בננות - בלוגים / / ערב עירוני. נתן אלתרמן. שיר עם הארה 3
רן יגיל

ערב עירוני. נתן אלתרמן. שיר עם הארה 3

 

 

נתן אלתרמן

 

ערב עירוני

 

 

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת
אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר
מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ
אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב בָּהִיר
מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ

הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים
נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ
בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים
הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ

בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת
לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא
כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת
שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה

נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה
אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ
מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה
נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד
וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט
אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד
מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ
אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ
לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב
וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת
מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף
יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת
אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה
עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת נוּגוֹת אוֹמְרוֹת
לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

 

 

דדי מרקוביץ' עורך "זמן תל אביב" (מעריב) וערן אלדר, עורך התרבות של המקומון, פנו לאמנים וכותבים לכבוד ראש השנה, שיבחרו את השיר המסמל עבורם את תל אביב מתוך רשימה של מאה שירים. במקום הראשון זכה כמובן "גן השקמים" היפה והידוע, ששרה ריקה זראי, פִּזְמֵן: יצחק יצחקי, הלחין: יוחנן זראי. אבל לא בזה העניין.

   לדידי מלך המילים הגדול של תל אביב היה הווה ויהיה –  המשורר נתן אלתרמן המנוח. ובאמת כשאתה בודק את רשימת מאה השירים שניתנו לנו הבוחרים, לאלתרמן יש שם אחד עשר שירים, שזה אחד עשר אחוז. הנה הם: "רינה", "דצמבר", "בכל זאת יש בה משהו", "אלימלך", "בכרם תימן", "צריך לצלצל פעמיים", "גן מאיר בתל אביב", "שיר הספנים" "שלום (תל אביב – ז'נבה)", "שדרות בגשם" ו"ערב עירוני". המתחרה היחיד כמותית הטוען לכתר הוא חיים חפר.

   לאף אחד אין הז'נגלריות המילולית שאפיינה את אלתרמן בכתיבת פזמון –  מילוליין אמיתי. הוא שלף את פזמוניו משרוול ידו הרועדת משתייה בקפה "כסית" בדיזנגוף בתל אביב –  אחד-אחד. אמי ואבי, בלהה וגדי יגיל, עוד זוכרים אותו משרבט כשהוא אוחז בידו האחת את ידו הכותבת לבל תרעד. הוא הצליח להפתיע את קהלו ואת העיר פעם אחר פעם. רומן אמיתי בינו ובין העיר, אשר ידעה אותו משתרך על מדרכותיה שיכור כלוֹט, הרי "לא אין בה כלום, לא כלום, אבל…", מי עוד יכול לחרוז את המילה "אוטו" עם הצירוף "להיות עוד" ושזה ירגֵש אותנו כל כך. לא תמצא משוררים כאלה, לא ב"שוק המציאוֹת" ולא בשוק המציאוּת.

   יכול אדם לטעון ובצדק, מניין לך שזה שיר על תל אביב, אין אזכּור בשיר למשהו ספציפי תל אביבי המוכר לנו, סימן, ציון דרך, וכמובן אין העיר העברית הראשונה נזכרת בשמה. אבל כשקראתי בסוף שנות התשעים את הרומן הגנוז "חולות כחולים" של המתרגם, המשורר והסופר הסוריאליסטי, מנשה לוין, אשר נכתב ב-1929, חשבתי כל הזמן על "ערב עירוני" של נתן אלתרמן.

   לוין הכיר לימים היטב את אברהם שלונסקי ואת נתן אלתרמן ובכלל את חיי הרוח וחוג הבוהמה התל אביבי. הרומן שלו מתאר דמויות בנות התקופה ונחשב לרומן התל אביבי הראשון. אף כי בזמן כתיבת הרומן היה אלתרמן רק בן תשע עשרה לכל היותר עשרים, איש ללא ספר שירה בעולם, אשר נסע ללמוד אגרונומיה בצרפת – נו טוב, חקלאי גדול לא יצא ממנו – צאו וחִשבו עד כמה האווירה התל אביבית בשיר "ערב עירוני" מצוירת בקווים סוריאליסטיים בנוסח "חולות כחולים". שימו לב לשורות: "אספלט כחול מלמטה", "לנאות מראה כחולים נלך נא", "ורחוב כמנהרה של תכלת". זה לא מופרך כלל וכלל, כי הלילה התל אביבי המגיע משפת הים אל בתי העיר, הוא אומנם כחול כהה-שחור, אבל הוא מתערבב ביום שיבוא למחרת ובימים הבאים אחר כך, ובכחול החזק של השמיים המשתקפים בים בארץ החמה והלֵאָה הזאת.

   השורה היפה ביותר בשיר בעיניי היא כמובן על הלבנה. הלבנה מסמלת אצל משוררים גבריים אקספרסיביים – לא משנה אם הם בעלי ג'סטות רומנטיות גדולות כנתן אלתרמן, אלכסנדר פן; או אקספרסיוניסטים כאורי צבי גרינברג – את האישה. בציור כאן אתה ממש רואה את צאת הלבנה והוא מתוחכם כי הוא כפול. יש כאן גם מטפורה: הלבנה היא אישה, אבל יש כאן גם בבת-אחת סינקדוכה (חלק המעיד על השלם, ועוד איזה חלק!) כי הלבנה מדומה לשָׁד המסמל את האישה.

   זו אהובה אימהית, אבל יש בה משהו מאוד מאיים בעיניי, כי היא ענקית למול הדובר הנקטן ומתנמך שלא לומר מִתַּנֵּק, לשון תינוק. אבל תינוק מוזר, סוריאליסטי, כאילו בא מארץ הפלאות של אליס, או מארץ המראות: הגוף קטן, צוואר ארוך-ארוך, ובסוף הראש; שמרוב שהוא גבוה, בעולמות עליונים של קיום אמיתי, אינו רואה כבר את הדרך. זה מראה אֵימָתִי, איש-ילד תפלצתי. הוא כל כך מרוכז בהוויה המתהוווה עד שהופך צר כל כך, עד שהופך מאוד-מאוד אחד, אינדיבידואל. זרקו את הדובר אל תוך הקיום הזה בין השמשות, הוא הֶשְׁלֵךְ, עכשיו איך יבין אותו? נותר לו אך לבכות מרוב תקווה (תוחלת), מרוב רצון לגאולה.

   את השיר כתב נתן אלתרמן בשנות השלושים והוא הופיע לראשונה ב"גזית" בעריכת המשורר ומבקר האמנות גבריאל טלפיר, כרך ב', חוברת ג', עמ' 9, תרצ"ד, דהיינו 1933.

   אבל לא רק בגלל נתן אלתרמן האגדי בחרתי ב"בערב עירוני", אלא גם בגלל געגועיי ליוסי בנאי ז"ל, האיש בעל אלף הצבעים בקולו, הן כשחקן והן כמבצע שנסונים בעברית. על רקע כוכבי הפלסטיק והאינסטנט של "כוכב נולד", געגועיי אל בנאי רק מתעצמים. איך הוא ידע להגיש ולהגמיש פזמון –  ממש בית ספר.

   אבל לא רק בגלל יוסי בנאי הנפלא בחרתי ב"ערב עירוני", אלא גם בגלל יוני רכטר יבדל"א שהלחין אותו. מעטים הם המלחינים שקוראים באמת את המילים שכתב הפזמונאי ומתחשבים בהן. ראשון המלחינים המורכבים שיש להם כבוד של יראה למילה הכתובה הוא יוני רכטר. כאשר אתה שומע את המנגינה הלֵאָה-מתגברת שלו, גם אתה רוצה להביט בעייפות קיומית "איך הלבנה חולצת שד/ מקיר הבית שמנגד", ולומר לערב התל-אביבי נוּגוֹת, הֵי, "למה באת?".

הנה הביצוע של יוסי בנאי, לצערי הוא מופיע ב"יוטיוב" באופן חלקי.

 

http://www.youtube.com/watch?v=p_6Lbqjm8cE

 

 

והנה הביצוע של צוות "העיקר זה הרומנטיקה", המונֶה את את יוני רכטר על הפסנתר; שרים: גידי גוב, מזי כהן, יובל זמיר וחיים צינוביץ'; ברקע: מקהלת "עפרוני".

 

http://www.youtube.com/watch?v=Gy8gaysvpQM

 

 

 

 

 

 

 

 

42 תגובות

  1. רני, דבריך מרגשים אותי.נכון שאלתרמן נצחי.
    איני תל אביבית מלידה (אלא פתח תקוואית)
    אך בילויים לימודים ומגורים זמניים בתל אביב
    לאורך השנים קרבו אותי אל התל אביביות היפה
    "בכל זאת יש בה משהו"

    • את השיר ערב עירוני שרתי רבות במקהלה
      שילוב מנצח של יונתן (רכטר) ונתן (אלתרמן)
      "עיני נשים נוגות, אומרות לערב למה באת"
      שורה צובטת את הלב לנשים שכבודן נרמס

  2. מיכל, תודה לך על התגובה המהירה, הנרגשת והמרגשת. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

  3. תודה רני, רשימה מעניינת, אני מקשיבה לשיר עכשיו.
    אם אני חושבת על מה שאלתרמן גורם לי להרגיש, אני מוצאת בעצמי קנאה בטוטאליות המילולית שלו, קנאה ותמיהה, תמיד אני שואלת את עצמי, מה הוא באמת האמין במילים המתחרזות הללו? ככה הלך איתן עד הסוף? אני במילים תמיד מחפשת, זהירה זהירה, נדמה לי שהוא נהנה הרבה יותר ממני לכתוב שירה.
    תודה ידידי.

    • יודית, שנה טובה וגמר חתימה טובה. אני מאחל לך בריאות ושמבחינה שירית תהא השנה הבאה כקודמתה ואף יותר. את ודאי צודקת לגבי אלתרמן, אבל הייתי מוסיף ואומר שהוא לעתים נהנה לכתוב שירה לעתים סבל בשל כתיבת שירה, מה שבטוח הוא לא יכול היה בלי לכתוב שירה. זה היה צורך קיומי אצלו כמו לאכול או ללכת לשירותים. טוטאלי. אי אפשר אחרת. פותח את הווריד כדי לכתוב את שורותיו. אותי הוא מכשף. רני

      • שנה טובה רני, מי ייתן ויתגשמו כל חלומותיך, או חלק מהם לפחות.
        אני חושבת שכל מי שכותב, כל אומן חייב לסבול, זה החיפוש והתיסכול מהחיפוש.
        אדם שכותב ומרוצה מעצמו לא יגיע רחוק, הוא יכול להיות להטוטן מילים, אלוף חרטטות, ימחאו לו כפיים, אבל בסופו של דבר היצירה שלו תרשם כזיוף.
        (והכוונה פה לא לאלתרמן כמובן)
        בטח שלאלתרמן מילים מכשפות, אבל מאחורי הכישוף הזה מי האיש? לי חשוב לשמוע את האיש, ובכל פעם הוא מתמיה אותי מחדש, בזרימה הבוטחת שלו. מה יש לבטוח כל כך בעולם הזה? כנראה שבתקופתו לאמירה היה מקום בוטח, לפני שפרקו אותה לרסיסים.

        • ליודית שחר,
          כדי להבין מי האיש אלתרמן אולי צריך לקרוא את "שירי מכות מצרים".
          לאחר שהלם השירים יכה בך, לא תשאלי עוד מי האיש אלתרמן.

  4. רני שבוע טוב,
    נהדר השיר של אלתרמן שהבאת ויפים דבריך הן על השיר והן על סיבותיו וסביבותיו.
    אלתרמן הוא משורר זֶמֶר במובן העמוק והרחב. הזמר אצלו הוא שירה גבוהה, שירת סמלים ומראות, שירה שהנֶגֶן שלה הוא חלק בלתי נפרד מרוח השיר, רוח תועפות שנדמה כי מעטים אחזו ואוחזים בשוליה.
    אז מתי אני שב ורואה אותך? עכשיו, מחר, מחרתיים? הרם את הדגל ואתייצב.
    גמר חתימה טובה ומתוקה, חן.

  5. אח, אלתרמן, האחד ואין שני לו. פעם, באמת לפני הרבה זמן, כל כך התקנאתי בסגנונו העשיר, במוזיקאליותשל שיריו, בדימויו (הירח, הפנסים, ההֶלך, הלילה, ועוד ועוד)שהתיישבתי וכתבתי שיר אלתרמני טיפוסי, לפחות ניסיתי, בלי בושה, להישמע כמוהו. היום, ממרחק השנים, כבר אין חשש שמדובר בפלגייאט – סתם הומאז' למשורר שכל כך השפיע עלי שחשבתי לתומי שגם אני יכולה… הנה מה שיצא:

    הָלַכְתְּ / עדנה שמש (הומאז' לנתן אלתרמן)

    בִּכְבּוֹת נֵרוֹת-הלָּיְלָה על הַחוֹף
    בִּשְׁלוֹט היָּם בְּלִגְלוּגֵי גָלָיו,
    הָלַכְתְּ לִרְדוֹת דִבְשֶׁךְ וְלַחַשׂוֹף
    את כְּאֵבִי וְאַת שָׁלַוְות.

    עצֵי שִׁקמָה הִסכיתוּ דוֹם
    וְעדֶר סָרְטָנִים פָּרַח, אוֹבֵד עצוֹת,
    טֶרֶם הִתפּוֹגג מִנּוֹף סוֹמְקוֹ של יוֹם
    וּמְשוּגְעֵי-רָגְלֵךְ הָלְכוּ אִיתָּךְ טִיפּוֹת הַחוֹל.

    לֵב אדְווֹת פָּעַם בַּסָעָר
    שִׁקְמָה, סְמוּקַת פִּרְיָהּ, טָרְפָּהּ זְרוֹעוֹת,
    בְּלַחַשׁ יְרקְרק נָטְלָה יָדֵךְ כְּנעָר
    וַאֲני רָאִיתִּי בְּעֵינַי כָּל זאת.

    הָלַכְתְּ. הפָּנסִים מְחֻשְמְלֵי-כְּבישים
    הֵאִירוּ דֶרֶךְ הפְּרוּסָה מֵאֶרֶץ
    וּבְשׂוּמֵי-אָבִיב צָנְחוּ, מְעֻלְפֵי חוּשִׁים,
    הפַּרְפּרִים שֶׁלא עָמְדוּ בַּפֶּרֶץ.

    הָלַכְתְּ. כָּל הנְחָלִים הולְכִים אל היָּם
    וְלי לְאָן ללכֶת חֲזרה,
    אנְדָלוּסיָה רְחוֹקָה וּבְבתֵי וֶנֶצִיָה רוּח קָם,
    יִרְדו לֵיילָיִךְ בִּי, וְרוֹב יָמַי, עָד שֶׁתִּשְׁכָּךְ הַסְעָרָה.

    (טוב שלא רואים שאני מסמיקה אפילו עכשיו…)

    • עדנה, אין מה להסמיק, זה דיגום אלתרמני מאוד יפה. יש כאן צירופים שהוא היה חותם עליהם בשמחה. יש יוצרים כאלה אשר נכנסים לגלי המוח ואדוות הרגש שלך, זורמים לך בוורידים ואם יש לך נטייה לכתיבה, אתה מוצא עצמך מחקה אותם. פעם שוחחתי עם הסופר דוד שיץ וציינתי בפניו כי התחיל לכתוב הרבה לפני שפרסם את הרומן היפה שלו "העשב והחול" בשנות השבעים; אז הוא אמר לי: "בשנים ההן שלפני "העשב והחול", לא כל כך כתבתי, יותר עִגננתי (לשון עגנון). יש המעגננים ויש המאלתרמנים – אלה ואלה לבסוף יוצאים לדרכם העצמאית והמקורית. שנה טובה וגמר חתימה טובה. רני.

      • תל אביב מעולם לא היתה עיר באותו מובן
        של כרך מאיים ואפלולי שתושביה ומסתופפיה נתונים לאותה אנומיה
        המאפיינת את ההלך הבודד בכרך של ממש.תל אביב היא עיירת קייט פולנית שנתפראה,האור בה מלבין וחושף.את תחושת הכרך הביא עמו אלתרמן מפריס,שהמפגש ביניהם היה טראומטי= כפי שמעידים שירי אלתרמן משנות העשרים.למעשה,המרכז הקשיח של העיר
        הוא בגודל מושבה בינונית = ראשון לציון,חולון ובת ים הרבה יותר כרכים ןקרחים מתל אביב המתבלה והולכת כבר
        משנותיה הראשונות.הדימוי של תל אביב משירת שנות השלושים ואילך הוא העניין הראוי לעיון ודיון – כשתל אביב היתה ונותרה מעין מקט בימתי (דגם מוקטן)
        ברקע הדברים.גם דמות האשה הטוטאלית,הקוקטית,הדורסנית,ה'פאם פאטאל' הוא מודל דמיוני,הוא דימוי – שוב,הכרך התל אביבי אינו מאפשר מסתורין מן הסוג האמור – בוודאי שלא בשנות השלושים והארבעים.החברה הזעיר בורגנית המשכילה למחצה והפועלית למחצה
        אמנם קנתה את הדימוי (בשיר,לא במציאות הניתנת לאימות ולכימות)משום שהשיר הוה תיבת תהודה לכרכים האירופי
        .לפחות בשירת אלתרמן,הפך הדבר לרועץ
        משהפערים בין הממשות לבין מערכת הדימויים הפכה להיות בלתי נסבלת.הפאטאליזם והבאתוס החל מחלחל ואוכל כל חלקה טובה בשירת אלתרמן (ועל כך עמד זך במאמרו המפורסם ב"עכשיו".)גם הפזמון והמימוש הפומפוזי שלו,כמין שיר פרטיזנים אימתני,אינם מקריים בהקשר זה . אלתרמן עצמו משנוכח שהלך רחוק מדיי,ניסה להפוך פניו ב"עיר היונה"-
        ואיבד את אמונם של שארית קוראיו.אני מעדיף את הכיוון היותר הומוריסטי מחוייך ושנון – שאלתרמן המעיט בו משום
        שהחליט לא ליקרב אל השדה השלונסקאי
        (שיר הקראנטינה שלו הוא בחינה דוגמה מובהקת).הסימבוליזם של תחילת המאה קילקלו רבות גם במחזות שכתב (הוא הושפע ממוריס מטרלינק)..
        אלתרמן,לטוב ולרע,הוא דריוואט של הסימבוליזם הרוסי מתחילת המאה (הקודמת) והסימבוליזם הצרפתי של המאה ה19 מחד גיסא,ומודרניסט עילאי
        של הלשון העברית,אולי המשורר הנועז ביותר שקם לנו במאה העשרים מבחינת הולכת הלשון העברית כדרך הליצן בקרקס המהלך על חבל ובידו מוט לאיזון(בלא להמעיט מחשיבות שלונסקי מזה ואבות ישורון מזה) הסינתיזה בין שתי הפוזיציות האלה – סימבוליזם מעמעם כבד ועמוס ומודרניזם לשוני חריף כלל אינו מובן מאיליו ולא נדון בספרות המחקרית כלל.
        זוהי סוגיה מורכבת,שהיבטים שלה משליכים על שירת דור המדינה ועל שירת הדור החצי קודם (אמיר גלבוע,עוזר רבין וכו') אבל המצע האינטרנטי קצר
        ובלתי נסבל.
        שלך,יוסף ח.

        • זה יכול להיות בעינינו, אבל אלתרמן כנראה ראה את הדברים אחרת ובזמנים שונים ראה גם את תל אביב באופנים שונים. זה אדם עם אוזן מוזיקלית למילים, רגישות בלתי רגילה. איני מכיר משורר נוסף עם רגישות כזאת. בחדרי-חדרים גם הנתן האחר מעריץ אותו, ובריאיון עמו הוא אוחז את תמונתו של אלתרמן ואומר: "אלתרמן, אלתרמן זה מפיסטו". אגב, שירת דור המדינה, כתב העת המפרסם שוב את "ערב עירוני" הוא לא אחר מאשר "עכשיו", כן כן, אותו "עכשיו" של גבריאל מוקד שפרסם את "הרהורים על שירת אלתרמן" הנודע. ארבע שנים אחרי מותו של נתן אלתרמן. חוברת 29-30, סתיו תשל"ה 1974. בשבילי זה תמיד יהיה שיר תל אביבי. רני.

          • שית את לבך להאנשה של העיר בדמות אשה
            פאטאלית דורסנית מבעיתה רק החיבור בין העיר לבין האשה למהות אחת מאפשר את המהלך.

        • ליוסף ח.
          אינני יודע מה אמור להיות או לא להיות דריוואט.
          דבר אחד אני יכול לבטח: רק גאון כאלתרמן היה יכול לכתוב את הצירוף האוקסימורוני המופלא, החד-פעמי, העמוק והשנון עד כדי קצה ההבנה: "פתאומית לעד", והכוונה לאשה, כמובן.
          ההערה הזאת אמורה להוות תמרור אזהרה לכל חסידי הפמיניזם השטחי והכוזב: בכל יצירתו של אלתרמן האשה היא יצור טוטאלי.

          • לגיורא,נדמה לי שאין ויכוח אמיתי בינינו
            כתבתי שמצד אחד ,אלתרמן הוא פועל יוצא
            של הסימבוליזם הרוסי בן תחילת המאה,
            הסימבוליזם הצרפתי לצד השפעות של הבלאדאה האנגלית ושירת הפרובאנס.
            מצד שני,אלתרמן הוא מודרניסט עילאי
            שהביא את הביטוי הלשוני העברי לקצוות
            ששום משורר לא הביאם.שום משורר לא היה
            יוצא בשלום מההקצנה האוקסימורונית,חוץ מאלתרמן.
            התעוקה הסימבוליסטית היא שיצרה את השבר ברבות הימים (אז אמרה לו לנער\דם
            את רגלי אמהות יכס\אך שבע יקום העם\
            אם עלי אדמתו יובס.)
            וגם כאן חוגגת האשה והאם הפאטאלית את נצחונה,אבל זה נצחון פירוס.

          • אכן, חבר.
            מעניין שהפניתי את יודית שחר לקרוא את "שירי מכות מצרים"!

      • צודק.
        גם לך שנה טובה וגמר חתימה טובה, ושנמשיך להיפגש בשירים, בסיפורים, ועם כותביהן/הם…

  6. רני

    אחד השידוכים היותר יפים בעיני בין התרבות הישראלית למסורת היהודית הוא השידוך שעשה מי שעשה בין הלחן הנפלא של רכטר לשיר הזה לפיוט: "לכה דודי" של ר' שלמה הלוי אלקבץ.
    גמר חתימה טובה
    יהונדב

    • יהונדב אינני מכיר את ההֶלְחֵם הזה, אבל זה נשמע לי מאוד מעניין. אחפש את זה כדי לשמוע. שנה טובה וגמר חתימה טובה, לך, לאורית ולילדים. רני.

  7. איריס קובליו

    רני, פתיחה יפה עשית לשיר הרהוט הזה. הגדרת: מילוליין. נכון.
    אבל באופן אישי אני נזהרת מ"מילוליינים" גם אם היו והווים ענקיים בשירה העברית.
    היחס המקומם לנשים שנחלץ מהשיר הזה (משתמשת באותו דימוי של ירח כשד נחלץ) אותי לא מלהיב ולא מעורר. אפילו "ןעֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת
    אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"- מקומם. נשים כתפאורה.
    שקיעה ורודה בין בתים, זה כל כך ציורי ועירוני. תפאורה מושלמת.אבל
    אני מעדיפה את ליבה של לאה גולדברג הנעוץ על סכין הברוש.
    גמר חתימה טובה, רני

    • איריס, בשירה כמו בשירה או בכל אמנות אחרת, אי אפשר להכריח מישהו לאהוב משהו. אני אוהב את נתן אלתרמן מאוד וזה לא מפריע לי לאהוב גם את לאה גולדברג. אגב, מעמד האישה בשירי גולדברג לא טוב בהרבה מאשר בשירי אלתרמן, אם תחשבי על זה. גם אצלה האהובה מחכה פעמים רבות לאהוב ולא קונה את הפרחים בעצמה, דומעת אינספור בשעת הפרידה, רוצה לזכור את זכר האהוב הנסתר מעינינו וכו' וכו'. החלוקה בין התפקידים הנשיים-גבריים די ברורה גם בשירתה, ובוודאי בשירת רחל. מלבד זאת, אני מכיר כל כך הרבה נשים המסרבות להסגיר את גילן, כל כך הרבה נשים שכשיוצא להם חצ'קון קטן הן לא באות לעבודה או באות לעבודה ויושבות בחושך, כל כך הרבה נשים האומרות לערב "למה באת?", השורות האלה אותנטיות לגמרי. מה שחשוב זה לא אם אלתרמן הוא שוביניסט (סקסיסט) או לא, כי התשובה על כך די ברורה, כמו שלא חשוב אם אצ"ג הוא לאומן או לא, מה שחשוב באמנות אם בסוף היום זה עובד עליי ולמה, אם זה מעביר אותי חוויה שאני יכול לנסח לעצמי במילים או לא, אבל כמו שאומר ידידי הצעיר המשורר חן קליינמן: אני רוצה להתרגש או לכל הפחות להתרגש מן ההתרגשות, ועם אלתרמן זה קורה לי כל הזמן. גמר חתימה טובה. רני.

      • חבל על הזמן.התפישות הפמיניסטיות ברמת הפרימאט; האמת היא שאלתרמן היה מלא אימה מפני הנשיות הפאטאלית והטוטאלית.האשה בשירה האלתרמנית היא ארכיטיפ מפתה מבעית מאיים לבלע.גם הפמיניזם ראוי לו שלא יתקע ברמת הזיהוי הפשטני והחד משמעי.הדבר יחסל
        חלק גדול מן הספרות כולה עד מחצית המאה העשרים (לא שמישהו נזקק לה גם
        ככה).בכלל,אני חושד שהפמיניזם הפך להיות מקלט קל ונעים לבורות.כפמיניסט,
        אני יכול לסרב בקלות לחלק גדול מן הספרות האירופאית בחמש מאות השנים האחרונות ובכך לפטור את עצמי מקריאתה
        ולעסוק בהתפעלות בלתי מתכלה משירת אור
        הנר היווני הקדוש ואת זמני אקדיש לשהות מתמשכת בפאב השכונתי.

        • שים לב,רני היקר,הלא השיר הזה הוא תיאור מלא ומפורט של משגל! זה הצל
          וזאת הפאטינה של השיר.התרגום הפזמונאי
          הוא מוטעה מראשיתו! היחוד בשיר הזה
          הוא התודעה המפוצלת של האשה | העיר,
          שאינה שמחה לבאים במחשכיה.באופן משונה ובהיפוך זה כן שיר פמיניסטי שבו האשה העיר מתנתקת מן האלמנט המפתה
          הפנימי ואומרת להלך האנונימי 'למה באת'

          יוסף ח.

  8. תודה ,רני, על השיר היפה כמה שאני אוהבת את אלתרמן, אין שני לו! השירה שלו היא שירת האוקסימורונים, שירת המתח בין הניגודים: השקיעה ורודה אבל העיניים של הנשים נוגות מבקשות לגרש את הערב, האביב הוא קצר וחשמלי והפרחים הם פרחי הפנסים הדולקים בעיר לא פרחי הטבע. הגוף מתקטן אבל הראש גבוה וכמה למעלה , נדהם לנוכח המראות, בוכה מרוב תוחלת. איזה ניגוד נפלא האוצר בתוכו את כל הווית קיומנו. כמה מדהים איך ידו הרועדת של המשורר הזה ידעה לייצר שירים שיציבותם אינה פגה לאורך השנים, נכסי צאן ברזל . שתהא שנה טובה וצום קל, רני היקר, הארותיך מאירות עיניים ובחירותיך טובות.

    • המראות הכביכול פסטורלים בשיריו תמיד טומנים סכנה גם השיר "ירח" שלו כמו השיר הזה מבעבעים פחד סמוי סוג של אי נחת
      ראה תמונת הירח התלוי על כידון הברוש בשיר "ירח"

    • חנה, תודה לך על תגובתך היפה. ודאי משורר של אוקסימורונים, הרי הוא חתום על האוקסימורונים המפורסמים ביותר בתולדות השיר העברי החדש "פתאומית לעד" ו"פגישה לאין קץ" וכו' – אחדות הניגודים מאוד מאפיינת אותו. על הבינריות בשירתו המוקדמת ואף המאוחרת כתב הרבה המסאי אורציון ברתנא. אולי יפרסם כאן בבלוגייה, הרי הוא חבר בה, אחד ממאמריו על נתן אלתרמן. את "ירח" אביא בהזדמנות אחרת ב"שיר עם הארה", אבל בינתיים אומר בהקשר הפמיניסטי שגם הירח וכידון הברוש יכולים בשקט להתפרש כסמלים (סימבוליזם, ניאו-סימבלוזים) של דברים בינו (כידון הברוש) לבינה (הפעם לא לבנה אלא ירח). צום קל וגמר חתימה טובה, חנה. תמיד נעים להתכתב איתך על יוצרים אהובים. רני.

      • לכל מי שהלך אי-פעם בלילה במטעים בשפלת יהודה ראה במו עיניו את "הירח על כידון הברוש".
        סימבולי או לא סימבולי, זה היה אחד ממראותיה השכיחים ביותר של ארץ-ישראל לפני שהציפו אותה באספלט ובבטון.

        • תוספת:
          ומי שהלך במטעים ההם ביום "ראה את השמש על כידון הברוש".

          • גיורא, זה נשמע מאוד מעניין וכמובן מדויק, אבל הארכיטיפים החזקים הרי מיוסדים על הדברים הקונקרטיים ביותר. רני.

        • גיורא, אבל מי הוא משורר החתום על "שיר בוקר" הכולל את הבית הבא?

          נלבישך שלמת בטון ומלט
          ונפרוש לך מרבדי גנים,
          על אדמת שדותיך הנגאלת
          הדגן ירנין פעמונים.

          רני

  9. אין ספק בלבי שאלתרמן הוא גדול פזמונאי עיר הולדתי תל-אביב. (גם האיש עצמו מעורר בי געגועים בלתי פוסקים.)
    לשירי תל-אביב הבלתי נשכחים הייתי מוסיף עוד שיר אחד, שלא אלתרמן כתבו. אני מתכוון ל"יש לי סימפטיה" של מאיר ויזלטיר.
    לולי היה זה שירו של ויזלטיר, אפשר היה לצרפו בכבוד לשיריו של אלתרמן!

    • המחזור "שרטוטים תל אביביים" שמתוכו לקוח "יש לי סימפטיה" שהולחן על ידי שלמה גרוניך, הוא מדברי השיר היפים והאותנטיים שנכתבו על העיר תל אביב. ויזלטיר כתב שירים יפים עוד בשנות השישים וגם בשנות השמונים יש לו יבול מאוד נאה, אבל שיאו לדידי הוא דווקא בשנות השבעים ושיאו של השיא הזה הוא הספר עם השם המקורי "דבר אופטימי עשיית שירים" (סימן קריאה 1976) שם יש שני מחזורים יפהפים, האחד "שרטוטים תל אביביים" והאחר "אלגיות על יד החושים". רני.

  10. רני, יופי של מחווה לאלתרמן וליוסי בנאי ולרכטר ושות'. ערב עירוני לטעמי על אף שאינני עירוני הוא אחד מהשירים היפים ביותר שנכתבו על עיר.
    והביצוע השנסוני של יוסי בנאי נותן לשיר ארומה ייחודית ונוגעת גם בנפשו של כפרי כמוני.
    והערה בשולי הדברים: אהבתי את האינטרפרטציה בה תל אביב העיר היא האשה הארכיטיפית השולטת בבא לכובשה. ועוד דבר
    עיר מלכתחילה היא היא ישות נקבית, אך לא קשה להבחין כי יש ערים "נשיות" וערים "גבריות".
    כך אגב אני חווה ערים בארץ ובעולם ועם כל הכבוד לתל אביב ופריז העיר הנשית ביותר היא פראג:)

    • משה, שיר שחלמתי על קפקא? שיר שחלמתי על מהר"ל? תודה לך על התגובה החמה שנה טובה, שנת בריאות ויצירה פורייה. רני.

      • עיר המשתרעת לחוף ים
        כמו תל אביב או חיפה
        הן ערים נשיות
        ששקיעה ורודה מעלה סומק בלחייהן

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל