בננות - בלוגים / רן יגיל / יצחק מלר, שלוש לוויות – לזכרו של דב הלר, אמן וחבר
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

יצחק מלר, שלוש לוויות – לזכרו של דב הלר, אמן וחבר

שלוש לוויות – לזכרו של דב הלר, אמן וחבר

 

יצחק מלר

 

הוא יושב על אבן בקצה ההר, ממש בשפּיץ, בתנוחה מהרהרת. עיניים עצומות למחצה אך רואות, גם דרך גז ועבים ואבק כוכבים. מדי פעם בזמן, הוא יורד למטה, לא לאדמה אלא מתחת לה, לשאול של הָאדֶס, לברר מה קורה שם, מה הגיע… רק כדי להתעדכן בחידושים. רוב הזמן יושב שם למעלה ומתבונן בעיניים של עַיִט טורף חולדה, נחיריים רגועים ללא קול, ופה דמוי מקור אנקולי מעורר פלצות ויראה. הוא שם מזמן, מתמיד של ועד תמיד, מאפס עד אינסוף, אבל לעכשיו, כעת חיה, אין זה משנה דבר. אין הוא עיוור צבעים, אך אדיש לגוונים… אצלו צבע זה אחד וחד: שחור אחד, לבן אחד, כחול עמוק אחד, אדום לוהט אחד, ירוק מרגיע אחד, ככה זה – גבול זה גבול, חד וברור, אין מקום לטעויות, לפרשנות ולפלפול. לכל צבע פירוש חד ואחד, ואצלו גם לזמן יש צבע, אולם בוקר, צוהריים וערב-לילה, שמש וירח – חד הם, כי הוא היוצר והנוצר, הבוחר והנבחר, העוקד והנעקד, הצייד והקורבן, השוחט והנשחט, וקובר-כול בתוך מרחב וזמן.

 

עכשיו, בזה הרגע, מסתכל למטה בשלושה כיוונים בבת-אחת: שלוש התקהלויות של בני-תמותה אֵי שם בארץ "קדושה", כך הם לפחות חושבים ולא מבינים שכל אחד וה"קדֵשה" שלו… וכל ערימה היא בצבע אחר, אבל הרקע זהה: תכריך לבן עם פסים בתכלת, שחור וצהוב, שתי וערב, קווים ומשולשים.

 

האחת (הערימה) אדומה: בצוהרי יום מתחת לזֶנית של שמש חורפית – זו לוויה! של חלוץ קשיש שנטמן באדמת-מדבר צחיחה חומה וצהובה שהוריקה בעבודה סיזיפית של עשורים רבים בהם לא חיכו למשיח במרכבה.

מאות גברים ונשים מתערבבים ולראשם כובעי טמבל וקש מקושטים בנמשים וכתמים. הוא נטמן בארון מעץ אשל, עטוף בסדין אדום, סמל-בית יקר ועל פי בקשה ישנה. הספדים קרועי כבוד בעברית עכשווית, בכי שקט שלא צורח, עומדים ויושבים, ועוד דגל אדום מתנופף בצד ברוח קדים שמנענעת שרידי מגל וחרב שנמחקו מעט ודהו הרבה. שיר חלוצים של אז מושמע ברקע, כאילו תפילה וכמיהה לעבר שאיננו, אבל עבר כזה – שאִפשר את עתיד ההווה כאן וכעת, ברגע הזה, בְּעור גבול וגדר ומעטפת ספר, חומת מגן כורכת למדינה שלא מצפָּה לגואל על חמור לבן או פרה אדומה!

 

העיניים של ההוא שיושב שם למעלה על הסלע, פוזלות לצד שמנגד… ושם לוויה שחורה: בשעת ערב-לילה אפֵלה כִּשְׁאול, בְּעִיר בָּלָה מזוקֶן ופתקים צהובים באזוב יבש, עשרות אלפים, זכרים בלבד, מעילים שחורים ארוכים וכולם, אבל כולם במגבעות שחורות בשלל צורות, פאות עקלתוניות תלויות מתנוכים כמו עגילים וזקנים פרועים לבנים ושחורים צהובי טבק, זורמים כנחשים מתפתלים ברחובות כהים, כמו נמלים חרוצות, יוקדות, אצות רצות — אל מקום ההטמנה של רב זקן, עטוף בדים בלבן ושחור: בור שנחצב באדמת-הר קשָׁה, רוויית דם קרוש של בני אנוש רבים של אלפי שנים ושבטים נודדים.

בכי נהי תמרורים וזעקות שבר של תיישים שחורים בבעתה… עם לכתו של רועה-מתווך מטעם עצמו, בין המביט ממעל ליתומים של מטה. הוא מקשיב ושומע תפילות ועוד תחינות ומילים שצונחות כמו טיפות של גשם דמע מלוח, על פני מרבד של ראשי חיפושיות שחורות שנעות בלי רוח… אין שָׁם (הוא שָׂם לב) דגלים, סמלים וקשרים של חירות, אין רעות ועצב, אין תשוקה… רק אמונה עיוורת ויוקדת שאֵי שם בעתיד ללא סוף יגיע המשיח שלא קיים.

 

הוא חש כי מאחוריו מתנחשל גל רוח שוצף ומרעים, הוא מסיט עפעף באזימוט אחורי ולתדהמתו: לוויה נוספת, שלישית, בין ערביים, על גבעה טרשית… שם נטמן צעיר מזוקן שחזר דקור אל ארץ אבות. ובקהל: בצד אחד שלל נשים עטויות טורבּנים ושביסים בשלל צבעים וגבהים, ובצד שני גברים בשלל כיפות סרוגות כערבּסקות וציציות מתנדנדות ממותניים נוקשים. אין מוזיקה או יבבות, אך יש קולות ונקמות והספדים רוויי דם ואש ותמרות עשן שמתערבלים בנאומי רועים זועמים כשבתווך ילדים בגילים שונים מתרוצצים כעדים בזירת משפט של מעלה.

 

ברקע הוא רואה דרך זכוכית אטומה את האחרים – כתפאורה.

 

שם על קרקע השפּיץ הוא ממלמל לעצמו: שלושה "מעפר באת ואל עפר תשוב",  שלושה בתי-עולם ומנוחות, קברים ומצבות, תעשייה של מזבחות ופולחנים… בשמי ולשם שמי, שם שאותו הם יצרו בדמיונם… הו, מה יצרתי שכך נוצרתי, מה עוללתי… הוא נועל את עיניו ונטמן בין ידיו, קם ונמלט אל ארץ הבושה, אל עולם שאולי לא נברא. נפלט מעל קברו של דבל'ה, בדרום, מול שערי עזה; מרץ 2018…

 

לזכרו של: דב הלר, אמן פלסטי רב-תחומי ומעורב (ציור, תחריט, פיסול…), יליד 1937 (רומניה). עלה ארצה בגיל 12 ובהיותו בן 18 הצטרף לקיבוץ נירים שבנגב, שם חי ופעל עד מותו. בשנות השבעים, לאחר לימודיו ב"בצלאל" הפך לאחד מעמודי התווך של האוונגרד הישראלי באמנות המושגית ובפעולות אמנותיות פוליטיות. סדנת ההדפס שהקים בנירים (במחלבה ישנה) משכה אליה אמנים רבים. הלר הציג תערוכות יחיד רבות, וכן, השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות במוזיאונים ובחללים ציבוריים בארץ ובחו"ל. נפטר בגיל שמונים, ארבעה ימים אחרי מות אשתו – "האיש שאהב לצייר דגל אדום" (כשם אחד מספריו), ציפורים ואוניות מהגרים.

 

עבודות של דב הלר:

 

דבלה2

 

דבלה 5

 

דבלה 3

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל