אני ואפסי (סיפור קצר)

אני ואפסי

 

1

כבר חצי־שנה לא דיבר עם ׳אני ואפסי׳. מחלבה של כסף היה קורא לה, אוכלת־חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, הקיצור – אני ואפסי עוד. ירד מה׳פורד׳ החדשה בזעם. נזכר: אשתי תמיד אומרת שבעצם נולדתי להיות רווק ורק במקרה הקמתי משפחה.

״ישראל, ישראל הוא באופיו רווק גמור: מאלה שטסים מבית־מלון לבית־מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור – תייר מזדמן.״ תייר מזדיין, חשב והניח את תיק הג׳יימס בונד שלו על המדרכה, הוציא מכיסו ממחטה ומחה את הזיעה באחת, וִישׁ אחד על המצח ווִישׁ אחד על זוויות הפה: תמיד סבל מן הרוק התפל בזוויות הפה. שנא את עצמו. אני תמיד טס – אין זמן – מבית־מלון לבית־מלון, הכול כדי להביא את הפרימדונות האלה, כאילו אין לנו מספיק כאלה בארץ שצריך להביא את החושבדיקרים מאנגליה וארצות־הברית: רק בבית יש לי שתיים כאלה – יבואמן, גם כן מקצוע, ואשתי עוד אומרת שאני אוהב אותו. ״ישראל, ישראל הוא רק מעמיד פנים, בתכלס הוא מת על המקצוע שלו. ככה הוא קשוח, אבל איך שהוא רואה אמן חשוב הוא מקבל פרצוף חנפני וכל הגב שלו מתכופף מהתרפסות.״ נבלה – חשב והרים את הג׳יימס בונד מהידית בכוח – באמת הייתי צריך להישאר רווק כמו שהיא אומרת.

כעוס וטרוד נכנם למלון.

״את החדר הרגיל בבקשה,״ הוא אמר מהר ותלה מבט קפוא ומיואש בפקידה שמולו. את הג׳יימס בונד הניח על הרצפה. תמיד רצה לדלג על המעבר בלובי. ומה אם אחד הסלבס יבחין בו כאן? רק זה חסר לו שמישהו שהוא מייצג יראה אותו, או עיתונאי! אבל פקידת הקבלה במדי השרד הכחולים ובעניבה לא מיהרה לשום מקום. זאת כנראה הייתה תחילת המשמרת שלה, שתימשך אל תוך הלילה, והיא נעה בגמלוניות סביב תאי־המפתחות, מחפשת ומחפשת. מר ידעון, ישראל ידעון, תופף קלות באצבעותיו על הדלפק. מישהו נכנס בדלת המסתובבת והוא הסב את הראש. בבת־ראש נדמה היה לו שהוא מבחין בדודו טופז: הוא מיהר להתכופף אל התיק כמחפש דבר־מה.

״בבקשה מר גל.״ אמרה לו פקידת הקבלה והסתובבה. פלג גופו העליון הופיע מעל לדלפק.

״תודה,״ אמר. כמה אהב את השם הבדוי הזה – מר גל. מי אתה מר גל? חייך לעצמו. עכשיו משחלף על פניו האיש והביט בו, הבחין ישראל שהוא בכלל לא דומה לדודו טופז, הוא נראה לו יותר כמו ששון גבאי, והוא חייך לעצמו בשנית. כל אחד דומה לכל אחד, חשב. בכוונה בחר במלון בן ארבעה כוכבים, לא לבלוט, רק לא לבלוט. הרים את התיק ונִפנה אל המעליות.

במעלית עמד. ידיו צמודות לצִדי גופו והכפות המשולבות אוחזות בתיק. ׳אני ואפסי׳ הקטנה הזאת, כמה שהיא מעצבנת.

״קומה שש,״ נשמע הקול, המוקלט, הנשי, והוא יצא אל מסדרון ארוך וצר. בקצה המסדרון – הסוויטה, חשב: משם רואים טוב את הים. הוא פסע על שטיח כחול ומשני צִדיו קירות, ועל הקירות – תמונות. בדרך מקרה היו אלה הציורים של אשתו. דבר זה הסב לו עונג עצום, מעין שמחה לאיד.

״ישראל, ישראל הוא רומנטיקן בנפשו: רק תן לו לעמוד מול הים והנפש שלו שוחה עד האופק, אבל איפה הוא ואיפה הדמיון.״ עצר לפני הדלת והביט באחת התמונות. לא הבין כלום. אף פעם לא הבין כלום, מה לעזאזל היא מציירת? יום אחד ציירה פסים כאלה בצבע כחול על רקע לבן ולמעלה בצד – קִשקוש. אהבה להתגרות בו: ״נו, ישראל, מה זה לדעתך?״ הוא שתק. ״נו, ישראל, תהמר. אף אחד לא יאכל אותך.״

הוא שתק, לבסוף הרים את היד בתנועה מאומצת, ואז פלט: ״כלא?״

שתיהן פרצו בצחוק.

״מה פתאום כלא, ישראל,״ אמרה אשתו.

״אבא הולך ישר על הבנאלי.״ אמרה ׳אני ואפסי׳.

״אז מה זה נראה לך בובה?״ שאלה האם.

״זה גן, גן־העדן־האבוד, הנה העצים וזה עץ הדעת…״ לא המשיך להקשיב, לבו נחמץ, עשו יד אחת נגדו. כעת עמד במרכז חדר השינה של הסוויטה. את תיק הג׳יימס בונד שלו זרק על המיטה. פתח בלחיץ אחד את שני התפסנים. התיק היה כמעט ריק. לא אהב חוזים ארוכים. האייג׳נטס האלה מלונדון ומארצות־הברית אוהבים לסבך את העניינים בכוונה, אולי ייצא להם מזה עוד כסף. תמיד היה פותח את הפגישות העסקיות באמירה מבודחת: ״אני חוזים של יותר משלושה עמודים לא קורא. תשלחו לי שלושים – תקבלו בחזרה.״

והם אהבו את זה – את הישירות הישראלית הזאת שהייתה מהולה בקורטוב של חוסר־נימוס. שלף את החפיסה מבין הדפים שבתיק – חוזה של להקת ה׳בולשוי׳ ופרוספקט עבה של לינדסי קמפ. הביט בפרוספקט, האגו־מניאק הזה הרי לא יבוא שוב לארץ. ניגש אל שולחן עץ סמוך לחלון והניח עליו את חפיסת הקונדומים. אחר עמד שלוב ידיים והביט מבעד לחלון – ים. ראה ולא ראה אותו. חש לחלוחית בפיו. הוציא בשנית את המטפחת מכיסו ומחה את הרוק התפל מזוויות פיו. השמש עמדה לשקוע. כמה אהב את הרגע הזה, כל הים הואר באדום וחֶרֶג חמה פגע בקצה אפו הנשרי. מעניין מי וי־אי־פי ישלחו היום, רק לא רוסייה, נמאס לי כבר מהרוסיות.

חשב על הציורים של אשתו התלויים על הקיר במסדרון. איזה עונג היה לו לספר לה את זה באותו יום. הוא בא ואמר לה: ״רותי, לא תאמיני מה עומד לקרות.״

״באיזה עניין?״ היא שאלה.

״בעניין הקריירה שלי כאמרגן, כיבואמן.״

״א גרוייסע קריירה. אל תגיד לי, הצלחת לגייס את חמשת המפיקים, תהיה קופרודוקציה ודיוויד בואי כן יבוא. אתה הרי מדבר על זה עם הילדה כבר חודש.״

״לא!״ היא הייתה המומה.

״נו, אז מה?״

״קיבלתי את ניהול ׳פסטיבל ישראל׳. אני אהיה המנהל האמנותי של ׳פסטיבל ישראל׳.״ זו הייתה מכה מתחת לחגורה. מילא דייר סטרייטס או רוד סטיוארט, מילא סיימון וגרפונקל או אנריקו מסיאס: אבל ניהול ׳פסטיבל ישראל׳ – זה עבר מבחינתה כל גבול. לא שידעון לא ניהל בעבר הפקות איכותיות, אבל תמיד הכסף דיבר: עכשיו הם נותנים את הכתר לברבר. הביטה בו בלסת שמוטה מטה: רק בשביל המבט הזה היה מוכן לקנות את ׳פסטיבל ישראל׳ ו׳אדינבורו׳ ביחד.

״לא נכון. אתה עובד עלַי,״ אמרה.

״כן נכון, מה לעשות, לפנייך עומד מנהל ׳פסטיבל ישראל׳. אני נכנס לתפקיד בעוד שנה מהיום, זה הנוהל.״

״שככה יהיה לי טוב! בובה׳לה, את מוכנה לרדת רגע, יש פה מישהו חשוב בבית הזה.״ נשמעה שעיטה במדרגות העץ ו׳אני ואפסי׳ הופיעה בפתח הסלון לבושה בטרנינג. היא הביטה סביב, משתאה: ״מי כאן כל־כך חשוב? מה קרה?״

״אבא קיבל את ניהול ׳פסטיבל ישראל׳.״ אמרה רותי ולמרות שניסתה לשוות טון לעגני לקולה, ניכר היה שהדבר עשה עליה רושם.

״נו אז־מה,״ אמרה ׳אני ואפסי׳ ועיקמה שפה, ״זה פסטיבל מִמסדי, שמנוני ומטופש.״ כל הקסם שחש נמוג באחת.

החשיך קִמעה. הוא שילב את ידיו למול החלון וחשב, יש לה כוח עצום עלַי, ׳אני ואפסי׳ הזאתי. חצי שנה היא שותקת. זה הרבה זמן. לא עבדה בחייה, אוכלת חינם, ותמיד תובעת, אף פעם לא מבקשת: ׳אבא, יש לך כמה גרושים? מאתיים שלוש מאות שקל?׳ טוב שסגרתי לה את הכרטיס אשראי, שנים־עשר אלף שקל מינוס זה לא הולך ברגל. אמנית! למדה באס – מפתח פָה היא מנגנת לא רע, אבל ממה שאומרים מסביב אין לה חוש קצב משהו־משהו. הוא התיישב על המיטה. נזכר איך הלך לראות אותה בהופעה.

״בוא,״ אמרה, ״בוא אבא ותראה את הסצֶנה האמיתית של תל־אביב, בוא פעם ותשמע באמת מוסיקה. זה לא ׳התרנגולים אבא׳, זה ׳הכרבולות׳,״ אמרה וצחקה. יש לה צחוק שובה־לב ל׳אני ואפסי׳ הזאתי. כמה שהיא יפה, מהדורה ארוכה של אמא שלה. אצל אמא שלה הכול מיניאטורי ואצלה זה מקבל מין אורך כזה כמו בסרטי סינמסקופ שהיו פעם משדרים בטלוויזיה. מה הפלא שכל הרכב הנגנים שפוט שלה: מה שהיא כותבת הם מנגנים.

קם ופִשפש בכיס מכנסיו, הוציא את הממחטה ומחה את הרוק בזוויות הפה. אחר הציץ בשעון שעל היד, השעה הייתה חמש וחצי. מה קורה? מה זה האיחור הזה? חשב להדליק את האור בחדר, אבל בסוף אמר לא נורא, שיישאר חשוך. במרינה ממול נדלקו האורות וכל כיכר אתרים דלקה באור של ניאון, חזר והתיישב על המיטה לצד התיק. אז, אחרי ההופעה – הגב כאב לו נורא מהווליום של הבסים הנמוכים והוא אחז בו – ניגשה אליו כשהיא מאופרת כבד. על רקע אורות המועדון הצבעוניים והפליקֶרים המהבהבים בירוק־לבן ירוק־לבן נראתה כמו ערפדת. צעקה אליו בינות לרוקדים: ״איך היה?״

והוא צעק: ״ככה.״

״מה?״

״כ־כ־ה.״

הספיק לראות את שפתיה רוטטות. ״בוא נגיד שבשבילנו לא היית מוכר את המונית.״ עיגלה שפתיים ולמרות הרעש המִלים נראו לו כה ברורות, ואז היא נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה – עוץ־לי־גוץ־לי. הוא תר בעיניו אחריה וניגש לבר ושאל עליה, אבל איש לא ראה אותה. בבית נעלה את החדר ולא רצתה לדבר איתו. חשב, עניין של שִׁגרה.

הוא הבחין בעיתון יומי שהיה מונח על השולחן סמוך לחלון. העיתון היה עטוף במעין בנדרולה לבנה וכנראה חולק יומיום לאורחי המלון. קרע את הבנדרולה והדליק את האור במנורת השולחן. ישב לעיין וחשב לעצמו: למה האיחור הזה? עצר במדור ׳עסקים׳ של ׳מעריב׳. עיניו נחו על מודעה קצת מוזרה: מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית, טלפון 4750־750־09. חזר על המספר בקול והִרהר בינו לבין עצמו, אם שווה בעצם להתחיל את הכול מהתחלה. בבית הייתה לו סדרת תמונות מימי עלומיו בתוך אלבום קונצרטינה: שם הוא נראה כמכונאי בצי הסוחר דאז. אל כל ארץ שהגיע הצטלם בלבוש מסורתי. נחרתה בזיכרונו תמונה אחת שלו לבוש כקאובוי – כובע ומכנסיים רחבים – כשהוא נושף מעל אקדח קפצונים בפוזה מאצ׳ואית של ג׳ון ויין. הוא היה אחד הראשונים שהביאו לארץ את האקדחים האלה. ׳אני ואפסי׳ בהיותה בגן ביקשה להתחפש לקאובוי כמו אבא בתמונה: אבל אחרי שטרחו וקנו לה את כל הציוד, כולל האקדחים, עשתה כאילו דווקא ובחרה להתחפש לכלב, כבר אז אהבה חיות. ושוב עלתה המחשבה במוחו: להתחיל הכול מהתחלה?

אחר־כך הייתה משתעשעת עם חרקים, שמה אותם על היד ומלטפת אותם – גמל שלמה ומקק: רותי כמעט התעלפה. כל פעם שהיו מגלים ג׳וק בבית, היו קוראים לה, אבל במקום למעוך אותו – הייתה משחקת איתו.

״זה לא מגעיל אותך?״ היה שואל אותה.

״מה מגעיל כאן?״ הייתה עונה בשאלה ופרצופה היה מתארך בהבעת של תמיהה ותמימות.

״מה כן מגעיל אותך?״ הוא שאל אותה.

״כשאתה מצחצח שיניים – איכס.״

משבגרה מעט, הייתה מביאה כל פעם חיה אחרת הביתה: פעם יונה שכלב נתן לה ביס והיא מתה אחרי יומיים, ופעם חתול שאכל רעל והסתובב במעגלים. רותי והוא רצו איתו לווטרינר, אבל היה מאוחר מדי. ופעם אחת הביאה גורת אמסטף מעורבת שנדרסה. שוב התִּרגולת הקבועה: הוא ורותי רצים לווטרינר כדי להציל את הכלבה: הכלבה מנותחת וניצלת ממוות, בגב מקבעים לה מוט פלטינה, אבל היא נשארת נכה.

״תראו,״ אמר הווטרינר, ״הכול טוב ויפה, אבל הכלבה הזאת לא תצליח לשלוט בצרכים שלה במקסימום. לְמה אני מתכוון: היא מסוגלת לאגור שתן וצואה אבל לא להוציא אותם החוצה. בקיצור, צריך לעזור לה לעשות את זה, לחלוב אותה, כמו פרה, אבל חלב לא נקבל כאן.״

והוא לחץ על החלק האחורי של הבטן, הכלבה ייבבה מעט והכול יצא. ״זה ברור?״ הוא פנה לרותי ואליו, ״תחשבו אם תרצו להחזיק בבית כלב כזה, או אפילו בחצר, זו אחריות עצומה כי צריך לרוקן אותה כל כמה שעות, אחרת היא תמות מהרעלה. אני יכול ללמד אתכם לעשות את זה, אבל זה לא פשוט. חוץ מזה הריח. לכלבה יהיה ריח, כי מדי פעם יטפטף לה. הקטנה,״ הוא הצביע על ׳אני ואפסי׳, ״לא תוכל בשלב הראשון לרוקן אותה, אולי עוד שנה, שנתיים.״

כלבת האמסטף המעורבת הייתה אצלם ארבע שנים, ויום אחד חזרה ׳אני ואפסי׳ מבית־הספר, אז כבר הייתה בחטיבת הביניים, והכלבה לא הייתה. אבא ואמא אמרו לה שהיא נמסרה לטיפול בחווה שברמת־הגולן, בעצם בשומרון, שעכשיו טוב לה יותר, היא בטבע, ועם הזמן, אולי עוד שנה, כשהכלבה תתרגל, יוכלו לנסוע לבקר אותה בחווה.

חשב עניין של שִׁגרה, יום־יומיים תיסגר לה בחדר, ואחר־כך שבועיים לא תדבר איתו! אבל למחרת היא עזבה את הבית. חלף שבוע, אבל היא לא יצרה שום קשר. אמר לאשתו: ייגמר לה הכסף היא תחזור, ׳אני ואפסי׳ הרי לא אוהבת לעבוד. חלף חודש והיא התקשרה לאמא שלה ואמרה שהיא לא רוצה לראות אותו. כשרותי סיפרה לו את זה בשקט, חש שמשהו נשבר אצלו.

״מה עם כסף?״ הוא שאל.

״היא טוענת שיש לה כסף, שלא נדאג לה,״ אמרה רותי ועיניה נמלאו דמעות.

״ואיתך היא לא רצתה לדבר?״

״בקושי,״ אמרה והדמעות כבר זלגו לה על הלחיים.

״טוב, היא כבר ילדה גדולה שתדאג לעצמה קצת, לא יקרה לה כלום.״

״אוף, ישראל ידעון, נשארת אותו בּוֹק. נולדת להיות רווק ורק בפוּקְס הקמת משפחה,״ הוסיפה וחזרה לצייר.

הוא קם משולחן הכתיבה והדליק את האור. החדר הואר. בשל הישיבה סמוך למנורת השולחן בתוך החדר שהחשיך – הסתנוור. סמוך למקלחת ראה לפתע את ארון המשקאות הזערער, ניגש אליו ופתח אותו. הוא הוציא בקבוקון ירקרק אֶרֶך־צוואר של רמי־מרטן וחצה את החדר לעבר שולחן הכתיבה, שם, לצד חפיסת הקונדומים שהניח, הייתה מונחת כוס ומפית בתוכה. הוא מזג מעט מן הקוניאק לכוס ולגם. המלונות האלה, חשב, כל־כך אולד פאשן עם הארוניות האלה והבקבוקים האלטֶעזאכן. הפך את הכיסא עם הפנים לדלת, התיישב עליו וחלץ את נעליו באחת. הוא נזכר איך החל קורא לה 'אני ואפסי׳.

ביום הראשון של כיתה ט׳ בחטיבת הביניים קיימה המורה מִפגש אידיוטי. היא ביקשה שכל אחד מבני הכיתה יגיד את שמו ואת שם הוריו, אחר־כך שיאמר במה הוריו עוסקים ובמה הוא היה רוצה לעסוק לכשיגדל, ולבסוף שיאמר גם מה דעתו על המדינה. כשהגיע תורה של ׳אני ואפסי׳ היא קמה ואמרה את שמה, אחר־כך אמרה את שמנו, עד כאן הכול היה בסדר ואז היא אמרה:

״אבא שלי אמרגן ואמא שלי ציירת, אבל מה זה חשוב המורה הרי שניהם אפסים.״ בכיתה השתררה דממה, אבל ׳אני ואפסי׳ לא ויתרה וכמו מתוך דווקאיוּת חזרה בנחישות על האמירה: ״המורה זה לא משנה מה ההורים של כל אחד עושים, זה גם לא הוגן ולא שוויוני לשאול אותנו שאלה כזאת. במקרה שלי זה באמת לא משנה, כי שניהם אפסים שבמקרה נפגשו. ומה שאני רוצה להיות, אני רוצה להיות זמרת פאנק או רוק או משהו כזה, אבל יותר מזה חשוב לי להציל חיות, ואני פעילה ב׳אנונימוס׳, זאת עמותה שפועלת נגד ניסויים בבעלי־חיים – למי שלא יודע, יש דבר כזה – התעודות בבית־ספר בשבילי זה רק פיסות נייר. זה לא חיים.״ הכיתה צִחקקה במבוכה, והיא האדימה מכעס: ״מה שאני בטוח לא רוצה להיות, זה כמו ההורים שלי.״ וכדי להוציא סופית את המורה מאיזון אמרה: ״בקשר למדינה, את המדינה אני שונאת. אוף, כמה שאני שונאת אותה.״ היא כבר עמדה להתיישב כשרחש עבר בכיתה ואז הוסיפה: ״ואני לא רוצה ללכת לצבא.״

הוא לגם מן הרמי־מרטן לאט־לאט וניסה להיזכר בדמותה של ׳אני ואפסי׳ באותן השנים. ניסה להעלות לפניו את דיוקנה, את מִתאר גופה – אך נכשל. לא כלום. ניסה לחשוב עליה היום, כיצד נראתה לפני חצי־שנה, אבל כמו מתוך התנגדות פנימית ומאבק לא עלתה גם דמותה הבוגרת בהווה לנגד עיניו. כל שיכול היה לזכור זה את המִסדרון הארוך בבית־הספר ואותו ואת רותי באים לשמוע על הנאום של ׳אני ואפסי׳. המורה אמרה שהיא מאוד אינטליגנטית אבל נראית לה מאוד מרדנית, ואם יורשה לה לומר, למרות שחוות דעתה איננה מקצועית, הנערה גם נרקיסיסטית, וראוי להיות ערים ולטפל בבעיה. משפט אחד מפי המורה נחרת בזיכרונו כלשונו: ״האם שניכם עֵרים לעובדה שהיא מדברת עליכם ככה בפרהסיה?״

הוא לקח אותה לשיחה. השיחה היחידה שאי־פעם ניסה לקיים איתה ברצינות. הוא אמר לה שהדעות הפוליטיות זה העניין שלה, למרות שמה שנראה לו זה שהקיצוניות שלה נובעת מזעם־נעורים. כאן כבר קיבלה פרצוף של קומקום שורק. אחר־כך הוסיף:

״אבל בשמנו הטוב, בכל זאת במדינה הקטנה הזאת יש לי איזשהו שם, אז על השם שלי אני מבקש, מה זאת אומרת מבקש, אני דורש לשמור.״

אמרה לו: ״אתה אפס.״ רצה לתת לה סטירה והתאפק.

״גם אמא אפס.״ נתן לה סטירה והחוויר. ישראל לגם מן הכוס, קם ונעמד מול המרפסת. אמר לעצמו אם הבחורה לא תופיע בעוד עשר דקות אני לוקח את הקונדומים והולך. לא חשוב הכסף. איזה שירות חרא זה וי־אַי־פּי. הוא הניח בכוח את הכוס על השולחן.

״יופי,״ אמרה, ״עכשיו אתה לבן ואני אדומה, אבל המצב נשאר אותו מצב. שום דבר לא השתנה. אתה נשאר אפס וגם אמא ביחד איתך.״

״אני לא אפס,״ שאג עליה ולא ידע מנין צץ הקול הזה שבתוכו. ״אני אגיד לך מה את גברת קטנה. את לא אפס, לא… את לא אפס בכלל, אפילו המורה אומרת שאת סופר־אינטליגנטית. אבל מי את שתקבעי מי אפס ומי לא, אה? מי את? מי שם אותך לקבוע מי אפס ומי לא, ילדה מפונקת ומעצבנת שכמוך. תעבדי יום אחד בחיים שלך ואז נדבר. אבל לא. את טובה בלהעביר ביקורת על אחרים ולחשוב את חושבת רק על עצמך, רק תקנו לי ותעשו לי: אני ואפסי – לא עוד. את יודעת מה, זה יהיה השם שלך מהיום והלאה, זהו, אני ואפסי!״ – והכינוי דבק בה.

כל־כך דבק בה הכינוי שיצא אפילו אל מחוץ לתחומי־הבית, וגם בין החברים והחברות הקרובים נקראה ׳אני ואפסי׳. זמן־מה לאחר המקרה שעטה במורד המדרגות מן הקומה השנייה בווילה לקומה הראשונה, כשתנ״ך בידה, עצרה אותו ואמרה:

״טעית. אם כבר אתה ממציא לי כינוי כל־כך מוצלח,״ הפרצוף שלה התארך בהבעת זלזול, אבל היא נראתה יפה כל־כך, ״לפחות תדייק במקורות ממנו הוא נובע: ישעיה מ״ז פסוק ח׳ והלאה:

"וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת עֲדִינָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי-אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד, שְׁכוֹל וְאַלְמֹן; כְּתֻמָּם, בָּאוּ עָלַיִךְ, בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד. וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ, אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי – חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ, הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ; וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.״ שתקה והביטה בו כשהיא מכרסמת את הלחי שלה מבפנים.

״נו?״ אמר, ״מה כאן הטעות?״

״אתה לא רואה? הביטוי הוא ׳אני ואפסי עוד׳, ולא, ׳אני ואפסי לא עוד׳. זה חוזר פעמיים, והכוונה אין עוד מלבדי. הדגש כאן הוא על אדישות. זו נבואה על בָּבֶל, ושים לב לנאמר כאן, העונש על כך הוא שכול ואלמון. כלומר, בבל תהיה גם אלמנה וגם שכולה ביחד, קח את זה לתשומת־לבך.״

״אהה, תפסת אותי,״ הוא אמר בזִלזול דרמטי, ״מה זה משנה ׳אני ואפסי׳, הרי הכוונה נשארת אותה כוונה.״ נשמע צִלצול בדלת. או, סופסוף, חשב. ״רק רגע,״ קרא לעבר הדלת. כשחלף על פני המיטה ראה שהשאיר את הג׳יימס־בונד פתוח וזה הטריד אותו, ראה בזה משהו מסגיר. הוא הניח את ידו בכים וחש את הממחטה הרכה. ביד השנייה סובב את כפות המנעול, והיא עמדה שם:

אני ואפסי – לא עוד.

 

2

הוא חש שהוא עומד להתעלף. הפנים שלה במִפתח הדלת נראו לו ארוכות וצרות כמו בסרטי סינמסקופ. הוא אמר:

״תיכנסי, תיכנסי,״ הוא סגר אחריה את הדלת ביד רועדת. באור החדר הבחין בה. היא הייתה יפה, מאופרת כבד. כמו ערפדת, חשב. פתאום שמע את הקול שלה. זה לא היה הקול שהיה רגיל לשמוע בבית. הדמות כן – אבל הקול לא, כאילו מישהו מדבר מאחוריה ורק שפתיה נעות.

״הייתי צריכה לדעת שאני אמצא אותך כאן, פונקציונר של תרבות בבילוי של אחר הצהריים.״ קרבה אל המיטה והציצה לתוך התיק, ״לינדזי קמפ, וה׳בולשוי בלט׳, שאני אעשה איזה פירואט בשבילך אדוני? אולי אתה רוצה לראות אותי רוקדת בלי חזייה.״ אמרה ולרגע נדמה היה לו שהיא מאדימה מתחת לאיפור הכבד. מיהר אל השולחן ולקח את הכוס ליד. גמע ממנה שתי גמיעות והתכונה בחדר פסקה.

״אני…״ אמר.

״ואפסי,״ אמרה. ״כן זאת אני, ׳אני ואפסי׳ המפונקת שלך מזדיינת עם גברים בשביל כסף. אבל אל תדאג זה לא להרבה זמן.״ אמרה והתיישבה בצד אחד על קצה המיטה.

״אני, באמת לא מבין איך,״ בלע את רוקו והמשיך, ״כלומר, מה בחורה כמוך עושה כאן?״

״יש לך עוד החוצפה לשאול. אתה אפס, מה זה אפס, כזה קטן.״ הדביקה אגודל אל אצבע: ״כזה קטן.״ הוא התיישב על המיטה בקצה השני כשגבו אליה. גב אל גב ישבו. קשותים. הוא תר אחר הממחטה בכיס, שלף אותה וניגב באיטיות את זוויות פיו. אחר הביט בכפות רגליו הגרובות: הן נראו לו מעוותות. הממחטה נפלה לו על הרצפה, אבל הוא לא טרח להרים אותה. עיניו הצטעפו. ״אפס קטן.״ הוא שמע את הקול מאחורי גבו, זה לא היה הקול שלה, כאילו מישהו דיבר אותה.

״אפס קטן – מה בחורה כמוך עושה כאן?״ היא חיקתה את קולו. ״איזו צביעות. אולי תשאל את עצמך מה אתה עושה כאן? מה עושה כאן מנהל ׳פסטיבל ישראל׳?״

״בפוטנציה,״ הוא קטע אותה בלחש.

״בפוטנציה,״ לחשה בארס. ״גבירותי ורבותי – מנהל ׳פסטיבל ישראל׳ בפוטנציה, מר ישראל ידעון, בא לכאן כדי להוכיח קֳבָל עם ועֵדה שהוא גבר, אין אצלו בעיות אימפוטנציה, והוא ראוי לתפקיד – מעשה אמיץ. ומי אשמה בפיתוי הנורא? מי? כמובן הזונה שמשתפת איתו פעולה: לא הוא חס וחלילה, לא! רק הזונה המסופלסת. אלא שהפעם הזונה זאת הבת שלו.״

חש צריבה בידיו. רצה להסתובב ולסטור לה, אבל תחת לזאת הניח בכוח את כפות הידיים על האוזניים ולחץ. הג׳יימס בונד נותר ביניהם כפי שהיה – פעור פה. היא שלחה יד אל קרביו ושלתה מתוכו את הפרוספקט של לינדזי קמפ.

״מעניין מה המופרע הזה היה אומר על מה שקורה כאן מבחינה משפחתית.״ הצביעה על הפרוספקט עליו נראה לינדזי קמפ בטייטס ירוק בדמות פוק ב״חלום ליל קיץ״ לשייקספיר. ״ראית שהם תלו במסדרונות תמונות של אמא? גם היא כאן?! איזה יופי! כל המשפחה.״ הביט לעבר המרפסת וראה את כיכר אתרים והמרינה מוארות. רחוק יותר בים עגנה ספינת סוחר גדולה. כל האורות שלה דלקו והתוו את מתאר האונייה. זה נראה כמו מסגרת: דו־ממדי. שינן לעצמו את המספר: שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס. הסיר אט־אט את הידיים מן האוזניים. קם וניגש אל הכיסא שליד המכתבה בנחישות. הוא אסף אותו באחת ומיהר להתיישב מולה, גוו כפוף, קשות, הזרועות נשענות על הירכיים. רצה להרים את עיניו למולה אך לא היה יכול. רק חש בה. יושבת קפואה וגאה על המיטה, יפה מאוד – ארוכה מאוד. לא יכול היה להרים את הראש, דמעות הופיעו בשורשי העיניים, חשב אני לא אבכה, אני לא אבכה, שנים לא בכיתי, עכשיו אני לא אבכה. חזר על המספר: שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס, היה בזה משהו מנחם, אבל לא יכול היה להרים את הראש.

היא קמה וסבבה סביבו. עיניה הבחינו בממחטה שעל הרצפה. אספה אותה וניגשה אליו. נתנה לו את הממחטה ואמרה:

״קח, אם לא תנגב בה את הדמעות ואת הרוק, לפחות תשחק איתה בקצה של האצבעות. זה ירגיע אותך. תרגיש פחות נבוך.״ עכשיו פרץ בבכי חנוק. הוא הרים אט־אט את ראשו מעלה, ונתקל בה. ארוכה הייתה ונדמה היה לו שראשה יתארך ויבקע את תקרת החדר.

״את גם משתמשת בסמים?״ שאל אותה ופניו הלבנות היו מכוסות בכתמים אדומים.

״אבא, אני מעשנת גראס מגיל שש־עשרה. נו אז מה? אין לזה קשר לזנות דווקא. העבודה שלי בדבר הזה היא זמנית לחלוטין. אני מתכוונת לנסוע מכאן. הרי תמיד שנאתי את המקום הזה ישראל, איכס, אתה יודע.״

״לאן את נוסעת?״

״ללונדון. זה הכיוון. אני חוסכת כסף כדי לנסוע לשם. שם עושים מוסיקה. מי כמוך יודע. הרי אתה מביא את המוסיקה הזאת לכאן, לא?״ חש צריבה בחזה.

״כן,״ אמר. ״אני מביא.״ נאנח.

״זוכר שלא התלהבת מהשיר ששרתי במועדון: עשרה מטר על עשרה מטר לתוך רחבת הריקודים/ מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה ללא מִלים./ עשרה מטר על עשרה מטר לתוך לונדון פרטית שלי,/ נטע זר, נאצית שוקולד זאת אני./ זהו – לונדון. זה הכיוון. בוא נגיד בלשון המעטה שאתה לא התלהבת מהשיר הזה.״

ישראל ידעון שתק. הוא באמת לא חשב שהשיר משהו, נשמע גם עכשיו ילדותי. הוא קפץ את שפתיו.

״אבא,״ היא אמרה, ״יכולת לשקר פעם נוספת. זה לא נורא, תאמין לי, כבר עשית את זה.״

״אני?״ הוא קם מן הכיסא בגרביו, כאילו מישהו ניפח אותו למען המאבק, כאילו ניסך בו כוח חדש. ״אני אף פעם לא שיקרתי לך ׳אני ואפסי׳, מעולם לא!״

״טוב, נעזוב את זה,״ אמרה והלכה אל ארון המשקאות הזערער, פתחה אותו, ״איזה עיצוב מיושן יש למקררון הזה, ובכלל זה לא מלון משהו־משהו, נראה יותר שאתה מתחבא פה מפני הסלבריטאים. כבר פגשתי כמה מהם במסגרת העבודה המעניינת שלי.״ אמרה בקול ציני. העביר את ידיו בשערות ראשו הלחות. מצחו נטף זיעה. החל סובב בחדר אנה ואנה בטירוף: ״מה פ־פ־פגשת מישהו ב־ב־בעבודה הזאתי? עם מי עשית את זה? אה? עם מי?״

״סתם צוחקת,״ היא אמרה אחרי שפיצחה פחית בירה, ״סתם צוחקת.״

״לא! אני יודע שאת לא צוחקת. זה רציני, את מי פגשת?״ ניגשה אליו עם הפחית הקרה והניחה אותה על מצחו המיוזע. ״תירגע, עוד לא פגשתי אף אחד שאתה מכיר זאת הייתה סתם מתיחה – מתיחה.״

הצטער עכשיו על הכול. הצטער על שירד מן הים אל היבשה. מה היה צריך את זה? מה היה רע להישאר רווק ולשוט בצי הסוחר? הצטער על שקנה את המונית הגדולה בכספי הפיצויים, שהסיע אנשים רבים מהופעות להופעות; הצטער על־כך שנכנס שותף בהצגה ״עוץ־לי־גוץ־לי״ שהייתה קופרודוקציה שלו ושל ׳הקאמרי'; הצטער על עשרות המופעים שהביא לארץ מחו״ל, על הפקות מקומיות שהיה בהן שותף, או שהפיק אותן במאת האחוזים; הצטער על זה שהתחתן; הצטער על שהביא ילדה לעולם. המספרים החלו מזדמזמים במוחו: אפס־תשע, שבע־חמש־אפס־ארבע־שבע־חמש־אפס: שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס. העביר את ידיו בשערותיו וניגב את קצות פיו בממחטה אשר בידו. כיווץ את הממחטה לכדור ודחף אותה לכיס, עמוק בפנים, עד לתפר. קימץ אגרופים והרפה.

היא לגמה לגימה אחרונה מן הפחית וקלעה אותה קשתית אל פח שהיה צמוד לשולחן העץ: לשם השליכה גם את הבקבוק הירוק של הרמי־מרטן שהיה ריק וחלול. רצתה לנקות הכול.

״כבר לא נעשה את זה, אה, מר גל?״ אמרה בציניות חייכנית וניגשה אל המיטה. היא השליכה לתוך הג׳יימס בונד את חבילת הקונדומים שהייתה מונחת על שולחן העץ: זו נחתה ברעש עמום בין החוזה של ה׳בולשוי בלט׳, לפרוספקט הצבעוני של לינדזי קמפ. ״חוזה ארוך שלחו לך הרוסים האלה. בטח תשלח להם פאקס שישלחו חוזה קצר יותר, מתוחכם פחות.״ הוא חייך מבעד לדמעות. היא הכירה אותו טוב ה׳אני ואפסי׳ הזאתי: ידעה איך לדבר אליו, על איזה כפתורים יש ללחוץ. הוא נזכר במודעה שקרא בעיתון. בחוץ נשבה רוח קלה מן הים, והמרינה שדלקה באורות עמומים נראתה עלובה. היה איזה יופי בעליבות הזו: ׳מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית׳. הוא שינן את המספר, אפס־תשע, שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס. אפס־תשע, שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס.

הוא קם וניגש בקושי אל זוג נעליו. נעל אותן וחש פחות מבויש, כאילו התלבש. היא אמרה מקצה החדר, מקום שעמד בו המקררון.

״אולי נצא למרפסת. ננשום קצת אוויר. זה טוב.״ הוא הִנהן, והם הזיזו את דלת הזכוכית ועמדו שניהם למול הים, מעל כיכר אתרים והמרינה.

״את יודעת,״ הוא אמר. הוציא את הממחטה מהכיס והעביר ויש אחד על המצח ושניים על הפה.

״את יודעת,״ הוא שיחק עם הממחטה, והיא נשענה על המעקה.

״אתה רצחת אותה. אתה יכול כבר להגיד. לא יקרה כלום.״ היא הפנתה את ראשה המשורבב מן הים אל פרצופו ונעצה בו מבט. לא להוריד את העיניים, חשב, לא להוריד עכשיו את העיניים. הוא ראה אותה בחושך. כמו ערפדת נראתה, ארוכה ויפה.

״כן זה הייתי אני,״ הודה.

״וגם אימא.״

״לא.״ אמר ושיחק עם הממחטה מבלי להוריד את העיניים.

״כן, גם אימא.״ אמרה בהחלטיות.

חשב לרגע ותחב את הממחטה עמוק לכיס: אחר נשען על המעקה באחת.

״כן, גם אימא הייתה בסיפור,״ אמר, ולא בכה.

היא חשה איך דמעות מופיעות בשורשי עיניה. ניסתה לדבר ויצא לה קול חנוק. עכשיו, בחושך, זיהה את קולה, הקול המוכר של ׳אני ואפסי׳, זה שלא רצה להתחפש לקאובוי והתעקש להיות כלב, זה שלא רצה ללמוד, זה שלא קיבל מרוּת, זה שקרא לו מהתנ״ך את הפסוקים ההם.

״כל השנים,״ אמרה, ״כל השנים, חשבתי שאני והיא עשינו יד אחת נגדך. מתברר לי שזה לא נכון. בעצם הייתה לי כל הזמן התחושה הזאת, שזה לא נכון. שניכם – אתה והיא, בעצם, עשיתם יד אחת נגדי. שיקרתם, והשיא היה הרצח שלה, של הכלבה.״

בחושך הוא חש חלול לגמרי. היא ראתה לתוכו, ה׳אני ואפסי׳ הזאתי. חשב להוציא את הממחטה, אבל התחרט, ורק נשען על המעקה בשני מרפקים והביט לעבר החושך. שם שכב הים – שחור.

״מה שסיפרתי לך לפני שנים, זה לא היה נכון. לא מסרתי את הכלבה לחווה בגולן וגם לא לחווה בשטחים. הגִמגומים שלי, שינויי הגִרסאות, את היית ועדיין, יותר מדי אינטליגנטית בשביל זה. האמת היא שאימא ואני פשוט נמאס לנו להחזיק אותה בבית ובחצר אחרי התאונה. את יודעת איך זה, הניתוח שלה לא הצליח, והיא אגרה שתן אבל לא הצליחה לרוקן את עצמה. העצבּוב שלה באזור פי הטבעת והווגינה לא היה תקין.״ חש שהוא מתנצל, שהוא מנסה לדייק דיוק מדעי במקום שלא צריך, במקום מיותר. שתק לרגע והמשיך.

״את יודעת, היינו צריכים לחלוב ממנה את השתן והצואה כמו פרה. זה היה קשה, ולפעמים היא לא שלטה. זה הסריח את הבית ואת החצר הגדולה. הרי גם את עזרת לנו לחלוב אותה, זוכרת את זה?״ חש שהוא מנסה לשתף אותה בפשע. שוב אתה מתחמק, הִרהר לעצמו, חזור אל התלם. ״אמרתי לאימא שנעשה את זה בלי שאת תדעי, את יודעת, היא הרי אוהבת אותך.״

״זה היה רעיון של אימא!״ אמרה בזִלזול חייכני, אבל עיניה היו מלאות דמעות. ראה אותן בחושך, והיא ראתה לתוכו.

״כן, בעצם זה היה רעיון של אימא.״ אמר בשקט וחש הקלה גדולה.

״אתה זוכר שהיא הייתה מחייכת?״ אמרה ועכשיו הדמעות זלגו כמים על הלחיים והאיפור נמרח. ״היו לה שיניים זאביות כאלה, והיא הייתה תמיד מחייכת. ידעה גם לפתוח דלתות.״ הרגיש שהלב שלו יוצא.

״לא זכרתי את זה,״ אמר, וחשב על הממחטה שבכיס. ״לא זכרתי את זה. אבל עכשיו כשאת מזכירה את זה, אני נזכר. באמת זה נכון. הייתה פותחת דלתות לבד והיתה מחייכת.״

״בשנה הראשונה התגעגעתי אליה,״ אמרה ופרצה בבכי. ״כמה שאני התגעגעתי אליה. הייתי שוכבת בחדר בלילה, לא יכולתי להירדם והייתי חושבת עליה. כל הזמן חושבת עליה. היא היתה מחייכת אליי ופותחת דלת, מחייכת אליי, ופותחת דלת, כאילו היא חומקת ממני, ואז הייתי מתחילה לבכות חזק לתוך הכר.״ נשכה לעצמה את הלחי מבפנים, ונראתה בחושך חצי ׳אני ואפסי, כאילו רק חצי פנים לפניו – רק מִתאר – כמו האונייה שעגנה למולם – נבעת.

״אחר כך בלילות הייתי נרדמת, אבל רק לשעה שעתיים. מאוחר בלילה הייתי קמה מסויטת. תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה.״ ושוב פרצה בבכי. הוא חש סחוט לגמרי. ״תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה בתוך עדה של כלבים, בתוך איזה יער או משהו כזה, קשורה לעץ, והיא צולעת אליי צליעה כל־כך כלבית וגמלונית, אבל הכבל הקצר עוצר אותה מלהגיע אליי, ואז היא נעצרת ומתחילה לייבב.״ היא שמה על אוזניה את שתי הזרועות השעונות על מעקה המרפסת ולחצה ולחצה. ״הצליעה הזאת שלה ברגל האחורית, זה רדף אותי.״

״די,״ אמר וניסה לנגוע בה.

״אל תיגע בי,״ סיננה. ״אני לא רוצה שתיגע בי.״ הוא שלף את הממחטה – וִיש אחד על המצח וִויש אחד על זוויות הפה כדי לסלק את הרוק התפל. העביר את ידו אל מעבר למעקה והשתעשע בבריזה הבאה מן הים. המטפחת התבדרה ברוח החמה. הזיעה שלו התייבשה. חש מרוקן וחלול עוד יותר. כמה חלול אדם יכול להרגיש – תמה. הוא נזכר במספר: אפס־תשע. שבע־חמש־אפס, ארבע־שבע־חמש־אפס.

״אני לקחתי את הכלבה באותו יום. לא נסעתי לגולן ולא לשומרון ולא בטיח. נסעתי איתה עד ׳צער בעלי חיים׳ ברחוב הרצל בדרום תל־אביב ושם מסרתי אותה להמתה. קשה לי לשכוח את העיניים התמימות שלה ואת החיוך המתחנחן, הזאבי. השומר לקח אותה. לדעתי, במצב הפיזי שלה, אחרי שעתיים היא כבר לא הייתה קיימת. החלטנו להגיד לך שמסרנו אותה למישהו בגולן, או בשומרון, כל הזמן שינינו גרסאות כמו טיפשים. בהתחלה אמרנו לך שבעוד שנה־שנתיים תוכלי לבקר אותה: אבל אחר־כך כבר לא דיברת על זה וחשבנו ששכחת, אבל כנראה ילדים לא שוכחים, מה?״

״אבא, חכם הזן אומר: למה כשאני שומע את האמת היא נשמעת לי מוכרת.״ לקחה מידיו את המטפחת וניגבה את עיניה.

חכמה חשב. חכמה ה׳אני ואפסי׳ הזאתי. חשב אם לספר לה, אמר: ״את יודעת, כאן זה כמו כלא; גם אני מרגיש ככה. הכול קטן ובנוי אחד על השני. אני בכלל לא רוצה להיות המנהל האמנותי של ׳פסטיבל ישראל׳. אני חושב שאני לא מתאים לזה. חלפו עשרות שנים וכל השנים עשיתי בעצם מה שלא רציתי. אני לא יודע איך להגיד לך את זה ׳אני ואפסי׳ אבל חייתי ליד ולבד. כנראה הייתי באמת צריך להישאר רווק כמו שאימא אומרת. חשבתי…״ כאן היסס לרגע וחשב אם להוציא את הממחטה מהכיס, ״חשבתי לחזור לים, לחזור להיות ימאי.״

אפילו בחושך יכול היה לראות שהגבות שלה קושתו בפליאה.

״מה יש?! לעולם זה לא מאוחר. אם לא בצי הסוחר אז על יאכטה פרטית.״

״אבא, שִׁמְכָהוּ מַהוּ?״ חייך במבוכה. ״זה מ׳עוץ־לי־גוץ־לי׳.״ נראתה עכשיו בחושך זדונית מאוד וארוכה. ״אבא, אני יודעת שזה מ׳עוץ־לי־גוץ־לי׳. אז שִׁמְכָהוּ מַהוּ?״

צחק והשפיל עיניים. ״ישראל ידעון?״

״לא, מר גל!״

״איזה מכשפה מנוולה לחשה לך את שמי?״ אמר ופרץ בצחוק.

״אני,״ אמרה – הרצין באחת. בחושך נראתה ארוכה ויפה.

״תגידי,״ אמר בשקט והרוח מן הים שרבץ שם שחור ליטפה את פניו. ״את מתכוונת להמשיך לעבוד בזה?״

״כנראה. עד שיהיה לי מספיק כסף.״ חשב שיציע לה כסף, אבל במקום זאת אמר: ״איך אני אחיה עם זה?״

״אני סומכת עליך. אתה תחיה עם זה. לא תהפוך להיות איזה סבּליקו יורד־ים בגללי. אתה תקשור לך את היד מאחור עם הממחטה ותמשיך הלאה. זה אתה, אתה תמשיך, נקודה. תמשיך להביא ל׳פסטיבל ישראל׳ אנשים חשובים וכולי; תתחנף אבא, תתחנף, את השיניים תראה לכולם ותפתח דלתות, כי זה אתה, ואני אסע ללונדון: נראה מה יהיה שם. אבא – אתה, אימא ואני חיים על פני ארכיפלאגים שונים,״ חשב לרגע מניִן היא יודעת את כל המִלים האלה, ״אנחנו קווים מקבילים. ללא הקשר הביולוגי לא היינו נפגשים בכלל.״

היא הסתובבה ונכנסה לסוויטה. הוא נשאר לעמוד על המרפסת כשהוא מביט לעבר הים. אחר־כך שמע טריקה של דלת. הסב את ראשו לאחור – הלכה. משום־מה לא חש כעוס וטרוד כמו בכל שעה, כמו בכל יום. חשב, עכשיו היא חולפת על פני התמונות של רותי, יורדת במעלית כשזרועותיה הדקות משולבות על החזה המוצק – ארוכה מאוד. הוא הסב מבט לאחור וראה את החפצים: הג׳יימס בונד שעל המיטה, הבקבוק והפחית שבפח, העיתון והמפית שעל השולחן. הסב את ראשו בחזרה לעבר הים וראה את מִתאר האונייה בחושך הגדול שבמרחק. זה שימח אותו.

לפתע ראה אותה. היא חצתה אלכסונית את כיכר אתרים שהייתה מוארת בשעה מאוחרת זו באור צהבהב־חיווריין, מהדסת על העקבים. נראתה פִּצפונת מרחוק, ליליפּוּטית, מיניאטורה של אישה הפוסעת במרץ. חש צריבה בחזה. הוא הכניס את היד אל הכיס כדי לשלוף את הממחטה – וִישׁ אחד על המצח ושניים על הפה – הממחטה לא הייתה שם, אך הוא לא נבהל. חשב, ודאי עפה ברוח החמה ולא שמתי לב. והנה, באמצע הכיכר היא נעצרה – מיניאטורה של אישה. מה היא עושה? נדמה כי היא מנופפת לי לשלום? לא! זאת הממחטה. היא מנופפת בממחטה. לקחה לי את הממחטה הממזרה הזאת. אבל לפני שהספיק להגיד ״עוץ־לי־גוץ־לי״ דמותה היטשטשה, הלכה והתרחקה, ובקצה הכיכר הפכה לסתם נקודה במרחב: אישה, אדם, או כלב?

׳אני ואפסי׳ – לא עוד.

 

הסיפור "אני ואפסי" פורסם בכתב העת "מאזניִם", אחר־כך כונס בספר הסיפורים "סוף הקומדיה" ולבסוף הורחב לרומן הנושא את אותו השם.