בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 9
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 9


נקישה 9
 
מתוך עדותו של דוד הורודצקי – בשבועה.
 
אני משוכנע שהמקום המסומן באדום, כן, המקום הזה בנקודה מספר אחת על גבי המפה שמצביע עליה כרגע מר האזרחי, הוא הדירה שלי. זה הכביש, נקודה מספר שתיים. הדירה הראשונה ממנו היא של גברת חיה ויינשטיין, השנייה של יוסף רזין, השלישית של סוקולוב והרביעית שלי. אני מכיר את בתי השימוש הציבוריים בקיבוץ ואני יודע היכן התגורר הנאשם. וכאן, במרחק עשרים מטר ממנו, היה בית שימוש ציבורי. נכנסתי בו פעם, זמן קצר לפני המקרה, ואף נתקלתי בשטרן בצאתי משם. יכול להיות שהשירותים היו במצב לא נקי במיוחד, אולי, אבל אפשר היה להיכנס אליהם, הרי לא מתים מזה.
   בכיוון הזה, נקודה מספר שלוש, יש צריף גדול שהוא חדר האוכל שלנו ועל ידו בית שימוש ציבורי נוסף. בערך במקום המסומן בנקודה מספר ארבע נמצא החדר של הנאשם. בין ביתו וביתי ישנם כמה חדרים חדשים, מהצד השני של הכביש, שאף בהם יש בתי שימוש פרטיים; כמו כן יש עוד כמה בתי אבן ישנים בדרך. בכל בית יש בית שימוש אחד לפחות, ככה שאני לא מבין מה רצה בדיוק שטרן, סליחה הנאשם, כשטען שאני הפרעתי לו להיכנס לשירותים.
   השלב הראשון מכניסתו עד התעלפותי נמשך זמן קצר, כמה דקות, נגיד שתי דקות. אני משער שהשלב השני, כלומר העילפון, נמשך גם-כן שתי דקות. בשלב השלישי התעוררתי וסקולוב הוציא אותו מהחדר – זה ארך כמה שניות.
   שטרן מגחך.
  אף כי אמרתי בפני השופט החוקר שכל העניין נמשך בערך עשרה רגעים – דהיינו כל שלושת השלבים הנ"ל – כשאני חושב על זה, בחישוב הזמן כולו, השלב השלישי לא ארך כמה דקות אלא כמה שניות. לעומת זאת, כמה זמן הייתי מעולף אינני יודע, אולי יותר משתי דקות. אינני יכול לדעת בדיוק את הדקות בכל שלב ושלב. יכול מאוד שזיכרוני ביחס לזמן חודש אחרי המאורע, בזמן עדותי בפני השופט החוקר, היה אמוציונלי מדי והושפע ישירות מן המקרה עצמו.
   שטרן פורץ בצחוק. ששש…ששש…ששש…ששש…ששש…ששש… מהסים כולם.
   לפני ההתעלפות ניסיתי להגן על עצמי. תכף אחרי ששם את ידיו על צווארי, התחלתי להיאבק איתו. נאבקתי עד שאיבדתי את ההכרה. כן, שלב זה נמשך כמה דקות, אינני בטוח אם שתי דקות דווקא; אינני יודע אם הנאשם ידע בכלל שאני חולה לב וחולה קצרת, לי בכל אופן לא ידוע שידע על כך. הנאשם היה בקיבוץ כמה שבועות בלבד. אם רבינוביץ העיד חודשיים – ייתכן שחודשיים. נפגשתי עם נח שטרן סך הכול שלוש פעמים. נכון, דיברנו קצת על ספרים ועל הספרייה. השיחות שלנו היו קצרות. הוא שאל אותי אם יוכל לשאול ספרים, ואני אמרתי לו שעליו לפנות בעניין זה למזכירות. כך היה בשיחה א'. עבר שבוע ימים, ובשיחה ב' שאל אותי אותה שאלה ששאל בשיחה א'. עניתי לו בשאלה כדרכו של יהודי: מדוע לא תבוא לספרייה? הוא ענה שהיה שם, אך איחר וכבר היה סגור. לא איבדתי את סבלנותי ואמרתי לו שעליו לפנות למזכירות כדי לאפשר השאלת ספרים. שיחה ג' הייתה בערך שבוע ימים לפני המקרה. בשיחה זו הארכנו קצת בדיבור, אבל לא הרבה.
   שטרן מחייך בעורמה כשועל, אישוני החרוז שלו נחבאים בשפם.
   השיחה השלישית התקיימה סמוך לדירתו, על יד צריפו, הוא רצה להזמין אותי לחדרו.
   "ניכנס לרגע?" הוא שאל. לא נכנסתי לחדרו. ביקשתי על יד הפתח שיגיד לי מה הוא רוצה.
   הוא אמר: "אני רוצה ספר קריאה."
   אני לא זוכר כרגע איזה ספר, באמת שאינני זוכר; אבל כיוון שנודע לי אז על ההחלטה של המזכירות שהוא צריך לעזוב את המקום ומייד, אמרתי לו בפעם השלישית בניחותא – רק לא להרגיז אותו – שייכנס למזכירות ויברר את העניין. ראיתי בו אדם רגיש, פגיע. ידעתי משהו על כך שמקצועו מורה וגם סופר, אולי משורר, משהו מעין זה.
   שטרן מגחך.
   לא חשתי בשום טינה מצִדו. אף פעם לא הייתה בינינו התרגזות. לי בתור ספרן לא היה שום קשר עם ההחלטה הנ"ל של המזכירות. ההחלטה הייתה באמת הפתעה מוחלטת בשבילי.
   שטרן פורץ בצחוק. ששש…ששש…ששש…ששש…ששש…ששש… מהסים כולם.
   שמעתי רק כשפתח את הדלת הפנימית, לא את החיצונית. שאלתי: "מי זה?" ולא קיבלתי שום תשובה. לא שמעתי כל התנגשות בין הדלת ובין הגוף של הנאשם, הרי מהדלת עד המיטה יש בסך הכול מרחק של שני מטרים בערך, אולי קצת יותר. ראיתי ליד הדלת – הפנימית אני מתכוון – צל של בן-אדם. לא הכרתי אותו אלא עד… לשאלתי לא ענה. לא קמתי, כי הוא תֵּכֶף ניגש, אני קצת הרמתי את הראש כדי לראות, והוא התקרב ככה, ואז, כן אז הכרתי אותו. לא קמתי, פחדתי. הייתה לי איזו הרגשה של פחד. אינני זוכר איך הייתה ההיאבקות שלנו עד שהתעלפתי. הוא התכופף עליי… היה אור…
   השופט: הבנו מר, הבנו. אין צורך לחזור על דברים שנאמרו. תודה.
   אני רק רוצה לציין דבר אחד.
   השופט: בבקשה.
   לא אמרתי לשופט החוקר: הצעתי לנאשם לבוא אליי לספרייה לאיזושהי שיחה בנושא מסוים. מעולם לא אמרתי כדבר הזה, להד"ם. פשוט במציאות דבר כזה מעולם לא קרה. נכון, זו חתימתי על עדותי הנ"ל, המשמשת כמוצג א', והמשפט הזה מצוי בה. השופט החוקר הקריא לי את עדותי, אבל את המשפט הזה לא אמרתי. כעת, בעת הקראתו, שמעתיו לראשונה, תודה.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

נקישה 7

רמז אור 7

נקישה 8

רמז אור 9

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל