בננות - בלוגים / רן יגיל / נאצים ממאדים ויהודים מסקאלופ
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נאצים ממאדים ויהודים מסקאלופ

אני רוצה להתחיל דווקא מאמנות אחרת ולא מאמנות הסיפור. ב-1996 יצרה האמן הפולני זביגנייב לִיבֶּרָה עבודה בשם: "לגו. מחנה ריכוז". העבודה כשמה כן היא מתארת מחנה ריכוז גרמני על שלל זוועותיו, רציחותיו ועינויו. היא עשויה אבני לגו. עוד כדאי לציין כי החברה הנודעת והגדולה תמכה במיזם ואחר כך משגברה הביקורת – הסתייגה. העבודה הוצגה בגלריות שונות וגם בארץ. לִיבֶּרָה ציין בריאיון עמו כי ברקע ליצירת העבודה עמדה השתיקה בפולין בימי ילדותו על אודות גורלם של היהודים. קיום המחנות לא הוסתר, אך קורבנותיהם הוזכרו כפולנים בלבד. יצירת העבודה הייתה לדבריו תגובה מצדו לַשתיקה. אקטואלי מאוד בימינו אנו. נכון?

 

זה בדיוק מה שעושה הרומן הנרטיבי והחכם של אבנר הנמן "מחנה ריכוז מלגו". רק לכאורה נראה לנו כי יש כאן ספר היסטוריה חלופית א-לה פיליפ ק. דיק, שכתב כמובן את "האיש במצודה הרמה". מה היה קורה אילו היפנים והגרמנים היו מנצחים במלחמה וארצות הברית הייתה נכבשת. רק כביכול יש כאן ספר מדע בדיוני. כי הנמן, יותר מהיותו כותב מדע בדיוני או פנטזיה, הוא בעיניי פוסט מודרניסט פרוע המפרק ומרכיב את המציאות והדמיון באופן אסוציאטיבי בלי לעשות חשבון של זמן ומקום. בשבילו המילים הן ממש כמו אבני לגו. אפשר לבנות מהן מחנה ריכוז, וגם אתר נופש פסטורלי, קאנטרי נחמד, שדה קטל, גן חיות וכו'. המציאות של המילים היא פלקסבּילית ונזילה לחלוטין והעיקר הוא לא שלמות הכתיבה אלא גלגול הנראציה בעולם כאוטי שאין לו הסבר, אבל בכל זאת הוא מבקש גאולה, תשובות ופתרון.

 

הספר הזה נאמן רק למעשה הסיפור. מבחינת הז'אנרים הוא קופץ ממקום למקום ואתה הקורא האוהב ריאליזם פסיכולוגי סדור תיאלץ, אם תרצה לקרוא אותו, להסתגל אליו. הנה המעשה בקליפת אגוז: במלחמת העולם השנייה ניצחו הגרמנים. העולם במאה ה־21 התחלק לשלוש אימפריות: הגרמנים שולטים באירופה ובצפון אמריקה. המוסלמים שולטים על חלקים מאפריקה, אסיה ואוקיאניה. היפנים שולטים על חלקים מאסיה ואוקיאניה. הגרמנים הקימו מושבה במאדים ושם ממשיכים לרדוף את שרידי היהודים, שולחים אותם למחנות ריכוז בהם הם הופכים עבדים למחשב ונידונים לחיי אומללות. הגיבורה מריה היא הבת של מושל מאדים וחברה בתא הסטודנטים הנאצי. בהמשך הסיפור היא מצטרפת למחתרת ומנסה להציל יהודים ולהבריח אותם לכוכב אחר, סקאלופ. על רקע כל אלה מתרחש סיפור אהבה. והסוף כמובן, מפתיע.

 

יש לנו כאן הרבה ז'אנרים בתוך ספר קטן אחד. דיסטופיה בנוסח אנתוני ברג'ס ו"תפוז מכני" שלו, מדע בדיוני על ממלכה וקיסרות בנוסח אסימוב ו"סדרת המוסד" שלו, סיפור אהבה רומנטי בנוסח דניאל סטיל ו"אלבום משפחה" שלה, אלגוריה בנוסח "על העיוורון" של סאראמאגוּ, ספרי מתח של אגאתה כריסטי כ"רצח באוריינט אקספרס" ועוד ועוד. כי הנמן הוא לא רק כתבן כפייתי ואיכותי, הוא גם קראן מתמיד והדוק, והדבר חודר אל כתיבת הפרוזה שלו בלי שום פילטר, ישירות, מתערבל ומתמצק ויוצא רומן משלו, מקורי. את אהבת הספרות וכוחה אפשר לראות ממש בספר. הגיבורים קוראים ספרים אסורים. אלה עטופים בכריכות של ספרים מותרים. למשל אהרן אפלפלד, שכל כתיבתו סבה סביב השואה ומלחמת העולם השנייה לפני, תוך כדי ואחרי, עטוף בסאראמאגוּ. הם נתפסים ויושבים בכלא בשל קריאת ספרים אסורים ומכירתם, כי קריאה זו חוויה מניעה לפעולה ובעלת כוח עבור הנמן. בנקודה זו דומה הנמן לסופרת הפוסטמודרניסטית האהובה עליי יעל ישראל שכתבה רומן שנקרא "סוף סוף רומן". זה רומן דיסטופי שבמרכזו גם כן ספרים אסורים המתחפשים לספרים מותרים ומניעים את העלילה.

 

יש סמל חזק בעובדה שהעולם כשהוא ריק לחלוטין מיהודים הוא חסר. בעצם העולם לא יכול לבטל את הקיום היהודי גם כשהוא כאוטי כמו בפרוזה של הנמן. בני האדם, אליבא דהנמן בעולם שלנו ובעולמות אחרים, זקוקים למוח היהודי ולכן הם מנוצלים ונזרקים. מחברים את היהודים למחשב והם חיים כעשרים שנה ומנוצלים על ידי המערכת. הרובוטיזציה הזאת של הגניוס היהודי היא הכרחית, אליבא דהנמן, לקיום העולם. זה סמל גדול וחזק של העם המתגלגל בדורות באופנים שונים, ומבחינת הנמן גם בזמנים אחרים ובמישורים זרים. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. הפוסט מודרניזם של הנמן מעביר את התלות הזאת. כשם שבכל אחד מאיתנו חי לו הנאצי הקטן, כך קיימת בכל אחד מאיתנו, גם לא יהודים, הנקודה היהודית, שאין דרך להיפטר ממנה. דרך מחשבה זו היא חלק אינהרנטי מן המין האנושי ומן האורגניזם החי החושב בכלל. מצד שני, הקשר בין מריה לתיאו מרחיק את היודוצנטריות מן העלילה ומותיר אותנו הקוראים בתחושה שבני אדם הם בני אדם רגשית ואפשר להסתפק בכך. לא חייבים לבטל את האחר כדי לייחד את העצמי.

 

לבסוף האהבה. דווקא הקשר, בין מריה הגיבורה הגרמנייה הנושאת תינוק ברחמה לתיאו הגיבור שמגלה כי הוא יהודי, מתואר כל כך יפה ורגיש בגלל הישירות והנאיביות וחוסר התחכום והמודעות. קשה לתאר אהבה בספרים היום. הכול כבר מוצה ותואר. עם זאת, המשפטים הישירים והקצרים של הנמן מצליחים לרגש אותי כקורא ולנגוע בי. אצלו המבוכה היא אמיתית, ההיסוס הוא אותנטי, המימוש הוא סוער באמת ולא מכני וטכני וזה טוב, זה טוב כל כך.

 

מחנה ריכוז מלגו, אבנר הנמן, עמדה, 187 עמ', 74 שקל 

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה", עיצוב: יגאל ארקין

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה", עיצוב: יגאל ארקין

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל