בננות - בלוגים / / היה לו פה והוא היה חייב לצעוק (על חייו ופועלו הספרותי של הסופר הארלאן אליסון)
רן יגיל

היה לו פה והוא היה חייב לצעוק (על חייו ופועלו הספרותי של הסופר הארלאן אליסון)

רן יגיל

היה לו פה והוא היה חייב לצעוק

(על חייו ופועלו הספרותי של הסופר הארלאן אליסון)

ב־28 ביוני 2018, נפטר הארלאן אליסון, סופר המדע הבדיוני האהוב עליי, מי שהושפע כל כך מפרנץ קפקא ומחורחה לואיס בורחס, וכתב מדע בדיוני מצמרר שעיקרו לא הדמיון המדעי אלא הערך הפילוסופי, הרליגיוזי והחברתי.

אליסון נולד בקליבלנד, אוהיו, ב־27 במאי 1934. הוא סופר אמריקאי יהודי ומשויך לקטגוריית ספרות המדע הבדיוני — לא בלי הצדקה, אבל באופן די קהה ומדכּא. הוא כתב למעלה מאלף יצירות כתובות: סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, תסריטים, מאמרים. הוא זכה בפרסים היוקרתיים ביותר בתחום המדע הבדיוני וספרות המסתורין: "הוּגוֹ", "נֶבּוּלָה" ו"אדגר". אביו נפטר בנעוריו בהיותו בן חמש עשרה. כילד, הופיע תקופה קצרה עם להקת שחקנים נודדת. לעיתים קרובות ברח מן הבית ועסק לטענתו בעבודות שונות ומשונות, ביניהן דיג דגי טונה, קוטף יבול, שומר ראש של מיליונר חרדתי, נהג משאית דינמיט וטבּח במזללה. שמונה עשר חודשים (1951־1953) למד אליסון באוניברסיטה של אוהיו לפני שהורחק. לטענתו גורש כיוון שהִכָּה פרופסור שהשמיץ את יכולת הכתיבה שלו, ומאז במשך ארבעים שנה נהג לשלוח לאותו פרופסור עותק מכל סיפור חדש שפרסם.

ב־1955 עבר אליסון לניו יורק במטרה לקדם את הקריירה הספרותית שלו. הוא אכן פרסם בשנתיים שלאחר מכאן כמאה סיפורים ומאמרים, הספיק להתחתן ומייד להתגרש. ב־1957 קיבל החלטה להרחיק עצמו מהספרות הפנטסטית ולכתוב על חבורות רחוב בניו יורק. לצורכי תחקיר אף הצטרף לאחת החבורות האלימות האלה תחת שם בדוי. יצאו לו מזה כמה טקסטים בלטריסטיים אֲפֵלִים וממוּאר מפחיד.

1957־1959 אליסון משרת בצבא. הוא חוזר, גר בניו יורק, גר בשיקגו, משמש כעורך בפועל של סופרים נודעים כקורט וונגוט וכפיליפ חוזה פארמר, כותב לפרנסתו זוקפנים תחת השם "אלוהים נצור את הבתולה הכעורה", כשהוא משתמש בפסבדונים קורדוויינר בירד. מתחתן ושוב מתגרש. אליסון מסתמן כמתחתן סדרתי.

בשנות השישים אליסון מתחיל לכתוב תסריטים להוליווד ולסדרות טלוויזיה. הוא יהיה לימים תסריטאי של אחד התסריטים המפורסמים ביותר של סדרת "מסע בין כוכבים", וכן יועץ לסדרות הטלוויזיה "אזור הדמדומים" ו"בבילון 5", אבל לא על זה תפארתו אלא על סיפוריו הקצרים הדמיוניים והדֶמוניים, המקוריים וההגותיים. בסיקסטיז הוא משתתף בצעדות המפורסמת של מרטין לותר קינג, ואתם כבר יכולים לנחש לבד, הוא מתחתן עם אישה נוספת ומייד — מתגרש.

ב־1966 הוא מסתכסך עם פרנק סינטרה, לא פחות ולא יותר, בזמן משחק ביליארד. הסכסוך נסב על יופיים של המגפיים של הארלאן הנמוך. מעשה שהיה, כך היה: סינטרה נכנס לבר של אולפני "פאראמונט" בערב, שותה משהו ורוצה לשחק ביליארד. אבל אליסון חד־הלשון שלנו תופס לו את השולחן.

סינטרה: "לא ידעתי שאוכלים בתחת משחקים ביליארד, חשבתי שאתם צריכים את המקלות בשביל משהו אחר".

אליסון: "יש לך קול שמרגיע את האלמנות של האנשים שהחברים שלך רוצחים".

סינטרה שרגיל לעשות את זה בדרכו שלו, כמאמר מילות השיר שכתב לו פול אנקה, מוריד לאליסון אגרוף. אליסון קם, תופס כוס בירה ושופך על החולצה של פרנקי וצועד החוצה.

סינטרה קורא אחריו: "תגיד לי איזה שיר האלמן שלך הכי אוהב, שאני אדע".

אליסון ניסה לתבוע את סינטרה, אבל מצא עצמו עף תוך יומיים מהסט של הסרט שהוא עצמו כתב. מזל שזה נגמר ככה, כי לאור קשריו של סינטרה עם החבר'ה הטובים, אליסון יכול היה לישון עם הדגים.

בשנות השישים כתב הארלאן אליסון כמה מסיפוריו הנודעים ביותר: "'חזור בך ליצן', אמר איש התקתוקים" (1965). זוהי חגיגה אנרכיסטית־ניהילסטית של אי־ציות אזרחי כנגד סמכויות שלטוניות לוחצות, שבמרכזה מהפכה של סוכריות ריבּה.

הנה דוגמה:

"שוב, בציפייה, התפשט החיוך השדוני, ושן חסרה שם מאחור, מצד שמאל. הוא צלל, רִפרף והסתחרר מעליהם; ואחר כך, סובב־חורק בספינה, שִׁחרר את התפסים שסגרו סגור והדק את פתחי־ההטלה, אשר שמרו על מטענו לבל יושלך בטרם עת. וכאשר משך את תופסי־הפתחים, גלשה ספינת האוויר ממעל לפועלי בית החרושת, וסוכריות ריבה בשווי מאה וחמישים אלף דולר ניגרו מטה על הרצועה המהירה.

"סוכריות ריבה! מיליונים ומיליארדים של אדומות וצהובות וירוקות ובטעם השוש וענבים ופטל ונענע ועגולות וחלקות ומתפצפצות מבחוץ ורכות־קִמחיות מבפנים ומסוכרות וקופצות מדלגות מתגלגלות מתקרקשות מתקשקשות מצליפות נפלו על הראשים והכתפיים והקסדות והשִׁריונים של פועלי 'טימקין', מצטלצלות על המדרכה הנעה ומתגלגלות מסביב מתחת לרגליים וממלאות את השמיים בדרכן מטה בכל צבעי השמחה והילדוּת והחגים, יורדות מטה בגשם איתן, שֶׁטֶף יציב, מפל־זרם של צבע ומתיקות מן השמיים מלמעלה, וחודרות אל יקום השפיות והסדר המטרונומי ברעננות קוּקוּ מטורפת לגמרי. סוכריות ריבה!".

(הסיפור פורסם בעברית בכרך השלישי בסדרת "הטוב שבטוב", סיפורי מדע בדיוני שזכו בפרס "הוגו" — ערך הסופר אייזק אסימוב, הוצאת לדורי).

הסיפור "אין לי פה, ואני חייב לצעוק" (1967) הוא אלגוריה על הגיהינום, שבו חמישה אנשים מעונים על ידי מחשב יודע־כול לאורך הנצח. הסיפור הפך כמובן למשחק מחשב. זה קרה הרבה יותר מאוחר, ב־1995. אליסון השתתף בתכנון המשחק ותרם את קולו לתפקיד המחשב האכזר והיודע־כול. הנובלה שלו "נער וכלבו", בחנה באופנים טלפתיים את טבען של חברות ואהבה בעולם אַלִּים, מנוכר ופוסט־אפוקליפטי. היא עובדה לסרט ב־1975 בכיכובו של דון ג'ונסון. ב־1976, נחשו, מה קרה? נכון! אליסון התחתן בפעם הרביעית וכעבור זמן שוב התגרש. יש דברים, שלא לומר גברים, שלא משתנים.

אליסון כאמור היה סופר שנשא נשים וליקט פרסים. הוא זכה עשר פעמים בפרס ההוגו וארבע פעמים בפרס הנֶבּוּלָה. אלה הפרסים החשובים ביותר בתחום המדע הבדיוני, ובעוד מיני פרסים אחרים מספר פעמים, למשל פעמיים בפרס אדגר אלן פו לספרות מסתורין. אליסון היה טיפוס מן הדור הישן וכתב אך ורק במכונת כתיבה. המחשב והאינטרנט עוררו בו קבס. מה הפלא, אחד שכותב על מחשב־מפלצת המשעבד אנשים לנצח, איך יאהב מחשבים?

בשנות השבעים יהפוך אליסון באופן רשמי לאחד מעמודי התווך של המדע הבדיוני ויכתוב סיפורים מורבידיים, מצמררים ונפלאים כמו "ציפור המוות" (1974) אולי הנודע שבהם. זוהי נובלט (מעין נובלה קצרה בנויה פרקונים, סוגה שבה נכתבים רבים מסיפורי המדע הבדיוני, בגלל התמצות הפסבדו מדעי, כיוון שפורסמו בכתבי עת ומפני שהסופרים זכו עליהן יותר בשכר סופרים מאשר על סיפורים קצרים. הנובלט גודלה בדרך כלל 7,500־10,000 מילה). הנובלט הזו בנויה תמונות קצרות, אחדות כתובות ברוח מסמך כמו בחינה או מכתב רשמי ואחרות הן תיאוריות סוריאליסטיות. בין הדיווח הרשמי הקר לתיאור הסוריאליסטי המצמרר והרגשי נעה הנובלט של אליסון. יצירה מדהימה.

הנה תחילת הנובלט "ציפור המוות", שני פרקים ראשונים מתוך עשרים ושישה:

"1. זוהי בחינה. רִשמו הערות. תוצאות הבחינה יהוו שלושה רבעים מן הציוּן הסופי. רמזים: זִכרו, בשח־מט המלכים מבטלים זה את זה, ואינם יכולים להחזיק במשבצות סמוכות. לכן הם כל־יכולים וחסרי־יכולת לחלוטין בו־זמנית. הם אינם יכולים להשפיע זה על זה ויוצרים מצב ניטרלי.

ההינדואיזם הינו דת פוליתֶאִיסטית, הכת של עתמאן סוגדת לניצוץ האלוהי של החיים בגוף האדם, שלמעשה אומר: 'אתה האלוהים'. כללים בדבר זמן שידור שווה אינם חלים על צד אחד, אשר לו גישה אל מאתיים מילוני בני־אדם בשעות ההאזנה המקובלות ביותר, שעה שעל בעלי הדעה הנגדית להסתפק בפירורי שידור טפלים. כל אחד דובר אמת. הערה אופֶּרָטיבית: ייתכן שקטעים אלו יילקחו מתוך סִדרת מספרים; אַרְגֵּן אותם מחדש על מנת להתאים לעצמך בהירות אופטימָלית. הפוך את דפי הבחינה והָחֵל לכתוב.

2. שכבות לאין ספור של סלעים נדחסו על פני בריכת המאגמה, שהייתה מלובנת בגין הפראות המבעבעת של לב הניקל־ברזל המומס, הבריכה ירקה ורטטה, אך לא שיברה או חרכה או עישנה או פגמה כלל וכלל במשטחים החלקים והממורקים של הקבר המוזר.

נתן סטאק שכב במערה — דומם, יָשֵׁן.

צל עבר דרך הסלעים, דרך צִפחה, דרך פחם, דרך שיִש, דרך אבן נציץ, דרך קווארץ; דרך מרבדי פוספטים בעובי של מילין, דרך אדמה מפיצה־מחלות, דרך פצלת־שדה, דרך עפרות צור, דרך שברים גיאולוגיים וקמטי שכבות; דרך מורדות משופעים ותִלים קורסים; דרך אש גיהינום; והגיע לתִקרת המערה הגדולה ועבר דרכה; וראה את בריכת המאגמה וצנח ונכנס לקבר הצל".

(הנובלט פורסמה בעברית בכרך השישי של "הטוב שבטוב", סיפורי מדע בדיוני שזכו בפרס "הוגו" — ערך הסופר אייזק אסימוב, הוצאת לדורי; וכן ראתה אור בעברית בכתב העת המיתולוגי למדע בדיוני, "פנטזסיה 2000", חוברת מס' 6, שם קראתיה לראשונה.)

סיפור המעשה הוא יומרני ומקורי. שאלת הנחת־היסוד של הנובלט היא מה היה קורה לו הנחש היה הגיבור האמיתי של ספר בראשית. איך הייתה נראית התרבות שלנו כשהיא בעצם הפוכה על הראש. הווה הסיפור הוא מצב אפוקליפטי, שבו העולם מגיע אל קִצו. נתן סטאק, הגלגול האחרון של שורה עצומה של בני אדם עד לבעלה של לילית, מוחיֶה על ידי הנחש (אקה דירה) כדי לצאת למסע אל הר האלוהים, או אם תרצו הר אדוני, כדי לשׂרות עימו ולדרוש תשובות עבור כל אותן ההבטחות של מומשו וסבלו הנורא של כדור הארץ.

סיפור אחר נודע ונפלא של אליסון משנות השבעים היפות שלו, שבהן צבר את מניותיו כקלאסיקון של הז'אנר — גם את הסיפור הזה קראתי בשעתו בכתב העת המיתולוגי "פנטסיה 2000" שמאז שבק חיים לצערי — הוא "ג'פטי בן חמש" (1977). במקור שם הסיפור הוא "ג'פטי הוא חמש". באנגלית: Jeffty Is Five. לטענת אליסון, הסיפור קרם אור וגידים ואף זכה לשמו בהשראת שֶׁבֶר של שיחה שלא הובן כהלכה, במסיבה בביתו של השחקן וולטר קינג. וזה לשון הדיאלוג הקצר:

:“How is Jeff?”

“Jeff is fine. He’s always fine,”

ואליסון שמע:

“Jeff is five, he’s always five”

הסיפור הוא מעין מעשה פיטר פן רגיש ועמוק שכזה, משל על הזמן החולף ועלינו, בני האדם. הוא מתאר ילד שלא גדל מעבר לגיל חמש — פיזית, נפשית ולמרבה הפלא גם כרונולוגית. המספר, חברו של ג'פטי, מגלה כי לג'פטי יכולות לשמוע תוכניות רדיו שמזמן פסו מן העולם. הוא יכול לקנות חוברות המשך לקומיקס שכבר הפסיק להופיע או סיפור חדש של סופר שנפטר מזמן. ג'פטי יכול אפילו לצפות בסרטים שהם עיבודים לרומנים ישנים שלא נעשו מעולם על ידי תעשיית החלומות. המספר בא בסוד העולם הזה, המישור הזה של ג'פטי, בגלל אמונו, ואילו שאר העולם לא. כאשר ג'פטי של עולם הסוד, היקום הפרטי, מאבד את אחיזתו בעולמו שלו, קורית הקטסטרופה וצץ הסיום הטרגי שאותו אני לא מגלה. הסיפור מעלה שאלות באשר לנוסטלגיה ומה ערכה מבחינת נפש האדם ומקומה בעולם, וכמו כן תוהה: האם ההווה אורב ומשמיד את העבר?

ב־1976 כותב אליסון עוד סיפור קצר נפלא ומהפכני בשם קצרצר וקליט להפליא: "נסחף ליד חופי האיים של לאנגרהאנס: רוחב 54 38 צפון, אורך 77 13 00 מערב". הסיפור מתאר אדם, לורנס טלבוט, שהוא אלמותי והכי אומלל עלי אדמות בשל כך. הוא מבקש את נפשו למות. לא כאידיום, אלא ממש. הוא מבקש להתאבד לא רק בגוף אלא אף בנפש, או כפי שהוא מגדיר זאת בשבע מילים כי עליו למצוא: קואורדינטות גיאוגרפיות לשם איתור מקומה של נשמתו. לשם כך הוא מתמזער, נכנס לגופו שלו ונסחף לאורך איי לאנגרהאנס, שהם קבוצות תאים הפזורות בלבלב המפרישות הורמונים המפקחים על חילוף החומרים של פחמימות בגוף. עד כאן אני מספר, ולא יותר. סיפור מוזר, פראי ורב דמיון.

אליסון היה טיפוס עצבני חד לשון, או מה שבִּתי אושרת מכנה "פה גדול". הוא רב עם כולם על הכול כל הזמן וטיפח תדמית זו השכם והערב. הוא תבע חברות סרטים ואולפנים בטענה כי גנבו ממנו מפה ומשם, הוא עבד בשבילם ולא שילמו לו מספיק, לעיתים זכה ולעיתים הפסיד. תוכלו לראות אותו ב"יוטיוב", צעיר ומבוגר, אבל תמיד נרגן, כועס על התקשורת המנצלת את הסופרים, התסריטאים, בלא שכר הולם; כועס על המו"לים הנצלנים, כועס על מעמדה של הספרות היפה, זועם על יחסי הציבור ומִסחור הספרות באופן זול, כועס על מעמד העורכים המסרס את הכותבים — בקיצור, איש כלבבי. לאורך השנים פרסם הרבה מבחרים של סיפורים קצרים וכן אוספים קומולטיביים. אליסון היה גם מקרה נדיר וחלוץ של סופר־קריין. הרבה לפני עידן הספרים המוקלטים והפודקסטים, הוא קרא את סיפוריו נפלא בקולו על גבי תקליטים. מישהו עוד זוכר את המילה הזאת? אולי ג'פטי בן החמש לנצח.

סכסוכיו וויכוחיו הביאו אותו לא פעם במסגרת פרס "הוגו" אל האב הקדמון, ראש המוסד של המדע הבדיוני, ידידו, הלוא הוא הסופר אייזק אסימוב. הנה מה שכותב אסימוב על אליסון בהומור האופייני לו. הקטע רצוף שמות של גדולי הסופרים בתחום הדמיון המדעי:

"הארלאן הוא מבריק. הוא בעל הלשון החדה והמהירה ביותר בתחום המדע הבדיוני. יתר על כן, הוא יודע ג'ודו, קארטה ומשחקי כדור, וצופן שמונים ק"ג של סחוס, גידים ושרירים בתוך גוף שמשקלו חמישים וארבעה ק"ג כל כולו. אל תשאלו אותי איך, אבל הוא יכול להיכנס להיאבקות עם שלושה בריונים (ולא בריוני מדע בדיוני) שכל אחד גדול ממנו, ולצאת מנצח. אבל הוא הוגן. הוא נטפל רק לאנשי מדע בדיוני ששמם הולך לפניהם כאנשים המסוגלים לדאוג לעצמם. האם ייטפל אי פעם לגורדי דיקסון, אשר נשקו העיקרי בקרב לשון בלשון הוא חיוך מקסים? האם ייטפל אל לארי ניבן, אשר העוויה נדהמת משהו היא הגנתו היחידה כנגד עולם אכזר? לעולם לא! התדעו למי הוא נטפל? אליי, זהו זה. מצדו השני של אולם ענק הוא רואה אותי, ואני יכול לשמוע אותו בבואו לאורך כל הדרך. רחמים? אין הוא יודע את פירוש המילה. הוא מסוגל, למשל, לטפל במאה ואחת דרכים במותניי, רק משום שיש להם נטייה איתנה להתרחב. אני חוזר ואומר לו, כי אני זקוק לכל הרוחב הזה כדי להחזיק בו את עודפי השכל שלי, ואילו הוא מעיר הערות שפֵלות ביותר לגבי המקום שבו אני בוודאי מחזיק אותם. ויודעים אתם באיזה תירוץ הוא מצדיק את עצמו? הוא טוען שאני מתבדח על הגובה שלו! אני? מעולם לא! האם הייתי חולם אֵי־פעם להזכיר שגובהו מאה חמישים וחמישה ס"מ? (אוהו, הוא מכחיש זאת, אבל כשהוא עומד על קצות בהונותיו, זה גובהו.) ההפך, מבלי להתבדח על גובהו, אמרתי מיליון פעם (ומה גם שבפומבי), כי גובהו של הארלאן אינו עניין לבדיחות. מה שמזכיר לי כי אני זוכר את הארלאן, כאשר היה אפילו צעיר יותר מכפי שהוא עכשיו, ואוהד בלבד, והרבה יותר כחוש ויותר ננסי. הוא היה מתרוצץ מסביב לוועידה, זריז ככספית, והכול היו צריכים להיזהר שלא לדרוך עליו. הכול ידעו כי הוא מיוחד. הכול ידעו כי הוא יגיע רחוק. השאלה הייתה מה לעשות בו בינתיים. אז מעולם לא גילינו. אך חושבני שמאז למדנו. כן, בוועידה ב־1966, כשנה לפני היום בו אני כותב דברים אלו, הופיע נער צעיר כבן שש עשרה. הוא היה כחוש, חריף, בוטח בעצמו, מתבטא היטב ובעל מנת משכל שנשמעה בערך כמו מאתיים. אחדים מחבורתנו הביטו זה בזה בחשש ואחד אמר: 'הוא הארלאן שני'. ומישהו, אשר את שמו לא אזכיר אלא רק ארמוז כי הוא רוברט סילברברג, אמר: 'בואו נהרוג אותו עכשיו'".

(מתוך "הטוב שבטוב", סדרת מבחר של סיפורי מדע בדיוני שזכו בפרס הוגו בעריכת אסימוב, הוצאת לדורי).

מי שהאהיב עליי בשעתו את הפרוזה של אליסון הוא הסופר והמבקר דותן דימט, מומחה למדע בדיוני שלמד איתי בתיכון. יום אחד הוא הביא לי במתנה ספר שנקרא "לראות" וראה אור בהוצאת "מסדה" ב־1981. התיישבתי לקרוא בספרייה של גימנסיה הרצליה, המשכתי לקרוא בהפסקות ואחר כך בדרך הביתה ובבית ולא עזבתי את הספר הזה שתי יממות. לימים הכרתי את המתרגם של הספר ועורך סדרת המדע הבדיוני ב"מסדה", עמוס גפן המנוח, והודיתי לו על חוויית הקריאה הזאת. לאליסון עצמו לא הספקתי להודות. מאז, מדי כמה שנים, אני חוזר אליו ונוצר את הדפים המהוהים שלו. זה הספר היחיד משל אליסון שהופיע בעברית. עוד הופיעה בעברית אנתלוגיה של מדע בדיוני שערך "חזיונות מסוכנים" (אופוס ב־2004) ובהם סיפורים מעולים של אחרים. הוא היה איש עם טעם משובח וסופר מעולה, וכּחן ודעתן לא קטן. יהי זכרו ברוך ונפשו מרחפת בגלקסיות רחוקות.

 

 

המאמר הופיע בכתב העת "נכון", גיליון מס' 1

(כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות בעריכת פרופ' אורציון ברתנא)

עטיפת כתב העת "נכון". על העטיפה עבודה של מיכל הירש נוי

עטיפת כתב העת "נכון".
על העטיפה עבודה של
מיכל הירש נוי

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל