בננות - בלוגים / רן יגיל / הסוודר והחמור (סיפור קצר)
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

הסוודר והחמור (סיפור קצר)

הסוודר והחמור

 

סיפור לזכר סבי, משה חורגל – שחקן

 

בערבים הייתי יוצא לטיול בן 20 דקות. הרופאים ציוו עליי, בגלל הלב. בתחילת החורף היה כבר קריר לשק עצמות שכמותי, ובשל כך הייתי לובש סוודר, צעקני משהו. תמיד היה תלוי, קיץ וחורף, על קולב סמוך לדלת הכניסה.

 

20 שנה לפני כן עזבתי את "המטאטא" בשל סכסוך, הייתי בן 50. אשתי פְרוּמָה אמרה לי, "לך תבקש עבודה כשחקן ב'קאמרי' אצל פֶּפּוֹ." פחדתי מפני הדחייה. זה היה פחד שקואופרטיב השחקנים יאמַר: אין אצלנו מקום, ומלבד זאת אתה כבר מבוגר. התיאטרון צריך דם חדש שיזרום בעורקיו.

 

"לך לפֶּפּוֹ," אמרה פרומה.

 

"אבל אני פוחד שידחו אותי," אמרתי, "אני הרי בא מאסכולת ההזדהות של סטניסלבסקי ופפו הוא בכלל חניכו של אפקט הניכור לברטולט ברכט."

 

"לך לפפו." אמרה אימא'לה, כך כיניתי את אשתי, "עם גאווה אי אפשר לקנות במכולת, ועם ביקורות תיאטרון טובות של ד"ר גמזו עוטפים שבוע אחר כך דגי שבת."

 

בסוף אימא'לה הלכה לפפו. היא באה אליו וסיפרה לו הכול. הוא ישב בחליפה שחורה מהודרת והביט בה בחיוך ממזרי, כשהוא שומע אותה עד הסוף. אחר כך קם משולחן הכתיבה שלו, פרש את ידיו לצדדים כמו עטלף ואמר, "בשבילו, בשביל משה, כל הדלתות פתוחות – אַנְטְרֶה."

 

נכנסתי לקאמרי. אומנם קיבלתי שם בעיקר תפקידים קטנים, אבל את מה שנתנו לי השתדלתי לעשות היטב. הפסקתי עם האלתורים בנוסח התיאטרון הסאטירי והבידור הקל ונצמדתי לטקסט. לא הייתה לי כל כוונה לתקן את איבסן, צ'כוב, או אלתרמן. אבל פעם אחת העלו את "אֶלֶקְטְרָה" לאווריפידס בתרגומו של דן מירון ובבימויו של גרשון פלוטקין. אורנה פורת שיחקה את אלקטרה, אורי לוי את אוֹרֶסְטֶס ואני את האוֹמֵן הזקן.

 

המחזה הוצג בחורף. לפני הופעתי על הבמה הייתי צריך לטפס על הר. ובכן אפוא כיצד מטפסים על הר בקאמרי? מתחת לבמה היה מרתף, שם העמידו מדרגות עץ שבהן הייתי עולה למעלה. במרתף החשוך שרר קור כלבים. רציתי לבקש מהנהלת התיאטרון שתציב שם תנור, אך בכל ערב שכחתי. לבסוף כשכבר ביקשתי, התברר שאין נקודת חשמל במרתף. אמרו לי שיסדרו את העניין ובינתיים כמו הרבה דברים אחרים, הדבר נשתכח מן הלב. כיוון שההצגה התרחשה ביוון העתיקה, הייתי לבוש בגלימה תפורה מבד דק ובלא שרוולים, ובקור זה הייתי יושב ומחכה להופעתי.

 

באותו ערב ישבתי לי כך במרתף החשוך ונזכרתי איך בערבי הקיץ היו אנשי היישוב העברי באים על חמורים להצגות של המטאטא מחוץ לעיר. בהצגה אחת, שהועלתה כתגובה על הספר הלבן, זלמן לביוש היה צריך לצעוק: "טקסי," ואז הרקוויזיטור היה דוחף לבמה חמור. בכל מקום שהִגענו אליו השיג הרקוויזיטור חמור אחר. ופעם אחת שכח הרקוויזיטור לצרף לחמור השָׂכוּר מעט חציר. מולה רודנסקי פתח בקבוק בירה ואמר: "מילא לא יאכל, אז לפחות ישתה." ישבתי לי כך והרהרתי כיצד אחז החמור החמוד בבקבוק הבירה בשפתיו השעירות, ושתה את המשקה בהנאה. משסיים, הרפו שפתיו העבות מן הבקבוק וזה נפל ארצה והתנפץ. כל האנסמבּל התפוצץ מצחוק. רודנסקי הלֵץ ראה שהולך לו. הוא פתח בקבוק נוסף והגיש אותו לשפתיו של החמור, ושוב אותו ריטואל: החמור לוגם בשקיקה מן הבקבוק, גומע באחת את הנוזל ובסיימו, מרפֶּה את שפתיו וזה מתנפץ ברעש על המִדְרֶכֶת וכולם מתפוצצים מצחוק, ושוב…

 

לא לחלום, לא לחלום עכשיו, חשבתי לעצמי. קמתי ושפשפתי את ידיי. עליי להיות מוכן לַקְּיוּ כדי לעלות על הבמה. לא לחלום. אוף, איזה קור כאן. חשתי טעם תפל בפה.

 

אחרי שהחמור שתה, עלו שחקני המטאטא על הבמה. אני מדבר ורודנסקי עושה לי פרצופים. חשבתי שזה טבעי, רודנסקי תמיד ניסה לגנוב פוקוס. ואז אני מביט על זלמן לביוש, וגם הוא עושה את אותם הפרצופים כמו רודנסקי. מה קורה פה? ולביוש עוד לוחש לעברי: "חמור". חשבתי שהם השתגעו לגמרי.  הסתובבתי לאחור וראיתי: חמוררר! החמור השיכור לא חיכה באותו ערב לרפליקה שלו והופיע על דעת עצמו על הבמה כסולן.

 

החמור הזה עמד משתאה למולי. אח, ודאי חשב, הנה חמור מול חמור. לבסוף שלח את לשונו הארוכה והעגלגלה והדביק לי ליקוק חם ורְווי אדי אלכוהול. הקהל פרץ בצחוק וגם אני ושאר השחקנים. כולם צחקו בלי סוף, זה היה נהדר, מלבב, קטע סינגולארי ומחמם שלא יחזור, ממש חגיגת קיץ.

 

להתרכז, חשבתי לעצמי. עתה להתרכז, לא לחלום. עוד מעט יגיע הַקְּיוּ וצריך לטפס על ההר. כל כך קר כאן במרתף. חיבקתי בזרועותיי את גופי המבוגר. חייבים להתרכז. תפסתי את האַפְסָר של החמור ואמרתי: "בוא ידידי, טוב שבאת לקחתני". והקהל שוב פרץ בצחוק ואני איתם.

 

"היכן הוא הזקן, האומֵן?" נשמעה קריאה מלמעלה. צריך לעלות חשבתי, צריך לעלות. רק להתרכז. טיפסתי על ההר והופעתי על הבמה. על הבמה עמדה המקהלה היוונית ואורנה פורת – אלקטרה. פניתי לאלקטרה והתחיל לספר לה את אשר ראו עיניי. דיברתי אליה, ותוך כדי דיבור הבחנתי בזה שעיניה אינן כתמול שלשום. זיק ניצת בהן. המשיכתי בטקסט כאילו כלום: "אַיֵּה, אַיֵּה היא הילדה בתו של אגממנון, שגידלתי פעם? כמה תלולה הדרך לביתה הזה," התנשפתי והתנשפתי כהוראות הבמאי, "אף על פי כן, ברכיי הרופפות, גבי המקופל מזוקן, חייב אני – למען ידידים – חייב אני, זקן כְּמוּש פנים – להיות לכם אכזר. הוֹ, בִּתי, הנה הגבירה המטרונית, אני רואה אותה לפני הבית."

 

נעצרתי אט אט בסמוך לאלקטרה ופרצתי בבכי בשל התרגשות הפגישה, כפי שעשיתי ערב ערב. "טלה עוּל, שזה עתה נולד, שלחתי לך, מתחת לכבשה נטלתי, מעדר הכבשים המפוטמות." המשכתי לבכות בהתרגשות, "הנה הבאתי גם גבינות בסלסילות, כולן מעוטרות עלים, גם יין זה, נושן, של דיוניסוס, רקוח בבשמים, מועט, אך טוב למהול אותו בתוך משקה חלש ממנו. יישא נא מישהו את הדברים הביתה לאורחים. אני רוצה למחות בקרע גלימתי זה את דמעותיי."

 

הושטתי את ידי לגלימה ומה ראו עיניי? אני לבוש בסוודר אדום עם שרוולים וכפתורים כחולים נוצצים, בלב יוון העתיקה על אחת מגבעות אַרְגוֹס. רעד אחז בי. אני שהחלטתי לחסל את האימפרוביזציות עם היכנסי לקאמרי, שאמרתי לעצמי שזאת לא סאטירה, זה לא בידור, כאן אי אפשר להשתעשע עם הטקסט, זאת הזדמנות לשחק מחזות קלאסיים. אני שכל כך רציתי להוכיח לעצמי ולאחרים, עמדתי שם בסוודר האדום בעל הכפתורים הכחולים, כמו חמור שנקלע לנשף קיץ.

 

בינתיים הופיעַ על הבמה אורי לוי – אורסטס. הייתה לו רפליקה כזאת: "שלום לך, זקן." מיָד ראו עליו שהוא עומד להתפקע מצחוק. הוא פנה לאלקטרה, כשהוא מצביע על האומֵן ושאל כפי שכתוב בטקסט, "על מי ממרעייך, אלקטרה, נמנה הסריג, סליחה, השריד העתיק הזה?"

 

אורסטס התבלבל. איזה אסון. אחרי הטעות הזאת כבר אי אפשר היה לעצור את הצחוק. אורסטס ואלקטרה פרצו בצחוק מתגלגל באמצע הסצינה הדרמטית ואיתם כל המקהלה היוונית. ידעתי היטב שאם שחקן נדבק בצחוק, הוא חייב לצחוק, אחרת ההתאפקות תגרור צחוק מתגלגל, גדול ומידבק. וזה מה שקרה עכשיו. השחקנים ניסו להתאפק, אבל לא יכלו להירגע. הייתי משותק. לא יכולתי להוריד מעליי את הסוודר, כמי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד.

 

בשורות הראשונות שמעתי מתלחששים, "שששששששששש," שמעתי את המילים "סריג", "סוודר", "אפודה", "כחול", "אדום". עמדתי שם נבוך כשפלונית הסבירה לאלמוני בחושך את פשר הצחוק. אחר כך כמו גל התפתח מין צחוק בשורות הראשונות, ולבסוף זה הגיע עד לאמצע האולם ואף עד לסופו. האמת, רציתי שהבמה תבלע אותי ישר לתוך המרתף הקר והחשוך שממנו יצאתי. מרוב צחוק נאלץ מנהל ההצגה לסגור את המסך באמצע המערכה. זה קרה לי רק פעם אחת בחיים.

 

אני מנסה לתהות מדוע לקחתי את הדבר כל כך קשה. אני מניח, להבדיל מהקואופרטיב של המטאטא, שתמיד הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי בקאמרי. איני יודע למה. אולי מפני שהייתי מבוגר ובאתי יחסית מאוחר. אולי בגלל החינוך שסיגלתי לעצמי כשחקן בהבדלה הדיכוטומית בין תיאטרון סאטירי לתיאטרון רציני. ואולי בעצם, ברגע ההוא, אז, החלה להזדחל בקרבי הזקנה.

 

כן, זה היה ההבדל בין המטאטא לקאמרי, בין רוח השטות והעליצות של ראשית הדרך בתיאטרון הקואופרטיבי, לבין הרצינות וחמירות הסבר בתיאטרון הממוסד, העירוני, הרפרטוארי. אבל בעצם, כשאני חושב על כך לעומק, הייתה זאת תחושה סובייקטיבית. נראה כי בסופו של דבר גם שחקנים מזדקנים.

 

 

הסיפור פורסם בנוסח שונה במקצת במדור הספרות של "מעריב" ואחר כך כונס בספר סיפוריי "סוף הקומדיה".

פרסום אינטרנטי של הנוסח הקודם מצוי באתר nrg ובאתר "בננות".

 

 

סבי משה חורגל על עטיפת קובץ סיפורים משלי. כאן בתפקיד גרגורי סולומון בהצגה "המחיר" לארתור מילר, 1968. צילום: ישראל הרמתי

סבי משה חורגל על עטיפת קובץ סיפורים משלי.
כאן בתפקיד גרגורי סולומון בהצגה "המחיר" לארתור מילר, 1968.
צילום: ישראל הרמתי

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל