בננות - בלוגים / רן יגיל / דוד שיץ – אופציה פואטית, עמדה 40 (מאמר פתיחה בחוברת לזכרו)
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

דוד שיץ – אופציה פואטית, עמדה 40 (מאמר פתיחה בחוברת לזכרו)

עטיפת החוברת עיצוב: מאיר סדן

עטיפת החוברת
עיצוב: מאיר סדן

 

ארבעים שנה חלפו מאז ראה אור "העשב והחול" של דוד שיץ ב-1978 ושלושים שנה חלפו מאז ראה אור "שושן לבן, שושן אדום" ב-1988. שני רומנים כל כך אהובים עליי. שיץ עצמו, יליד 1941, גדל במוסדות קשים בילדותו: בגרמניה, בישראל, גורלו המר הביאו לבלות גם את שנותיו המאוחרות במוסד שכזה, בשל מחלה דמנטית, שרוי במציאות שאין בינה ובין אישיותו דבר. הוא התחיל את החיים וסיים אותם כחסר אונים שאין לו שליטה עליהם ועל מהלכם הטרגי. ביטוי עז לתחושה הזאת ולרצון השליטה בהֶגֶה החיים על המאורעות והמוראות נתן שיץ בפרוזה שלו. הוא נפטר ב-2017.

 

הז'אנר של שיץ הוא ריאליזם פסיכולוגי פוצע המבוסס על יסודות ביוגרפיים. זו סוגה שבבסיסהּ הווידוי, ובמרכז הווידוי המשפחה, האישה, האם והאהובה. לא סתם מרבה שיץ לכתוב על יחסי משפחה, חבורת נערים ונערות שהיגרו, נשים שונות וחידתיות, סוד משפחתי אפל החבוי אֵי שם בין כותלי הבית. הוא היה ילד קטן בברלין, באירופה הנחרבת על ידי היטלר. בן שבע ננטש על ידי אמו ולא פגש אותה עד שבגר בגיל 21, שנים אחרי המלחמה. הוא עלה לארץ ב-1948 במסגרת עליית הנוער ובילה את שנות נעוריו במוסדות חינוך נוּקשים. הוא היה ילד מוכּה ומכּה. מתוך כתביו עולה מציאות קשה של ילדי מוסדות עוד בגרמניה בתקופה שהילדים סחרו בלחם הקצוב כדי לשרוד ועל צלחות המזון היה חרוט צלב קרס. ברומן הראשון והנהדר שלו "העשב והחול" (1978, ספרית פועלים) מנהל הגיבור, עמנואל, מחברת נידונים אדומה ובה הוא כותב את כל אלה שהוא מתכוון להתנקם בהם בעתיד על העוולות שעשו לו.

 

שיץ בה"העשב והחול" בעצם המציא לעצמו ביוגרפיה, או יותר מדויק, השלים את הביוגרפיה החסרה שלו. את אביו לא הכיר מעולם. הוא רק ידע שעסק במסחר זעיר ומת, תמיד דמיין לעצמו אותו כמעין טיפוס קטן ונכלולי. עם אִמו נפגש רק כשהיה מבוגר והפגישות, איך נֹאמַר, לא עלו יפה. קצת לאחר המפגשים הללו ב-1984 נפטרה האם. בראיונות עבר עם שיץ הוא מספר שהיחס אליה עבר תהפוכות. כשהיה ילד התגעגע אליה, כשגדל כעס עליה, כשבגר – השלים. הוא גם מתאר אותה כמעין מכַשפה דוברת גרמנית – שפת אם שלצערו הספיק לשכוח – עם כוח מאגי.

 

בארץ כילד במוסדות מָלוּ אותו בעל כורחו. הוא נקרא דיטמר שיץ בגרמניה ושמו שוּנה לדוד. בתקופה זו עצם היותו לא נימול הצילה אותו. כאן בארץ נלקח כילד לבדיקה, הורדם בכוח וקם עם כאב חד באיבר מינו. שיץ תיאר בספרו החזק "שושן לבן, שושן אדום" (הספריה, 1988) את המקרה הזה ואת תחושת הסירוס הנוראה שהדבר הותיר בו כאילו קיבל עונש קשה על מחשבותיו החוטאות והנוראות.

 

אין ספק שמבין ספריו של שיץ הרומן "שושן לבן, שושן אדום" הוא המגובש והשלם מכולם מצד המבנה, עיצוב הדמויות, הלשון, המצבים ובעיקר האיזון בין המרכיבים השונים. הכישרון הגדול של שיץ נחשף כאן. דמותה החזקה של לילי בחלק הראשון, עיצובה של דינמיקה אותנטית בין דמויות יוצאות דופן הסובבות את גולדין היפה בחלק השני: מהגרים ותיקים וחדשים או פושעים מן השוליים של החברה הישראלית המתגבשת של ימי ראשית המדינה. טכניקת המונולוג הפנימי ששיץ נוקט בה בתיאור כמה מן הדמויות הראשיות ברומן מתפקדת כמו תצלומי תקריב בקולנוע החושפים לפתע פרטים לא צפויים מחיי הגיבורים. תיאורי האינטימיות בין גולדין למרגו בחלק השני של הרומן מקסימים כי הם עדינים, לא פורנוגרפיים, אמינים, מנקודת מבטו הבלעדית של גולדין שכמובן טועה לחלוטין לגבי יחסיו עם מרגו ויחסה שלה אליו. כך גם יהודית וינד בחלק השלישי המתגלה כדמות חזקה בין סימון וינד בעלה לבין פליקס בנה המאומץ ומאהבה.

 

הטכניקה של שיץ להשגת קיפאון מצמרר בעלילה היא פתיחת פִּסקה בהווה סטטי: הדמות מצויה במצב נייח ומהרהרת. כלומר המשפט הראשון בפִּסקה יהא משפט תיאורי בהוֹוה ואחריו יבוא שִׁרשור של זיכרונות שיוביל לאמת הקטנה והמרה שבחיי הדמות, כשמושג המפתח היא הניכור בין קרובים. הזרות האנושית, החומה הפרסונאלית, מצויה בליבת הפרוזה שלו הנושאת לא מעט קוּבּת ייסורים נוצרית של אשמה ורחמים עצמיים מבית מדרשו של פנחס שדה, מעין ויה דולורוזה של הזר הנצחי, התלוש המודרני, הילד העקור שנבגד ונצלב כל הזמן.

 

עמנואל ב"העשב והחול" הוא גיבור חזק ביותר, מפני שמחד הוא בעל אופי נקמני של יחיד בודד בחברה מנוכרת וקשה מימי הילדות האכזריים בפנימייה ועד היותו בוגר גלמוד, ומאידך יש בו הרצון ההומניסטי-משהו והמופרך בעליל לאחות את קרעי המשפחה הפזורה כסוג של תרפיה שאין לה שום סיכוי. ואכן הרומן מסתיים במכתב נוקב של עמנואל לאחיו מיכאל, מכתב ארוך המסתיים בשורות "אתה המשך בשלך ואני בשלי, כמידת יכולתי". ושיץ אכן המשיך בשלו כמידת יכולתו אחרי "העשב והחול" והגיע להישגים מאוד מרשימים בתחום הפרוזה תוך ניסיון להישאר נאמן לעצמו ולסיפורו האישי העמוק.

 

עבורי ספר חדש של שיץ היה בבחינת חגיגה פורתא. אחת לארבע-חמש שנים היה שיץ מפרסם ספר, בדרך כלל רומן. הוא ידע היטב לתאר זמן ומקום בממדים של עומק: ירושלים, דרום תל אביב, המושב, פנימיות נוער. שיץ היה לדידי הסופר הישראלי החתרני ביותר אשר עסק במושג המשפחה המסורתית ופירוקה. הוא פשוט מפרק את המונח האטביסטי והקשה הזה לגורמים, מאחה ומדביק אותו כאוות נפשו. הוא מדגים עד כמה החיבור הגנטי שונה מן החיבור הרגשי. כאן הוא בעל אזמֵל של מנתחים. כיצד השיג שיץ את הדיוק המופלא הזה בפירוק מושג הזוגיות והמשפחה? בשני העשורים האחרונים ואולי קצת יותר מזה פשתה במחוזותינו הספרותיים הנטייה לכתוב בעקבות, או בשולי, או תחת השראתן של תמונות. פטריק מודיאנו, הסופר הצרפתי הפוסטמודרני, חתן פרס נובל, עשה זאת מזמן וכמובן רולאן בארת' בספרו הנודע "מחשבות על הצילום". דוגמה בולטת בספרותנו היא הרומן הנישא על כפיים על ידי המִמסד הספרותי "זה עם הפנים אלינו" של רונית מלטון המנוחה. ובכן, דוד שיץ עשה זאת נהדר הרבה לפני מטלון. נכון, שיץ מעולם לא צירף תמונות או תצלומים לספריו; אבל את פירוק מושג המשפחה הוא משיג באמצעות תיאור מדויק להפליא של חומר ארכיוני: תמונות משפחתיות, תצלומים מן העבר, גלויות, מכתבים, ציורים ודמויות של ציירים. התמונות עוזרות לשיץ לשמר את ההווה הסיפורי ועם זאת לתת ממד של עומק היסטורי ושל עבר איש רחוק.

 

לעומת זאת, השפעה שלא היטיבה עם כתיבתו של שיץ הייתה ההשפעה של יעקב שבתאי על דרך כתיבתו. בדומה לסופרים אחרים, מוכרים יותר, כמו אברהם ב. יהושע ועמוס עוז, מושפע גם שיץ מסגנונו של שבתאי. שבתאי הוא מקרה מרתק בספרות העברית. מדובר בסופר לירי במהותו שזכה למעמד צנטראלי רב השפעה והפך להיות מעין סופר-ציר שהשפיע על סופרים לפניו, ועל סופרים אחריו, למשל יהודית קציר, דרור בורשטיין וכו'. דרך כתיבתו בשנים מסוימות השפיעה יותר מכל סופר אחר. הוא היה הראשון שכתב בלשון פשוטה באמצעות תחביר סבוך של פסוקיות זיקה ממשיכות והסגרים תחביריים רבים. נראה שדרך כתיבה זו השפיעה על שיץ בשלב מאוחר של כתיבתו, כי סיפורו "רופא נשים" למשל, כתוב כך ואף סיפורים נוספים. היא אינה מיטיבה עם הפרוזה של שיץ כי הוא מאבד בה את העומק הפילוסופי וההיסטורי שהוא יתרונו הבולט כסופר בנוף הישראלי, ובנוסף הוא מאבד את הטון הווידויי האישי החזק שלו.

 

הביקורת בזמן אמיתי, ישראל ברמה ואמנון נבות, ציפתה משיץ. היא שמה את הרף שלו במקום גבוה בשל יכולותיו וחיכתה שיקפוץ מעליו. אותה ביקורת הצביעה זה מכבר על הקשרים התמטיים הברורים הקיימים בין שיץ לבין יותם ראובני ודן צלקה מצד ההתמקדות בתמת ההגירה בבחינת נושא כתיבה עיקרי המשקף את הביוגרפיות של שלושת הסופרים הללו. ואולם אין דמיון תמטי מסוים כדמיון פואטי, וכך ניתן לקבוע שמבחינה פואטית מדובר בשלושה מספרים שונים.

 

יש קשרים כמובן בין יותם ראובני לדוד שיץ. הקשר בין שיץ לראובני הוא על רקע ספרות של מהגרים צעירים, טון הווידוי, תמיד הם מספרים פחות או יותר את אותו הסיפור האישי שלהם שהוא גם הסיפור של משפחתם על רקע חריגותם בחברה. עם זאת, ראובני שונה מאוד משיץ. הוא עירום, הוא חשוף, מה שמעניין אותו הוא המונולוג הפנימי, לא המצבים והדמויות. דוד שיץ הוא הרבה יותר סופר מסורתי במובן של ריאליזם פסיכולוגי. הוא בונה רומן מכמה נובלות: מצבים, דמויות. הוא נע על פי מיטב המסורת הגרמנית בין אהבה למוות תוך שימוש בפרוורסיה משפחתית בדרך כלל. אם נרצה לשייך אותם למחנות הרי ששיץ הוא הרבה יותר תומאס מאני וראובני הרבה יותר פרוסטיאני. שיץ בבסיסו הוא לא סופר נרקיסי של סובייקט ולשון. הוא מגולל עלילות ומספר סיפורים שתמיד חוזר אל הסיפור של עצמו. אצל ראובני יש פנטסמגוריה ובכלל עיסוק בדתות ובפילוסופיה לטוב ולמוטב, אצל שיץ זה לא קיים.

 

בימים אלה ערכתי גיליון מיוחד של "עמדה" (כתב עת לספרות) לזכרו. הגילון כלל קטעים משלו ומאמרים עליו. המשתתפים: ישראל ברמה, אמנון נבות, פרופ' אבנר הולצמן, פרופ' יגאל שוורץ, מוריה דיין קודיש, תמר סתר – שכותבת בימים אלה מונוגרפיה על דוד שיץ – ד"ר בתיה שמעוני. תמיד כדאי לחזור ולקרוא את הסופר הכל כך מוכשר הזה שבחובו מצוי האישי, הייחודי והחזק, הביוגרפי, הטראומתי-משפחתי, המֵזין את החומר הבלטריסטי באמצעים פסיכולוגיים המעשירים את הדמויות ואת המצבים הקיצוניים. אני סבור כי בעל "העשב והחול" ו"שושן לבן, שושן אדום" הוא סופר אמת שתמיד יתגלה לקוראים מחדש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל