בננות - בלוגים / רן יגיל / בלוז למודרניסט-פוסטמודרניסט, על שירת רוני סומק
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

בלוז למודרניסט-פוסטמודרניסט, על שירת רוני סומק

בלוז למודרניסט-פוסטמודרניסט

 

על שירת רוני סומק

 

רן יגיל

 

רוני סומק הוא האנדי וורהול שלנו. הדימוי בא על דימוי בא על דימוי עד שנדמה כי הרפרנס כבר אינו קיים ונותרנו רק עם הדימוי התרבותי המשוכפל כסוג של אמת. כזה הוא השער האחרון במבחר המאוחר שלו "נקמת הילד המגמגם" המוקדש לתוויות תרבות, דמויות מתרבויות שונות, בעיקר סופרים ומשוררים, אבל לא רק, שסומק מתווך את הארומה שלהן אלינו באמצעות מטאפורות מקוריות: פרוסט, רמבו, פסואה, לאה גולדברג, יונה וולך; אבל גם גיבור תרבות שוליים כמו גבריאל בלחסן ז"ל, וגיבור תרבות ההמונים, הכדורלגן מֶסי. כן, מהקאובוי של מרלבורלו וג'וני וייסמילר-טרזן בשירים הראשונים ועד הדמויות המצוירות מאמֶעש החותמות את המבחר הזה, אפשר לומר שאצל סומק כל העולם הוא לא במה, אלא כל העולם הוא דימוי. העולם=דימוי משתכפל. בזה הוא פוסטמודרניסט.

 

מי שפגש את סומק פעם בחייו יודע שהוא מדבר מטאפורות. הוא מנהל דיאלוג או מספר סיפור במטאפורות. בשיריו האישיים שבדרך כלל נוגעים, כמו אצל משוררים אחרים, בזוגיות ובאישה, באהבה, אבל גם בנושאים אחרים מחאתיים וחברתיים, קיים בלוז לחיים שכמעט היו חיים, שכמעט נחיו. המציאות האלטרנטיבית, המומצאת, או זו המעובדת ומצוטטת-מסופרת, אמיתית ממש ואף אמיתית יותר מזו שקרתה באמת, אם קרתה. בזה הוא פוסטמודרניסט.

 

הנערה בשירים, המופיעה כמעט בכל שיר וכמעט בכל תקופה, היא הנערה הרוניסומֶקית. זהו דימוי של נערה, אימאז' שלה, ארומה שלה. ולא יעזור אם המשורר יטרח ויאמר לך ואף ינסה לשכנע אותך כי בכל שיר זאת הייתה נערה אחרת, או ילדה אחרת, טוב, אולי אישה אחרת, והן קיימות מאמֶעש במציאות. המשוררים אוהבים את המילה "נערה". אצל זך הוא הולך מנערתו ומסתבך והולך ואצל עמיחי לנערה שיער ארוך ולנער שיער קָצֵר. הנערה היא סמל אצלם לדבר לא מושג, אך תמיד תוכל לראות מבעד למילה השחוקה הזאת פיגורה, איזושהי דמות. אצל סומק זה אותו דבר בנוסף לזה שנותר רק הדימוי התרבותי של הנערה ולא הנערה עצמה. רצף עוצמתי של דימוי נשי. בזה הוא פוסטמודרניסט.

 

"נעלי הבלט עוגנות מתחת למיטתך/ כסירות נייר במעגן הלב./ ציירי להן/ ים." שיר קצר זה קרוי "עצה תשיעית לילדה רוקדת". לסומק לאורך השנים רצף שירים העוסק ברקדנית, כנראה בִּתו, ממש כמו בציוריו של דֶּגָה. סומק נפעם לא אחת מאמנויות אחרות הנוגעות בבשרו ביופיין ומעוררות בו השראה, בעיקר אם הן נוגעות בהיבטים פיזיים כמו ציור, פיסול, ריקוד.

 

שירים חזקים הפזורים בספר הם שירי האבהות של סומק. שם הוא מנקז את דימויָו המקוריים אל תחושת האבהות החזקה שלו לבתו האחת שירלי. כאלה הם השיר הביוגרפי אנטי מלחמתי "משפחות", והשיר ההיפּרבּוּלי ההרפתקני "40" (המופיע לא במקרה בעמ' 40 במבחר) והשיר החברתי חלומי "אלג'יר". שווה ציטוט: "אם הייתה לי עוד ילדה/ הייתי קורא לה אלג'יר‭/,‬ ואתם הייתם מסירים בפניי את הכובעים הקולוניאליים/ וקוראים לי אבּו אלג'יר‭/.‬ בבוקר כשהייתה פוקחת עיני שוקולד‭/,‬ הייתי אומר: 'הנה אפריקה מתעוררת',/ והיא הייתה מלטפת את הבלונד בראש אחותה/ ובטוחה שגילתה מחדש את הזהב‭/.‬ הגרגירים על שפת הים היו ארגז החול שלה,/‬ ובטביעת הרגל של הצרפתים שברחו משם/ הייתה מחביאה את התמרים שנשרו מהעצים‭/.‬ 'אלג'יר',‬ הייתי מהדק ידיים על מעקה המרפסת וקורא לה‭/:‬ 'אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח/ במברשת השמש'".

 

אבל רוני סומק הוא גם הגי דֶה מופּאסאן שלנו. שירת הדימוי שלו לא יוצרת דימוי אפי רחב, אלא דימוי קצר הנבנה על דימוי באופן אסוציאטיבי אצל הקורא. זוהי שירה של אסוציאציות דימויִיוֹת היוצרת בסופו של דבר הקשר רחב ומעמיק של מצב תקשורתי, קומולטיבי וקומוניקטיבי ואף לינארי, ממש כמו מיני-סיפור, או ננו-סיפור. כי סומק, מי ששמע אותו מדבר על במה יודע זאת היטב, הוא גם אמן הסיפור האוראלי הקצר. הוא יודע להעביר מסר בקצרה באמצעות סיפור מעשה. משהו שיחרת בך באופן זכיר לחלוטין ושלא יישכח. השירים שלו בעלי הפיגורטיביות הדימויִת הם תמיד סיפורים, גלויות קטנות שהוא שולח אלינו, הקוראים, ובגלל זה הם מתאפיינים הרבה פעמים, כמו סיפורים קצרים, בחוד פואטנה מופּאסאנית. גם החיבה שלו לקצב הבלוז, יש בה, לא בהכרח משום העצב הקיומי, אלא משום קצב השיר המספר סיפור. בזה רוני סומק הוא מודרניסט.

 

הסופר והמשורר צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברִים, אִפיין בעבודת המאסטר שלו באופן מדויק את עולם הדימויים של סומק. הוא טען שאצל סומק ישנה דיכוטומיה של שדות סמנטיים המתקשרים אל עולם הדימוי. מחד גיסא רוך ועדינות והומניזם והכלת העולם המתגלמים בדמותה של נערה, ילד קטן בעל חלומות, איבר מעודן כמו ריס או עפעף; מאידך גיסא, ישנו שדה סמנטי של דימויים אלימים מדממים עד כדי דחייה של איטליז, שור מדמם, עיני זאב, עמוד תלייה, אסירים, אנקול. באמפליטודה הסמנטית הזאת חיה שירת סומק. שם היא פורחת. כי הקיום מרהיב ונהדר וצבעוני ומעורר מטאפורות ככל שיהא, יש בו גם מן המדכא, החד פעמי, האבסורדי והבלתי מובן לסובייקט כמו אצל האקזיסטנציאליסטים. בזה רוני סומק הוא מודרניסט.

 

סומק הוא גם ידיד הציירים. למד רישום ב"מכון אבני" והוא עצמו מצייר: דמויות משוררים ועל שירים משלו ושל אחרים, למשל, הציג במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן תערוכה שנקראה "חוואג'ה ביאליק" ובמרכזה רישומים שלו על שירי ביאליק מאמֶעש ושיר אחד של סומק הנושא את שם התערוכה. אלה שרבוטים ואיורים של משורר הרוק המודרני-פוסטמודרני על שיריו של המשורר הלאומי. צריך להודות שיש כאן אקט חתרני שובב. ואכן ב"נקמת הילד המגמגם" בשער האחרון חוברים הדיוקנאות שיצר אל השירים כסמלי תרבות והדימוי והמילה מקבלים מֵמד חזותי אנלוגי ואנטי-אנלוגי.

 

ובכן אפוא, סומק הוא משורר חד בעל קול דק ומדויק העומד על תֶּדֶר הַתֶּפֶר בין מודרניזם לפוסטמודרניזם. ואם להיכנס לרגע לראש שלו, אפשר לומר שהוא משורר בעל כְּלי מיתר אחד, אבל הוא מנגן עליו כמו ג'ימי הנדריקס אחרי שפקעו לו באלימות כל חמשת מיתרי הגיטרה האחרים. אוטוטו תיגמר ההכלה וההבנה ואהבת הזולת והסבלנות לכולם הגלומות בשירים ובחיים, והוא יְשַׁבֵּר את הגיטרה על רצפת הבמה או על האמפּליפאייר באקסטזה ובזעם… אבל, כן, נכון, אז לפתע נגמר השיר וזה לא קורֶה. זו נקמתו של המשורר וזו נקמתו של הילד המגמגם. לא תתפוס אותו. הוא שחיין אולימפּי אולטימטיבי בבריכת המילים.

 

 

"נקמת הילד המגמגם", רוני סומק, מבחר וחדשים (2017-1997), הוצאת זמורה ביתן, 213 עמ'    

עטיפת הספר בהוצאת זמורה ביתן

עטיפת הספר בהוצאת זמורה ביתן

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל