנה כי אין בכך כישלון שלו או של החברה ומוסיף נימוק מספר ישעיה: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי". ובלשונו הלירית: "הרי אני מבקש אך לפסוע בדרך אלוה, שזוהי הדרך האמיתית, אף אם היא קשה" (עמ' 90).

 

אולם הדיאלוג של המחבר אינו עם אלוהים גרידא, אלא עם תורות אחרות ובפרט עם הבודהיזם. "אני חש כי בדומה לאל ההודי קרישנה, עברתי כמה וכמה גלגולים שונים על פני הארץ, כאשר כל אחד מהם הותיר בי את חותמו הייחודי…" (עמ' 274). בדיאלוג שלו עם הבודהיזם מתחבר יחזקאל נפשי אל אסכולה פסיכואנליטית המתחברת לשיח אינטנסיבי עם הבודהיזם ובד בבד אל יוצרים ופילוסופיים יהודיים פעילים באירופה במרחב בו פעל פרויד. פרויד קרא תיגר על הדת ("נוירוזה של ההמונים"), יחזקאל מחפש אחר האלוקות האמיתית. בתוך כך תחושה רליגיוזית מיסטית מלווה אותו כל העת ובכך הוא למעשה, מזכיר את תורתו של יונג יותר מאשר את תורתו הפסיכואנליטית של פרויד. על אף שגם בכרך זה מוצאים ציטוטים מתורתו הפסיכואנליטית של פרויד. לא בכדי מופיעים חלומות רבים בשלושת הכרכים, אם שלו ואם של אבות קדומים, כמפתח להבנת האני.

 

בהרי ההימלאיה נסקה נפשו והוא חש כחלק אינטגרלי של הטבע. שם הוא מוצא את ההרמוניה בין כל הרבדים של ישותו הגשמית והרוחנית. "חשתי כי אט אט אני ניתק כליל מן ההתקיימות הנבובה המטריאלית… הייתי הולך ונקשר עם ישות קדומה, זו אשר שוכנת בחביון נפשו של כל אדם ואדם, והלא היא ישותו המשכרת של האדם הראשון…" (עמ' 96).

 

כמו יעקב אבינו שהחלום מובילו למסע חניכה והתקדשות, בנופיה של הודו המכשפים את רוחו יחזקאל חולם חלום שבו דמותה של נועה מן העבר מככבת והיא זו שמניעה את המסע ומשנה את כיוונו, הן במישור האקסטרוברטי והן במישור האינטרוברטי.

 

יחזקאל מגיע  אל מקדש וירוקפשה אדיר הממדים ומתגורר בחלק השני של הכפר "הבראשיתי", האמפיי. כאן הוא חולה במשך שלושה ימים ואינו אוכל מאום. יד הגורל שולחת לו הפעם עזרה בדמותה של לינדה, תיירת קנדית, שסועדת אותו. מחלתו מביאה אותו להזיות שמתערבבות עם מחשבותיו על אלוהים ועל האלים שהוא חש את נוכחותם בכפר. "אולי יש אלים מעל לאלים, מעל לאלוהים האחד, והכל אינו אלא הזייתו הנשפכת להזייתם, וחוזר חלילה… ייתכן ובאותם יקומים קיים אדם מקביל לכל אדם על כדור הארץ" (עמ' 109). תחושת האינסופיות והטרנסצנדנטיות כובשת את ישותו. דומה כי תודעתו מתרחבת לממדים גבוהים. ייתכן שהתרחבות תודעתית זו היא בהשפעת הנופים הבראשיתיים, או שמא הזיות כתוצר של סם רפואי בימי המחלה?

 

בכל מקרה תיאורים רבים בכרך השלישי מדגימים את "פסיכולוגיית העצמי" הרווחת מהיינץ קוהוט (1913) בתיאוריה שלו על הנרקיסיזם, מיטשל (1993) שהציע את מטאפורת הקלידוסקופ לפסיכולוגיית העצמי, שהצצה דרך חרירו, תוך כדי פעולת סיבוב צירו, מגלה מגוון רחב של תצורות, המופיעות בו-זמנית ומשתנות לפי האינטראקציה עם פעולת הסיבוב, כך גם "העצמי מתייחס לארגון הסובייקטיבי של משמעויות שהאדם יוצר לעצמו כאשר הוא נע קדימה בזמן ועושה דברים, כגון מעלה רעיונות וחווה רגשות". כריסטופר בולאס (1987) טוען כי "נקודת ראות אחת בעלת חשיבות מכרעת נולדת באמצעות אחר החווה אותנו. ייתכן ובטיפול האנליטי, כמו גם באינטראקציה מתמשכת עם אחר משמעותי, מתקבל רצף  של נקודות ראות בעלות חשיבות מכרעת, מה שמאפשר לסובייקט לשמר את חוויית ההמשכיות, תוך כדי עמידה במצבים מקוטעים יותר ואף מעט דיפוזיים של העצמי הסובייקטיבי". ואף חוקרים ישראלים עכשוויים כפסיכואנליטיקן מנדלוביץ (2009, על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים: לקראת פסיכואנליזה שלאחר הפוסטמודרניזם. רסלינג).

 

יחזקאל נפשי, פורש את עצמו בפני הקורא בכתיבה מעין יומנית, אוטוביוגרפית, כביכול בלתי מסוננת כמו ישב על ספת הפסיכיאטר וזרם בשיחה החושפת את פני עצמי ומביאה את הדברים ללא סינונם.

הוא המטופל והוא גם הפסיכיאטר, היושב ומנהל דיאלוג עצמי כמו אל מול מראה פנימית, עתים הרגשות וההזיות מציפים ולעתים הפסיכואנליטיקן שבו הוא הדובר. בתוך כך נקודת מבט פילוסופית חושפת את הגיגיו על אלוהים: "…עוד מקדמת הימים נקבעה קונסטלציה מסוימת, וכי כל ברייה ניצבת במקום המדויק בו היא אמורה להיות… עליי להאמין כי אלוהים, או רוח הקודש… סובבת את הכל והיא מעל הכל ובתוך הכל. להאמין כי היא מכוונת את האבולוציה. אף אם להרס עצמה היא צופה…." (עמ' 11). יחזקאל על ההר הגבוה עושה אנלוגיה למשה על הר נבו וחש הזוי ומעורפל ועייף מהרהוריו הפילוסופיים ומתבונן בגחליליות המאירות את העלטה כמו התובנות הפוקדות אותו ומאירות את חשכתו הפנימית.

 

המשך מסעו בהודו: אום קרישואר, נהר הביאס והמפגש עם דרשן ג'י וכן שמוליק ויהונתן. כל מקום, כל דמות מקדמות את מלאכת בניית האני לאחר השהייה הממושכת בבית החולים, שהביאה לפירוד ולפירוק האני. נהר הביאס הוא נהר הריפוי, ההתחדשות וצחצוח הנשמה ויש ביכולתו להשכיח מהאדם את מרות החיים ולמרק את נשמתו. גם בחלק זה של הטרילוגיה דמותו של הנביא יחזקאל מלווה אותו, ובפרט ברגעי התרוממות הנפש, ושוב עולה דמותו של משה רבנו באום קרישואר שהשרה עליו תחושת קדושה ( עמ' 124).

 

"מעולם עד אז לא חשתי כי אלוהים מכוון את צעדיי באופן כה מובהק". … בימים שחלפו עליי לאחר מכן הייתי כמו נמוג ומיטהר בו זמנית. מהדרשן ג'יי יחזקאל למד בשנית את חשיבותה של השתיקה. "יש לזנוח הכל ולשוב אל האדמה". אולם בעת ההיא חש יחזקאל בעוצמה את הרצון "לחבק את החיים".

 

הקשרים עם שמוליק ויהונתן נמוגו באותה מהירות שנוצרו והביאו אותו לידי הכרה במהותו הבדלנית, מתוך הבנה וקבלת העצמי. בטוש, כפר נוסף אליו נדד, חש כבמציאות חלומית, אפוף נחת רוח ושביעות רצון שהפתיעה אותו. גומע לקרבו את "קולו הנקי של הטבע" בשקיקה. אולם המפגש עם שמוליק "הנחית" אותו אל העולם החומרי של עשיית כסף מארגון מסיבות. "תאוות הממון ניצתה בי" (עמ' 170), אך החשש ממעשיו הפליליים של ידידו והמאיסה בחיי החומר עוררה בו שוב את יצר הנדודים והוא שב להונגריה אל נועה עליה חלם וסוגר מעגל, כך מקווה הקורא, אולם יצר הנדודים גובר והוא משאיר את אהובת לבו ונודד לקולומביה ולברזיל. תחושה מוקדמת הייתה לו באשר למסעו בקולומביה: "קולומביה אינה לרוחי…". בהמשך התחוורו חששותיו כנכונים, והוא ממשיך דרכו לברזיל מבלי לפרט הרבה על קולומביה.

 

בביתו של פאולו הוא מוצא סידור ורגשות חמים מתעוררים בו למקרא התפילות. הוא נכבש בהן מחדש: "חשתי כי נתיבים שונים במוחי, אשר עד עתה מעולם לא היה בהם כל שימוש, לפתע הפכו סואנים במידה ניכרת, ניצתים לחיים, כאילו והתעוררתי מאיזו תרדמה והגבהתי עוף מעבר לעצמי…" (עמ' 30).

 

צעדיו בגולה מתקצרים ומסיימים את מסעו בשובו לישראל ולעצמו האחר. הוא מצטט את הבטחת ה' לאברהם אבינו כחיזוק לשיבתו ארצה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…" (עמ' 255).

 

בכתיבתו הפרוזאית ניכרת הוויית המשורר בהתבוננותו הרגישה בעצמו, באחרים, בעולם הסובב אותו ובשפת כתיבתו הציורית העשירה במטאפורות ודימויים, אשר בעזרתם רקם את פני עצמו.

 

כריכה פני עצמי כרך ג' לעיתונות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל