בננות - בלוגים / רן יגיל / תשליך – סיפור קצר מאת יצחק מלר שהופיע ב"עתון 77"
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

תשליך – סיפור קצר מאת יצחק מלר שהופיע ב"עתון 77"

באותם ימים, המהלך ברחוב 60 במקביל לחוף הים וקרוב אליו, צעד בסמטאות העיר העתיקה, יפו, הבנויה מכורכר וערב רב של רחובות ובתים נמוכים רווים המולה של בתי קפה, קוביות שש-בש, עשן נרגילות ועגלות סוסים שמובילות קרח, נפט ואבטיחים.

אותו הלך פנה ברגע מסוים שמאלה ועלה בסמטה כחמישים צעדים. הוא נעמד בפני מבנה רצפתי קטנטן בן שלוש מדרגות אבן, שהוביל לדלת עץ גדולה בעלת משקוף עליון מעוגל. בצד שמאל באמצע, מנעול חלוד גדול בצורת מלבן קטן ובמרכזו חור מפתח אופייני בצורת רץ של שחמט. ניתן היה לנחש את גודל המפתח וכובדו לפי גבולות החור… זה לא מפתח שתולים בחגורת מכנסיים ולא מחביאים בכיס… מפתח כזה הוא כמו פריט אספנים או קמע קדוש, ותמיד מוחזק ביד או שוכן כבוד על שידה מסוגננת וכבדה בתוך הבית… או תלוי על קיר פנימי כמו חמסה או מזוזה נגד עין הרע… אין לו כנראה תאומים משוכפלים כי הוא בן יחיד.

עם פתיחת הדלת הלא נעולה נשמעה חריקה של צירים לא משומנים והוא נעמד על שביל אבנים. מבט איטי, היקפי, גילה גן פורח. בקצה המרוחק של הגן היה מבנה מלבני קטן ומאונך ששימש כבית כבוד. מצד שמאל, לאורך חומת הכורכר שהיתה לא מסוידת וזרועה בחרירים קטנים מהם בצבצו עלי עשב ירוקים, צמחו עשבים שוטים שיצרו מרבד שמתוכו הזדקפו שיחי גרניום עטורים זרי פרחים אדומים-וּורודים לרוב. שני עצים הזדקרו מעלה באמצע המשטח, מעל גובה החומה, מרשתים את תכלת השמים: עץ רימון ועץ הדר, שניהם עמוסי פירות אדומים וצהובים. מצד ימין, מתוך מרבד דומה, ניצבו עץ זית ועץ תאנה זקנים. שביל האבנים המשיך במרכז המשטח בעיקול ימני קל לכיוון אכסדרה שאליה עלו בגרם של שלוש מדרגות בטון.

הוא צעד על פני השביל. בקצה האכסדרה ירד שלוש מדרגות אל מטבח בחצי מפלס תחתון, מטבח של אז. ארונות שרובם מדפים פתוחים, כלי מטבח מפוזרים, פתיליות סמוכות לקירות מפויחים וכל מיני מזונות, קופסאות ופחיות וצרורות של ירקות וקערות של פירות. על הקירות היו תלויים בצלים ושומים, ובפינות שונות מפוזרים כיסאות ושולחנון וגם מקרר קרח. מדרום פרצו שני חלונות שנראו כשתי גומחות גדולות בעלות משקופים מעוגלים, פתוחות לרווחה – חסרות כנפיים, תריסים או וילונות, אך מסורגות במוטות ברזל כחולים ודקים.

מול החלון הימני עמד ילד כבן חמש על שרפרף עץ מרובע, כך שאדן החלון היה בגובה ברכיו. הילד היה לבוש חולצת משבצות פשוטה עם שרוולים מקופלים ומכנסי אתא קצרים בצבע חאקי ונעל זוג סנדלים תנכיים. מאחור, גם באפלולית היום, ניתן היה להבחין בצבע עורו הלבן שזוף מאודם השמש. על אדן החלון בין שתי רגליו היתה מונחת שקית נייר עיתון מתוכה היה שולף בכל רגע "משהו" ומטילו כלפי מטה דרך הסורגים. לאחר כל הטלה נשמעה צהלת שמחה מפיו ומבט עורג דו-כיווני נשלח כלפי החוץ ולאחור. הטקס היה איטי, חולמני, אבל חוזר ועקשני לאורך דקות ארוכות. מאחוריו עמדה אשה צעירה, לבושה שמלה פרחונית פשוטה שגלשה עד מתחת לברכיה. שערה השחור כפחם היה אסוף לאחור. לא ניתן היה להבחין בתכשיטים על צווארה או עגילים באוזניה ולא צמידים על אמת ידה שתמכה בגבו של הילד. הרקע המוזיקלי לפולחן הזה היה מקהלת קולות קרקור תרנגולות שנשמעה כנובעת מלמטה, מאיזה בור או מפלס תחתון. מדי פעם השתרבבו קולות דיבור עבים של גבר בשפה הערבית.

ההלך הסקרן התקרב לחלון השמאלי. דרך הסורגים ראה חצר דומה לחצר הגן שבכאן, ובית דומה שניצב במאונך למבנה. החצר לא היתה גן פורח, אלא אדמת חול ובה מלונה של כלב וצריף של לול תרנגולות עשוי כפיסי עץ דקים וסבכות ברזל אפורות, שבהן נתקעו נוצות וניירות ומיני אשפה ופרש עופות. החצר היתה גן המשחקים וגן האימונים של להקת תרנגולות בצבעים שונים כשביניהן הסתובב תרנגול זקוף בעל כרבולת אדומה, ענקית ומרשימה, וגם אפרוחים צהובים בגילים שונים. כל חברי הלהקה עסקו בקרקור ובעיקר בנעיצת מקורים בקרקע שעליה נפל אותו "משהו" שהילד הטיל מן החלון השני.
בין העופות התהלך אדם קשיש בעל זקן לבן די מטופח, על ראשו כפייה לבנה כרוכה בעקל שחור. פניו שזופים, חומים עתיקים ומחורצים, וגופו עטוף גלימה בצבע חום כהה. רגליו היו נעולות בסנדלים מרופטים, בידו מחרוזת תפילה ענברית צהובה-חומה, וסביב בטנו כרוך אבנט שחור משובץ פיתוחי מתכת בצורות גיאומטריות. ארשת פניו היתה טובה, אך מהורהרת. מדי פעם נשא עיניו אל החלון, חייך ומלמל בשפתו ותחת שפמו מילים רכות, תוך קריצה ועידוד לילד. בחצר נחו מפוזרים כלי עבודת גינה שניכר היה בהם שזמן רב לא היו בשימוש והחלידו מחוסר מעש.

אותו "משהו" היה ערימה של גרגירי חומוס יבשים. התרנגולות התמוגגו שהרי מדובר במאכל תרנגולי מצוין שמעט להקות זוכות לו בשפע שכזה ולעתים מזומנות. בהמשך הזמן הסתבר שמדובר בטקס יומי קבוע. האשה שעמדה מאחורי הילד קיבלה מדי שבוע שקיות חומוס במסגרת הקצבות המזון. היא לא ידעה מה לעשות בגרגירי החומוס, שהרי אין זה מזון מוכר בערבות ויערות מזרח אירופה. הזקן ידע היטב מהו חומוס, אולם לא זכה לקבלו בכמעט חינם כפי שהאם המעירה קיבלה אותו כל שבוע, בטקס קבוע, במשרד קבוע ותמורת תלושים קבועים.

פולחן התשליך התרחש אחרי הצהריים. היה טקס משלים שהתרחש בבוקר (הילד בגן הילדים). הזקן היה מופיע במטבח שבזירה של מעלה ובידו שקית נייר עיתון שהכילה ביצים לבנות, אותה מסר בדחילו ורחימו לידי האשה הצעירה וכמו במפגש בין שני חירשים-אילמים קלחה שיחה, שהרי דיברו בשפות כה שונות. הזקן הודה לה על טקס החומוס. הוא ניסה להראות מה אפשר לעשות עם הגרגירים – בכך שהביא עמו צלוחית חומוס וטחינה מוזלפים בשמן זית וגרגירי סומק, והיה מדגים אכילה תוך ניגוב בחתיכת פיתה קרועה. האם הצעירה טעמה… עיוותה את פרצופה וכמובן הודתה לו… היא היתה מנומסת. הוא וגם היא ידעו שאין צורך להסביר מה עושים בביצים.
היא ניסתה לברר את זהותו, האם הוא חי לבד? האם היתה לו משפחה ומה עלה בגורלה? למרות הקרקורים שיצאו מגרונות שניהם בשפות השונות, בעזרת שפת הידיים והציורים באוויר ועל נייר, הבינה האשה מהר למדי שהזקן הוא הבעלים של המתחם כולו. היתה לו משפחה גדולה שהתפזרה לארבע רוחות השמים. הקשר שלו איתם הוא מזערי אם בכלל.

"איך ומדוע נשארת?" שאלה האשה בשפת הפנים והידיים.

"אני?! למה שאברח. קודם כל אני בן אדם זקן מדי בשביל בריחות. אני לא מפחד, לא חשבתי שיעשו לי רע מעבר למה שכבר קרה. לא הצלחתי לשכנע את הצעירים. אבל אני… אני לא עוזב את הבית שלי, הנה המפתח!" – הוא שלף מבין שכבות בגדיו צרור מפתחות מושחלים על גלגל מתכתי חלוד, ביניהם בלט מפתח גדול שנראה מתאים למנעול הדלת שבחומת הכניסה למתחם החמולה.

"כשהבנתי שנשארתי לבד, הצטמצמתי ופיניתי את המקום כי לא היה לי מה לעשות בו…אז הביאו אותך ואת הילד במשאית וגם אחרים, והכניסו לכאן."
הצעירה קטעה אותו בקול חלוש – "אבל המקום זה שלך… צריך לשלם שכירות?… ואם המשפחה תחזור…"

הוא השיב לה בחיוך מריר – "אני מסודר. את לא צריכה לדאוג. אני לא צריך הרבה. הצבא פה, אתם ניצחתם, המדינה שלכם קובעת. אולי המשפחה תחזור פעם. צריך לחכות ולראות."

הוא אמר שלום ויצא דרך הגן הפורח והדלת הלא נעולה.

הסיפור נערך על ידיי ופורסם בגיליון האחרון של "עתון 77", מס' 393, בעריכת עמית ישראלי־גלעד ומיכה בסר.

 

על העטיפה: עודד ישראלי, "בדרך", שמן על בד, 2014.

על העטיפה: עודד ישראלי, "בדרך", שמן על בד, 2014.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל