בננות - בלוגים / רן יגיל / אימא (מתה) יש רק אחת. על ספרו של אלבר כהן
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

אימא (מתה) יש רק אחת. על ספרו של אלבר כהן

אמו של הסופר אלבר כהן מתה ממחלת לב ב־1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. אי אפשר שלא לומר שזהו מוות פריבילגי בתקופה זו ליהודי או ליהודייה – מוות ממחלה, בזמן שמיליוני יהודים באירופה נורו למוות וחונקו בגז. אבל לאלבר כהן כל זה אינו משנה הרבה כי מוות הוא מוות וזאת אימא שלו שכל כך אהב, או אם לדייק ולהיצמד לכנותו האגואיסטית, זאת אימא שלו שכל כך אהב שהיא אוהבת אותו.

הצרה היא שכהן די לעג לאימא בחייה ואף התרחק ממנה. הוא היה עסוק בכיבוש נשים ובכיבוש מקומו בעולם, כך הוא טוען. הוא בעצם לא הספיק להגיד לה "אני אוהב אותך", שלוש מילים פשוטות, וכמו שהוא כותב, כעת אין לו ברירה ועליו לשבת לבד בבדידותו הכפייתית המַזְהֶרֶת בלי אימא, ולכתוב עליה 30 אלף מילה.

"הספר אשר לאִמי" (הוצאת זמורה־ביתן, תרגום מצרפתית ניצה בן־ארי) ראה אור בשפת המקור ב־1954, שנים אחרי מות האם. זוהי פרוזה שירית שעיקרה אינו תיאור העולם הפנימי או החיצוני באמצעות המילים והתקנת עלילות, אלא מדובר כאן, ממש כמו בשירה, בשורות ארגמן ובפיגורטיביות של לשון המַפנה את האֵבֶל הפשוט כִּרְאִי למול השפה ויוצרת מבעים פרטיים ומקוריים, תוך תיאור נקודתי מאוד של פגישות האֵם והבּן שהיו נדירות למדי בשל העובדה שהיא חייתה במרסיי והוא חי בז'נבה; היא הייתה כמהה לפגישות והוא כצעיר פוחֵחַ זִלזל בהן.

הטקסטים שכהן כותב על אמו, יהודייה עממית ילידת קורפו שהיגרה למרסיי, כאמור מלודרמטיים מאוד, שיריים מאוד, ויש בהם חזרה אינסופית ואוטוסוגסטיבית על העובדה שאימא מתה ואינה. משפטים חוזרים בפרוזה יכולים להיות עסק מַלְאֶה, אבל לא כאן. כאן האנפורות והקטפורות מסמלות את האינסופיות של המוות ואת העובדה שהחיים, שהן המילים מבחינת אלבר כהן, תמיד קצרים מדי ולא מספיקים ולא מספקים. לכן בספר הזה הוא משתמש גם באלמנט צורני נוסף – הרווחים הענקיים שבין פִּסקה לפִסקה המסמלים את שתיקות העצבות שלו וגם את העובדה שאין נחמה עם מוֹת, גם אם אתה יודע לכתוב עשרות אלפי מילים יפוֹת.

האמת צריכה להיאמר, האהבה העצמית של כהן היא גדולה. הוא סופר, הוא יוצר בודד של אקט אינטימי רב תנופה, והוא האגואיסט המושלם והקסום שמודע למצבו ולמעמדו. והוא יודע את זה. הוא מפגין בוז כלפי העולם. הוא מאוד שרמנטי ואדולסנטי באֶבְלוֹ. ממש כמו ילד קטן שנשאר לבד ואיבד את אימא ביריד. הוא גם מאוד דיכוטומי. כל העולם בצד אחד, המטומטמים כפי שהוא מכנה אותם, והוא ואימא, בַּסדר הזה, בצד השני. הרעים הם בעולם, והוא ואימא הטובים. הכול שחור־לבן, עכשיו כשעצב והיגון מכסים על הכול.

זה ספר של ייסורי מצפון. כהן חש שהשאיר את אימא – שמה אגב לא מוזכר לאורך היצירה. אולי כי כהן רצה לשים דגש על תפקיד האֵם בעולם, אמו שלו וכל אם באשר היא – מאחור בקֶרֶב עולם המהגרים, היהודים הנודדים והתלושים, אלה שהיטיב כל כך לתאר בהומור ובדיוק רב ברומנים שלו, אלה שבאופן ממזרי הצליחו לחדור אל התרבות האירופית הגבוהה מנבכי העממיות הים תיכונית. אלא שאימא אינה כמו סולָל, או אוֹכֵלְמַסְמְרִים הדמויות שלו. אימא היא פתטית וטראגית ונותרה מהגרת תלושה. והוא? הוא השאיר את אימא מאחור. הוא התקבל בזכות כישרונו הרב ובזכות אהבת אמו המטפחת אל מסדרונות וטרקליני החברה הגבוהה הגאלית, החברה האליטיסטית במערב – תרבות צרפת וספרותהּ הגאיונה. עם זאת, כעת הוא מתגאה באימא, מעט מדי ומאוחר מדי.

רק כעת הוא מתגאה באימא באמצעות הספר, הכתיבה עליה, אחרי ששנים החביא אותה כמו יהודייה נרדפת במרתף והיה בוש בה, בגמלוניותה ובנוכריותה היהודית. כהן מיטיב לכתוב זאת במילותיו: "ירושלים־חיה. היא מחופשת לגברת אירופית מהוגנת, אולם מכּנען הקדומה היא באה, אפילו אין היא עצמה יודעת זאת". כאמור מעט מדי ומאוחר מדי. עם זאת, הכנות של כהן מחזיקה את הספר ולא מאפשרת בְּטָנִים רַכּות סמנטיות של שיעמום טקסטואלי.

גם התיאור של האם המחכה בחלון, כשאלבר הולך וכשאלבר בא, הוא סוג של קונבנציה ספרותית שכהן מביא באופן מקורי משלו. מצב שאנחנו מכירים מאם סיסרא אצלנו במקורות, מאמו של אלבר אחר, נוצרי, קאמי, העומדת באלג'יריה בחלון ומחכה לו, ומאמו של יצחק אוורבוך אורפז העומדת ליד הווילאות ושרה שירים עצובים לעצמה ועוד ועוד. האם המחכה בחלון תמיד.

אימא של כהן, על פי הספר, הייתה טֶלֶרית לא קטנה ויכול להיות שאת כישרון הכתיבה הוא לא ירש ממנה, אבל את הכישרון לספר סיפור – כן. הוא מתאר אותה נוראות ונואשות בתוך הקבר. כמי שאוהב את החיים בכל מאודו, הוא אינו יכול להשלים עם המוות. "לא. דוממת היא מתחת לאדמה, סגורה ומסוגרת בצינוק התת־קרקעי שאסור לה לצאת ממנו, היא העזובה, שאיש אינו מתעניין בה, אפילו לא אדמתהּ הכהה והדחוסה, אסירה בישימון האדמה, ומעליה אדמה דוממת ומחניקה וכבדה ללא־נשוא, אדמה לימינה באכזריות, לשמאלה בטמטום, ומתחתיה לאין־סוף, בעוד שהחיים דורכים מעליה". זה מזכיר לי שסבא שלי עליו השלום, דוד ציגלמן, שהיה איש עם הומור יהודי בריא, אמר פעם שהוא רוצה שיעשו לו מצֵבה מקַלְקַל ולא מאבן, כי כשתבוא אחרית הימים ותהיה תחיית המתים, יהיה לו קל לצאת.

גם כהן מנסה לשמח עצמו במין שיר איגיון סוריאליסטי שהוא ממציא, אך ללא הועיל. האֵבֶל משתלט עליו על כל נגזרותיו. לקראת סוף הספר הפרקים הולכים ומתקצרים, וגם זה משמש מעין אמצעי אמנותי בסופו של דבר. יש תחושה שכהן לא רוצה לסיים את הספר, שהוא רוצה להמשיך עוד כמה פרקים קצרים, כי אז, אם ישלים את הספר, הוא ישלים גם עם מוֹת אימא, ולכן הוא חוזר כל כך יפה על טפיחותיה בכף העץ על הקציצות המתבשלות, או על טפיחותיה ביד חשופה על ערימות כְּלֵי הלבן, או תנועת האצבע המהססת לעבר הפה בִּרְאוֹתָהּ אותו אחרי זמן רב. אלה הן תנועות של שביעות רְצון החי או מבוכת החי – תנועות חיות העומדות בניגוד למוות הדומם, המאפֵּס והמאופּס.

כהן כמובן מגיע למסקנה המתבקשת על ידי כולנו כי באשר למוות הוא הבא בתור. זה אבסולוטי וזה נכון. לכן הוא מביט במַראה שוב ושוב בספר כדי להיווכח שהוא אכן עוד חי, עוד בחיים חייתו. הוא יוצר תקבולות מצמררות והופך את המתים לחיים ואת החיים למתים; או אם לדייק, את המתה לחיה ואת החי למת. לבסוף הוא מגיע בשלושת פרקי הסיום לקינת כל האִמהות באשר הן, קינה לאִמהות שיש להן בנים שאינם יודעים שאִמותיהם בנות־תמותה הן. ובסוף בסוף, כמו שחנוך לוין כתב, "בסוף בסוף, יש סוף". כהן מגיע למסקנה הבלתי נמנעת, ממש כמו שאמרה לי סבתי פרומה עליה השלום: המוות הוא הצדק המוחלט. "השבח לאל, גם החוטאים החיים נעשים עד מהרה מתים שנעשה להם עוול".

עיצוב העטיפה: עדה ורדי

עיצוב העטיפה: עדה ורדי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל