בננות - בלוגים / רן יגיל / צדוק עלון, על הרומן "הרובע הקטן" מאת חנה טואג
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

צדוק עלון, על הרומן "הרובע הקטן" מאת חנה טואג

חנה טואג: גאולה ברובע הקטן

 

צדוק עלון

 

המונח "גאולת נפש" הוא רחב מאוד ומהווה יסוד מהותי בחיי כל אדם. אפשר לומר, שהכמיהה לגאולת נפש, כמוה כנשיאת העיניים מן הארץ אל השמיים, היא אוניברסלית ומאפיינת את כולנו – דתיים וחילונים. ברומן האחרון שלה, "הרובע הקטן", מציעה הסופרת חנה טואג משמעות משלה לגאולת הנפש, דרך תיאור התהליך שעובר אור רוזן, גיבור הרומן.

שתי תובנות, לא בלתי קשורות, פוקדות את אור במסעו. הראשונה היא התובנה שאיחוד חלקי הנשמה הוא הכרחי לישועת הנפש. טואג מודעת לכך כי חלקי הנשמה שלנו הם לעיתים מתפזרים – אנו יצורים מוגבלים וספק אם מודעתנו יכולה להיות מושלמת ומלאה. ועל כן תהליך הגאולה הוא באיחוד חלקי הנשמה עד כמה שניתן לנו, על ידי הרחבת המודעות.

בפרק "איברים שפילגת בנו", ששמו מרמז לאן נוטה הסופרת, מתוארת התערוכה שעורכים בגלריה לכבודה של חבצלת, אמו של אור. במהלך החגיגה ניצב אור מול קיר לבן ומדמה לעצמו, שהִנה כל האיברים המרוטשים והמפולגים בציורי אמו מתלכדים לכלל ציור אחד שלם ומואר – אורחבצלות (וכאן אנו נרמזים לאיחוד נוסף – בין הבן לאמו). אור מבין כי על מנת להיגאל בנפשו עליו להביא את כל האיברים המפולגים לכדי אחדות אחת, לכדי נשמה כוללת אחת, שאחדותה אולי סמויה. בהקשר זה מצטטת טואג את דבריו של האר"י לפיהם "האדם הוא עולם קטן; העולם – אדם גדול". רוצה לומר, עולמו של האדם הוא גדול במובן זה שבו, בָּאדם, יש כל מה שישנו בעולם, ומשימת חייו היא לחבר את כל אותם החלקים בנפשו, כך שלא יהיו מופרדים ומסוכסכים.

 

התובנה השנייה שפוקדת את אור בדרכו אל האור גלומה בגילוי כוחן הבורא של המלים; בהבנת נשגבותן של המילים, בהבנת העוצמה בגילוי יכולתנו להביע את רחשי ליבנו.

בקטע קצר בפרק "הולדת" (עמוד 320), ובו תיאורים תמימים לכאורה, מתארת טואג ביד אמן עולם ומלואו, כלומר עולם וגאולה. אור היה מהלך ו"היה מדבר עם ליבו" – לכולנו יש הערכה לאנשים שמדברים עם עצמם: אמון עלינו כי הם אינם סתם מדברים לעצמם; הם מחפשים משהו; לא הכול מובן להם; הם רוצים אולי להפוך את הלא מובן למובן. בדרכו, אור "גומא בבת אחת וללא פחד חבילה גדולה של מדרגות" – הביטוי "בבת אחת" מראה על הסתכלות ממבט-על, הסתכלות סינופטית ולא מקוטעת – ראיית המכלול והבנת תפקידי החלקים בהתהוות המכלול. אור הולך "ללא פחד" – הפחד המדובר כאן זה הנגרם מחשיפה לגירוי חיצוני מאיים; להפך, הוא הפחד הנובע ממקור פנימי, והוא תלוי בהבנת עצמנו את מציאותנו; זהו פחד מכך שאולי אין לדברים משמעות ושקיומנו אינו אלא שרירותי ומדכא. זה בעצם הפחד שמא אנו אסורים בבית סוהר ושמא אין בנמצא ישועה. ואז אור "עלה למיטתו מבלי שיפשוט את בגדיו". הסרת הבגדים מעידה בדרך כלל על רצון להבדיל בין העולם הפנימי לזה החיצוני. אור כאן מבטא באי-הסרת בגדיו את אחדות העולמות, את המיזוג ביניהם. אין עתה דיכוטומיה בין חוץ לפנים; כשאור אינו פושט את בגדיו הוא מסמל תחילה של שינוי, תחילתה של הארה; אין הסתייגות מהעולם החיצוני, הוא אינו זר ומאיים. אור "שוקע בשינה עמוקה". שינה עמוקה כאן מבטאת את העירות המוחלטת, את התודעה המלאה. המצב הזה שבו הכול צלול וברור הוא מצב שהפחד אינו כרוך בו, והוא הוא העירות, המודעות המלאה. אור "מעולם לא חלם חלומות צלולים וברורים כל כך כמו אותו הלילה". על מה חולם אור? מדוע מושא החלום הוא צלול וברור כל כך?

על האותיות הוא חולם; ועל המילים הוא חולם.

לקיום המילים יש משמעות בוראת, כאן מתחילה לידה. בחלומו של אור כמו הורם המסך מעל המציאות החושית המוכרת, ונחשפה לנגד עיניו מהותה האמיתית: באותה הוויה הראשונית, שיש בה אך רקיע ומים, עולות האותיות ומצטרפות למילים ולדימויים ובוראות עולם. הרגע בו אור מגלה את כוחן הבורא של המילים הוא רגע הארה. אין ספק, שלעולם המילים, לַדיבור אודות המציאות, יש מציאות משל עצמו: הצירופים שיוצרות ביניהן האותיות, הסדר שבו הן כתובות והחיבור ביניהן מגלים לנו דבר מה, משמעות עמוקה, שספק אם בלעדיהם היינו מכירים את העולם כמות שהוא. למעשה אי אפשר בלעדי המילים להבין את המציאות ואי אפשר בלעדיהן להיוושע. העולם נברא בעשרה מאמרות, כך עפ"י ספר בראשית: "ויאמר אלוקים ויהי אור – ויהי אור". באמירת המילים נברא העולם.

כאשר אנו מתבוננים בעצמנו פנימה אנו מגלים שני עולמות: האחד הוא המציאות שבה אנו חיים, העולם סביבנו, זה שנמצא מחוץ לנו. יחד עם זאת, קיים בנו עולם נוסף שהוא פנימי בלבד – זהו עולם התיאורים, הנבנה מהאופן שבו אנו מתארים לעצמנו את אותה מציאות חיצונית שקלטנו; זהו תיאור העולם. בתוכנו קיימים אפוא המציאות עצמה מחד גיסא, ותיאור המציאות מאידך גיסא. טואג מצביעה על המשותף לשני עולמות אלה – המציאות והמילים. בעיניה, לעולם הממשי ולעולם התיאורים, הלוא הוא עולמה של הספרות, מעמד שווה – שניהם נשגבים. המציאות כשלעצמה היא נשגבה, ואף מי שרואה אותה כמקרית גרידא, אינו יכול שלא להתפעם ולחוש בכך שהיא עוטה נשגבות מעצם התממשותה ככזאת (לעומת האפשרות שדבר לא היה מתממש). במקביל לכך, גם עצם קיומה של המילה הנטועה בנו הוא דבר נשגב – יכולתנו לתאר במילים את העולם ואת תחושותינו כלפיו אינה עניין של מה בכך. ולכן הספרות, שהמילים הן חומר הגלם שלה, החומר שבעזרתו היא בוראת עולמות, נשגבה אף היא. נזכור כאן, שמסעו של אור החל במילים להן נחשף במכתביה של חבצלת אמו, ושפתחו לו את השער לגאולה.

כאשר הסופרת מסמנת את הנשגבות כשורש המשותף למציאות ולספרות, ומצביעה על הספרות כאמצעי לגאולה, היא רומזת למחויבות העמוקה שיש לה למילים: מאחר שבאמצעות המילים אנו נעשים מודעים לנשגבות שבה זכינו, עלינו לנהוג בהן משנה זהירות ולעשות בהן שימוש נאות; חלילה לנו לזייף.

וכאן ברצוני לומר דבר נוסף על יצירתה הספרותית של טואג: אני רואה קווים דומים בין התפתחות יצירתה הספרותית של טואג לבין תהליך גאולת הנפש שעובר אור, גיבור "הרובע הקטן".

ולמה כוונתי? ברומן הראשון של חנה טואג, "לאורה" (שזכה בפרס קוגל), ילדותה של לאורה מצטיירת, בעיניי, כַּילדוּת המטאפיזית של כולנו: יש בה תמימות; הכרת הטוב ללא כריכתו ברוע; אי-הכרה (או אי-ידיעה) בכוחן המשתק של החלופיות והארעיות; קבלת הקדושה שבהוויה מתוך אינטואיציה ולא כקטגוריה שכלית מודעת; אהבת השפע, שכמו נוצר למען האדם; גילוי האדם והטבע כמעשה התגלות; והעיקר – אחדות בין הנפש לבין הגוף.

והנה, דומה שב"הרובע הקטן" הסופרת מבינה שהילדות התמה, כמו זו של לאורה – אותה ילדות, שבה נדמה שהעולם כולו לא נוצר אלא בשבילך; שבה המילים הן חלק מהמציאות ומשלימות אותה; שבה הנפש כבר גאולה ואינה זקוקה למזור – הילדות הזו תמה. הילדה התמימה והשלמה, שהכול מאוחד בה, התבגרה. היא מכירה כעת בפרימה שחלה בה וכמהה לאחות עצמה מחדש. באחדות של גוף ונפש, של מילים ומציאות, נמצא המפתח להיוושעות נפשנו המסוכסכת. והדרך לישועת הנפש, לאחדות, מצויה, לפי טואג, בספרות, שגם היא בוראת מציאות ולכן היא נשגבה. בעיניי, הסופרת, כיוצרת במילים, מממשת ומשלימה ב"הרובע הקטן" סוג של תהליך ישועה, של איחוד חלקי הנשמה, ממש כמו אור המגלה את המילים ונושע באמצעותן.

בתהליך שעובר אור יש מן המיסטיות – איחוד העולמות והתאחדותו של היחיד עם המכלול. והרומן "הרובע הקטן" משופע במיסטיקה קבלית: החל מפרק ריקוד הבצל, בו מנחם רוקד את הספירות; וכלה בשמו של הגיבור – האור, כידוע, הוא מושג מרכזי בחסידות, הרואה בשאיפה לטוב כוח יסודי המניע את האדם, שמתוך איחוי שבריו הקיומיים מגלה את האור, האהבה והיצירה המתמדת. תהליך שבו ספרות צרופה מבקשת לחשוף מציאות צרופה ולקיים איחוד בין השתיים, כפי שעושה חנה טואג, גם בו יש מן המיסטיות. במובן זה ניתן לומר כי טואג, סופרת ברמ"ח איבריה, מתארת תהליך של הארה וגאולת נפש דרך הספרות.

 

טואג מביאה את המטאפיזי אל נשמתו של הקורא, ומראה כי הספרות – כמציאות עצמה – היא דבר נשגב וחלק מהותי מחיי הרוח שלנו. "די בפיסה קטנה של תכלת כדי לעשות אותנו מאושרים" היא כותבת, "האור… שהיה קיים תמיד מאז ומעולם ללא שינוי… [הוא] אור עגול ורך המקיף אותנו מכל עבר [ו]צריך רק לפקוח את העיניים ולראות… יש מי שנוטל מהאור הזה בדליים, ויש מי שנוטל ממנו באצבעון תפירה. איש איש כפי יכולתו…". חנה טואג נוטלת מן האור מלוא חופנים ומעתירה על קוראיה.

 

חנה טואג, "הרובע הקטן", הוצאת "אבן חֹשֶׁן"

 

עטיפת הספר בהוצאת "אבן חֹשֶן"

עטיפת הספר בהוצאת "אבן חֹשֶן"

 

תגובה אחת

  1. רשימה יפה ורגישה המטיבה לקרוא בספרי תודה לצדוק עלון ולרן יגיל על האכסניה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל