בננות - בלוגים / / הבנאליות של הרוע ואי הבנאליות של הפרוזה. על הרומן "ילד רע" של יעל שכנאי
רן יגיל

הבנאליות של הרוע ואי הבנאליות של הפרוזה. על הרומן "ילד רע" של יעל שכנאי

הבנאליות של הרוע ואי הבנאליות של הפרוזה. יעל שכנאי לקחה על עצמה ברומן החדש שלה (ילד רע) נושא גדול. גדול מאוד. מה קורה כשהרוע האנושי, הבלתי מוסבר והבלתי מופענח, פוקד אותנו – אנשים פשוטים שאינם מורגלים בו. אנו לא נבחרי ציבור שואפי כוח החשים תחושת שליחות ועוצמה – אחראים הקובעים גורלם של מיליונים. אנחנו, האנשים של היומיום השגרתי שמחפשים את האושר המידתי. מה קורה לנו כשהרוע האנושי ניצב על פתחנו. בא עלינו. איך לעזאזל נתמודד איתו? טרומן קפוטה הנפלא נבר בנושא זה ברומן הלא בדיוני הנודע שלו "בדם קר". שכנאי, אחרי שני ספרי פרוזה טובים, ספר סיפורים רגיש "פירורי קינמון" ורומן לירי "אור נדלק במרפסת", נפנתה לעסוק בנושאים הגדולים תוך בחינת המצב הישראלי הבורגני. יש לה עוצמה בכתיבה לשכנאי ואף דיוק מרבּי, דחף ותשוקה להעמיד רומן מתוך פוזיציה של כותבת פרוזה היודעת מה באמת חשוב. אני חושב שבספר הזה היא גם השתחררה וניערה מעל עצמה איזו מתקתקוּת רומנטית והתחטאות אישית שאפיינה את כתיבתה בעבר, הן בסיפורים הקצרים והן ברומן הביכורים.

שכנאי הצליחה להיכנס לדמותם של שני הורים ישראלים שעולמם חרב עליהם לא במסגרת המיתוס הציוני של הגבורה, למשל, הורים שכּולים; אלא חרב לו סתם כך בלי הסבר ומוטט את מערכת הערכים שהשניים האלה בנו בדי עמל. גיבורת הרומן היא האֵם, אווה, עובדת סוציאלית במקצועה, גיורת ששורשיה נעוצים בעוולות מפלצתיות מן העבר, אכולת אשמה המחפשת סימנים מדעיים, מיסטיים, משהו! שיסבירו את מה שעשה בעבר הרחוק עמה ומה שעשה בעבר הקרוב בנה הרוצח, בשר מבשרה. כמה טרגיות ועצב יש בניסיון שלנו להסדיר את עולמנו החָרֵב תחת איזושהי מסקנה רציונלית. אולי מוטב, כמו האב, גדעון פרנקו, פשוט להדחיק ולברוח ולא לראות את הבן, ולא לראות את האישה שהביאה את הבן מרחמה. כל אחד ויכולות ההתמודדות שלו. כל אחד וסֶט הכלים שלו שבאמצעותו הוא מנסה לעבוד על המידות ולהסביר לעצמו את המציאות. שכנאי הצליחה להיכנס לדמותה של אם מיוסרת, בעצם אם שכּולה, שבנה מת חי, אשר ננטשה על ידי בעלה ונעזבה על ידי שתי בנותיה, באופן עמקני ואותנטי, ולהנגיד את האם והאב באופן דיכוטומי ומורכב. איך ממשיכים מכאן?

אין ספק שבן רוצח בלי שום סיבה הוא מכּה נוראה לכל משפחה. אהין ואומַר שזה נורא יותר מילד נכה, או מוגבל, או מאותגר בדרך זו או אחרת. אתם תבחרו לכם את המילה המתאימה. כי על ילדים עם צרכים מיוחדים קל לחברה לחמול ולנו כבני אדם וכהורים להכיל. אחרי הכול, על פי תפישתי, לא עליהם ולא עלינו מוטלת האחריות לאשר קרה. אבל בן רוצח בלי שום סיבה – זה כבר סיפור אחר. כאן האחרוּת והאחריות רובצות לפתחם של בני האדם: הפרט (הבן)? ההורים? הממסדים (בתי הספר)? המדינה? אין הסבר חיצוני מתקבל על הדעת בסיבות הרחוקות מאיתנו, והתשובה צריכה להינתן בתוך המסגרות המוכרות. זה מגביל מאוד ומייאש נורא. ולכן תשב לה האם המסכנה למול תמונתו של בנה הרוצח. תשב ותביט ותבהה ושוב תביט בדיוקנו, ותנסה להבין על־שום־מה? סיטואציה חזקה בספר היא שיר הילדים שנדב הרוצח כתב לאִמו אווה לפני שנים, והיא נצרה ומִסגרה אותו לאחר שכבר הפך לרוצח. שגיאות כתיב מתוקות וסימני ניקוד שגויים וטון של תום. היכן בין 19 המילים הללו שהשאיר נדב חבוי הרוצח? האִם הוא שם? סיטואציה זו הזכירה לי את שירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר", שבו תרה המשוררת אחר רמז לבּאות בצילום שחור־לבן של אדולפיק הקטן.

מה שגורם לאווה להחזיק מעמד במצבה הקשה אלה לא רק אהבת בנה והיכולת לסלוח ולנסות לשקם ולהשתקם – אלה גם עצם העשייה והשינוי. אם אין פשר למעשים, אז לפחות שנעשה אותם עד הסוף ובלב שלם, והיא אכן פועלת. רוב הרומן היא תחת עיסוק עצמי וארגון. התנועה המרכזית היא מעבר בין עבודות: מעבודה עם ילדים חולי סרטן כעובדת סוציאלית, אל עבודה עם זקנים בבית אבות. זאת ניעה מן העתיד אל העבר כדי להבינו, מעין בעקבות הזמן האבוד של אווה. גם בחיי היומיום אווה היא נמלה פועלת: בבית, בחוץ, ביחסים הבֵּינמשפחתיים והבֵּינחבריים. עם זאת, קיימת ברקע תמיד הסברה כי היא פועלת מפני שהיא יעילה. היא גרמנייה במוצאה! זאת לא בחירה. היא שייכת לעמה. וכאן אנו כקוראים שוב נופלים אל הסטריאוטיפים והתבניות הקבועות, גרמני = יעיל, אלה המוכנות מראש, מעין מלכודת חשיבתית, פח יקוש שהסופרת טמנה לנו, ולכן אווה היא דמות מורכבת ומעניינת.

הפעלתנות של אווה גורמת לה לחקור. אווה היא אֵם חוקרת. היא סקרנית והיא הבלשית של עצמה ושל סיפור חייה. אך האִם חקר הרוע הפרטי יכול להעיד על חקר הרוע הקולקטיבי, או להפך? במילים פשוטות וישירות: האִם מה שעשה נדב הבן יכול להיות מוסבר על ידי מעשה הגרמנים ולהפך. לא בטוח. ממש לא בטוח כי יש מענה לשאלה הגדולה. את תחושת התִּפלות הזאת מעבירה שכנאי בחיפושיה של אווה, תוך מפגש עם שתי דמויות משנה המעוצבות ומעובדות יפה ומביאות אותה לידי סגירת מעגל והשלמה, לפחות בתוך עולמו של הרומן. פרופ' סבריקאנט, חוקר של גֶּן הרוע, המכניס לתוך הרומן ביתר שְׂאֵת את שאלת המידועַ שכל כך חשובה לאווה ואולי בזה נותן מענה חלקי למצבה, ואילו האחר הוא ישעיהו לבנברג. בבית האבות פוגשת אווה את לבנברג, ניצול שואה זקן שכתב יומן בזמן המלחמה. יעל שכנאי, כמו הגיבורה שלה אווה, היא מאמינה גדולה במילה הכתובה כנותנת מענה ומזור לנפש. תשובה תימצא בספרים, ביומן. לבנברג מחפש הסבר שם להיות אביו קאפו אכזר; אווה מחפשת בכתובים הסבר משכנע למה שעשה בנה. גורל כתובים זה מחבר את השניים. שיאו מגיע כשלבנברג נותן לאווה את היומן שכתב בזמן המלחמה. המילים הכתובות תְּרַפֶּאנָה.

גם נדב הרוצח הוא דמות חזקה ברומן – נוכח־נעדר. לאורך כל הרומן הוא שותק שתיקה רועמת וכשהוא כבר מדבר, אנחנו נותרים עם טעם טפל בפה של חוסר מענה וחוסר פשר וחוסר סיפוק. לשתיקה שלו יש יותר עוצמה בעולם מלכל מילה שיגיד לאחר שעשה מה שעשה. הסבר מילולוי אַיִן וזה כל כך מתסכל. אין ספק כי שכנאי הושפעה מרצח אסף שטיירמן שהתרחש ב־4 בדצמבר 1996 בחורשת אוסישקין על גבול כפר סבא – הוד השרון. הרצח נותר בלתי מפוענח במשך ארבע שנים, עד שבדצמבר 2000 פנתה אשתו של הרוצח למשטרה והתלוננה כי תקף אותה, ובנוסף סיפרה, כי לאחר נישואיהם התוודה בפניה על רצח שביצע. בעלה, רעי חורב, נעצר והודה במעשה. הרצח בוצע על ידיו, בנוכחותן של סיגלית חיימוביץ, שגם סייעה לו במעשה, וליהי גלוזמן. גילוי פרטי המעשה עורר סערה ציבורית, מכיוון שמדובר היה ברצח ללא מניע וללא סיבה הגיונית, על ידי צעירים "בני טובים". זה ממש הטריגר לכתיבת הרומן של שכנאי. אז מה, גם דוסטויבסקי הגדול קרא על פייר פרנסואה לסְנֶר ומכאן נולד "החטא ועונשו", לא פחות ולא יותר.

עם זאת, חסרה לי קצת ברומן המסקרן הזה הלאפּה האישית החשובה כל כך אצל כל סופר טוב, מעין טביעת כף יד של הכותב. התחקיר אכן נעשה לעילא ולעילא ומוטמע בטקסט, אבל הטון האישי קצת חסר. אולי במקומות מסוימים הרומן מלוטש יתר על המידה. ניכר ששכנאי היא פועלת מילים מסורה ביומיום, עורכת, מוחקת ומשכתבת. זה הזכיר לי, למשל, כותבי רומנים היסטוריים טובים בעיניי כמו יוסף אריכא ("סנחריב ביהודה", "סופר המלך") שניכרת בכתיבתם עבודת תחקיר משוקעת ברומן, עמוקה ולא מאומצת, שאינה מבצבצת מתוך העלילה באופן מלאכותי, ועם זאת חסר הפן האישי – הקול הפרטי והשפה הפרטית של הכותבת, דבר שאפיין את שכנאי בשני הספרים הקודמים שלה שקראתי. יחד עם זאת, אלה כאמור פגמים קטנים בחזקת מילתא זוטרתא. הסיפור קולח ומרתק, והמסקנות האנושיות וההומניסטיות של שכנאי באשר למקרה המובחן של הרוצח הפסיכופתי הן מורכבות ורב גוניות כפי שנדרש מרומן.

איך היא עושה זאת? היא נעה יפה קדימה ואחורה בגלגלה את הנרטיב השגרתי של אֵם שבְּנָהּ הפך רוצח, לבין גילוי הרגע ואיך מספרים לעולם את הבשורה המרה: למשפחה, לסובבים. שכנאי כמעט אינה מזייפת, או מלאכותית, בתארה את הרגעים הקשים והנדירים האלה בחיי אדם. ככה זז לו הנרטיב בקצב הטנגו צעד קדימה, שניים אחורה, מעין טנגו עצוב שכזה. לא ויוידי. טנגו לאה. שכנאי יודעת לייצר אינטימיות של רגעים בין אנשים באמצעות תיאור של מאכלים, מגע עם חפצים. יש לה יכולת להפוך תיאור מילולי לסנסואלי וזה מוסיף לערכּה כסופרת. לכאורה, רק לכאורה, היא מוכרת את סיפור הרצח מוקדם מדי, והקורא תוהה בינו לבינו במה תמלא כעת את דפי הרומן? אבל היא עושה זאת בכוונת מכוון. בדומה לטרומן קפוטה ב"בדם קר" היא יוצאת בהצהרה בפני הקורא. הנה נרטיב. היה כאן רצח! אבל לא פִּענוח הרצח הוא זה שמטריד אותי, אלא האנושי שבכולנו. שווה, שווה קריאה. איך אמר הנביא חבקוק: למען ירוץ קורא בו, אבל ישנה גם רמה ספרותית טובה מאוד.

ילד רע, כִּנרת־זמורה ביתן, עורכת: תמר ביאליק

 

עטיפת הספר

עטיפת הספר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל