בננות - בלוגים / רן יגיל / על ספר שיריו של גלעד מאירי, "בוא זמני"
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

על ספר שיריו של גלעד מאירי, "בוא זמני"

החיים = שגרת החיים

 

על ספר שיריו של גלעד מאירי, "בוא זמני"

 

רן יגיל

 

 

משחקי מילים בשירה הם בדרך כלל פח יָקוּשׁ. הם מובילים להשטחה קופירייטרית של השיר ויש כאלה למכביר במרשתת. אבל בספרו האחרון, ובכלל בשירתו, עושה בהם גלעד מאירי מעשה אמנות וחוכמה בטעם רב. יעיד על כך שם ספרו "בוא זמני", המבקש מחד לרְאות כמצוות אבידן, המשורר האהוב על מאירי, הכול במייד ובנייד, סימולטנית, ומאידך, לנְהות אחר ההכרה של הסובייקט כמשורר, אחרי שעשה רבות כל כך למען יצירתם של אחרים כאיש ספרות.

 

האקטואליה זורמת אל תוך המרחב האינטימי המשפחתי בשירת מאירי, אי אפשר לדלג על הטרנד התורן כי הוא פשוט עובר עלינו, שלא לומר דורס אותנו במכבּש, במרחב הציבורי. אני זוכר, למשל, שיר עבר שלו שהוא סינגולארי וזָכיר על משבר הדיור ומחירי שכר הדירה הגבוהים מתוך ספרו השני "זעזועים בגֶ'לי". שיר שיש בו מן המֵמד הסאטירי והאירוני, אבל גם מן הטון התקיף והכואב. כנראה יש אקטואליה שנותרת נצחית כאן עבור צעירים כמו בעיית הדיור, ומאירי בכישרונו ידע לתמצתה לשיר. הנה: לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ.

 

אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע/ פְּנִיָּה// אָנוּ הַחֲתוּמִים/ בַּבְּלוֹקִים/ בַּדִּירוֹת/ בַּשִּׁכּוּנִים/

פּוֹנִים אֵלֶיךָ בַּזֹּאת/ שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ"עְתֵּנו/ וַחֲרִיגוֹתֵנוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ// אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע/ רֶגַע// בַּצַּר לָנוּ/ פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת/ סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת/ חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר/ שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ// אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע/ יָה אַלְלָהּ// שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת אַגְרוֹת קְנָסוֹת// אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע/ אֶת לַחֲצֵנוּ

 

כן כן, הוא יודע לנוע בחופשיות בין שדות סמנטיים, להגליש מטפורות לא מאולצות ממקום למקום, וכאן, בספר האחרון, הוא מפתיע בשירה ארוטית כנה ואמיצה העושה שימוש בתשמישי הקודש לשם תשמיש. אוי, התחלתי כבר לכתוב כמו מאירי.

 

יש משהו ניו-אייג'י בשירים בספר החדש של מאירי. יש ניסיון כן לצאת מן הציניות המעייפת של מי שראה הכול ושמע הכול בעולם המילים, ניסיון כן לבחון אפשרויות רוחניות הפוכות, גם אם הן מסתמנות כטרנדיות, למשל מתוך תורות המזרח: מדיטציה, יוגה, פנג שואי, ויפּאסנה ועוד.

 

וזה די מדהים השילוב הזה הנובע, לטעמי, מתוך סקרנות אֵינקֵץ של התבוננות בעולם המשתנה שלנו. הרי מאירי עצמו בעולמו הפואטי לא נענה רק אחרי האקטואלי הקונטמפלטיבי התורן, אלא, כמו משוררו האהוב אבידן, קיימת אצלו נהייה אחר הטכנולוגי ובמקרה שלו, בוא זמנו, אחר הננו-טכנולוגי. עם זאת, הוא יוצר מרחב אינטימי עם הקורא באמצעות שירי אהבה ושירי משפחה יפים וכנים המייצגים הוֹרוּת עכשווית ואחרת, כמו בסונטה הבאה עם בוא החורף:

 

בדממה הלֵילית הילדים חולפים/ מעת לעת ליד חלון, אפיהם תחובים/ בַּמאורה העגולה של אפס מעלות, מגששים/ בַּגשם אחר פתיתי שלג ראשונים.// אני מקובָּץ ביני לבין מסך אך מדי שעה/ מאתחל את גופי, מסתובב בחדרים/ קשוב למחיאת כף יד אחת/ של מלכודת עכברים.// את מפטרלת בגלימת חורף מאולתרת/ בְּציר הסלון-מטבח, מודדת/ סימנים חיוניים לסיר חמין, בודקת// בָּעריסה שהתינוק לא נחנק,/ מתויק מדויק בין שתי שמיכות,/ שוכב על הגב, ישן חלק. (תמונות המְתנה)

 

מאירי מאוד מנוסה בעריכת ספרי שירה. עם זאת, בחר להביא בפנינו את השירים ברצף ללא תיווך של שערים. כך – חד וחלק. יתֵרה מזאת, באופן יומני, בסוף הספר ולא בתחתית כל שיר, הוא מתארך כל שיר ושיר ואף את הספר עצמו מתארך במקום בולט. על העטיפה למעלה כתוב: 9.4.2017. זה התאריך של בוא זמני. נראה שמאירי לא רצה לתת לנו, אוהבי השירה וקוראיה, קריאת כיוון בדמות שערים, אלא שנבוא אל זמנו כאדם כותב ואל שולחן הכתיבה שלו מתוך תחושה ששיר כמו מעשה אהבה הוא עניין יומיומי.

 

מאירי אוהב הומור בשירה. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במנעד ההומור בשירת  אבידן. הומור בשירה התופסת עצמה רצינית וחמורת סבר הוא מצרך נדיר, ואינני מתכוון בכותבי הומור לאירוניה מרירה דקה בנוסח נתן זך. אפילו שמחה בשירה בקושי מתקבלת. לרוב השירים נוגים הֵמָּה ועצובים ולכל היותר אובייקטיים ואובייקטיביים כלפי העולם הסובב, אבל אצל מאירי יש הומור בשירה וזה יתרונו. רגיש ומפוכח הוא מגיש לנו, כמי שראה ושמע הכול בעולם המילים, את השיר הנועל הבא על ירח וחביתה:

 

למילים/ כבר אין תוכן/ אולי באמת/ כבר הגיע הזמן לדבר אחרת/ תארו לעצמכם/ כותרת בעיתון/ שאינה על בסיס מילים/ אבל את זה/ קשה לדמיין/ אז משהו אחר בסגנון/ אתמול בלילה/ ראיתי ירח יפה/ ואכלתי חביתה/ ובשורות קטנות יותר/ יהיה כתוב/ שגם מחר צפויים/ ירח וחביתה (ירח וחביתה {למילים כבר אין תוכן})

 

 

גלעד מאירי, "בוא זמני", עורכת: ענת זכריה, מקום לשירה, 83 עמ', 50 שקל

 

העבודה על העטיפה: אלעד רוזן, גשם/לחם, אקריליק על בד, 160*160 ס"מ, 2010 עיצוב העטיפה: אדם בלופרב

העבודה על העטיפה: אלעד רוזן, גשם/לחם, אקריליק על בד, 160*160 ס"מ, 2010
עיצוב העטיפה: אדם בלופרב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל