בננות - בלוגים / רן יגיל / מי ישמור על השומרים? דון דלילו והתת-עולם שלו
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

מי ישמור על השומרים? דון דלילו והתת-עולם שלו

יצירתו המונומנטלית של דון דלילו, המגנום אופוס שלו "תת־עולם" (הוצאת "כנרת זמורה-ביתן", תרגום מאנגלית: דוד שחם) מעלה תהיות רבות באשר לקול הקולקטיבי של המספר. אין ספק כי דלילו יודע לכתוב באופן פוליפוני את האמריקנה עד הסוף, בדרך אבסולוטית, תוך היסטי מצבים באותה זירת התרחשות. שליטה ללא מצרים במלאכת הסיפור.

 

בפרק הראשון של רומן זה המחזיק כאלף עמוד, יש תיאור מופלא של משחק בייסבול. אין לי מושג במשחק הזה ואיני אמון על חוקיו. עם זאת, לא יכולתי לעזוב את הקריאה. כי דלילו לא באמת כותב על בייסבול. הוא כותב על ניצחון החיים והפרק קרוי "ניצחון המוות". הוא כותב רומן המבעבע מן הקרביים של הפרט ומפעפע בקֶרֶב ההמון בכרכים הגדולים, בקהלים הענקיים. לצד הדמויות הבדויות גם סלבּס היסטוריים והיסטריים – תודעות של תדמיות על פי מיטב הפוסטמודרניזם.

 

בעיקר אהבתי את פתקי הנייר הנושרים מן היציעים בעת המשחק. נושרים ונושרים גזירי עיתון ושאר ניירות כגשם פסולת מעשה ידי אדם, ואת התיאור הנפלא של ג'יי אדגר הוּבֶר, ראש האֶף־בִּי־אַי המיתולוגי, כאשר שני גזירי נייר נושרים אליו מן היציעים ומשלימים תמונה של ציור: "ניצחון המוות" לפיטר ברויגל האב. הובר מרגיש קרוב לתמונה הזאת. היא משקפת מה שהוא חש באשר לכָּאוֹס שבקיום ובאי־קיום, ואת העובדה שהוא רואה עצמו כשומר החומות.

 

היא, התמונה, מזכירה לו את פצצת האטום המאיימת המעסיקה אותו ואת התחושה הפרנואידית כי כאוס שורר בכל פינה, ואם רק ניתן לו להרים את הראש – כפי שהמתים מחסלים את החיים בתמונה האפוקליפטית – הוא יפרַע את הסדר החברתי ויהפוך את העולם לאנרכי באופן אבסולוטי, לא רק בהווה אלא גם בעתיד, וישליך על העבר ועל העתיד ועל העל־זמן ועל הכול. הוא מוקסם ומאוים מן התמונה, ואוסף אותה אליו.

 

מי יעמוד בפרץ בפני ההמון המשתולל והמתהולל אם לא ג'יי אדגר הובר, שמוכן כמובן לבלגן מסודר־משהו בנוסח משחק בייסבול, אבל לא מעבר לכך. אך לא יעזור לאדגר הובר דבר. אי הסדר וחוסר הפֵּשֶׁר הם מהותניים לחיים, ואותם מיטיב לתאר דלילו בעֵטו מרֹבַע לרֹבַע מאייקוֹן לאייקוֹן. וכן, בעולם מתחת לכל הדברים, בַּתַּת־עולם, הכול מתחבר, גם בלי שומרי הסף העומדים לפני שער החוק הקפקאי כמו אדגר הובר בכבודו ובעצמו, ירום הודו.

 

"המתים באו לקחת את החיים. המתים עטופים בתכריכיהם, גדודי מתים על גבי סוסים, השלד המנגן בתיבת הנגינה.

 

"אדגר עומד במעבר, מנסה להתאים את שני העמודים הנגדיים של התדפיס. אנשים מטפסים על גבי המושבים, קוראים בקול צרוד אל המגרש. הוא אינו תופס שהוא רואה רק מחצית הציור עד שהעמוד השמאלי נישא גם הוא ברוח והוא קולט את מראה האדמה בצבע חום־חלודה וצמד שלדים מושכים בחבלי פעמון. העמוד פגע בזרועה של אישה אחת והתגלגל אל החזה ירא האלוהים של אדגר".

 

"ניצחון המוות", ציור של פיטר ברויגל האב, צילום מתוך "ויקיפדיה"

"ניצחון המוות", ציור של פיטר ברויגל האב, צילום מתוך "ויקיפדיה"

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל