בננות - בלוגים / רן יגיל / מותו של המתרגם (סיפור) רן יגיל באתר: יקום תרבות
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

מותו של המתרגם (סיפור) רן יגיל באתר: יקום תרבות

רן יגיל בנובלה על חייו של מתרגם בדיוני, המבוססת על דמות של מתרגם אמיתי מאוד – מרדכי אבי־שאול, מגדולי המתרגמים לשפה העברית של גדולי השפה הגרמנית, ובהם תומאס מאן.

מותו של המתרגם" פורסם בכתב העת "עמדה" מספר  23, בשנת 2010

אלי אשד

סיפור שאמור להתרחב לנובלה ופורסם בשעתו רק בדפוס בחוברת 'עמדה' שנקרא 'מותו של המתרגם', ובמרכזו דמותו של המתרגם מרדכי אבי־שאול המנוח שהיה משורר ומתרגם נפלא של תומאס מאן, כמובן, אבל גם את 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה תרגם וגם את 'בלב המאפליה' של קונרד.

רן יגיל

לזכרו של מרדכי אבי־שאול

1

לאנשים כמוני, בשנים האחרונות, אין אירוע עצוב יותר משבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל. כאשר אני מביט במרכּולות הבוהקות, בעטיפות החדשות באור הצהבהב, וכאשר מערכת הכְּריזה חוזרת שוב ושוב על רבי־המכר והסִפרות השימושית – אני מודה בכישלוני. מישהו דוחף אותי כדי להגיע לדוכן שמתנאֶה בשלט "העידן החדש". אני זז. קבוצה של ליצנים מאופרים חוצה את הכיכר ברעש גדול, מנסה להחתים קהל מזדמן על מינוי לעיתון "הארץ". הכול רק כסף. תחושה קשה. כל הסִפרות כולה על עֶבְרֵי פִּי פַּחַת. לכאורה דבר של מה־בכך: זקן טרחן וטרדן מטייל לאורך דוכני שוק הספרים באור החיווריין של ביתני ההוצאות המסחריות, ודאי לא יקנה דבר. איש שכולו רק קלקול השמחה הקולחת. שתי הזרועות שלובות כף בכף מאחורי גוו הכפוף. יספר לכם על ימים שהיו, פעם היה טוב יותר, נוסטלגיין ארור – המלך נוסטלגיה.

אני סובב את הכיכר במעגל, ואל דוכן ההוצאה אני מגיע בסוף. עומד כמה מטרים לפניו, משהה את התקרבותי. שנים תרגמתי עבור ההוצאה ממיטב הפרוזה העולמית, ובעיקר את הסופר הגרמני, וכעת אני בריב איתה – ריב עולמים. בחורות בחולצות טי רחבות שעליהן מתנוסס שם ההוצאה והלוגו שלה, ספר שעליו פטיש סוציאליסטי מפוקפק, ממהרות לתחוב לשקיות ניילון לבנות ספרים אחדים ללקוחות מזדמנים. עורכי ההוצאה אינם נראים בשטח. אני קרב לדוכן. אינני מאמין למראה עיניי. הרומן הארוך של הסופר הגרמני הנודע בשני חלקים הופיע בשיתוף המועצה הציבורית לספרות ולאמנות, ראה אור, ואיש לא טרח ליידע אותי. אני מושיט את ידי הרזה אל שני הכרכים ומרים אותם. העטיפה מכוערת מאוד. הופך ומוצא שתי שגיאות על גב העטיפה. לבי נחמץ בקרבּי. הכול רק זמן וכסף. חוסכים. הרי ביקשתי לעשות הגהה אחרי העורך הלשוני. כנראה פחדו שאתמהמה ואשנה, ומיהרו בשל כך להוציא את הספר.

"זה ספר מעולה," אומרת לי בחורה צעירה עם צמה. הפטיש הסוציאליסטי נח בורגנית על חזה.

"גם התרגום מעולה," אומר צעיר דעתן ורזה במשקפיים עגולים ועם אותה חולצה.

"כן?" אני שואל, "מי תִּרגם?"

"כתוב, כתוב שם בפנים," אומר הצעיר וחוטף מידי את הספר. הוא פותח בעמוד הראשון ומושיט לי את הספר בחזרה.

"הנה, בבקשה." אני רואה את שמי. תודה לאל, לא נפלה בו שום שגיאה, גם זה קרה בעבר. ההוצאה מתנכרת ומתנכלת לי. מסרתי להנהלת החשבונות שלהם את ההפרש לתשלום עבור תרגום הרומן. עד עתה אין קול ואין עונה. לרוע מזלי, לא קיבלתי מאפריל גם את קצבּת הזִקנה מהביטוח הלאומי – המחשב עוד לא הספיק לעכל את כתובתי החדשה ונוצר בלבול. בשבוע הבא אסיים את הפרק הראשון ברומן האחרון של הסופר הגרמני האהוב. לא נראה לי שאגיש אותו לבית ההוצאה הזה. מה אעשה אפוא בתרגום לכשאסיים אותו?

"אתה קונה או לא קונה?" טורדת הבחורה בחוסר סבלנות.

"כמה הוא עולה?" אני קצת נרגש בשל הרגע.

"דרור, כמה זה הספר הזה?" היא מרימה את הזרוע גבוה, כשהכרכים אחוזים בידה.

"מאה עשרים ש"ח, ויש הנחה של עשרים אחוז," צועק לה הדעתן הצעיר במשקפיים.

היא מחייכת אליי: "שמעת, לא?"

אני שולח את היד לכיס ומוציא מתוכו את הארנק המהוה, הרך, הנקלף בקצותיו. בידיי הרועדות קמעה אני מפשפש בקרבּו אחר השטרות הקמוטים ומושיט לה אותם.

"לעטוף למתנה?"

"כן".

"אתה רוצה גם כרטיס ברכה של ההוצאה?"

"אין צורך," אני מוסיף, "אני כבר אברך את בעל השמחה בעצמי, בעל־פה." בזווית העין אני מבחין לפתע בראשו המתולתל והכסוף של העורך הראשי, המשורר שהִרבה בשיריו לכתוב על זוגות אוהבים, ימים וחופים, נופים רומנטיים. הוא עומד שם, חבוק עם אחת המוכרות הצעירות, היא מצטחקת, ודאי סיפר לה איזו בדיחה או אנקדוטה. הכּריזה מודיעה על דלית בראל־שריד שכתבה זוקפן פמיניסטי בשם 'כיצד הם עברו אצלי מיד ליד' והמוכרת מושיטה לי את שני הספרים העטופים בשקית ניילון.

"בבקשה, תתחדש, אחלה ספר. נראה לי ממש בשבילך".

"תודה," אני אומר וסב על עקביי. ממהר להתרחק משם. ריבון העולמים, שבע שנים מחיי עבדתי על התרגום הזה. אכן, אחלה ספר.

אין זה סוד כי המתרגמים שמרנים הם מאין כמותם. כל שינוי שהוא כרוך אצלם בייסורים רבים. אני נכנס הביתה ומניח את שני הכרכים על שולחן הכתיבה. אני גר בדירת חדר וחצי, הפונה לרחוב בוגרשוב. הרעש בשעות היום נורא. הכול אפור, חלקו קופח, חלקו מוצל. זכורה לי תל אביב בסוף שנות השלושים. הכול השתנה כל כך. היה פתוח ונמוך, ועכשיו גבוה וסגור. חזון העיר היםֿתיכונית ירד אֱלֵי טִמיון. בבית – אף אני מצטמצם, כמאמר שירו של אברהם חלפי, כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות. הכאב הנורא שאני חש, הכרוך בהשתנות ובהתיישנות, עומד בניגוד מפליא לתפישת העולם שלי, זו שנתפסתי אליה בנעוריי ואני מתעקש לדבוק בה גם עתה – הסוציאליזם. לדידי, אין דרך אחרת. אחדות ניגודים זו מתרוצצת בקרבי רָצוֹא וָשׁוֹב: מצד אחד הרצון בשינוי חברתי, ומן הצד האחר, הנטייה לשמרנות והשנאה לכל מה שמתחדש במהרה, בחוסר מאמץ ופורח. קצב העולם המסחרר דהיום, מרחיק אותו מֶנִּי. אולי אין זה השינוי שברצותי לראות, ובשל כך אני מתנכר לו? מכל מקום, הספרים סוגרים עליי.

בפינה הימנית של הסלון הקטן – מטבחון. שם עומד קומקום על כירה. יש לי ארבע כוסות, כמו בפסח, אבל אני משתמש רק באחת. אני שופת קומקום. במרכז החדר – הספרייה. כדי שלא תיווצר מריבה בין הצרפתים, הגרמנים והאנגלים – כל אחד קיבל קיר משלו בבית, והקיר הרביעי שבמרכזו החלון הוא הספרייה העברית: מקור ותרגום וספרי היַעַץ. מתרגם, טוב היה לוֹ, לוּ היה מתרגם כל חייו ספרות גדולה משפה אחת של סופר אחד. בדידי הווה עובדא. ניסיתי לעשות זאת וכמעט גוועתי ברעב. לכן קיימים תרגומים משלי לסופרים רבים מן השפה הגרמנית, אף מן הצרפתית חטאתי ותרגמתי ואף מן האנגלית, רחמנא ליצלן.

אני חולט תה, שותה אותו חם מאוד, היישר מן הקומקום אל הכוס, ומשם ללוע, בלי לחכות. לפעמים אני אוכל גם צְנים אחד או שניים, עגבנייה מרוסקת בפומפייה, קצת גבינה כחושה – אך הפעם לא. כפית סוכר אחת, ערבוב זהיר, ותו לא. במרכז הקיר הרביעי, משני צדי החלון היחיד בסלון – יש עוד אחד בחצי החדר המשמש לשינה – מצוי גשר איתן ויצוק: הכרכים הגדולים והעבים של התלמוד כולו. ולמרות שכבר בימי שחרותי הקסימה אותי תורתו של קרל מרקס, גרסא דינקותא אין זונחים. בכל פעם שאני מעלעל בתלמוד, אני נופל על איזושהי סוגיה וצולל לתוכה. ים התלמוד מציע עולם ומלואו. מופלא אפוא הדבר בעיניי, כי יש בין העילויים כאלה שידעו אותו כמעט עלֿפה, ולעומקו. אולי אהבתי לקורפוס של הסופר הגרמני הדגול מזכירה במעט את אותה דבֵקות של העילויים בקורפוס הזה, החובק באיתנותו את החלון המוביל אל החוץ המחניק.

גמיעה הגונה מכוס התה בדרך אל שולחן הכתיבה. כוס התה מונחת דרך קבע על תחתית שקנתה לי אשתי המנוחה, ובמרכזה דיוקנו של הסופר הגרמני הגדול. היא קנתה אותה – אתננים לתיירים – לפני שנים אחדות בטיול למינכן עם החברות שעוד נותרו. כל זה נראה עתה רחוק כל כך. אני חש אינטימיות מגוחכת בכל פעם שאני שׂם – כמה פעמים ביום – את כוס התה שלי על פרצופו המשופם וההדור של הסופר הגרמני שכמו קפא בזמן ההוא. כישרון אדירים נרטב ונימוחַ.

פינת הכתיבה שלי מצויה בקצה החדר, בתוך גומחה למול המטבחון. שם: שולחן הכתיבה, הספרים שאני קורא עתה, גיליונות התרגום הארוכים, וכמובן כרכי הסופר הגרמני הדגול שבכוונתי לתרגם את כולם עד תום, או עד כמה שאספיק עד ליום מותי. רק למעני אני עושה את המלאכה הזאת, לא למען הספרות ולא למען הקורא העברי. לפנינו אפוא ריפוי בעיסוק כמו סריגה, גובּלֶן או מקרמֶה. אני לוקח עוד לגימה הגונה מן התה הכהה.

למטה, סמוך לרגליי, במדף התחתון, מכונת 'רמינגטון' המיתולוגית, זאת אשר תקתקתי עליה עשרות תרגומים, אלפי דפים. בסך הכול עבודת נמלים עיקשת של העברה משפה אחת לאחרת, העברה הכרוכה ברגישות וביצירתיות; אבל כאשר אני מביט בתרגומיי היום, נדמה לי כי הם מתיישנים והולכים בקצב מסחרר. הם – אני.

קשה היה להיפרד מהרמינגטון הנאמנה הזו. תחילה הייתי מתרגם בכתב־יד קטן ועגלגל טיוטות על גבי טיוטות, ואחר כך הייתי מעביר את הכול למכונת הכתיבה, שעות של עבודה. את ה'בראדר' החשמלית עם הטיפֶּקְס קנתה לי אשתי, זמן לא רב לפני שנפטרה. בחוכמתה ידעה שלא אשתמש בה מיד והניחה אותה במדף התחתון של שולחן הכתיבה, וחיכתה. היא הייתה אומרת: "מתרגמים שמרנים הם מאין כמותם, כל שינוי כרוך אצלם בייסורים רבים." הייתי פוזל לעבר הבראדר וממשיך לעבוד על הרמינגטון. אשתי לא אמרה דבר. אין לדחוק בפורענות.

יום אחד, מעשה שטן, התקלקלה הרמינגטון קלקול קטן ובלתי ֿנסבל. הקצה של התי"ו באות העופרת נשחק, וכך הפכה כל תי"ו לחי"ת: כל ‘את’ הפכה ‘אח’ וכל ‘דלת’ ל’דלח’. מסרתי אותה לתיקון וחיכיתי. המוכר ניסה למכור לי בראדר חדישה מזו שיש לי בבית, אבל אמרתי שאחת כזאת כבר יש לי וברצוני לתקן דווקא את הרמינגטון. "שיהיה," אמר המוכר והביט בי כעל מקרה אבוד, "אבל נצטרך לחכות כדי לקבל את האות הזאת מאנגליה".

"כמה זמן?" שאלתי, ובמוחי המתרגם חשבתי כי מגוחך הדבר שאות עברית צריכה לעלות אלינו מאנגלייה.

"שבוע עד עשרה ימים," אמר. הלכתי הביתה.

הגירוי לתרגם, לעסוק במילים, תסס בעורקים. בשקט העליתי את הבראדר קומה, ושמתי אותה על שולחן הכתיבה. הסרתי את מכסה הפלסטיק ומחזה מוזר נגלה לעיניי – מקשים רכים, חסרי זרועות, בתוך מקלדת רחבה וכפתור לא מוכר. זה היה הטיפֶּקְס. חיברתי את המכשיר לחשמל והחילותי לעבוד. אשתי נכנסה. היא חזרה מן השוק, הביטה בי עובד, הוציאה את המצרכים מן העגלה הקטנה והניחה אותם במטבחון. אחר קרבה אל שולחן הכתיבה כדי להיטיב לראות. הקדמתי תרופה למכה ואמרתי: "הנה, התחלתי לעבוד על המכונה החדשה, אינני מבטל את זמני".

"יפה," אמרה, "מגיע לך ממש צל"ש. 'עולם ישן עדי היסוד נחרימה' לא להאמין! גונבה לאוזניי שמועה שיש מתרגמים שעובדים על מחשב, שגם המכונה הזאת שאתה מתקתק עליה בריכוז ובמרץ היא פּאסֶה קוֹמְפּוֹזֶה".

"אינני רוצה שום מחשב," אמרתי, "אני מסתפק בזה".

"אל תתקתק כל כך חזק על המקשים. אין צורך. זו מכונה חשמלית, אתה תקלקל אותם," ופנתה אל המטבחון כדי לפזר את המצרכים למקומם: מי למקרר ומי לארון, מי למקפיא ומי למדף. עשרה ימים לאחר מכן נחה לה הרמינגטון הישנה במדף שמתחת לשולחן הכתיבה.

דיוקנו של מרדכי אבי-שאול

דיוקנו של מרדכי אבי-שאול

 

להמשך קריאה באתר "יקום תרבות"

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל