בננות - בלוגים / / סתיו: מלמטה. מקסים גילן. שיר עם הארה 1
רן יגיל

סתיו: מלמטה. מקסים גילן. שיר עם הארה 1

 

 

 

מקסים גילן

 

 

סתיו: מלמטה

 

 

כְּבֶקַע בְּקַרְקָעִית שֶׁל יָם נִקְרַע

קֶרַע
בְּחַיֵּינוּ. אָנוּ עֲשׂוּיִים

עֵשֶׂב-יָם וְאַלְמֻגִּים רְטֻבִּים

דּוֹמְמִים בֵּין אַדְווֹת-הַזְּגוּגִית הַשְּׁלֵווֹת, הַשְּׁקֵטוֹת

הַנָּעוֹת סְבִיבֵנוּ, בְּתוֹכֵנוּ, בְּלֹא מְעַט מַאֲמָץ

רָץ-אָץ

הָאוֹן הֶחָבוּי מֵאַחֲרֵי קַשְׂקַשֵּׂי-עוֹרֵנוּ

הַחַד וְהַקָּשׁוּחַ.

 

כְּקֶרַע בֵּין סַלְעֵי-אָרָד מְגֻדְּלֵי יְרֹקֶת

כְּתֹרֶן מְצֻמָּח וּמְגֻדָּל-צְדָפוֹת

אַתְּ נִצֶּבֶת בְּתוֹךְ תּוֹכִי. כְּמָוֶת עַל אִי.

צַלְמָוֶת

מֵאַחֲרֵי הָרְאִי

בּוֹ מִתְבּוֹנֵן אֲנִי מִדֵּי תְּנוּדַת-שֶׁמֶשׁ.

 

לָכֵן צָלַחְתִּי אֶמֶשׁ

בַּמַּעֲמַקִּים, בַּמַּעֲנָקִים

שֶׁל טוּב-לֵב וְשֶׁל מְסִירוּת לַזּוּלַת

אַט אַט

נוֹכַחְתִּי לָדַעַת מָה רַבּוּ הַמְּצוּלוֹת

מַה גָּבְהוּ הַסְּעָרוֹת מֵעַל לְשִׁכְמֵנוּ, מֵעֵבֶר לַחֲלוֹמוֹת

מַה נִּסְתַּבְּכוּ הַתְּהוֹמוֹת

הָעֲשׂוּיוֹת קוֹנְכִית-וְגִיר-וּזְכוּכִית-מַתֶּכֶת

מָה עֹמֶק הַתְּחוּשָׁה בְּיָם אֲשֶׁר כֻּלּוֹ שַׁלֶּכֶת

שֶׁל עַצְמוֹת-אָדָם, וּשְׁיָרֵי-סְפִינוֹת סְתָוִיִּים.

 

   מקסים גילן (1931-2005) היה משורר ומהפכן, איש פוליטי עד לשד עצמותיו, עד קצות אוזניו. הפוליטיקה והחברה נגעו לו ישר בבשר. דוגמה: כשנפלו מגדלי התאומים רץ להקיא את נשמתו בשירותים. מעורב היה.

   ברשימה שפורסמה לאחרונה בynet- פיחת פרופסור נסים קלדרון בדמותו של מקסים גילן הן כמשורר ואיש ספרות והן כאיש פוליטי. דבר אחד לא סיפר לנו פרופסור קלדרון ברשימתו, שמקסים גילן בשעתו, בחוברת הפוליטית-ספרותית שלו "מטען – לחשיבה ולפעולה", ביקר אותו קשות על תפיסותיו הפואטיות והפוליטיות. גילוי נאות – היה ראוי כאן.

   זה הזכיר לי עד כמה אני אוהב את מקסים גילן המשורר, ועד כמה היה הוא בשבילי כמו בשביל אחרים משנות השישים ואילך של המאה הקודמת סוג של מר אוזן קשבת, מנטוֹר של יוצרים. יצאת מפגישה עמו ובא לך לכתוב שיר, מאמר, מחזה, מכתב, בקשת העברה – משהו במילים שיש בו רגש ועשייה. פשוט הִשרה עליך את המוזה, האיש הזה.

   גם בשיר המדהים הזה אשר לפניכם חומק גילן מפח היָקוֹשׁ של בני דורו. משוררי דור המדינה בורחים מן החגיגיות הדרמטית כמו מֵאֵשׁ – כל אחד לשיטתו. אצל עמיחי זו ההקטנה, הפטיטיזציה. "אני משתמש רק בחלק קטן/ מן המילים שבמילון…" (מתוך "אל מלא רחמים"), אצל זך זו האירוניה המוכרת כל כך ומשחקי השורות החוזרות והפסיחות והחריזה הכביכול מקרית המעידה על סתמיות הקיום "מי שאינו גר בעמק גר בהר,/ קבע המורה לידיעת הארץ/ ללא קושי ניכר…" (מתוך "אני שומע משהו נופל") ואצל אבידן זה הפאתוס-באתוס שלמד מ-ת. ס. אליוט. הוא יגביה, אך מייד יפיל את השיר אפיים ארצה בקריצה "במקום בו מנשבות הרוחות החזקות ביותר/ אין הרוחות החזקות מנשבות כלל. לכל היותר…" (מתוך "חוכמת חיים"). לא גילן.

   גם בשיר הזה תמצא את החריזה הכביכול מקרית, הקיומית, הפשוטה של זך ואת הפסיחות והגלישות המוכרות משורה לשורה שכל כך מאפיינות את דור המדינה שביקש לכתוב את זה פשוט. באמת פשוט. אבל גילן הוא דרמטי. כשהוא משורר על יחסים שבינו לבינה, על זוג, הוא לא בורח מן הפאתוס ומן הדרמה, אלא להפך, מעצים אותם. בכך שוחה השיר הזה, שהשדה הסמנטי שלו הוא אוקיאני (ים, מים רבים, ספינות, תורן) נגד הזרם הפואטי הרווח בתקופת גילן ושֶׁהֵדִים רבים שלו מגיעים עדינו עד עצם היום הזה.

   השיר פורסם בשנות השישים של המאה הקודמת ב"מאזנים" וכונס בספר "שָׂהֵד" (עכשיו, 1964 בעריכת גבריאל מוקד). ואחרי כל העניינים הסוציו-ספרותיים הללו, הנה ניתוח קצר של השיר:

   הייתה כאן סערה בחיים של שניים. הוא והיא, וגילן כותב עליה בדרך הכי מקורית בעולם. ממש כמו שמתחילה סערה בים. כבקע בקרקעית של ים, רואים את קרקעית האוקיינוס והנה הנחשול מגיע. הדבר התהומי ביחסים.

   היחסים בין הגבר לאישה מתוארים באמצעות הטבע הפראי הימי. בבית הראשון אנחנו ממש בתוך איזו לגונה של יחסים, בתוך איזה מפרץ בראשיתי עזוב. רק בבית השני צצה הנמענת האהובה והיא מזדקפת מתוך השיר כמו תורן ספינה טובעת שכבר נדבקו אליו צדפות, עוד דימוי חזק וקיומי "מוות על אי". אדם וחוה בגן עדן של אי העומד לסעור. את עצמו רואה הדובר דרך האהובה, את מצבו הקיומי הלא פשוט במערכת זו הוא חש.

   זה מוביל אותו לא לאהבה עצמית, אלא להפך, במקום נרקיסיזם יש כאן כתוצאה מן המצב הזוגי-קיומי הנסער רצון לזולתנות, רצון להכיל, לתת לאחר משלך, גם אם הזוגיות לא תשרוד ולא תצלח. והשיר מסתיים באקורד קיומי, אקזיסטנציאליסטי קשה. הכיצד קמים מאותה סערה רגשית קיומית. בא מכשול אחד, בא נחשול אחר ומאיים לטבּעני, אני קם משִׁברי ושוב מוכֶּה על ידי סערת החיים, ושוב קם. מתייאש וממשיך ללכת הלאה, נואש וממשיך, נואש וממשיך, ומחייב את החיים ולא שולל אותם למרות התמונה האוקיאנית האפוקליפטית שסביבי.

   השדה הסמנטי הזה מעיד כי מקסים ידע את מה שווירג'יניה וולף ידעה אף היא היטב – אנחנו עשויים מים יותר מאשר עפר. יעידו על זה רומנים כמו "גברת דאלוויי" ו"הגלים" – רצופי דימויים על חיי אנוש כסוג של אוקיינוס, מים רבים ותהומות אין-חקר, ואולי גם הסוף של וולף כאשר הסופרת האדירה הזאת שמה את האבנים בכיסים וצללה אל מותה בנהר. יכול להיות שאם הייתה מנהלת שיחה עם מקסים גילן על יצירתה – לא הייתה עושה את המעשה.

   תגידו רני מגזים, הוא מלודרמטי, נרגש; אבל יונה וולך תמיד טענה בשיחות ובראיונות עִמה, ששיחה עם מקסים גילן על שיריה הצילה אותה מהתאבדות בצעירותה.

  

 

 

 

25 תגובות

  1. אני מתחיל לפרסם כאן פינה חדשה-ישנה שלי. מדי פעם אפרסם שיר מלווה בהארה. בעבר בעיתון "מעריב" פרסמתי פינה מדי שבוע, שיר מתוך ספר או כתב עת חדש מלווה בהערה. כעת החלטתי לשנות קצת את אופי הפינה ולהביא מדי פעם בבלוג שיר מן העבר מלווה בהארה באל"ף ולא בעי"ן כהמלצתה של מיכל. תודה לה. ההארה יותר מורחבת ועוסקת לא רק בשיר אלא גם בהיבטים סוציו-ספרותיים. מקווה שתיהנו ושבוע טוב לכל חברי הבלוגייה ולקוראים.

    נ"ב: שתי השורות המודגשות בתחילת השיר אינן מודגשות במקור. משום-מה יש איזה באג בקובץ ואני לא מצליח להוריד את הבולד, אז לא לבנות אליהן אינטרפרטציות מרחיקות לכת בתגובות, ואולי כן. רני.

    • מה יהיה? כתב ברדיצ'בסקי לברנר
      'ומסביבנו שקר ותעלולים' יותר ויותר אני חש שהספרות פה הפכה עיר מקלט
      לחולי נפש ותחליף למצבים סכיזואידיים
      ולתרופות פסיכוטיות.קורא מסביב ונבעת.
      וכל הרצון טוב וההחלה והפרמסיביות שבעולם לא באמת היו לעזר.(אתה יודע מי כותב.ומה שמסרת לי אמש – ל. א.-נוגע בגדולה,אבל איכשהו אין בכך נחמה, המצור הגראפומאני חונק)

      • כן כן, המצור הגרפומאני. אתה צודק. ומה ענה לו ברנר? מה עם האף-על-פי-כן של ברנר? מה עם "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' -"? (בחורף). תן להם לכתוב, אפילו אם זה רק תראפויטי. אני אגב ירדתי מהרעיון של "אחד בוחר אחד" כי זה מסבך אותי מאוד. אולי צריך להצר מעט את הקונוס בבחירת יצירות, להדק את הטבעת; אבל בשום אופן לא כקוף של מחט, אחרת איך ייכנסו לטרקלין? איך נבחין בכשרונות אפילו אם הם עובריים? מוטב היום לעשות חוברת רגילה של 35 משתתפים: פרוזה, שירה ומסה, ואולי גם זה לא יועיל, כשכל ספר פרוזה חייב להיות בעל משקל בק"ג וכל ספר שירה מחויב, גם אם זה מיותר, לעבור את מאת העמודים. אגב, אני מאוד סקרן לשמוע את דעתך על ל"א. רני.

  2. חן קלינמן

    רני,
    מקריאה בשיר ובהארה שלך אכן מתקבלת תמונה של אקזיסטנציאליזם רם קול. ובעצם, אני שואל: וכי יכול להיות אחרת? בחירה באיפוק היא היפוך המצוקה הנוראה שבתמונה האפוקליפטית היוצאת מכאן.
    אם להשתמש בדימויי הים המורכבים והמתגלגלים שמביא כאן מקסים גילן, הרי שכגודל הים ומשבריו כך גודל שובר הגלים, ולא ברור מי כאן הגל ומי כאן השובר. עכ"פ, במקום בו אין הנחות ואין מראית עין, גם אין מקום להנחות בפאתוס ובמצוקת הקיום. אא"כ ישנה הכרעה עקרונית שפירושה כתב ויתור, כניעה, גם אם היא חלקית.
    מותר להתעייף, מותר להיכנע. אבל לא מותר להרים קול כוחני ולומר כי הכניעה היא חזות הכל.
    מהשיר משתמע, כפי שהצבעת יפה, חיוב החיים מן המקום הטוב ואולי המוסרי. מקום שאליו גם סארטר הגיע בכתביו המאוחרים יותר, ולא רק הוא. הנה צורה חשובה של חיוב החיים. חן

    • חן, משורר ואיש יקר, הרי אני חותם על כל מילה. זה האף-על-פי-כן הברנרי הכל-כך חשוב. כמה טוב שאתה פה בבלוגייה והדברים הרי עולים גם בשיחות רֵעִים בינינו. כאן זה מובע במערכת חיים אינטימית של זוגיות, אבל יש להשליך זאת על כל מערכת החיים. גם אם האדם הוא הֶשְׁלֵךְ, לא נשליכו לבדו אי-שם על צוק בודד, עזוב לאנחות. אני שם לב שהתחלת לכתוב בראשי תיבות, מעין חסכנות מקום רבנית שכזו, כמו הרבנים הגדולים. רני.

      • חן קלינמן

        רני, כן, אנו רואים את הדברים באותן העיניים. או במילים אחרות: מי אמר ברנר ולא קיבל?
        בעניין הר"ת, אפילו לא שמתי לב, עאכו"כ שלא התכוונתי. זה טבעי לי ומתפלק ככה מידי-פעם, כבד"א, תוצר של הרבניוּת שציינת, עליה גדלתי, כידוע ליודעי ח"ן.

  3. ברוך שובה של פינת "שיר אחד והערה" במתכונת רשתית. ואם כבר רשתית, העין הומרה באלף: הארה. יופי! וגם יופי של שיר לפתוח איתו את הפינה, שיר "עומק התחושה בים" על המצולות, הסערות, התהומות.
    ממש מיצר מגלן מקסים.
    🙂

    • שחר-מריו, משורר ואיש יקר, תודה לך על התגובה. אכן שיר חזק ויפה של גילן. ולמענך אקליד גם את אחד משיריו הראשונים שפורסמו. אף הוא חזק בעיניי. שיר מאוד מוקדם. חשים בראשוניות הנלהבת של הכותב.

      *

      קְרָא לי בִּריון. נולדתי בהרי יהודה.
      לרגליי שקעה השמש, אדומה.
      הייתי קטן כשאבי גווע
      בְּלֵב ההמולה!
      אמי זנתה עם זָר. אחי בָּרַח
      אל קֶרֶת סמוכה. דוֹדי – שועל,
      אטם אוזניו, שָׁחַט – אך לא רָצַח.
      לחיות לא קל.
      הכול כּלה. גדלתי. אני כאן.
      ידיי מגויָדות. השֶׁלַח. פָּת.
      אשתי – סוּפת הקרב. הבּלגָן
      בן-ברית וָדָת.

      אולי ניזום ועידת פסגה עם חן קליינמן. מה אתה אומר, שמ"מ?

      • פינה יפה לוכדת פניני שיר. מאוד אהבתי את השיר והארה הנלווית אליו עשירה וממצה וכרגיל רחבת אופקים(האנלוגיה בין גילן לאבידן וזך) אהבתי גם את ההשוואה עם ורג'יניה וולף ,ולא לא רגשני ,רני, רק בקורת(הארה) עם נשמה. כן ירבו כמוך!

        • חנה, תודה לך. מבטיח להמשיך, לחפור ואף למצוא שירים יפים ולא ידועים כדי להאיר אותם. תגובות כשלך תמיד מעודדות אותי, ותני לנו עוד מן "הקצרצרים מהעיר הגדולה" שלך, אם יש עוד, רני.

          הנה שיר קצר ומוקדם של מקסים והוא עדיין מקסים בעיניי.

          חצות

          עניבתי
          חובקת צווארי בשמחה מטורפת
          לאור בְּרַק עגילייך

          אבני-הרחוב
          מקישות בסוליות סנדליי, כמו ילדה קטנה
          המוחאה כף.

          שמחתי אינה בּררנית:
          אני נושק אפילו לַאֲרִי-הַמֶּלֶט
          של בניין גֶ'נֶרָלִי.

          • יופי של שיר! תודה ,רני, איזו שמחה יש בחצות הזה

          • כן כן, חנה. תודה לך. במילים ספורות מצליח גילן להעביר חוויה של חִיּוּת נקודתית – רגע שכולו קסם בין שניים, לפחות מבחינת הדובר. רני.

      • להתמודד גם עם חן וגם איתך בעת ובעונה אחת? אתה יודע מה? שיהיה.
        אבל אל תפרסם את מועד ומקום ועידת הפסגה, שלא יפוצצו לנו אותה הטרולים…
        🙂

        • שחר-מריו מרדכי, חן ואני כבר שכרנו כמה אנשים נחמדים שיטפלו בך. אל תשכח, משורר ואיש יקר, שבנערותי פגשתי לא אחת את דודו טופז. הייתי מנסה לעצור את זה, אבל מצטער, הם כבר יצאו לדרך, זה יצא משליטתי. (:

          עניין אחר: מקסים גילן היה גם משורר פוליטי מאוד. עד כה לא נתתי לעניין ביטוי בפוסט. הנה שיר אישי-חברתי חזק ומוקדם שלו. והפעם, המשורר שאליבא דקלדרון העברית לא נענתה לו – חורז. עליי לצלצל מייד לדורי מנור. גילן – חוצפן!!! (כמו שאוהבת לכתוב כאן אחת הבלוגריות).

          שיר פטריוטי

          ובכן, קיים הצורך לבטא תמיד הכול
          להשלים עד-פסיק-וָמֶתֶג עריכת הפרוטוקול
          הנכתב, בחוסר-יֶשַׁע, על גבעות נעות של חול

          ובכן, תמיד יש טעם לעשות, לגרום, לקבוע
          את אשר יקרה להבא: בשקידה לחתום. לזרוע
          אף אם מֶ לַ ח הוא הזרע. לא לזרום, כי אם לנבוע.

          אהבה תמיד חולפת. הכתוב תמיד נשאר.
          לתשוקות של שעת-חֶסֶד אין המשֵׁך ואין מחר.
          על כן אנו, כמו ברֶפֶת נזדיין כי רע. וָקַר.

          השמועה אינה קובעת. עז יותר ממגע-אֵבֶר
          רק המוות. טוב לדעת איך לחיות על פי בּור-קֶבֶר.
          כדרכם של אבותינו, ברי-דעת, אנשי עֵבֶר

          הטו שכם: החשוב בין מעשי הסְרָק
          הוא תמיד אותו המַעַשׂ המפסיק את המשחק.
          בוא, נהיה מפוכּחים: פן נקנה חתול בשק.

          בל נבוז לתשוקותינו, אחר מַעַשׂ, במנותק,
          כטבעת הגולשת מכיסו של איש רווק.
          בוא, נשוב לאיתָנֵנוּ: מתחדש המאבק.

  4. איריס קובליו

    רני
    גם אם איני סכימה עם חלק מדבריך, כייף לקרוא, באמת כייף, את האהבה העצומה שלך לשירה, לפרוזה, לכתיבה שחודרת לדם שלך. אתה מצליח לסחוף, לסקרן ולמשוך פנימה איתך. נהניתי לקרוא!

    • איריס, תודה לך על ההשתתפות והתגובה החמה והאוהדת. רני.

      • הביקורת של ניסים קלדרון על פועלו של מקסים גילן אכן הייתה לא ראוייה. נדמה כי הקטגוריות החברתיות והפוליטיות בתוך המעשה הספרותי ומחוצה לא, לא מקבלות את המקום הראוי בביקורת התרבות.
        במיוחד לאור כך שנדמה שיש תרבות מחוץ למחשבה הפוליטית.
        אני זוכר שקראתי את הרשימות של גילן מנסיעתו לביירות ב"מטען" והן היו מלאות בחזון ואומץ לב.
        דווקא את השיר הזה אני לא כל כך אוהב, משום הפאתוס, וההגבהה (שלא נחוצה) לטעמי בתוך השירה.

        • מתי, תודה על התגובה. אכן הרשימות הביוגרפיות של מקסים הן מקסימות מכמה סיבות: החיים המעניינים שהיו לו, הדמיון שלו, היצירתיות שבו. אני זוכר את הרשימה עליה אתה כותב. לגבי הסיפא של ההערה. איני מסכים עימך כמובן. לומר שאין אנו צריכים פאתוס בשירה, זה אידיאולוגי ומצר את קונוס הקריאה. אם כך, היכן אצ"ג? היכן אלתרמן? היכן יצחק למדן ו"מסדה" המופתית שלו? היכן יונתן רטוש שכה השפיע על גילן עצמו? כל זה לא נחוץ? שוב נותרים עם האירוניה ביד. או עם הדיבור היבשושי המשחקי והחד-ממדי. הטענה המרכזית שלי היא ששירה יכולה להציע הרבה יותר, אבל מי שהחליט להסתפק ברגש המאופק יערב ויבושם לו. להשתמע, רני.

  5. החלטתי להוסיף מדי פעם איזה שיר קצר של מקסים, כדי שקוראי הפוסט יוכלו לחוש אותו נכונה. הנה למשל שיר קצרצר שהאלמנט ההיסטורי-מיתי נכנס לתוכו. גם את זה עשה מקסים.

    מכתב

    אני
    אֶוְתַּנַסְיָה בת אלעזר, עוּלה בימים
    אשר סומק ההיוודאות הראשונה עדיין ניכר על לחייה
    פונה אליך בגלוי אם כי באומץ-לב
    במכתב שיגיע מן הסתם לתעודתו
    בקריאה לצאת מן המחבוא
    בהמלצה להשתדל לבוא
    אליי
    אֶל

  6. והנה עוד אחד:

    *

    האורות על החוף כבים תמיד
    עם בוקר
    את ספינת-נעוריי מכרתי
    לא ביוקר.
    הַבְלֵג, הַבְלֵג, הָעִיר יְשֵׁנָה.
    גם אתה תישן
    תן לזמן לעשות את שלו.
    תן לו זמן.

    • אכן,אפשר לנשום לרווחה: ל.א. מתגבש והולך להיות מה שכתבתי לך בתגובה הראשונה למעלה.זן נדיר
      ממני,יוסף חבר

      • אין לך מושג עד כמה אני שמח לשמוע את זה. אשמח לשמוע יותר פרטים על כך בעתיד. בינתיים אקליד שיר אגדי-חברתי-בינארי וקצת מוזר של מקסים גילן שגבריאל מוקד מאוד אוהב מתוך הספר "שָׂהֵד" שמוקד הוציא לגילן בשנות ה-60. בכל ערב למקסים קורא מוקד דווקא את השיר הזה. הנה:

        שר הפת, כך אומרים לי היה שודד

        שַׂר הַפַּת, כך אומרים לי, היה שודד.
        אהב להסתתר במערות פנימה.
        אכל מהפיתה של הנוודים, קרה, נוקשה, שבירה ומחוספסת
        משהיה קָרֵב לשדה-האספסת
        היה יורק לעבר הבקתות חפויות-הראש.

        בַּר-נָדוֹשׁ
        לעמותו,
        היה אדם פשוט, בידו
        החרב הממושטרת. נמר הקרקס נהם
        לא פעם
        למראה הגבר רחב-הכפיים המהלך
        בצעדיו המדודים של קֶנְטוּרְיוֹן, בפני כלובו.

        [הראית מפגש
        בין שמש לחושך, בין עץ לזהב?
        הפגשת יונה
        רתומה לעגלת-תינוקות. יחד עם השועל?]

        שר הפת קבור עמוק באחת ממערותיו האהובות.
        בר נדוש מציץ החוצה. לחיים. שְׁתוּם-עַיִן ורקוּב-בשרים
        כוס השיכר בשמאלו הגרומה, זיפי-זקן זהירים
        על פנים הדומים לפונדקי קיסריה.
        בפיו זיכרונות.

        שר הפת
        חולם כל הזמן. ועוד ידו נטויה
        לעבר החלומות.

        • שיר מקסים. המילים המודגשות לא במקרה,בוודאי רצה לשתף שכולנו עשויים קרעים בחיינו.בכדי לקבל את השיר עד תומו יש לקבל את הניצבת בתפקיד המוות על האי. זה רגע קשה להכיל.ואם צולחים אותו אזי במעמקים מענקים. מענק לידה מענק תחיה וכיוצא.וכן נאום המשוררים שלך על פיתוליהם ומפצלותיהם היה מרנין.ולסיום מדברי המשוררת שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם!ואחת השורות הכי יפות בשירה העברית שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,
          סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

          וכל זה הוספתי בגלל שעוד יש תקווה ומים בכנרת.

          • אכן שיר יפה של מקסים. ברשותך אנצל את התגובה להקלדת שיר נוסף של מקסים והפעם שיר מאוחר הנועל את הקובץ "בבית קורס", ספר השירים האחרון שמקסים פרסם. שיר ארוטי מאוד.
            הנה:

            פרח

            תנו לי להריח, לו עוד פעם, בושם-הניחוח
            הנותן יופי, נותן כוח
            תנו לי להתבונן באותו פרח
            המפותל עד-כאב ועד-חידה
            תנו לי לגעת בגבעולים המסמיקים
            שאך לעת ערבית נושמים ונפתחים
            תנו לי לחדור ללב-הפרח, לב-של-אור
            בתוך מבוך תעלומות, אדום-שחור.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל